גדרי מצות תלמוד תורה / הרב שלמה ירמיה גרינברג הי”ד

הרב גרינברג הי"ד תרצ"ז

דרוש לתלמוד תורה אשר דרשתי בחברת תלמוד תורה שנת תרנ”ט בעיר אסטראלענקא.

בסוגיא דקידושין (דף כ”ט ע”ב) וברב אלפס שם… ויתבארו בענין זה כמה דנים מחודשים אשר חדשתי בעזרת ד’ יתברך:

תנו רבנן האב חייב בבנו ללמדו תורה, מנלן דכתיב ולמדתם אותם את בניכם, והיכא דלא אגמריה אבוה מחויב איהו ליגמר נפשיה, דכתיב ולמדתם. עד כאן לשון הגמרא. ופירש רש”י ז”ל וזה לשונו: קרא אחרינא הוא ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם. עד כאן לשון רש”י ז”ל. איהי מנלן ולא מיחייבה דכתיב ולימדתם ולמדתם, כל שמצווה ללמוד מצווה ללמד, וכל שאינו מצווה ללמוד אינו מצווה ללמד. ואיהי מנלן דלא מיחייבא למילף נפשה, דכתיב ולמדתם ולמדתם, כל שאחרים מצווין ללמדו, מצווה ללמד את עצמו, וכל שאין אחרים מצווין ללמדו, אין מצווה ללמד את עצמו. ומנין שאין אחרים מצווין ללמדה, דאמר קרא ולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם. תנו רבנן, הוא ללמוד ובנו ללמוד, הוא קודם לבנו, רבי יהודה אומר אם בנו זריז ומוצלח ותלמודו מתקיים בידו, בנו קודם. עד כאן לשון הגמרא. ובשולחן ערוך פסקינן כרבי יהודה:

ובגמרא (דף ל’ ע”א) איתא עד היכן חייב אדם ללמד את בנו תורה, אמר רב יהודה אמר שמואל כגון זבולון בן דן שלימדו אבי אביו מקרא ומשנה וגמרא הלכות ואגדות. מיתיבי למדו מקרא אין מלמדו משנה, ואמר רבא מקרא זו תורה. פירש רש”י ז”ל, אין חובת בנו עליו אלא במקרא, מכאן ואילך ילמוד הוא לעצמו. תורה, ולא נביאים וכתובים. עד כאן לשון רש”י. ומתרץ הגמרא כזבולון בן דן, ולא כזבולון בן דן, כזבולון בן דן שלמדו אבי אביו, ולא כזבולון בן דן, דאילו התם מקרא משנה גמרא הלכות ואגדות, ואילו הכא מקרא לבד. ופריך הגמרא ואבי אביו מי מיחייב, והתניא ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם, ומה אני מקיים והודעתם לבניך ולבני בניך, לומר לך שכל המלמד כו’ תורה מעלה עליו הכתוב כאילו למדו לו ולבנו ולבן בנו עד סוף כל הדורות. ומתרץ הגמרא, הוא דאמר כי האי תנא, דתניא ולמדתם אותם את בניכם, אין לי אלא בניכם, בני בניכם מנין, תלמוד לומר והודעתם לבניך ולבני בניך. אם כן מה תלמוד לומר בניכם ולא בנותיכם. אמר ר’ יהושע בן לוי כל המלמד את בן בנו תורה, מעלה עליו הכתוב כאילו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך ולבני בניך, וסמיך ליה, יום אשר עמדת לפני ד’ אל’ בחורב. עד כאן לשון הגמרא:

והנה הרי”ף ז”ל הביא מימרא דר’ יהושע בן לוי, וזה לשונו: כל המלמד את בנו תורה כאלו קבלה מהר סיני, שנאמר והודעתם לבניך, וסמיך ליה, יום אשר עמדת. עד כאן לשונו.

וקשה אמאי לא הביא כלשון הגמרא, כל המלמד את בן בנו וכו’ והוא לא כתב רק על בנו.

ב’ – קשה על האי מאן דאמר ולמדתם אותם את בניכם ולא בני בניכם, מנא ליה האי דרש ולא את בנותיכם, דהא איצטריך לדרוש ולא בני בניכם.

