קטגוריה: קידוש השם

הרב מאיר (אליעזר) לוין נולד בציטמיאן שבליטא בשנת תרנ"ג (1893), להוריו יהודה ליב ומרים, הוא נשא לאשה את ציפורה לבית ברמן. משנת 1934, ועד לחורבן הקהילה שם, היה הרב מאיר לוין רבה של גורזד שבמערב ליטא, בסמוך לגבול גרמניה. ידיעה על מינויו לרבה של גורזד הופיעה בירחון 'שערי ציון' (ירושלים, תשרי-כסלו, תרצ"ה), בגורזד היו כאלף ומאה יהודים, ובהם גם תלמידי חכמים ויראים. רבים התפרנסו בדוחק מעבודה בממל שבגרמניה, הרחוקה 15 ק"מ מגרוזד. בגרוזד היה מוסדות חינוך ובתי מדרש, חדרים, בית ספר עממי, חברת 'תפארת בחורים', וארגוני גמ"ח, 'לחם עניים', 'ביקור חולים' ו'לינת צדק'. היו בה שני ספריות, אחת ביידיש ואחת בעברית, ומספר ארגונים ציוניים.

גורזד נכבשה בידי הצבא הגרמני ב-22.6.1941, בתוך זמן קצר נעצרו הגברים היהודים. כעבור כשלשה ימים, ללא מזון ושתייה, הם הובלו בקבוצות, הופשטו, הוכרחו לחפור בור ונורו בתוכו. הנשים והילדים הוחזקו במעצר במחסנים, למשך כחודשים, בהם הוכרחו הנשים לצאת לעבודת כפייה. הילדים נרצחו בירי ביער בידי כוחות ליטאיים, ב14.9.1941, וכעבור יומיים נרצחו גם הנשים. רק אשה יהודיה אחת שרדה את הטבח. בין הנרצחים היו הרב והרבנית ובנם יצחק, בן ה-12, ובתם רחל, בת ה-9.

במאמר "רבני ליטא שמתו על קידוש השם" (עיתון הצופה 17.04.1966, עמ' 2), נכתב שלמחרת כיבוש העיר גורוד בידי הגרמנים, נצטוו יהודי העיר לחפור בור והגרמנים הביאו את הרב מאיר לוין, רבה של העיירה והכניסוהו לתוך הבור ועינוהו שם קשות. עם גמר העינויים הטילו אותו חי לתוך הקבר הפתוח.

ממקורות נוספים עולה כי למחרת כיבוש גורזד נצטוו כל התושבים להתייצב בכיכר השוק. היהודים והפעילים הקומוניסטים הופרדו מהשאר ונלקחו לגן העירוני, והשאר שוחררו. לאחר שהוחזקו בשעות ארוכות, בכ"ח בסיון תש"א (23.6.1941), צוו הגברים היהודים לחפור בור בצמוד לבית המכס. הגרמנים המיתו באכזריות יוצאת דופן וביסורים נוראיים את הרב מאיר לווין ואת היהודים שנשאו בתפקידים חשובים בתקופת שלטונם של הסובייטים. למחרת הובאו לעיר 20 אנשי גיסטפו יחד עם שוטרים מממל והם רצחו את כל המאתים הגברים היהודים ואשה אחת שהייתה אשתו של קומיסר קומיניסטי. לאחר הרצח חגגו הרוצחים בשתיית בירה ווודקה.

ידיעה על פטירתו הופיעה בבולטון 'ועד ההצלה', מס' 25 של "פועלי אמוני ישראל" בפולין, 05.1947 עמ' 1-2., בנוסף נכתב ביידיש על גורזד ועל הרב שלה ב'אודים מאש- אש זכרון' עמו' תמו וב'חרבן ליטע' עמו' 207-209..

ב'חרבן ליטע' נכתב שהרב לוין אמר לפני מותו "אידן, מיר גייען אויף קידוש השם, ווייל מיר זיינען אידן" [- "יהודים אנו הולכים [למות] על קידוש השם, כי אנחנו יהודים"]. לצערי, לא הצלחתי למצוא דברי תורה מכתביו או כל שמועה משמו של הרב מאיר לוין הי"ד – מלבד אותו משפט בודד שנמסר שאמר בשעה שעמד לפני המרצחים; דברי קודש של נכונות למות על קידוש השם בשל יהדותנו.

(רבנים שנספו בשואה, דף עד, ועוד).

ועתה נחזור לענייננו, לעיין מעט מה טובה של מיתת רבי עקיבא שהיתה כל כך לרצון, ומה הרושם עשתה שעלתה כבר לפני הקב"ה במחשבה.

מסירות נפשו של אלישע בעל כנפים על מצוות תפילין

והנה אמרינן במסכת שבת (דף ל"ב) תניא רבי שמעון בן אלעזר אומר כל מצווה שמסרו ישראל עצמן עליה למיתה בשעת השמד, כגון עבודה זרה ומילה, עדיין היא מוחזקת בידם. וכל מצווה שלא מסרו ישראל עצמן עליה, כגון תפילין, עדיין היא מרופה בידם, דאמר רבי ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים גו'. ואמאי קרי ליה אלישע בעל כנפים, שפעם אחת גזרה מלכות אדום שמד על ישראל שכל המניח תפילין על ראשו ינקרו את מותו והיה אלישע מניח תפילין ויצא לשוק וראהו קסדור אחד ורץ אחריו. כיון שהגיע אצלו נטלן מראשו ואחזן בידו. אמר לו מה בידך. אמר לו כנפי יונה. פשט את ידו ונמצא כנפי יונה וגו'.

וכתבו התוספות פרק במה טומנין מדנעשה לו נס, מסתמא היה זהיר בהו והיה לו גוף נקי כו'. ובהאי לישנא דקראו בעל כנפים רמזו בו שהיה לו גוף נקי כמלאכים הללו שנאמר בהו ובעל כנפים יגיד דבר. עד כאן.

ומלשון תוספות זו נראה כמו שכתבתי דאין עושין מעשה נסים ואין שומעין תפילתו של אדם ולעשות רצונו אלא דוקא אם זהיר בדבר אחד לעשותו במסירת נפש. ועל ידי זה נעשה גוף נקי, כי העושים קידוש השם במסירת נפש נקראים קדושים, ולשון נקי הוא מלשון נקיי הדעת גו'.

