גודל מעלת החיוב לשמח את החתן בעת הנישואין / הרב יהושע צבי ווינשטיין הי”ד
בגמרא: כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות שנאמר “קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה’ צבאות” (ירמיהו לג,יא). ואם משמחו מה שכרו, אמר רבי יהושע בן לוי זוכה לתורה שנתנה בחמשה קולות, שנאמר “ויהי ביום השלישי בהיות הבקר ויהי קולות וברקים וענן כבד על ההר וקול שופר וגו’ ויהי קול השופר וגו’ והא-להים יעננו בקול” (שמות יט,טז)… רבי אבהו אמר כאילו הקריב תודה, שנאמר “מביאים תודה בית ה'” (ירמיהו לג, יא). רב נחמן בר יצחק אמר כאילו בנה אחת מחורבות ירושלים, שנאמר “כי אשיב את שבות הארץ כבראשונה אמר ה'” (ירמיהו לג,יא).
בזה המאמר רבו הדקדוקים ולא אאריך.
ובביאור הדברים יובן מה שנתיישב ע”י ביאור העניין אמר “כל הנהנה” דווקא על פי מה שנתבאר ביורה דעה סימן קי”ב לענין איסור חתנות שע”י שנהנה מעכו”ם מביא לידי קירוב הדעת. הכי נמי הנהנה, על ידי זה בא לידי קירוב הדעת, ממילא יפעול שמחה שמשמח בלב החתן, דהעיקר השמחה, שמחת רעים, דע”י אהבה פועל יותר השמחה. וגם חד טעמא דשמחה לבוא לידי אהבה ואחווה.
ואומנם עיקר טעמא דשמחה אפשר, לפי עניות דעתי, דידוע דאיש ואשה שכינה שרויה ביניהם, ואין הקב”ה שורה אלא מתוך שמחה, וכדי שיזכו להשראת שכינה בתחילת נישואים, שהוא הפעולה הגורמת לכל ימי חייהם. כידוע, דכל דבר שהוא בהתחלה אותו פעלה נמשכת על כל העניין, כמו שכתב המהר”ל בעניינא דנס חנוכה, דהנס היה ביום הראשון, דביום הראשון, שהיה התחלה של ימי חנוכה, היה בכוח של כל השמונה ימים, והיינו שהיה בכוח שידלקו כל שמונה ימים. וכן בכל דבר בהתחלת העניין הוא בכוח כל העניין ההוא עד סופו, אם כן בהתחלת הנישואין הכל בכוח עד סוף התחברותם, על כן בתחילת נישואין מצווה לשמחם, בשמחה של מצווה, כאשר ביאר מהרש”א ז”ל דשמחה היינו שמחה של מצווה.
וגם שמחת מצות נישואין בעצמו מצווה רבה, דע”י מצות פריה ורביה מקרב הגאולה, דאין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף, על כן שמחת נישואין של מצווה יגרום שמחה של מצווה כל ימי חייהם, ויזכו להשראת השכינה כל ימי חייהם. וגם הא דזוכין להשראת שכינה, הוא מטעם שמצות פריה ורביה הוא המסייעת להחזיר שכינתו לציון, כדי שיכלו הנשמות שבגוף. על כן מידה כנגד מידה זוכין להשראת השכינה.
וגם ע”י השראת השכינה שביניהם זוכים לבנים הגונים, שיזכו לבנים שזוכין לנשמה, דלאו כולהו זוכין לנשמה, כידוע. וממילא יתקרב הגאולה, דכנראה שדווקא ע”י הנולדים הזוכין לנשמה נזכה לקירוב גואלינו, כנאמר “עד שיכלו כל הנשמות שכגוף”. וממילא אנו מבינים גודל מעלת החיוב לשמח את החתן בעת הנישואין.
ואפשר דזהו הטעם שזוכה לתורה, שהוא גם כן מביא השראת השכינה, כנזכר לעיל “מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שכינה עמו”. וע”י שגרם השראת השכינה, יזכה גם הוא להשראת השכינה ע”י התורה.
וגם יש לפרש זוכה לחידושי תורה, וזהו לשון “זוכה”. וכנראה לשון קנין וזכייה כאלו שלו הוא, וכידוע מספרים הקדושים דהחידושים נקראים “תורה שלו”. וכמו שהוא סייע שיקויים מצוות פריה ורביה בשלמות, ע”י השראת השכינה ביניהם, כן יזכה גם הוא לחידושי תורה, שהוא גם כן פריה ורביה, כידוע מספרים הקדושים.
וגם על ידי זה יזכה להינצל מכל צרה ויהיה בשמחה, שינצל עוד קודם שתבוא, שלא ירגיש בצער. על כן נאמר “כאלו מביא תודה”, דתודה בא על הצלת צרה, וכאן נחשב לו כתודה, ולא יצטרך להביא תודה, כי ינצל מצרה, והיינו “כמי שהביא תודה” שאין צריך להביא אחרת, דכיוון דיצא ידי חובתו.
והכי נמי הפירוש שיצא ידי חובת תודה וינצל מכל צרה. וממילא יובן “כאלו בנה אחת מחורבות ירושלים”, דעל ידי השמחה הביאם לידי קיום מצוות פריה ורביה בשלימות, שיזכו על ידי השראת השכינה לבנים הזוכין לנשמה, שעל ידה יתקרב הגאולה, וממילא הוי כאלו בנה את חורבת ירושלים.
וגם על ידי השמחה הוי אהבת רעים, ושנאת חנם גרמה את חורבן הבית, ועל ידי השמחה נעשה אחדות ונבנה על ידה חורבות ירושלים. אמן כן יהי רצון.
הרב יהושע צבי ווינשטיין הי”ד נולד בשנת תרנ”ה (1895) בעיר דעש, לאביו הרב יצחק אהרן ולאמו ליבא. היה תלמידו של רבי יחזקאל פאנט אב”ד ואדמו”ר בדעש (טרנסילבניה, רומניה). התיישב בעיר בקלויזנבורג (קולוז’וואר), שם לימד תלמוד בכיתה הגבוהה של התלמוד תורה. בשנת תרצ”ח (1938) ייסד בית המדרש לחסידי דעש ועמד בראשו. כיהן כמגיד מישרים, מסר שיעורי תורה ואמר דברי חסידות בנוסח אדמו”רי דעש.
מחבר “ספר ברכת יהושע על מסכת ברכות” , חלק ראשון, הכולל חידושים וביאורים על מסכת ברכות בדרך פלפול ואגדה. הספר הודפס בתקופת מלחמת העולם השנייה, בשנת תש”ב. בהקדמת הספר כותב המחבר על גודל החיוב על כל אחד מישראל להוציא לאור את חידושיו בתורה, ומביא מכתב מאת רבו. הרב תכנן להדפיס בחלק ב’ של ספרו את יתר חידושיו על מסכת ברכות ואת חידושי אביו, אך דחה את ההדפסה בשל הוצאות הדפוס. חלק ב’ של ספר “ברכת יהושע” לא הודפס, וככל הנראה אבד החלק השני בשואה.
הרב יהושע צבי נשא לאשה את מרת פייגא לאה לבית שוורץ, ונולדו להם חמישה ילדים: בנם יחזקאל, בנותיהם קילא, גולדה מלכה, חיה פעסא ואסתר. הרב ומשפחתו נספו כולם במחנה השמדה בשואה. הי”ד..
הרב יהושע צבי הוזכר על ידי בן דודו, הרב שמואל טוביה שטרן, בספרו “שו”ת השבי”ט” חלק א.
מספר הצפיות במאמר: 199
