גדרי קידוש ה', חלק ב: מעלת העושה מצווה בשלימות ובמסירות נפש / הרב חיים שכטר הי"ד

התשובה לערעור המלאכים על מיתת רבי עקיבא

והנה באשר ערערו המלאכים בדבר זו תורה וזו שכרה כו', כמו שפירש רש"י מידך היה ראוי למות ולא מיד בשר ודם, אמרו חלקם בחיים, כי אין בזה גרעין לצדיקים שהמה מוסרים נפשם על קידוש השם ומומתים ע"י בשר ודם כי אז עוד משבחים ומהללים אותי ואינם קוראים תגר חס וחלילה, כי הרעה לעובדי השם היא שמחתם וטובתם כיון שמקבל מאהבה מה שגזר עליו השם. ונמצא שבקבלת רעה זו הוא עובד את ד' שהיא שמחה לו, והמה מודים אף על ארבעה צרות אשר נרמזים בשם "חיים", והיינו חלקם בחיים, תמיד המה נרדפים ובכל זאת המה משבחים ומודים אותו בצרתם. וסימנך, וכל החיים יודוך סלה, חולה יסורים ים מדבר, כמבואר כאורח חיים סימן רי"ט סעיף א'. וכשהיו סורקין בשרו במסרקות של ברזל היה מתכוון לקבל עליו עול מלכות שמים והיה מאריך באחד עד שיצאת נשמתו. וכשערערו המלאכים אז לא ידעו מה שעלתה עוד מקודם במחשבה כך שיהיה רבי עקיבא ממית את עצמו על דברי תורה. ולא הבינו זאת באמרם כי שמא הוא לו לעונש מאיזה דבר אשר לו בגלגול אחר, ועל כן אמרו זו תורה וזו שכרה, הלא אין דנין אלא לאותה שעה שהרביץ תורה בישראל ודרש חלי כו'. ובאשר ראו שהקב"ה הצדיק עליו הדין ואמר חלקם בחיים, אז יצא בת קול שנית ואמרה ואתה מזומן לחיי העולם הבא. ואף שהיה יכול למסור את עצמו על קידוש השם בצנעא כי היתה שעת השמד והיה צריך לעשות זאת להורות לתלמידיו שאין צריך דוקא פרהסיא, אך הוא בעצמו רצה לעשות פרהסיא שיהיה הקידוש השם יותר גדול. כמו שאמרינן במסכת סוטה (ל"ו) אמר רב חנא בר ביזנא אמר רב שמעון חסידא, יוסף שקידש שם שמים בסתר זכה והוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה קידש שם שמים בפרהסיא זכה ונקרא כולו על שמו של הקב"ה כו'. כתב הרי"ף אף על פי שכשנקרא יהודה עדיין לא קידש שם שמים ונקרא על שם העתיד, אולם כן למה לא נקרא גם כן יהוסף בתחילה על שם העתיד. אפשר לומר, שמי שעתיד לקדש שם שמים בפרהסיא, כגון יהודה על הים, ראוי להיקרא שמו בפרהסיא יהודה שנכלל בשמו שם של בן ארבע אותיות, אבל יוסף שקידש בסתר ראוי לייחד אות אחת של השם בסתר, כי השם הגלוי לכל העמים הוא יוסף, ויהוסף נקרא לעדות לישראל. ומה שאמרו שקידש יוסף שם שמים בסתר הוא כי מי ידע אם כוונתו של יוסף היתה לטובה או לאו, והקב"ה מעיד על מה שהיה בסתר דביוסף היה העיכוב שלא חטא.

 הדרך לעבודת ה' בשלימות: בתורה, באהבה וביראה, ובעשיית מצווה בשלימות ובמסירת נפשו עליה

והנה איש ישראלי צריך לעבוד את ד' בחוט המשולש הזה, דהיינו בתורה ובאהבה וביראה, והחוט המשולש הזה לא במהרה ינתק. ואם חסר אחת מכל אלו השלשה דברים, אז ידע שאינו עובד ד' בשלימות, כי זה בלא זה אין לו חיזוק. כי בלא תורה לא ידע דבר איך לעבוד את בוראו, ואין עם הארץ חסיד. והעובד מיראה הוא יכול לקיים רק מצות לא תעשה אבל לא יכול למסור את נפשו מפני חיבוב המצות, כי רק באהבה יכול לעשות המצות במסירת נפש, כמו איש שאוהב אשה על כן אין דבר קשה אצלו לעשות עבורה, וגם מוסר נפשו עבורה. כן לדוגמא, כבכיכול, צריך להיות כמו שכתבו שילמוד לשם שמים. וצריך גם כן ליראה את ד' הנכבד והנורא. וגם צריך להיות מאהבה. וכמו שכתוב בתורה בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך. אז הוא יכול לבא לשלימות.