ויש שני מיני קידוש השם. אחת היותר גדולה בעולם, הוא במה שמוסר נפשו למות על קידוש השם. והשני דמוותר נפשו גם כן בשביל הקב"ה ומצותיו ואינו משגיח על ההפסד שיבוא אליו אחר כך מזה, אף סכנת מות. אך כאשר יבוא הסכנה לידו ועומד למות אז בורח הוא מהסכנה ואין ברצונו למות. ואמור יאמר אז וחי בהם, ולא שימות. אף שזו היא מדה היותר קטנה בקידוש השם, ובכל זאת גם כן קדוש יאמר לו, ונעשה לו נס להינצל. וכן אצל רבי יהודה מה שכתבתי דמסרו נפשייהו אקידוש השם, לא היה שם מיתה ממש, ובכל זאת נקרא קידוש השם, על דרך שאכתוב וכפירוש רבינו שמואל בתוספות שלא עשה אלישע כהוגן במה שלא מסר עצמו לומר תפילין הן. עד כאן. ובכל זאת נעשה לו נס.

וכתב הרי"ף דלפירוש רש"י צריכין גוף נקי, אלמא לא זהירי בהו. ושמעינן מיניה דלא מסרו עליה אלא אלישע לבדו. והתוספות בשם רבינו שמואל ז"ל אמר להם כנפי יונה, הרי שלא מסר עצמו לומר תפילין הם.

וצריכין אנו לבאר דעת רש"י ותוספות במאי פליגי. ועוד נבאר בגמרא שעיקר הראיה הוא מהמעשה שגזרה המלכות גזירה על כל המניח תפילין, ולא מסרו ישראל נפשם על התפילין, כי אם אלישע לבדו, לפירוש רש"י. וגם לפירוש התוספות מייתי ראיה שאפילו אלישע לא מסר נפשו לומר תפילין הם, ואם כן למה הביא קודם המעשה דאמר רבי ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע, דאין כאן מקומו להביא, אלא דמעשה היה שגזרה המלכות שלא להניח תפילין ודי בזה לעניינו דרבי שמעון בן אלעזר. ועוד קשה מנא ליה דהא דלא החזיקו בתפילין הוא מפני שלא מסרו עצמן עליה, דילמא הא דלא החזיקו בתפילין הוא מפני שצריכין גוף נקי ולא כל אדם יכול להזהר בזה.

ונראה לדעת התוספות שפירשו שגם אלישע לא מסר נפשו, שלכך הביא הא דאמר רבי ינאי לומר שאף על פי שלא נמצא גוף נקי ראוי לתפילין כי אם אלישע, שלזה נקרא בעל כנפים, שנעשה לו נס בשביל שהיה גופו נקי, ואפילו הכי מצינו שלא מסר נפשו על מצווה זו, ומי לנו גדול ממנו ולא מסר נפשו עליה, מפני כך לא נתחזקה מצוה זו ביד ישראל והיא רפויה בידם. ולפירוש רש"י ז"ל נראה בדקדוק לשונו שאמר צריכין גוף נקי, שלא יפיח, אלמא לא זהירי בהו. ושמעינן מינה דלא מסרו עליה אלא אלישע לבדו. וקשה להבין מה שאמר אלמא לא זהירי בהו, היכי משתמע דלא זהירי בהו מדאמר צריכין גוף נקי. אלא יש לומר ממקרא בעל כנפים, על שם הנס שנעשה לו בידוע שלהיותו נקי וזהיר בהם נעשה לו הנס. ומדלא נמצא אדם אחר שנעשה לו נס, אלמא לא זהירי בהו. הרי שמצות תפילין רפויה היא בידם, להביא ראיה מדאמר רבי ינאי תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים. הרי שאלישע קראוהו בעל כנפים בשביל שנעשה לו נס. והטעם שנעשה לו.נס הוא להיותו גוף נקי הזהיר בהם, ומכאן אתה למד כי שאר כל ישראל לא נעשה להם נס להיות שאינם יכולים להישמר בגוף נקי. וכיון שרפויה בידם, שאינם נשמרים עצמם במהרה כאלישע בעל כנפים, לכך לא מסרו עצמם למיתה. ואלישע לבדו מסר עצמו למיתה, לפי שנתחזק במצווה זו לשמרה בטהרה וגוף נקי.

ההבדל בין מסירות נפש בשעת השמד על מצוות לא תעשה לבין מסירות נפש על מצוות עשה

ויש לדקדק לפירוש רש"י שמסר נפשו אלישע, למה נטלם אחר כך. וראיתי להר"ן שהקשה כן וזה לשונו, ומקשו הכא, אלישע שהיה גוף נקי, האיך נטלם מראשו, והא קיימא לן פרק נגמר הדין דבשעת הגזירה אפילו אערקתא דמסאנא יהרג ואל יעבור. יש לומר דהני מילי לעבור על מצות לא תעשה, אבל לא גזרו על ביטול מצות עשה, כיון שאינו עובר בידיים. ועוד שהם יכולים לבטלו ממנו בעל כורחו שיניחנו בבית האסורים ותבטל מאליה. הלכך תבטל ואל יהרג. ואם תאמר אם כן היכי מסר נפשיה ומנחיה כיון שאינו מחויב בדבר נמצא מתחייב בנפשו. יש לומר אף על פי שאינו מחויב לֵהרג על קיומה, אפילו הכי רשאי למסור נפשו עליה, אף על פי שאינו חייב היה לו למסור נפשו ולא יטלם מעל ראשו. ואם לא רצה למסור לפי שלא היה מחויב על ביטול מצוות עשה, מעיקרא לא ימסור נפשו להניחם.

ונראה לעניות דעתי לתרץ שמצות התפילין היא ללבשם בכל יום פעם אחת. ואם אפשר לו להיותם תמיד על ראשו הרי זה משובח. ולכך אלישע מסר נפשו בהנחתם כל יום ולא ביטל אפילו יום אחר מפני הסכנה. לכך לאחר שהניחם וקיים מצות תפילין באותו היום, שוב אינו צריך למסור נפשו עוד להניחם תמיד בראשו. וכשראה הכסדור רץ אחריו, אמר בלבו למה אניחם על ראשי ואמסור נפשי כיון שכבר קיימתי המצווה, ולפיכך נטלם מעל ראשו. והשתא ניחא לפירוש רש"י ז"ל שפירש שמסר נפשו שהוא על שהניחם מעיקרא, לא חשש מהסכנה, והקב"ה עשה לו נס, כיון שהיה גופו נקי בשמירתם בטהרה. ולפירוש התוספות שפיר שלא מסר נפשו לומר תפילין הם, קשה שהרי אין לו למסור נפשו עוד כיון שכבר קיים באותו היום מצות הנחת תפילין. ואין עוד בזה כי אם הנחתם כל היום שהוא הדור מצוה, ואין לו למסור נפשו על זה. עד כאן.