ג’ – קשה למאי איצטריך למימר בקושיה, ואמר רבא מקרא זו תורה, ופירש רש”י ז”ל ולא נביאים וכתובים. אפילו הוה מקרא כל תנ”ך, נמי קשה לרב יהודה אמר שמואל דאמר דצריך ללמדו מקרא משנה וכו’ וברייתא קאמר אין מלמד משנה…

והנה נראה לעניות דעתי דעיקר לימוד לבניך ולא לבנותיך מקרא ושננתם, דאפילו בחנם ליכא חיוב על בנות, דאי מקרא ולמדתם הוה אמינא דוקא בשכר פטור, דליכא חיוב ללמד בנות בשכר, להכי איצטריך קרא ושננתם לבניך דאפילו בחנם נמי פטור. וקרא והודעתם לבניך ולבני בניך, ללמד דבן בנו קודם לבן חבירו. וחילוק יש דבנו חייב ללמדו אפילו בשכר, מקרא דולמדתם, ובן בנו אינו חייב לשכור לו מלמד, רק קודם לבן חבירו, ובנו אפילו בשכר קודם לבן חבירו אפילו בחנם. זה היא שיטת רש”י ז”ל דגמרא דלן לא דריש לבניך אלו תלמידים כדדריש בספרי, דאלו דריש לבניך אלו תלמידים לא ידעינן ולא לבנותיך, דאיצטריך לכתוב לשון לבניך כמו ויצאו בני הנביאים. רק גמרא דריש לבניך כמשמעו בניך ממש, על כן מדייק לבניך ולא לבנותיך.
ושיטת התוספות (דף ל”ד) שהבאתי לעיל סבירי דגמרא דילן נמי דריש ושננתם לבניך אלו תלמידים. לכן מביאים התוספות קרא והודעתם לבניך ולא לבנותיך, דאפילו בחנם נמי פטור, ואלו בשכר ידעינן מקרא ולמדתם וכו’…

נמצא למידין לפי שיטה זו להלכה דנוכל לדרוש דרשה דספרי לבניך אלו תלמידים, ולא יהא סתירה לגמרא דידן לבחנם אפילו לתלמידים מחויב, ודרש והודעתם לבניך ולבני בניך דאפילו אבי אביו מחויב היינו בשכר בבנו, ובבן בנו להקדים לבן חבירו. ובבנו דמחויב אפילו בשכר נלמד מקרא ולמדתם את בניכם, ומהאי קרא נלמוד ולא את בנותיכם. ובשכר בבנו מחויב ללמוד הכל, אפילו נביאים וכתובים, ולא כרבא דאמר מקרא זו תורה לבד ולא נביאים וכתובים, דדווקא קודם דאמר הגמרא הדרש לעולם ישליש אדם שנותיו שליש במקרא שליש בתלמוד וכו’, יוכל להיות ורק תורה לבד מחויב ללמד, אבל אחר כך דאמרינן לעולם ישליש אדם וכו’, על כרחך בחנם מחויב ללמדו הכל, וממילא בשכר מחויב ללמוד כל התנ”ך כנ”ל…

ולפי זה ניחא דברי הרי”ף ז”ל, מה שהקשינו אמאי לא הביא כל המלמד את בן בנו תורה, רק המלמד את בן חבירו כאילו קבלה מהר סיני. לפי מה שפרשנו דעיקר קרא ולמדתם קאי על בשכר, נמצא דכל איש ואיש מישראל יכול לקיים מצות תלמוד תורה, אפילו מי שאין יכול ללמוד בעצמו מחויב לשכור מלמד לבנו, על כן שפיר שייך כאילו קבלה מהר סיני, דקבלת התורה היתה כל ישראל ביחד. אבל בבן בנו, דאינו חייב ללמדו בשכר, רק מי שיכול ללמוד מחויב ללמדו בחנם, לא שייך כאלו קבלה מהר סיני, דמי שאין יכול ללמוד בעצמו אינו מחוייב ואינו שווה בכל ישראל כנ”ל:

ולפי זה קשה על טענות המלאכים שרצו לקבל את התורה, דהא כל טענתם היתה דרצו לקבל רק לימוד התורה, אבל לא המצות, דהא זאת ידעו דמצות אין יכולין לקיים, ועל כרחך רק לימוד התורה, דלימוד התורה מצוה בפני עצמו, כמאמר הגמרא נדרים (דף פ”א) דאמר רב יהודה אמר רב מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן את זאת, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשו, עד שפירשו ד’ בעצמו, דכתיב ויאמר ד’ על עזבם את תורתי וכו’, שאין מברכין בתורה תחלה. ויעיין בחידושי אגדות שם:

והנה בחידושי חתם סופר נדרים פירש וזה לשונו, כשנדקדק בלשון “תורה לשמה” מהו לשון לשמה, ולא אמר לשם שמים, אלא שיש תורה לשם שמים, אך אין כוונתו אלא לקיים המצות ולידע הלכה לעשות המעשה, והתורה כזו אינה מגינה ומצלי אלא בעידנא דעסיק בה. אך באמת עיקר מצות עסק התורה היא מצוה בפני עצמה להגות בה יומם ולילה, לא לבד לידע המצוה. וזה הפירוש עוסק בתורה לשמה, לשם לימוד התורה, ובשעת החורבן לא עסקו על זה אופן, ובמה יודע זאת, אמר רב יהודה וכו’ שלא ברכו בתורה תחלה, כדמסקינן פרק התכלת כל מצוה שעשייתה גמר מצוה מברכין עליה ושאין עשיתה גמר מצוה אין מברכין עליה. והלימוד לשיטתם אינו גמר מצוה, על כן אין מברכין עליה. אבל אי מברך עליה, מודה שלימוד גופא מצוה בפני עצמה. ולשיטתם אין צריכין לברך ברכת התורה. עד כאן לשונו בקיצור ודברי פי חכם חן:

הרי דלימוד התורה היא מצוה בפני עצמה, ועל זה נתקן ברכת לעסוק בדברי תורה וברכת ונתן, דברכת לעסוק על לימוד התורה, וברכת אשר נתן על קיום המצות, ומסתמא המלאכים לא רצו לקבל רק לימוד התורה. והנה לפי מה שכתבתי דעיקר לימוד התורה היא בשכר, קשה איך רצו לקבל הלימוד. ואפשר לומר דסוברים כדעת התוספות נדרים (דף ל”ה) דלימוד התורה היא רק בחנם, ואמר לו ד’ למשה רבינו שיחזיר להם תשובה, שאפילו לפי דבריהם שייך יותר התורה לתינוקת של בית רבן, כמאמר הגמרא כל כתבי, אין העולם מתקיים אלא בשביל תינוקת של בית רבן, אמר ליה רב פפא לרב יהודה דידי ודידך מאי, אמר ליה אין דומה הבל פה שיש בו חטא, להבל פה שאין בו חטא. וכמאמר הגמרא כל עיר שאין בה תינוקת של בית רבן מחרימין אותה, ואמרי מחריבין אותה, נמצא שעולם עומד דוקא על תינוקת של בית רבן:

ויעויין בספר מהר”ל מפראג בנתיבות עולם, וזה לשונו: כי הדבר שהוא התחלת התורה הוא יותר עיקר, דאם אין התחלה אין דבר, ולפיכך אם אין תינוקת של בית רבן שהיא התחלת התורה, דבר זה הוא חורבן התורה. וזה אמרם שם אמר רב כהנא לא חרבה ירושלים אלא על שביטלו בה תינוקת של בית רבן:

ובזה נראה לעניות דעתי לפרש הגמרא שלא ברכו בתורה שביטלו תינוקת של בית רבן שהוא התחלה לתורה. אמר לפניו רבנו של עולם מתיירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, שהוא גם כן אין בו חטא, הבל קדושה, אמר לו אחוז בכסא כבודי, הכוונה שיראה להם אשר בלימוד התורה יוכלו לעלות עד כסא כבוד יותר ממלאכים, שהצדיק יותר מעלה ממלאך.

היוצא לנו דעיקר לימוד התורה של קרא ולמדתם על בשכר, ובזה שייך כל ישראל אפילו מי שאין יכול ללמוד בעצמו:

ועל פי זה ניחא המדרש פרשת תרומה, וזה לשונו: ויקחו לי תרומה, הדא הוא דכתיב לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזובו, אל תעזובו את המקח שנתתי לכם. יש לך אדם שלוקח מקח יש בו זהב אין בו כסף, יש בו כסף אין בו זהב, אבל המקח שנתתי לכם, יש בו כסף שנאמר אמרות ד’ אמרות טהורות כסף צרוף, יש בו זהב שנאמר הנחמדים מזהב. יש לך אדם שלוקח שדות אבל לא כרמים, כרמים ולא שדות, אכל המקח הזה יש בו שדות ויש בו כרמים, שנאמר שלחיך פרדס רמונים וכו’ ויש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו, אמר ד’ לישראל מכרתי לכם תורתי כביכול נמכרתי עמו, שנאמר ויקחו לי תרומה, משל למלך וכו’.
כוונת המדרש שהוקשה לו איך שייך הלשון ויקחו לי תרומה, הווא ליה לכתוב ויתנו לי תרומה. אלא שהקב”ה ואורייתא וישראל חד הוא. דנוטריקין של ישראל ראשי תבות יש ששים ריבוא אותיות לתורה, ורצה הקב”ה שיהיה לכל ישראל חלק בתורה, ואין השכינה שורה אלא על ששים ריבוא, ונמכר עם התורה. וכוונת המדרש יש בו זהב שדות וכרמים אפילו למי שיש בו זהב שדות וכרמים שייך בלימוד התורה, אפילו שאינו יכול ללמוד בעצמו, יש לו גם כן חלק בתורה שנותן שכר לחברת תלמוד תורה, ואז איכא השראות שכינה על כל ישראל. כן נראה לעניות דעתי בעזרת ד’ יתברך:

(הדרשה מובאת כאן עם דילוגים. לדרשה כולה ראה מנחת ש”י מאת הרב שלמה ירמיהו גרינברג)

מספר הצפיות במאמר: 40

כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים / הרב שמשון אלטמן הי"ד
הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם / הרב ישראל ליטווין הי"ד

מאמרים דומים