ובלי כל זה אינו יכול האדם לבוא להשלמות, אך ורק אם יעשה מצוה אחת בשלמות כל כך שימסור את נפשו עליה. וכן כתב הרמב"ם ז"ל שאף במצווה אחת יכולין לבא לחיי העולם הבא, אם עושה אותה בשלמות ומוסר נפשו עליה.

העושה מצוה אחת במסירות נפש, תפילתו נשמעת, עושים לו נסים ומביאתו לחיי העולם הבא

וכן אמרינן במסכת סוטה (דף ג') אמר רב שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו ומוליכתו לעולם הבא כו'. וקשיא על זה והלא אפילו ריקנין שבהן מלאין מצות כרימון, ומה דוקא מעליותא איכא בהנהו שמסרו נפשם על קידוש השם יצתה בת קול ואמרה שמוכן לחיי העולם הבא, והלא כל מי שעושה מצוה אחת גם כן הוא בן עולם הבא.

אלא נראה דווקא, כמו שכתבתי, שכל אחד צריך לעשות מצוה אחת בשלימות ובמסירת נפש אז מביאתו לעולם הבא. ומסירת נפש לקידוש השם היא באהבה, כדאמרינן במסכת ברכות (דף ס') ואהבת את ד' אלקיך כו' ובכל נפשך אפילו הוא נוטל את נפשך. וצריך למסור נפשו בשמחה, דאז המה יסורים של אהבה, אשר אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה כו'. וכן חס וחלילה אצל הצרות הבאות על האדם, וחייב אדם לברך עליהם כשם שמברך על הטובה. ואמר רבא לא נצרכה אלא לקבלינהו בשמחה כו', כוס ישועות כו' ובשם ד' וכו' צרה כו' ובשם ד'. וכתב המהרש"א שם בתרווייהו כתיב שם ד', שהוא רחמים, דבמדת פורענות נמי שאדם חושב כן אפשר דעביד רחמנא לטב, כדלקמן בעובדא דרבי עקיבא דמייתי עליה, והך דפרק סדר תענית (כ"א) בעובדא דנחום איש גם זו לטובה כו'. עד כאן. וכן, אם הוא בטוח בד', ועל כן משמועה רעה לא יירא, מהאי טעמא, כי נכון לבו בד', כי הוא יודע שמאתו יתברך לא תצא הרעות ובוודאי ד' חשבה לטובה. ואם אינו יכול חס וחלילה לקבל יסורים מאהבה, אז הוא חוטא. כההוא תלמידא דהוה מפחיד ואמר ליה רבי ישמעאל חטאה את, כי החוטא שאין נכון לבו ביראת ד' יתברך בוודאי שמשמועה רעה יירא, שנאמר פחדו בציון חטאים. אך מי שעושה מצות ד' במסירת נפש ואין לו פחד מההפסד אשר יוכל לבא אליו אחר כך מזה ועושה בשמחה ובאבירת הלב לכבוד הבורא ברוך הוא, ודורש ואומר אם לחסד אשירה אם למשפט אשירה, אז הוא מושלם ואהוב למקום ומה שמבקש מהקב"ה שומע תפלתו וממלא משאלותיו. כמו שמצינו אצל שמעון בן שטח שהרג השמונים מכשפות ולא רצה להביט את אשר יוכל לבא אחר כך, וכמו שעשו לבנו הקרובים שלהם. וכן אמרינן במסכת תענית (דף ח') אמר רבי אמי אין תפלתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו כו', היינו שאין תפלתם נשמעת אלא אם משים נפשו בכפו למסור עצמו על יחוד שמו הגדול. וכן הפירוש כפשוטו בכל המקראות דשם נפשו בכפו.

ומה שמקשה אחר כך שם בגמרא, מהאי קרא דולבם לא נכון עמו, ואף על פי כן והוא רחום יכפר עוון, אוכל לתרץ, היינו דאותם דלבם לא נכון עמם למסור נפשם לבורא אשר ברא הנפש ונתן להם בפקדון ועושים עוון בזה שהמה כמכחישים בפקדון לעת מצוא אשר צריכין המה למסור אז נפשם בשבילו, אף שהמה עוברי ד' בכל דרכיהם רק אין להם מסירת נפש, בכל זאת והוא רחום יכפר עוון שלהם, כי הלא עובדים אותו וזה עולה להם, אך אין הקב"ה שומע תפילתם כי אינם שלימים לפניו בכל נפשם.