ויוצא לנו מכל זה שעל מצות לא תעשה בשעת השמד מחויבים למסור נפשם למות ולֵהרג ולא לעבור, אך במצות עשה אינו מחויב, רק אם רוצה יכול להחמיר עליו ומקבל שכר על זה. ואמרו בבראשית רבה הולך יוצא ליסקל, על שמלתי את בני. מה לך יוצא ליצלב, על שנטלתי את הלולב. וכן מצינו בדניאל שמסר עצמו על התפילה שהוא מדרבנן.

מסירות נפש על מצוות עשה, אפילו של יחיד, מחזקת את קיום המצווה בכלל האומה לדורות

ועל כן אמרו במילה שמסרו עצמן ישראל למיתה בשעת השמד, עדיין היא מוחזקת בידם. ואף שהיו רבים שלא מסרו נפשם אלא יחידים מסרו נפשם, ובכל זאת נעשה לנס עד היום אף הקלים והכופרים מלים את בניהם אם עדיין נשאר לו שם יהודי. אבל תפילין שלא מסרו את עצמן, ואפילו אלישע לא מסר נפשו למות על ידה, על כן מרופפת בידם כידוע. כי הלא מילה הוא כמו כן מצות עשה בקום ועשה, וכן תפילין המה מצות עשה, ולו אם היה אלישע לבדו מסר אז נפשו למות עליה, היתה כמו מילה מוחזקת אצלם ולא מרופפת.

ובאשר שראה רבי עקיבא דבר זה, ראה שחוב גמור מוטל עליו לעשות קידוש השם שלם למות בשביל התורה, כדי שתהיה לנס שלא תשכח מישראל, כי על התורה אורב היצר הרע מאד מאד יותר מכל המצות לבטלה כי ממנה תוצאות חיים. כי אם יבטל חס וחלילה התורה, הלא הכל ניקל לו לבטל. ובפרט תבלין לו לאדם כנגדו, באם פגע בו ימשכהו לבית המדרש. ועל כן שאלו אותו התלמידים עד כאן, והלא מצוות עשה הוא, ישב ואל תעשה ואין חיוב בדבר. והוא השיב להם, כל ימי הייתי מצטער כו', כי היה חפץ שיבוא לידו הקידוש השם בשביל התורה, כדי לקיים אותה ביד ישראל לדורותם, והיינו דאמר ולא אקיימנה, בעת הזה שאוכל לעשות דבר זה שתתקיים בידם, ואיזה קיום יש בה אם ימות ואם יאבד בעל הבית איך יכול להיות קיום ביתו, אך על זה כוון רבי עקיבא שתתקיים התורה אחר כך, בעבור זה שמסרתי נפשי בשביל התורה תהיה מוחזקת בידם. ואף שהקב"ה הבטיח זאת לישראל שלא תשכח מפי זרעו, יען כי כך עלתה במחשבה תחלה לפניו יתברך אשר רבי עקיבא צריך למסור נפשו בשביל זה על קידוש השם והבן.

ועל כן באשר גברו העכו"ם בעצת היצר הרע אז על ישראל לבטל מהם התורה הקדושה, ובאשר שרבי עקיבא הפקיר את עצמו ועשו לו מה שעשו, והמלאכים צעקו זו תורה וזו שכרה, כי המעשה היה בשביל התורה הקדושה אשר רצו לבטלה, אך עוד וזו שכרה של אומות העולם, שיצא גזר דין מלפניו יתברך שלא לנקות אותם מדמיו של רבי עקיבא וחביריו, והשיב הקב"ה חלקם בחיים, כי לא תאמרו שהרגו אנשים לפצעם שהיו חס וחלילה מחויבים מיתה לשמים מפני חטאם ומצאתם אותם כגנב יבא במחתרת ואין לו דמים, או שבאמת גנב את אחיו ומכרו, אך הרגו אנשי ירא חטא ולא עשו לכם שום עוולה. איש חי רב פעלים הרגתם בני מלכים. ונקיתי דמם לא נקיתי וד' שוכן בציון. כי ד' שהוא מלך כל עולמים, קרית מטרפולין שלו בציון, ובני ציון יגילו במלכם, ואם יוכל המלך למחול לשונאיו אשר שפכו דם בניו בחנם, ומה רצו בזה המלאכים הלא ראו כי קיבל כבר עליו מלכות שמים ומה יועיל הערעור שלהם עד שהיה צריך הקב"ה לרצות אותם ולומר להם חלקם בחיים. אך נראה דבאותו היום לא אמרו המלאכים שירה, והרגישו בדבר מה זאת עשה אלקים לנו, כי לא ידעו מה הוא, אם רק על אותו יום נגזר שלא יאמרו שירה או אפשר שלעולם לא יאמרו, דאפשר שרוצה הקב"ה להחריב עולמו בשביל צדיק זה, על כן תיכף ומיד התחילו להצדיק עליו ולהתפלל בעדו שלא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים. על כן השיב להם הקב"ה חלקם בחיים, כי היום יום דין הוא כראש השנה והצדיקים האלה חלקם בחיים, ולהיפך ברשעים העומדים עליהם ימותו מיתת עולם כי לא נקיתי דמם. ועל כן באשר היום ספרי חיים וספרי מתים פתוחים לפני תאמרו לפני שירה. על כן יאמרו המלאכים אשריך רבי עקיבא שנשמתך יצאה באחד, שבשעה שנשמתך עולה למעלה ביום הלקח אותו אלקים רואים אנו שיצתה באחד, כיום אחד בשנה אשר שת קריאתו, דהוא שיום זה הוא כראש השנה כדאיתא במסכת ראש השנה ל"ב ובחולין דף ל"א אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה מפני מה אין ישראל אומרים לפניך שירה בראש השנה וביום הכיפורים, ונפקא מינא למלאכים בזה שהם אינם יכולין לומר שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה. ובפרט ביום כזה שצפו עם בני ישראל איך עושים עם רבם, עמוד התורה, בעת שהתורה מתנודדת מפני אויב למוט, בוודאי לא אמרו ישראל שירה. ועל כך השיב הקב"ה, הלא די בזה שהצדיק הזה מוסר נפשו בשמחה ומודה עוד לשמי ומקבל עליו מאהבה עול מלכותי וחביב בעיני מאד, והיינו חלקם בחיים דמודים אותי, כמו וכל החיים יודוך סלה, כמו שביארנו.

