ביאור למשרת יין שנאסרה שתייתה לנזיר / הרב יוסף אברהם צינוביץ הי"ד
סימן לד.
יבאר מהו "משרת יין" שנאסרה שתייתו לנזיר, ומה בינה לבין יין
בירושלמי נזיר פ"ו ה"א, משרת יין ביין מצטרפין. משרת ענבים בענבים מצטרפין. משרת ענבים ביין מהו שיצטרפו ע׳׳ש.
והנה דברי הירושלמי מחוסר הבנה. מה זה משרת יין ביין הלא חדא הוא. ובקרבן העדה שם נדחק לפרש על שני מיני יין, והוא דוחק. ומה זה עוד שאמר משרת ענבים ביין הלא הכל אחד הוא.
מבואר מהתוספות שמשקה היוצא מסחיטת ענבים, יש להם טעם ענבים בתוך שלשה ימים לסחיטתם
ואמינא לפרש עם דברי התוספות נזיר דף לח ע"ב ד"ה ה"ג בגמרא:
ומכאן אתה דן לכל איסורי נזיר חמרא חדתא ועינבי, אע"פ שטעמם שוה הואיל שהוא שני שמות לוקה שתים. ואם תאמר תיפוק ליה דחמרא חדתא ועינבי כתוב בהדיא בקרא בתרי לאוין, דכתיב מיין ושכר יזיר ומתרגמינן מחמר חדת ועתיק וענבים כתיב. ויש לומר דאם מנזיר הוא אמינא חדתא כגון ארבעה ימים, דאחר שלשה ימים שבצר אין טעמו כטעם ענבים. אבל חדש ממש אימא לא מחייב אלא חדא קמ"ל.
יוצא לנו מדברי התוספות דכל שלשה ימים משנעשה יין, טעמו כטעם ענבים, וכן הוא ברשב"ם פסחים דף קח ע"ב בד"ה ואחד ישן, שכתב דחדש אין בו טעם יין, ואחרי זה טעמו כטעם היין. ואפשר שהוא מש׳׳ס סנהדרין דך ע ע"א, ואפשר דגם דעת הרלב"ח המובא במג"א סימן רב ס"ק כו ובש"ך יו"ד ס"ק ב, דשיעור כבישה של ענבים במים ותוסס הוא בשלשה ימים, נובע גם כן מש״ס הנ"ל דקאמר וכמה תסיסתו שלשה ימים.
לירושלמי – היוצא מסחיטת ענבים תוך שלשה הם "משרת ענבים" וטעמם כענבים, ואח"כ הם "משרת יין" וטעמם כיין.
ולפי זה יתבאר שפיר דברי הירושלמי דמשרת ענבים במים בתוך שלשה ימים אין במים כי אם טעם ענבים, וזה נקרא "משרת ענבים", וכששרו ענבים במים שלשה ימים נקרא משרת יין. והשתא אתי שפיר דמתחילה נקט הירושלמי הפשוט דמשרת יין (שנשרו הענבים במים שלשה ימים) ביין (ביין גמור שיצאו המשקים מהענבים ע"י סחיטה בלי אמצעית מים) מצטרפין, משרת ענבים בענבים ממש ג״כ מצטרפין. משום דטעמן שוה. משרת ענבים ביין מהו שיצטרפו. דהא אין טעמן שוה. והוא הדין דאפשר לספוקי במשרת ענבים במשרת יין
גם אם עירב את היוצא מסחיטת ענבים במים, זה עדיין "משרת ענבים" בטעם ענבים
ואין לחלק ולומר דהתוספות קאי דוקא על יין שנסחט מענבים בלי תערובות מים, דאז טעמו כטעם ענבים בתוך שלשה ימים, מה שאין כן בתערובות מים. דמאי שנא.
ומה שלמדו ש"טעם כעיקר" ממשרת, דווקא כשטעמו כטעם יין, הוא מפני שמדובר לאחר שלשה ימים. שכן כבישה לזמן קצר של 24 שעות, אינו כבישול, ואין איסור טעם כעיקר במים שעירב בהם.