וכן אמרינן במסכת ברכות (דף כ') אמר רב פפא לאביי מאי שנא קמאי דמתרחיש להו ניסא ומאי שנא אנן דלא מתרחיש לן ניסא כו' ואלו רב יהודה כי שליף חד מסאנא אתא מיטרא ואנן קא מצערינן נפשין ומצווח קא צווחינן ולית דמשגח בן. אמר ליה קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם כו'.

ואמרינן במסכת חגיגה (דף ה') דרבי יעקב איש כפר חיטיא הוה רגיל דהוה מקבל אפיה לרביה כל יומא. כי קש אמר ליה לא נצטער מר דלא יכול מר. אמר ליה מי זוטר מאי דכתיב הו ברבנן ויחי עוד לנצח לא יראה השחת, מאי טעם, כי יראה חכמים ימותו. מה הרואה חכמים במיתתן כך בחייהם על אחת כמה וכמה. וקשה על זה הלא צדיקים גדולים במיתתם יותר מבחייהם. אלא, יש לומר כמו שבארנו, כי באשר דהוה מצטער טובא ולא יכול לבוא לראותו, אמר לו לא לצטער מר דלא יכול מר. אמר לו מי זוטר דבר זה לירש עולם הבא ולא לראות השחת, מאי טעמא כי יראה חכמים ימותו, דהיינו שמוסרין את עצמם למיתה בשביל קידוש השם במסירת נפש, על כן לא יראו השחת. והוא אינו ממית את עצמו, רק שיש לו מסירת נפש בדבר זה, שאף דמצטער ואינו יכול לבא לרבו ולא יעשה זאת שהוא גם כן מסירת נפש כי אם מוסרין את עצמן במסירת נפש אף על מצוה חדא בשלימות בכל נפשו גם כן יחשב לקידוש השם.

וכן אמרינן שם רב אידי אבוה דרבי יעקב בר אידי הוה רגיל דהוה אזיל תלתא ירחי באורחא והוה יתיב חד יומא באישפיזיה וחד יומא בבי רב והדר אתי. והוו קרי ליה רבנן, בר בי רב דחד יומא. חלש דעחי וקרי אנפשיה שחוק לרעהו אהיה קורא לאלקי ויענהו. אמר לו רבי יוחנן במטו מינך לא תעניש רבנן. נפיק רבי יוחנן לבי מדרשא ודרש ואותי יום יום ידרושון כו', אלא לומר לך כל העוסק בתורה אפילו יום אחד בשנה לשמה מעלה עליו הכתוב כאלו עסק כל השנה כולה. עד כאן. ורש"י פירש דמהלך שלשה חדשים היה מביתו לבית רבו ונסע מביתו אחר הפסח ולמד יום אחד וחזר לביתו לשמח את אשתו בחג הסוכות. עד כאן. ויען שעשה במסירת נפש שהלך מרחק כזה בדרך שהוא בחזקת סכנה וטורח גדול כזה, על כן דומה כמי שלא ביטל אף יום אחד בשנה. ועל כן כשקרא אנפשיה קורא לאלקי ויענהו, כי ה' שומע תפילתם של עושים במסירת נפש, על כן ביקש ממנו רבו רבי יוחנן שלא יתפלל לד' להרע לרבנן ושלא להענישם, כי עדיין לא דרש לפניהם איך גדול הדבר העושה במסירת נפש, ותיכף הלך ודרש זאת ברבים. ומה שכתב שם התוספות ויחי עוד לנצח וגו', פשטיה דקרא בתמיה, וכי הרשע לא ימות כמו שחכמים ימותו. ודברי התוספות אלו סתומים וחתומים כי בגמרא משמע דדריש בניחותא ולמה הזכיר שהוא בתמיה, מה שאינו ענין שמה. ויש לומר דרמזו התוספות בזה דאפילו היה רשע מעיקרא והרהר בחשובה ומסר נפשו לכבוד קונו, הרי זה בן עולם הבא ובשעה אחת קנה עולמו. והיינו דעל זה שהוא אמר לו לא לצטער מר, על כך השיב לו בתמיה, והלא הרשע אם יעשה לבסוף דבר במסירת נפש אז תיקן הכל שקלקל, ואני שהייתי תמיד בכל יום אצל רבי ועשיתי הדבר במסירת נפש ושמרתי שלא יחסר יום שלא אבוא ואם כעת לא אבוא ולא יהיה כעת לי המסירת נפש כמקודם, האם לא אקלקל בפעם אחת את כל עבודתי כמו שהרשע מתקן בפעם האחרונה, וכן כמו שמסיים שם רבי יוחנן בעניין זה וכן במדת פורענות. ואף דקיימא לן דמדה טובה מרובה ממדת פורענות, וכבר הרגיש בזה תוספות בסוטה שם בקושיא זו וכן שם בתיו"ט ותשובת מהר"י טראני סימן ח' ומתרצים.