ועל כן כשימהר הקב"ה ויביא קץ לצרותינו ובא לציון גואל במהרה בימינו, אז נשיר שיר חדש לד' בעד השיר הזה שלא אמרו באותו יום, ויסיר הקב"ה אז כל שטן ומסטין ולא יהיה רודף וצר עלינו, וגר דוב ונמר כו' בשלום ונזכה לרגל המבשר משמיע שלום. אמן כן יהי רצון.

(מקור מים חיים – סימן קמ"א מאת הרב חיים שכטר הי"ד)

התשובה לערעור המלאכים על מיתת רבי עקיבא

והנה באשר ערערו המלאכים בדבר זו תורה וזו שכרה כו', כמו שפירש רש"י מידך היה ראוי למות ולא מיד בשר ודם, אמרו חלקם בחיים, כי אין בזה גרעין לצדיקים שהמה מוסרים נפשם על קידוש השם ומומתים ע"י בשר ודם כי אז עוד משבחים ומהללים אותי ואינם קוראים תגר חס וחלילה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם. ונמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את ד' שהיא שמחה לו, והמה מודים אף על ארבעה צרות אשר נרמזים בשם "חיים", והיינו חלקם בחיים, תמיד המה נרדפים ובכל זאת המה משבחים ומודים אותו בצרתם. וסימנך, וכל החיים יודוך סלה, חולה יסורים ים מדבר, כמבואר כאורח חיים סימן רי"ט סעיף א'. וכשהיו סורקין בשרו במסרקות של ברזל היה מתכוון לקבל עליו עול מלכות שמים והיה מאריך באחד עד שיצאת נשמתו. וכשערערו המלאכים אז לא ידעו מה שעלתה עוד מקודם במחשבה כך שיהיה רבי עקיבא ממית את עצמו על דברי תורה. ולא הבינו זאת באמרם כי שמא הוא לו לעונש מאיזה דבר אשר לו בגלגול אחר, ועל כן אמרו זו תורה וזו שכרה, הלא אין דנין אלא לאותה שעה שהרביץ תורה בישראל ודרש חלי כו'. ובאשר ראו שהקב"ה הצדיק עליו הדין ואמר חלקם בחיים, אז יצא בת קול שנית ואמרה ואתה מזומן לחיי העולם הבא. ואף שהיה יכול למסור את עצמו על קידוש השם בצנעא כי היתה שעת השמד והיה צריך לעשות זאת להורות לתלמידיו שאין צריך דוקא פרהסיא, אך הוא בעצמו רצה לעשות פרהסיא שיהיה הקידוש השם יותר גדול. כמו שאמרינן במסכת סוטה (ל"ו) אמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא, יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה קידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה כו'. כתב הרי"ף אף על פי שכשנקרא יהודה עדיין לא קידש שם שמים ונקרא על שם העתיד, אולם כן למה לא נקרא גם כן יהוסף בתחילה על שם העתיד. אפשר לומר, שמי שעתיד לקדש שם שמים בפרהסיא, כגון יהודה על הים, ראוי להיקרא שמו בפרהסיא יהודה שנכלל בשמו שם של בן ארבע אותיות, אבל יוסף שקידש בסתר ראוי לייחד אות אחת של השם בסתר, כי השם הגלוי לכל העמים הוא יוסף, ויהוסף נקרא לעדות לישראל. ומה שאמרו שקידש יוסף שם שמים בסתר הוא כי מי ידע אם כוונתו של יוסף היתה לטובה או לאו, והקב"ה מעיד על מה שהיה בסתר דביוסף היה העיכוב שלא חטא.

 הדרך לעבודת ה' בשלימות: בתורה, באהבה וביראה, ובעשיית מצווה בשלימות ובמסירת נפשו עליה

והנה איש ישראלי צריך לעבוד את ד' בחוט המשולש הזה, דהיינו בתורה ובאהבה וביראה, והחוט המשולש הזה לא במהרה ינתק. ואם חסר אחת מכל אלו השלשה דברים, אז ידע שאינו עובד ד' בשלימות, כי זה בלא זה אין לו חיזוק. כי בלא תורה לא ידע דבר איך לעבוד את בוראו, ואין עם הארץ חסיד. והעובד מיראה הוא יכול לקיים רק מצות לא תעשה אבל לא יכול למסור את נפשו מפני חיבוב המצות, כי רק באהבה יכול לעשות המצות במסירת נפש, כמו איש שאוהב אשה על כן אין דבר קשה אצלו לעשות עבורה, וגם מוסר נפשו עבורה. כן לדוגמא, כבכיכול, צריך להיות כמו שכתבו שילמוד לשם שמים. וצריך גם כן ליראה את ד' הנכבד והנורא. וגם צריך להיות מאהבה. וכמו שכתוב בתורה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. אז הוא יכול לבא לשלימות.

ובלי כל זה אינו יכול האדם לבוא להשלמות, אך ורק אם יעשה מצוה אחת בשלמות כל כך שימסור את נפשו עליה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל שאף במצווה אחת יכולין לבא לחיי העולם הבא, אם עושה אותה בשלמות ומוסר נפשו עליה.

העושה מצוה אחת במסירות נפש, תפילתו נשמעת, עושים לו נסים ומביאתו לחיי העולם הבא

וכן אמרינן במסכת סוטה (דף ג') אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו ומוליכתו לעולם הבא כו'. וקשיא על זה והלא אפילו ריקנין שבהן מלאין מצות כרימון, ומה דוקא מעליותא איכא בהנהו שמסרו נפשם על קידוש השם יצתה בת קול ואמרה שמוכן לחיי העולם הבא, והלא כל מי שעושה מצוה אחת גם כן הוא בן עולם הבא.