ואם כי במקום אחר דקדקתי בלשון הש"ס פסחים דף מד סוף ע"א ונזיר דף לו ע"א, דדרשי רבנן לטעם כעיקר מ"משרת", שאם שרה ענבים במים ויש בהם טעם יין חייב. דמשמע לכאורה דבמים יש בהם טעם יין, מדלא נקטו ויש בהם טעם ענבים חייב. אבל נתיישבתי דליכא למימר הכי, דאם כן לא הוא ליה לרבנן למילף טעם כעיקר ועל טעם יין דוקא. דבטעם ענבים הוי גם כן סגי ולמה סיימו דוקא בטעם יין.
לזאת נראה לי דטעמייהו דרבנן הוא משום דדין כבוש אין לו יסוד כדברי הנודע ביהודה קמא חלק יו"ד סימן כו. ועל כרחך במעת לעת לחודא דלית בו כי אם טעם ענבים שע"י כבישה הוי מותר. דטעם כעיקר דעלמא הוא רק ע"י בישול, ולא ע"י כבישת מעת לעת, כי אם כשנכבש שלשה ימים דאז יש בהם טעם יין, וכשיטת הרלב"ח הנ״ל. גם שהוא נעשה ע״י אמצעית מים, גילתה התורה בזה לאסור, מ"משרת", משום טעם כעיקר.
וכן מדוייק ברמב"ם שאיסור "טעם כעיקר" הוא כשיש במשקה טעם יין
ועיין ברמב״ם פרק ה דנזירות הלכה ה שכתב, ועל כיוצא בו נאמר בתורה וכל משרת ענבים, לומר דבר שנתערב בו היין וטעמו כטעם היין. הרי שדקדק גם כן דבמשרת ענבים בעינן טעם יין דוקא.
מישב דברי הרמב"ם שאינו לוקה פעמים על שתיית יין וחומץ יין, וכן אינו לוקה פעמיים על שתיית יין ומשרת יין
דרך אגב אמינא גם כן לישב דברי הרמב״ם שם הלכה ט דהראב״ד השיג עליו במה שאומר שאין לוקין שתיים על יין וחומץ יין, דלענ״ד מקורו וטעמו הוא מדברי המדרש רבה נשא פרשה י על הפסוק ועתה השמרי נא שכתב הזהירה שלא תשתה חומץ יין וחומץ שכר וכל משרת ענבים, שאילו אינם אלא משמרת ליין כדי שלא יבוא הנזיר לשתות יין, לכך אסרן עליו הכתוב (עיין ט"ז או״ח סימן תקנא ס"ק יט).
ומעתה דברי הרמב׳׳ם נכונים, דלא דמי לענבים לחים ויבשים שהעיר הראב"ד ז"ל שם. דהם עצמם עצמיות האיסור, ולא משום הרחקה לחוד, מה שאין כן חומץ יין שהוא רק משום הרחקה, סובר הרמב"ם דכיון דלוקה משום יין אי אפשר לו ללקות עוד גם על האיסור של הרחקתו.
ובזה מיושב גם כן הא דבירושלמי מבואר לפירוש קרבן העדה, ועיין בש"ק שם, דלוקין שתיים על משרת ועל יין, וברמב״ם אינו מבואר דלוקה שתים, משום טעם המדרש הנ"ל דמשרת ענבים הוא ג"כ רק הרחקה ליין.
מביא ראיה לישוב דברי הרמב"ם מדיוק בלשון הרמב"ם בספר המצות
ומה יומתק מאד לפי זה לשון הרמב"ם בספר המצות מצוה לא תעשה ר״ב, וזה לשונו, הזהיר הנזיר משתות יין והחומר והיינות שבשורש עירובם מן הענבים. והוא אמרו כל משרת ענבים לא ישתה וכבר הפליג באזהרה בזה ואפילו חומץ יין וחומץ שכר אינו מותר לשתותו, והוא אמרו "חומץ יין וחומץ שכר לא ישתה" ואין הלאו מצוה בפני עצמו כי אלו אמר יין לא ישתה וחומץ לא ישתה היו שתי מצות, ואמנם אמר וחומץ יין לא ישתה הרחקה מן היין. הרי נראה בעליל שמקורו מדברי המדרש הנ"ל, שהוא מטעם הרחקה מן היין. ודו״ק.