יש קונה עולמו בשעה אחת של מסירות נפש

וכמו כן אמרינן כמסכת עבודה זרה (דף י') במעשה דקטיעא בר שלום, גם כן דיצאת בת קול ואמרה קטיעא בר שלום מזומן לחיי העולם הבא, בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בכמה שנים. עד כאן.

וכן אמרינן שם (דף י"ז) אמרו עליו על ר' אלעזר בן דרדיא שלא הניח זונה שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה בכרכי הים ונוטלת כיס דינרין בשכרה. נטל כיס דינרין והלך גו', כך אלעזר בן דרדיא אין מקבלין אותו בתשובה. הלך וישב בין הרים וגבעות כו', אמר אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה ר' אלעזר בן דרדיא מזומן לחיי העולם הבא גו'. בכה רבי ואמר יש קונה עולמו בכמה שנים ויש קונה עולמו בשעה אחת. אמר רבי לא דיין לבעלי תשובה שמקבלים אותם אלא שקורין אותם רבי, עד כאן. ופירש המהרש"א דהבת קול קרא אותו רבי אלעזר. יעויין שם. ולכן נראה מזה באר היטב שאף שעשה מעשים כאלו מקודם ובכל זאת כאשר שמסר נפשו באמת לבוראו בתשובה שלימה במסירת נפש על כן בא בת קול משמים לבשר לו שמזומן לחיי העולם הבא.

על מה בכה רבי ומדוע זלגו עיני משה רבינו דמעות?

אך עדיין קשה מדוע בכה רבי על כל אלו הדברים. ואם נאמר שככה על צדיקים שמתישין כוחם כל ימיהם ומוסרים תמיד נפשם לכבוד ד' ותורתו, והלא יש אף רשע שלא עשה כמוהם והתענג בתענוגי עולם הזה, ובשעה אחת קונה עולמו, וכי על זאת יבכה הקדוש הזה. והלא צריך לשמוח על זה כי הקב"ה אינו חפץ במות הרשע וחפץ בהצדקו, ואם עשו יעשה דבר טוב שעה אחת לפני מיתתו במסירת נפש אז ושב ורפא לו ומקבלו ברצון.

וכן כיוצא בזה אמרינן במסכת חגיגה (דף ט"ו) בבתו של אחר דאתיה לקמי דרבי אמרה לו רבי פרנסני. אמר לה בתו של מי את. אמרה בתו של אחר אני. אמר עדיין יש מזרעו בעולם, והכתיב לא נין ולא נכד בעמו. אמרה לו רבי זכור תורתו ואל תזכור למעשיו. ירדה אש מן השמים וסכסכה ספסלו של רבי. בכה רבי ואמר למתגנין בתורה כך למשתבחין על אחת כמה וכמה. ונראה מזה דכל הבכיות אשר בכה רכי היו רק על שראה אלו הגדולים אבירי לב שהקדישו כוחם ואונם לשמו הגדול יתברך וחסר להם אחת שהלכו לעולמם בלא תורה ומצות, אשר זאת תכלית האנושי אשר בא לכאן רק להרבות תורה ומצות. וכן מצינו כמסכת כתובות (ק"ג) כשחלה רבי נכנס רבי חייא אצלו ומצאו שהוא בוכה. אמר לו, רבי מפני מה אתה בוכה כו', אמר לו אנא אתורה ומצות קא בכינא. עד כאן.

וכהאי גוונא מצינו במשה רבינו עליו השלום שזלגו עיניו דמעות בשעת מיתתו, כדאיתא בבבא בתרא (דף ט"ו) גבי שמונה פסוקים שבתורה שהקב"ה אמר ומשה כותב בדמע, לפי שנתאווה משה לקיים המצות התלויות בארץ, כדאיתא שם סוף פרקא. כי איך נוכל לומר על משה רבינו עליו השלום בחירו שלא מת רק בנשיקה וכתיב ויקבור אותו כו' כי ד' יתברך בכבודו ובעצמו עסק בקבורתו, ולא ידע איש את קבורתו, לא רצה להקבר כעת על ידו ולחיות עוד ובפרט כשראה במרום איך יהיה מיתת רבי עקיבא שיסרקו את בשרו גו' והקב"ה השיב לו כך עלה במחשבה, ורבי עקיבא מסר את נפשו בידי זרים למלאות רצון הבורא ומשה לא ירצה בקבורה ברצון הבורא. אלא גם כן היה מתחנן לקיים עוד המצות התלויות בארץ, כי זה התכלית לעשות בארץ. וידע גם כן שיהיה אחר כך מזה טובה לארץ ישראל ובית המקדש.

(מקור מיים חיים, המשך סימן קמ"א מאת הרב חיים שכטר הי"ד)