אלא נראה דווקא, כמו שכתבתי, שכל אחד צריך לעשות מצוה אחת בשלימות ובמסירת נפש אז מביאתו לעולם הבא. ומסירת נפש לקידוש השם היא באהבה, כדאמרינן במסכת ברכות (דף ס') ואהבת את ד' אלקיך כו' ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך. וצריך למסור נפשו בשמחה, דאז המה יסורים של אהבה, אשר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה כו'. וכן חס וחלילה אצל הצרות הבאות על האדם, וחייב אדם לברך עליהם כשם שמברך על הטובה. ואמר רבא לא נצרכה אלא לקבלינהו בשמחה כו', כוס ישועות כו' ובשם ד' וכו' צרה כו' ובשם ד'. וכתב המהרש"א שם בתרווייהו כתיב שם ד', שהוא רחמים, דבמדת פורענות נמי שאדם חושב כן אפשר דעביד רחמנא לטב, כדלקמן בעובדא דרבי עקיבא דמייתי עליה, והך דפרק סדר תענית (כ"א) בעובדא דנחום איש גם זו לטובה כו'. עד כאן. וכן, אם הוא בטוח בד', ועל כן משמועה רעה לא יירא, מהאי טעמא, כי נכון לבו בד', כי הוא יודע שמאתו יתברך לא תצא הרעות ובוודאי ד' חשבה לטובה. ואם אינו יכול חס וחלילה לקבל יסורים מאהבה, אז הוא חוטא. כההוא תלמידא דהוה מפחיד ואמר ליה רבי ישמעאל חטאה את, כי החוטא שאין נכון לבו ביראת ד' יתברך בוודאי שמשמועה רעה יירא, שנאמר פחדו בציון חטאים. אך מי שעושה מצות ד' במסירת נפש ואין לו פחד מההפסד אשר יוכל לבא אליו אחר כך מזה ועושה בשמחה ובאבירת הלב לכבוד הבורא ברוך הוא, ודורש ואומר אם לחסד אשירה אם למשפט אשירה, אז הוא מושלם ואהוב למקום ומה שמבקש מהקב"ה שומע תפלתו וממלא משאלותיו. כמו שמצינו אצל שמעון בן שטח שהרג השמונים מכשפות ולא רצה להביט את אשר יוכל לבא אחר כך, וכמו שעשו לבנו הקרובים שלהם. וכן אמרינן במסכת תענית (דף ח') אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו כו', היינו שאין תפלתם נשמעת אלא אם משים נפשו בכפו למסור עצמו על יחוד שמו הגדול. וכן הפירוש כפשוטו בכל המקראות דשם נפשו בכפו.

ומה שמקשה אחר כך שם בגמרא, מהאי קרא דולבם לא נכון עמו, ואף על פי כן והוא רחום יכפר עוון, אוכל לתרץ, היינו דאותם דלבם לא נכון עמם למסור נפשם לבורא אשר ברא הנפש ונתן להם בפקדון ועושים עוון בזה שהמה כמכחישים בפקדון לעת מצוא אשר צריכין המה למסור אז נפשם בשבילו, אף שהמה עוברי ד' בכל דרכיהם רק אין להם מסירת נפש, בכל זאת והוא רחום יכפר עוון שלהם, כי הלא עובדים אותו וזה עולה להם, אך אין הקב"ה שומע תפילתם כי אינם שלימים לפניו בכל נפשם.

וכן אמרינן במסכת ברכות (דף כ') אמר רב פפא לאביי מאי שנא קמאי דמתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא כו' ואלו רב יהודה כי שליף חד מסאנא אתא מיטרא ואנן קא מצערינן נפשין ומצווח קא צווחינן ולית דמשגח בן. אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם כו'.

ואמרינן במסכת חגיגה (דף ה') דרבי יעקב איש כפר חיטיא הוה רגיל דהוה מקבל אפיה לרביה כל יומא. כי קש אמר ליה לא נצטער מר דלא יכול מר. אמר ליה מי זוטר מאי דכתיב הו ברבנן ויחי עוד לנצח לא יראה השחת, מאי טעם, כי יראה חכמים ימותו. מה הרואה חכמים במיתתן כך בחייהם על אחת כמה וכמה. וקשה על זה הלא צדיקים גדולים במיתתם יותר מבחייהם. אלא, יש לומר כמו שבארנו, כי באשר דהוה מצטער טובא ולא יכול לבוא לראותו, אמר לו לא לצטער מר דלא יכול מר. אמר לו מי זוטר דבר זה לירש עולם הבא ולא לראות השחת, מאי טעמא כי יראה חכמים ימותו, דהיינו שמוסרין את עצמם למיתה בשביל קידוש השם במסירת נפש, על כן לא יראו השחת. והוא אינו ממית את עצמו, רק שיש לו מסירת נפש בדבר זה, שאף דמצטער ואינו יכול לבא לרבו ולא יעשה זאת שהוא גם כן מסירת נפש כי אם מוסרין את עצמן במסירת נפש אף על מצוה חדא בשלימות בכל נפשו גם כן יחשב לקידוש השם.