סיכום:
התורה אסרה על נזיר ענבים, יין ומשרת ענבים. בביאור הירושלמי, עולה ש"משרת ענבים" הם משקים שנסחטו מענבים בתוך שלשה ימים (בין אם עירבו בהם מים ובין אם לאו), שטעמם כטעם ענבים. לאחר שלשה ימים טעמם כטעם יין והם "משרת יין". והלימוד מ"ממשרת" שטעם כעיקר (שעיקרו נלמד בדבר מבושל), הוא ממשרת יין (לאחר שלשה ימים לפחות), שכן בתוך היממה הראשונה אין תהליך הכבישה כבישול מהתורה. וברמב"ם גם מבואר שטעם כעיקר הוא ב"משרת" שטעמו כטעם היין. עוד מדוייק ברמב"ם שאין לוקה פעמים על שתיית יין וחמץ יין, כי איסור משרת יין (וכן חומץ יין) אינו אלא משום הרחקה שלא ישתה יין, וכשלוקה על יין לא לוקה גם על מה שנאסר כדי להתרחק משתיית היין.
(סלסלות יוסף)
—
הרב יוסף אברהם ב"ר חיים צבי צינוביץ, נולד בזמרוב בסביבות 1850 לאביו הרב חיים צבי שעסק בתורה ובתפילה יומם ולילה. כבר בימי נעוריו יצא שמו של יוסף אברהם בכל הסביבה. מגיל צעיר כיהן כרב באוסטרוב מזובייצק , שבאזור ורשה, במשך עשרים שנה. ואח"כ כמורה הוראה במשך שלושים וחמש שנה רצופות בלומזה, תוך שהוא ממשיך ללמוד בהתמדה ומקרב צעירים ללימוד התורה. הרב ניכן בכושר זיכרון פינומנאלי וזכר בעל פה את כל הספרים הרבים שבספרייתו. הוא היה מרבה לפשר בין סכסוכים ורבים פנו לקבל ממנו עצות. הוא היה ציוני נלהב וחלם כל ימיו לעלות לארץ ישראל. הרב ידע רוסית, פולנית וגרמנית והתעניין בחכמת הרפואה ובתחומים נוספים. הוא חינך את ששת ילדיו ברוח התורה והמסורה, ושלשה מהם שלח לארץ עוד לפני מלחמת העולם השניה. הוא הרבה לחדש ולכתוב דברי תורה. את ספרו "סלסלות יוסף" הוציא לאור נכדו שמואל חיים רוזנבלום בתרצ"ז (1937).
כשנכנסו הגרמנים ללומזה בל' בסיון תש"א (25/6/1941), הם החלו לעשות שמות באוכלוסיה היהודית. בי"ט באב תש"א (12/8/1941) נכלאו כל יהודי לומזה ופרבריה בגיטו, ורכושם היה לבז. בשבת, כ"ג באב, הוצאו כל יהודי העיר לשוק הירוק למפקד. המוכשרים לעבודה פיזית קיבלו כרטיסי עבודה. מידי יום הובלו רבים למקום ממנו לא חזרו. ביום ד', כ"ה באלול תש"א (17/9/1941) נערך מפקד של זקנים ותשושים בשוק הירוק, כשבמהלכו הוצאו להורג ביריות כשלושת אלפים איש.
הרב גורש ועונה בידי הנאצים יחד עם כל בני הקהילה. לא היו ידועים הפרטים על המקום והזמן בו נספה הרב, אך נינו סבור שהרב נספה במפקד הזקנים.
אשת הרב, לבית סוסנובסקי משצ'וצ'ין, נפטרה בשיבה טובה, עוד לפני המלחמה.
מקורות: ספר זיכרון לקהילת לומזה (תל אביב, תשי"ג), וכן דף עד שכתב נינו.