מגמתנו ושאיפתנו לחזק את האמונה בלב צעירינו ולחבב עליהם את כל הקדוש לנו / ר’ בנימין גלזנר הי”ד
“אנא לא חכימאה אנא, ולא חוזאה אנא, ולא יחידאה אנא, אלא גמרנא וסדרנא אנא” (מאמר רב נחמן בר יצחק, פסחים ק”ה ע”ב).
בגשתנו לערוך ולסדר את החוברת השנייה בשורת הקובצים הספרותיים תחת גלה של “אושא” שהתחלנו לפני כמה שבועות להוציא לאור, אנו רוצים לאמת ולהכיר בשביעות-רצון, כי החוברת הראשונה ה”יבנה” משכה עלייה את התעניינותם הערה ותשומת לבם לא רק של השדרות היותר רחבות של חובבי שפת עבר, כי אם גם על החוגים הקרובים והרחוקים של האדוקים, התלמודיים והרבנים של המולדת העתיקה עשתה ה”יבנה” רושם עמוק ואדיר.
ה”יבנה” מצאה חן בעיני הקוראים והמבקרים כאחד ונתקבלה בתרועת גיל באהבה וברצון מכל המפלגות אשר במחנה חובבי השפה העברית ויודעי ספר.
אמנם לא נוכל לכחד שהיו גם מבקרים שמתחו שבט בקורת על אי-אלו מאמרים שלא נכתבו – לפי טעמם הם – באותה רוח ישראל סבא, רוח אורטה. מוחלטת שהיתה צריכה לחופף על ה”יבנה” ולחדור את כל שורה ושורה של בימה ספרותית זו. הורתם ולידתם של מכתבי בקורת אלה לפי דעתנו אפשר ליחס יותר אל המשפט הקדום של המבקרים אודות אישיותם של מחברי המאמרים מאשר לתוכנם.
ולראיה חותכת שאין לתלות אשמה בנו, תעידנה שורות דלהלן שהן לקוחות, משני מכתבי בקורת של רבנים מצוינים מורי הוראה בישראל שחות דעתם בנוגע לצביונו של אחד מן המאמרים מתנגדת זו לזו מן הקצה אל הקצה. מה שזה מהלל, מחלל השני, ואת אשר ירומם השני תחת לשונו ישפילנה הראשון עד לעפר:
האחד כותב: אבקשהו שלא ליתן מקום למאמרים כאלה ההורסים בבטויים קשים כל הקדוש לנו, פן ירעיל בהם נפשות תמימות של ילדינו. – כוונתי על המאמרים מעין “האשה בחסידות” מדר’ ש.א. הורודצקי.
לעומת זאת מעיר השני: – “ואם כי נתרשמתי לרוע מהדוקטור (הורודצקי) הנזכר בראשונה, אודה הפעם ש”האשה בחסידות” מענין מאד ואולי המאמר הזה הוא היותר מעולה בתפארת החוברת ועלה על כולן”.
ואחרי שהוכחנו בעליל כי נקיים אנחנו מפשע, תספיק למבקרנו הצהרתנו וגלוי דעתנו שכל מגמתנו ושאיפתנו להראות לצעירינו, לנער שלנו, שדווקא הנאורים שבגדולי הרוח, יוצרי הספרות החדשה כמו ביאליק, הורודצקי, בריינין, הקדישו מיטב כחם הספרותי לנושאים ויצירות מעולים ונשגבים לקוחים מספרותנו העתיקה: התנ”ך, המשנה, התלמוד, האגדה והחסידות. הם מרימים אותן על נס ומתארים בחרדת קדש את יוצרי ותופשי הספרות העתיקה המסורתית. ובכן איפוא לא להרוס ולהרעיל ח”ו, כי אם אדרבה לחזק את האמונה בלב צעירינו ולחבב עליהם את כל הקדוש לנו – כוונתנו.
אנו מרגיעים את קוראינו הנכבדים שנתחשב עד כמה שאפשר עם כל בקורת אביקטיבית בנוגע לצביונם של הקובצים ותקוותנו שהחוברת השנייה הזו תפיק עוד יותר רצון מן הראשונה ונתאמץ לשכלל את החוברות הבאות שתהיינה שוות לכל נפש.
את המדור לנער וילדים השמטנו לגמרי מחוברת זו אחרי שמטעמים טכניים אי אפשר להעריכן בתבנית המתאימה למטרתו.
ועתה במטותא מקוראינו וידידנו הנכבדים לשים לב גם אל העובדה שסריה של חוברות עולה בהוצאות ודמים יקרים, ואל נא יחכו ממני למכתבי-התרעה והזכרה שהולכים ומוסיפים רק את הוצאותינו המסוימות ויעזרו לנו במפעלנו כביר הערך בהמצאת דמי החתימה בלי כל אחור, כדי שנוכל למלא את תפקידנו להרביץ תורה ולהאדירה במובנה היותר נעלה של המילה.
פה קולוז’בר ר”ח סיון שנת תש”ב.
בנימין גלזנר
(אהל שם, סיון תש”ב, מבוא)
ר’ בנימין גלזנר הי”ד נולד בשנת תרנ”ב (1892) לאביו, אב”ד קלויזנבורג (קלוז / קולוז’וואר שברומניה), הרב משה שמואל גלזנר ונשא לאשה את מרת ביילא בת אב”ד באנוביץ, הרב משה רייך הי”ד. נולדו לבם שני ילדים. ר’ בנימין מנהל בית מסחר ספרים, היה תלמיד חכם נעים הליכות, סופר וחוקר תורני, מבחירי אנשי התורה והתרבות העברית בקלוזינבורג. הוא נמנה גם על מנהלי מוסד הצדקה “עוזר דלים” בקלויזנבורג, אשר עסק בגביית נדבות מאנשים פרטיים ובעלי עסקים בעיר ובחלוקת הנדבה בין עניי העיר.