וכן אמרינן שם רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא והוה יתיב חד יומא באישפיזיה וחד יומא בבי רב והדר אתי. והוו קרי ליה רבנן, בר בי רב דחד יומא. חלש דעחי וקרי אנפשיה שחוק לרעהו אהיה קורא לאלקי ויענהו. אמר לו רבי יוחנן במטו מינך לא תעניש רבנן. נפיק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש ואותי יום יום ידרושון כו', אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה לשמה מעלה עליו הכתוב כאלו עסק כל השנה כולה. עד כאן. ורש"י פירש דמהלך שלשה חדשים היה מביתו לבית רבו ונסע מביתו אחר הפסח ולמד יום אחד וחזר לביתו לשמח את אשתו בחג הסוכות. עד כאן. ויען שעשה במסירת נפש שהלך מרחק כזה בדרך שהוא בחזקת סכנה וטורח גדול כזה, על כן דומה כמי שלא ביטל אף יום אחד בשנה. ועל כן כשקרא אנפשיה קורא לאלקי ויענהו, כי ה' שומע תפילתם של עושים במסירת נפש, על כן ביקש ממנו רבו רבי יוחנן שלא יתפלל לד' להרע לרבנן ושלא להענישם, כי עדיין לא דרש לפניהם איך גדול הדבר העושה במסירת נפש, ותיכף הלך ודרש זאת ברבים. ומה שכתב שם התוספות ויחי עוד לנצח וגו', פשטיה דקרא בתמיה, וכי הרשע לא ימות כמו שחכמים ימותו. ודברי התוספות אלו סתומים וחתומים כי בגמרא משמע דדריש בניחותא ולמה הזכיר שהוא בתמיה, מה שאינו ענין שמה. ויש לומר דרמזו התוספות בזה דאפילו היה רשע מעיקרא והרהר בחשובה ומסר נפשו לכבוד קונו, הרי זה בן עולם הבא ובשעה אחת קנה עולמו. והיינו דעל זה שהוא אמר לו לא לצטער מר, על כך השיב לו בתמיה, והלא הרשע אם יעשה לבסוף דבר במסירת נפש אז תיקן הכל שקלקל, ואני שהייתי תמיד בכל יום אצל רבי ועשיתי הדבר במסירת נפש ושמרתי שלא יחסר יום שלא אבוא ואם כעת לא אבוא ולא יהיה כעת לי המסירת נפש כמקודם, האם לא אקלקל בפעם אחת את כל עבודתי כמו שהרשע מתקן בפעם האחרונה, וכן כמו שמסיים שם רבי יוחנן בעניין זה וכן במדת פורענות. ואף דקיימא לן דמדה טובה מרובה ממדת פורענות, וכבר הרגיש בזה תוספות בסוטה שם בקושיא זו וכן שם בתיו"ט ותשובת מהר"י טראני סימן ח' ומתרצים.

יש קונה עולמו בשעה אחת של מסירות נפש

וכמו כן אמרינן כמסכת עבודה זרה (דף י') במעשה דקטיעא בר שלום, גם כן דיצאת בת קול ואמרה קטיעא בר שלום מזומן לחיי העולם הבא, בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים. עד כאן.

וכן אמרינן שם (דף י"ז) אמרו עליו על ר' אלעזר בן דרדיא שלא הניח זונה שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים ונוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך גו', כך אלעזר בן דרדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין הרים וגבעות כו', אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה ר' אלעזר בן דרדיא מזומן לחיי העולם הבא גו'. בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת. אמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלים אותם אלא שקורין אותם רבי, עד כאן. ופירש המהרש"א דהבת קול קרא אותו רבי אלעזר. יעויין שם. ולכן נראה מזה באר היטב שאף שעשה מעשים כאלו מקודם ובכל זאת כאשר שמסר נפשו באמת לבוראו בתשובה שלימה במסירת נפש על כן בא בת קול משמים לבשר לו שמזומן לחיי העולם הבא.

על מה בכה רבי ומדוע זלגו עיני משה רבינו דמעות?

אך עדיין קשה מדוע בכה רבי על כל אלו הדברים. ואם נאמר שככה על צדיקים שמתישין כוחם כל ימיהם ומוסרים תמיד נפשם לכבוד ד' ותורתו, והלא יש אף רשע שלא עשה כמוהם והתענג בתענוגי עולם הזה, ובשעה אחת קונה עולמו, וכי על זאת יבכה הקדוש הזה. והלא צריך לשמוח על זה כי הקב"ה אינו חפץ במות הרשע וחפץ בהצדקו, ואם עשו יעשה דבר טוב שעה אחת לפני מיתתו במסירת נפש אז ושב ורפא לו ומקבלו ברצון.

וכן כיוצא בזה אמרינן במסכת חגיגה (דף ט"ו) בבתו של אחר דאתיה לקמי דרבי אמרה לו רבי פרנסני. אמר לה בתו של מי את. אמרה בתו של אחר אני. אמר עדיין יש מזרעו בעולם, והכתיב לא נין ולא נכד בעמו. אמרה לו רבי זכור תורתו ואל תזכור למעשיו. ירדה אש מן השמים וסכסכה ספסלו של רבי. בכה רבי ואמר למתגנין בתורה כך למשתבחין על אחת כמה וכמה. ונראה מזה דכל הבכיות אשר בכה רכי היו רק על שראה אלו הגדולים אבירי לב שהקדישו כוחם ואונם לשמו הגדול יתברך וחסר להם אחת שהלכו לעולמם בלא תורה ומצות, אשר זאת תכלית האנושי אשר בא לכאן רק להרבות תורה ומצות. וכן מצינו כמסכת כתובות (ק"ג) כשחלה רבי נכנס רבי חייא אצלו ומצאו שהוא בוכה. אמר לו, רבי מפני מה אתה בוכה כו', אמר לו אנא אתורה ומצות קא בכינא. עד כאן.

וכהאי גוונא מצינו במשה רבינו עליו השלום שזלגו עיניו דמעות בשעת מיתתו, כדאיתא בבבא בתרא (דף ט"ו) גבי שמונה פסוקים שבתורה שהקב"ה אמר ומשה כותב בדמע, לפי שנתאווה משה לקיים המצות התלויות בארץ, כדאיתא שם סוף פרקא. כי איך נוכל לומר על משה רבינו עליו השלום בחירו שלא מת רק בנשיקה וכתיב ויקבור אותו כו' כי ד' יתברך בכבודו ובעצמו עסק בקבורתו, ולא ידע איש את קבורתו, לא רצה להקבר כעת על ידו ולחיות עוד ובפרט כשראה במרום איך יהיה מיתת רבי עקיבא שיסרקו את בשרו גו' והקב"ה השיב לו כך עלה במחשבה, ורבי עקיבא מסר את נפשו בידי זרים למלאות רצון הבורא ומשה לא ירצה בקבורה ברצון הבורא. אלא גם כן היה מתחנן לקיים עוד המצות התלויות בארץ, כי זה התכלית לעשות בארץ. וידע גם כן שיהיה אחר כך מזה טובה לארץ ישראל ובית המקדש.

(מקור מיים חיים, המשך סימן קמ"א מאת הרב חיים שכטר הי"ד)

אודות מה שכתבתי בספרי שו"ת שונה הלכות בסימן קמ"א אודות קידוש השם שהוא בפני עשרה דיהרג ואל יעבור, שהוא דווקא בקידוש השם שלם בפני עשרה. ועשיתי חילוק בין קידוש השם לחילול השם, רצוני לומר, אפילו רק בפני עכו"ם אחד לבדו הוי חילול השם. והבאתי שם משו"ת רוח יעקב סימן ג' והביא ראיה ממה שכתב רש"י על הפקיעה שאינו גוזל ממש שרי כי ליכא חילול השם, כי בלא ידע הארמי בוודאי שמשקר. משמע, אבל אם יודע שמשקר אפילו הוא לבדו הוי חילול השם. יעויין שם.

המוסר עצמו למות על קידוש ה' שלא כדין, ולא שאל לחכם, לשיטת הרמב"ם, אינו לרצון לפני ד'. אך אם הייתה השעה צריכה לכך, ולא יכל לשאול לחכם מה הדין, קנה עולמו בשעה אחת

והנה הרמב"ם ז"ל באשר מנה כל התרי"ג מצות כסדרן נמצא מצוה זו קידוש השם לחשבונה רס"ט היא "מצות קידוש השם" אחר מלות הקרבן שהוא משמונה ימים ולמעלה, ולמה סמוכים המה זה לזה, לומר לך, כשם שמי שמביא קרבן קודם שמונה ימים, אף דכוונתו ודעתו היתה לשם ד' בכל זה לא ירצה. אף כל מי שרוצה לקיים מצות קידוש השם, אך דלא ידע הדין איך היא מצות קידוש השם, אם דווקא בפני עשרה אם לאו, והלך והפקיר את עצמו שלא כדין, אף דעשה מעשה טוב שמסר גופו ונפשו בשביל קידוש השם ובכל זאת לא ירצה, כי היה לו לשאול לחכמים אם מחוייב למסור את עצמו. וכמו שמביא בגמרא בכמה מקומות איך ששאלו הסרדיוטים לר' חנינא בן תרדיון, וכן לר' גמליאל, שבאם ימסור את נפשו בשבילו אם הוא מוכן לחיי העולם הבא, ועל כך בא בת קול משמים אחר כך שגם הסרדיוט מוכן לחיי העוה"ב.

אך אם היו יהיה הדבר בעת אשר לא היה עת לשאול לחכם עצה על זה, ורצה למסור נפשו לשמים, בוודאי קנה עולמו בשעה אחת. ואף שרק על ג' עבירות אלו גילוי עריות ושפיכות דמים ועבודה זרה חייבים למסור נפשו ולא לעבור, ובכל זאת גם בשאר מצות יכולין גם כן למסור נפשו לקידוש השם אם רואין דצריכין לכך, כמו דבשעת השמד דחייב על קידוש השם בכל דבר.

וכן אמרינן בגמרא ברכות (דף ס"א) תניא ר' אליעזר הגדול אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאודך כו', לומר לך אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו כו', ר' עקיבא אומר בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך.

מדוע בחר רבי עקיבא למות על קידוש השם כשהקהיל קהילות ברבים ללמדם תורה בשעת השמד?

ת"ר מעשה שגזרה מלכות שמד על ישראל שלא יעסקו בתורה מה עשה רבי עקיבא הלך והקהיל קהלות ברבים וישב ודרש כו'. אמרו לו תלמידיו רבינו עד כאן. אמר להם כל ימי הייתי מצטער על הפסוק הזה בכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך, אמרתי מתי יבא לידי ואקיימנו, ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו כו'. ויען כי קידוש השם הוא אחת מתרי"ג מצות שלא כל אדם זוכה למדריגה זו למסור נפשו על קידוש השם ולקיים מצוה רבה זו. וכתב שם המהרש"א דרבי אליעזר נמי לענין נטילת נפש קאמר, כדמוכח בפרק בן סורר. ורבי עקיבא לדברי רבי אליעזר קאתי, דלא תימא דלא לענין נטילת ומסירת נפש קאמר רבי אליעזר אלא שיטריח עצמו בכל גופו ונפשו, כמו ושב אל ד' בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו, דלא יתכן שם מסירת נפש, כמו שכתב הרא"ם, ומשום דהכא נופל שפיר לפרש כמשמעו נטילת נפש מפרשינן ליה הכי, דהיינו בכל נפשך. ודע דעיקר קרא בעבודה זרה איירי, כפירוש רש"י בהדיא פרק בן סורר, וזה לשונו, ואהבת את ד' כו' שלא תמירנו בעבורה זרה. דאהא דאמרינן התם בג' עבירות יהרג אדם ולא יעבור חשיב עבורה זרה, ויליף ליה מהאי קרא דבכל נפשך, ושפיכות דמים וגילוי עריות יליף מכי כאשר יקום גו'.

ובעובדא דרבי עקיבא דשמעתין דמסר נפשו על ביטול תורה, היינו בשעת השמד, כדאמרינן התם, דבשעת השמד אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור. ועוד דרבי עקיבא פרהסיא הוי, כדאמר מקהיל קהלות ברבים, ובפרהסיא אמרינן התם דאפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור. ובזה ייפול קושיית הרא"ם על פרש"י בפרק בן סורר שפירש בכל נפשך מיירי בעבודה זרה בלבד, היינו שלא תמירנו בעבודה זרה, ובחומש פירש סתם דכן הוא בכל המצות. דלאו קושיא היא, דהתם בגמרא אפילו בצנעה ואפילו שלא בשעת שמד דבכל נפשך, דיהרג ואל יעבור, כדקאמר נמי התם וכדמסיק הכא בעובדא דרבי עקיבא שאמר ועכשיו שבא לירי לא אקיימנו. ולפי דברי התוספות שכתבו בפרק אין מעמידן על פי הירושלמי דאם רצה אדם להחמיר אפילו בשאר מצות שרי, איכא למימר דרבי עקיבא נמי מחמיר על עצמו היה. ואפשר שזהו שאמרו ליה תלמידיו רבי עד כאן, דהיינו וכי עד כאן חייב אדם למסור עצמו גם בשאר מצות. והשיב להם כל ימי הייתי מצטער כו' ורצוני בכך להחמיר על עצמי אפילו בשאר מצות. עד דברי התוספות.

ביאור שאלת תלמידי רבי עקיבא לרבם: "רבינו, עד כאן?!"