ר’ בנימין הוציא לאור במסירות רבה, למרות כל הקשיים, את כתב העת הספרותי ששמו הכללי היה “אהל שם”, וכל אחד מגיליונותיו השתרע על פני 2-3 גיליונות דפוס. כתב העת יצא לאור בשנים תש”ב-תש”ד, “בתקופה נוראה זו שחושך ואפלה מתוחים על אפקי היהדות ואין לנו שום קשר עם שום מרכז רוחני”. ניתוקה של הונגריה מארץ ישראל ומארצות אחרות בהם יצאו לאור כתבי עת עבריים, העלה את הצורך להוציא לאור בטאון ספרותי. היה זה כתב העת העברי היחיד בהונגריה שמגמתו היתה ספרותית כללית ודתית: “לתורה, לספרות ולחכמת ישראל”, ולא רק תורנית או מדעית. בשנים אלו היתה קיימת בהונגריה מערכת חינוך בעלת זיקה לתרבות ולספרות העברית, והיה בה קהל ניכר של משכילים קוראי עברית, בעקבות סיפוח מחוזות רוסיה הקרפטית וטרנסילבניה להונגריה.
מערכת כתב העת הבהירו שמפרסמים בו גם מאמרים אשר “מתנגדים במובנים ידועים לדעתנו ולהשקפתנו”, היות והמדיניות שלהם היא שלא לקבוע “גדרים וגדרות בפני טעמים ושיטות ואין אנו שמים גבול לדעות והשקפות”. עם זאת הם נותנים מקום בכתב העת גם לביקורת על דעות והשקפות אלו “כל עוד שאינן עוברות את גבול העניניות”.
ככל הנראה בשל העדר רישיון להוצאת עיתון, הופיעו הגיליונות של כתב העת בשמות שונים; בשמם של ישיבות בבל וארץ ישראל: “יבנה” (ניסן תש”ב), “אושא” (סיון תש”ב), “סורא-נהרדעא” (תשרי תש”ג), “פומפדיתא-מחוזא” (אדר ב’ תש”ג). הגיליון האחרון שנשא את השם “אהל שם”, יצא לאור בחודשים שבט-אדר תש”ד והוצא מבית הדפוס לאחר פלישת הגרמנים להונגריה. גיליון זה הינו הפרסום העברי האחרון בהונגריה, לפני השמדה השיטתית והמקיפה של היהודים שהתגוררו בה.
בירחונים אלו אסף העורך מאמרים מאת אנשי רוח: “התוכן מכל הקובצים הוא רובם מדברים שלוקחו ממאספים שונים וליקוטים, אבל יש גם כן מעט מרבנים ומשתתפים מהונגריה, אבל חוברות אחרונות המה כמעט רובם מאנשי המקום”. בתקופה הקצרה בה יצאו החוברות לאור, הן רכשו להן שם חשוב בין חובבי הספרות העברית. בין הכותבים ניתן לציין את הרב יהודה ליב הכהן פישמן, הרב משה אביגדור עמיאל, הרב שלמה יוסף זוין, הרב משה שמואל גלזנר ועוד, לצד ביאליק ואחד-העם.
בגיליון כסלו-טבת תש”ד, הודיעה מערכת ‘אהל שם’ למנוייה שהיא נאלצת להעלות את מחיר החוברות, בשל עליית במתמשכות במחירי הנייר, בשכר הפועלים ובשאר הוצאות הקשורות לכתב העת. והוסיפה המערכת וכתבה: “אנו בטוחים שחותמינו הנ’ ששלמו בשעתה דמי חתימה של 10 או 15 פ. יתיחסו בהבנה רצויה מול המצב היוצא מן הכלל וידעו להעריך את עבודתנו הכבידה שאנו שקועים בה בראשינו ורובנו בשעת חירום כזו ובין תנאי חיים כ”כ קשים ובלתי רגילים, ישלימו ויעבירו לנו את ההפרש ולאפשר לנו על ידי זה את המשכת פעולנו הפוריה על שדה המערכת של הגדלת תורת וחכמת ישראל ותרבותה והפצת השפה העברית באמונה ובתמימות”.
בכ”ד באדר תש”ד (19.03.44) כבש צבא הגרמני את הונגריה. בניהולו של אדולף אייכמן פתחו הגרמנים בצעדים מיידים לבידוד היהודים מהאוכלוסיה הכללית, לסימונם ולריכוזם לקראת השמדתם. תוך כחודשיים הוגלו כחצי מיליון יהודים מערי השדה בהונגריה לגטאות. משם גורשו לאושוויץ בקצב מואץ, החל מתאריך כ”ב באייר תש”ד (15.05.44), בעוד הצבא האדום מתקרב לעבר גבולות הונגריה. בתוך שבועות ספורים בלבד הספיקו הגרמנים לגרש לאושוויץ להשמיד את כל קהילות יהודי הונגריה, שמחוץ לעיר בודפשט.
ר’ בנימין גלזנר, אשתו הרבנית ביילא ובנם משה שמואל, נרצחו באושוויץ בי”ז בסיון תש”ד (1944). הי”ד.
מספר הצפיות במאמר: 100