ועוד נראה לענ"ד לומר דקשה מה היתה שאלת התלמידים לרבי עקיבא הלא ידעו שהוא בעצמו דרש בזה אפילו הוא נוטל את נפשך, ויהיה נאה דורש ולא יקיים. אלא דידעו התלמידים דדווקא בפרהסיא, כדברי המהרש"א כמו שכתבתי מקודם, דחל החיוב אף בשאר מצות, ודלא כהתוספות. אך מי מביאך עד כאן שיבוא לידי פרהסיא, דהא הוא בעצמו היה מקהיל כו' ועשה בעצמו הפרהסיא, והלא היה יכול לעשות דבר ללמוד תורה בצנעא במערות וכיוצא. ועל כן נפלו התלמידים לספק שמא לא לרצון יהיה הדבר שמסר את עצמו בחינם לידיהם ויבא עוד מזה ביטול תורה דרבים.

ועל כך השיבם כל ימי הייתי מצטער כו' כי רציתי לקיים מצוה זו, יען דחיוב הוא על איש ישראלי לקיים גם מצוה זו אם תבוא לידו, וצריך להיות במחשבתו תמיד שמוכן הוא לכך אם תבוא לידו, ומצרף הקב"ה מחשבה טובה זו למעשה, אף על פי שלא עשה כדין, הרוצה לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה, ואף דהרבה פעמים היה לרבי עקיבא שעת כושר לקיים מצוה רבה זו, אך יען דפליגי חז"ל בזה בפרק בן סורר ומורה דאין למסור נפשו רק בפרהסיא, אבל בצנעא וחי בהם ולא שימות בהם, ואם כן מקשה בממה נפשך, אי הפסוק מיירי בפרהסיא, אם כן למה כתב בכל מאודך, דהא נלמד במכל שכן, אלא מדכתיב בכל מאדך צריך לומר דמיירי בצנעא, אם כן למה נאמר בכל נפשך, הא כתיב וחי בהם ולא שימות בהם. ועל כן כשבא כעת לידי מעשה זו שגזרה מלכות שמד, דבשעת השמד הלא אמרו דשפיר צריך למסור נפשו אפילו על הדבר הקל, ובפרט בזה אשר גוזלים המה מאתנו המקור מים חיים אשר בו אנו חיים, אז אין לנו לומר וחי בהם, כהמשל אשר אמר לפפוס שם כו', ומה במקום חיותנו כך היא התורה שנמשלה למים אם אנו הולכים ומתבטלים על אחת כמה וכמה, על כן לא היה צריך להקהיל שיהיה בפרהסיא כי די היה בזה הטעם לבד, רק בעבור זה היה מקהיל רבים שיראו ממנו וילמדו ויעשו כמו שהוא עושה ועל כך יתגדל ויתקדש שמו ברבים, כי ציבור לא מתים, ואם ילמדו התורה יחיו כי וחי בהם, ואם לאו ממילא נחשבים כמתים.

ועל כן היתה יציאת הבת קול, כי מה לי צורך בבת קול זה כי הלא אף הסרדיוטים שמסרו נפשם על קידוש השם יצאה בת קול, ולקדוש עליון זה רבי עקיבא אשר כבר עלה לפרדס ויצא בשלום מה צורך להודיע את הידוע.

אלא בעת ששאלו התלמידים והיו מסופקים אם לרצון יהיה הדבר הזה למקום ובעת שהשיב להם תשובה אז שמעו גם כן הבת קול משמים עוד בו נשמתו עד שיצאה נשמתו והיה מאריך באחד, ולא עד בכלל, ולשון עד היא טרם, כמו עד בואי אליך, ושמעו הבת קול אשריך רבי עקיבא שיצתה נשמתך באחד, היינו שמחויב היית בדבר למסור נפשך כמו דבעיקר שלא תמירנו לאל אחר, ולהפטר מדברי תורה לקדש שמו שיהיה נשאר אחד ודו"ק. ובזה דרשו ז"ל בד' גדולה דאחד.

(מקור מים חיים – סימן קמ"א)

הרב חיים ב"ר פינחס שכטר הי"ד, נולד בסביבות שנת תר"ן (1890). היה תלמידו של הרב אברהם רוזנברג אב"ד קופיטשינץ ונסמך מרבנים גדולים. היה שו"ב ומו"צ במילניצה ולפני תרצ"ג (1933) היה שו"ב ומו"צ ביאנוב שליד טרמבובלה שבגליציה המזרחית. משנת תרצ"ז,1937, היה רבה של העיר.

בשנת תרצ"ג פרסם את ספרו שו"ת מקור מים חיים, על חלק מראשון מיורה דעה. הספר עורר ביקורת חריפה בשל אמירות נוקבות כנגד רבני דורו שלפי דבריו קנו רבים מהם את משרותיהם בכסף, עד עד שהרב אליעזר לייטר הי"ד, אב״ד טרמבובלה (נספה בשואה בשנת ת״ש), מצא לנכון להחרים עותקים רבים מהספר. בשנת תרצ"ד (1934) פרסם את ספרו שונה הלכות. בתרצ"ח (1938) פרסם את ספרו ובחרת בחיים, על החזקת תלמידי חכמים ואיסור קניית שררה על ידי ממון. בשנת תרצ"ט (1939) החל להוציא את כתב העת אוצר חיים, ובו ליקט שו"ת בקצרה מהרבה ספרים וסופרים ראשונים ואחרונים על כל חלקי הש"ע ודרשות לכל מאורעות החיים.

ב-א' בתמוז תש"א (26/6/1941), במהלך מבצע ברברוסה, נכבשה יאנוב בידי הצבא הגרמני, ומיד הוטלו על היהודים גזירות קשות שכללו גם את גיוסם לעבודות כפייה. בסוף אוגוסט 1941 רוכזו כ-2,500 יהודי היישוב לגטו קטן, ובו רבים מתו ממגפת טיפוס. ב-כ"ב בחשוון תש"ג (2/11/1942) גורשו כל יושבי הגטו שבכפר למחנה בקלבסין, וכעבור מספר שבועות שולחו ממנו למחנות ההשמדה טרבלינקה ואושוויץ.

בזמן הכיבוש הנאצי, כשהעיר נעשתה "יודנריין", נמלט הרב והתחבא ביערות, שם נהרג על קידוש השם באחד המצודים, בסוף קיץ תש"ג (1943).

מקורות: וונדר, ה, עמ' 270-267; רבני ברית המועצות 1939-1991, רבנים שנספו בשואה

מקורות לעיון נוסף: מאורי גאליציה 267. יאנוב – באתר מרכז מורשת יהדות פולין, ספר יזכור לקהילת טרמבובלה והסביבה.