קטגוריה: ביטחון בה' ותמימות

השאלה השניה, איך תוכל להתקיים האומה הישראלית באויר מחניק כזה, אשר כל צינורות הפרנסה נסתמו לפניהם. יבואר לנו בביאור המאמר השני, דהנה בדברי ימי קדם יסופר קורות העם השפארטני מעמי היונים, אשר החינוך הלאומי שלהם לפי חוקי מחוקקם "ליקורג" היה בנוי על יסוד תועלת של הרגל הגוף מנוער לכל תלאה, אשר לתכלית זאת חנכו ילדיהם עוד מימי ילדותם בבתי חנוך כללי בחיי צער בשלילת כל תנאי העדן ותפנוק, בהתרגלם לישן תמיד על הארץ על מצע קשה של מחצלת קנים, לאכול פת במלח, ולשתות מים רק לצמאם. ותוצאות החנוך הזה היה כי היו לגבורי ואמיצי כח אשר שחקו לכל פיד ופגע, וכהולך בחליל רצו לקראת המות בחרפם נפשם על שדה קרב, וחמשה מהם מאה ירדופו. דאחרי שהורגלו לכל רע ולא ירגישו שום מחסור, ממילא לא יוכל מצבם להיות נהרס לעולם.

ודוגמא לזה הלא תמצא במצב הנחש, הן אמנם מצד אחד נתקלל הנחש, שבכל מה שהוא טועם ואוכל אינו טועם אלא טעם עפר. אבל זהו גופא הברכה שלו, שזו הוא סבה שמזונותיו יהיו מצויות, ובכל האופנים והמקרים שהוא נמצא, לא יחסר לחמו. מה שאין כן בכל החיות והברואים שצריכים מעדנים לנפשם. זה נצרך לדם, וזה לבשר, לכן לא בכל מקום ולא בכל שעה ימצאו בנקל מן המוכן לפניהם מה שנצרך להם. אבל הנחש שלא הורגל כי אם לעפר, ועפר לא יחסר לו בכל מקום, וכמאמר חז"ל (יומא דף ע"ה) קלל הנחש, עולה לגג מזונותיו עמו.

והנה בחינוך כזה נתחנכו עם הישראלי עוד מראשית היותם לגוי. דהגע עצמך, איש עובר אורח יכון צידו לדרך. ואף אם יעבור במקום ישוב, מקום שאכסניות ומזונות מצויות, בכל זאת אין אדם נוסע בלא צידה לדרך. כל שכן איש ההולך למדבר ובימים מקום שאי אפשר להשיג שם מזונות, כמה מן ההכנות יעשה טרם ישים לדרך פעמיו. וכל זאת הוא כשאינו הולך כי אם יחידי. וכל שכן כשמשפחה שלימה עם נשים וטף צריכים לנסוע דרך ימים ומדברות, שאז אין קץ לרוב ההכנות שיעשו. ובכל זאת כשיצאו ממצרים עם רב ששים רבוא גברים לבד נשים וטף, נצטוו לצאת כרגע בלי שום הכנה, בלי שום מזונות אפילו פת לחם, רק משארותם צרורות על שכמם. וכל זה בכדי לחנכם ולהרגילם לכל המצבים ומקרים רעים. וחינוך הזה היא שעמדה להם לישראל שמצבם הכלכלי (עקאנימישער צושטאנד) לא נהרס גם בימי החושך בימי הביניים, אשר שכו את דרכם בסירים וגדרו בעדם בחומת הגעהטא ותחום המושב. ולמרות המצוקות והמועקות אשר שמו במתניו לשבור מטה לחמו, בנעול לפניו שערי הכלכלה, עוד מצא נתיבותיו בחיים, ועוד היו כאלה אשר עלו במעלות העושר. דאחרי אשר יכולים הם להתרגל לכל רע, משום הכי כל מקום שעולים מזונותיהם עמהם.

וזהו מה שאמר שלמה דרך השני שנפלא ממנו, הוא דרך נחש עלי צור. דהנחש ימצא מזונו גם על הצור וצחיח סלע. וכל זה הוא משום שעפר לחמו. כן נמי דרך העם הזה, מזונותיהם גם בצחיח סלע, משום שהורגלו לכל רע, גם לישב בגעהטא וכדומה לא היה קשה לפניהם. וכדוגמא חיה לתכונת הישראלי בזה, מציין המדרש "מצה". עם שלם שפעל בעצמו לצאת למדבר בלי שום צידה לדרך, כי אם במעט מצה לא אפויה הצרורה בשמלתו. לפני עם כזה אין שום עצה ותחבולה לסתום בפניהם צינורות הפרנסה ולסוגרם בתחום היותר צר, כי גם באויר מחניק כזה ימצאו בנקל פרנסתם עד שלבסוף יעלו מעלה ראש. ובזה נפתר השאלה השניה.

(מתוך מצח אהרן, חלק ב, דרשת שבת הגדול חלק א,  הרב אהרן וואלקין הי"ד)

 

כדאי הוא הבטחון שבוטח בד' להיות נושע בזכותו. ולפי ערכו וגדלו כן תהיה ישועת ד' אם בטחונו חזק ואמיץ שלם מכל צד ממלא כל חדרי לבבו, גם ישועת ד' תהיה שלמה וקרובה לבא. ואם בטחונו חלש, לעומתו גם השגחת ד' עליו רופפה או שתתמהמה לבא. כמו שפירשו פסוק יהי חסדך ד' עלינו כאשר יחלנו לך (תהלים ל"ג), פירוש שחסד ד' יהיה עלינו בערך אשר יחלנו לו.

אם האדם שרוי בדחקות, רחמנא ליצלן, עוללים שאלו לחם ופורש אין להם, ומצפה שממקום פלוני או מאיש פלוני תבא לו ישועה, הנה כמה פעמים רואה אחר כך כי לשוא היתה תקוותו. רק ממקום שלא עלה על דעתו כלל, משם באה לו הישועה. ויראה מזה כי אך בחנם כל תחבולותיו מחשבות אדם המה הבל, רק ד' יתברך בהשגחתו הנפלאה על כל בני אדם הצמיח לו ישועה באופן שלא קווה כלל – מה נמרצו בזה מה שפירשו בשם בעל הפלא"ה ז"ל מה שכתוב כי לא לנצח ישכח אביון תקות עניים תאבד לעד (תהלים ט'), פירוש הן אמת כי לא לנצח ישכח אביון, אבל תקות עניים, תקותם ותוחלתם שיוושעו ממקום פלוני או מאיש פלוני, זאת תאבד לעד. ודברי פי חכם חן.

ברעיון הזה נראה לפרש כוונת המסורה ב' פעמים רווח, ורוח תשימו בין עדר ובין עדר (בראשית ל"ב) רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר (אסתר ד'). הנה יעקב אבינו צווה לעבדיו לשום רווח בין עדר ובין עדר, כדי להשביע עינו של אותו רשע ולתווהו על רבוי הדורון, כמו שפרש רש"י שם, וחשב שיתן עיניו בממון ועל ידי זה יתרצה ויתפייס. אבל לא כן היה, כי לא רצה לקחת המנחה מידו, עד שהפציר בו, אלא רווח והצלה עמד לו ממקום אחר, שפגע עשר כתות של מלאכים שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו ואומרים הכו הכו ולא היו משגיחים עליו, עד שאמרו אחיו של יעקב הוא, כפירוש רש"י. ועל ידי זה היה מתיירא להרע לו ובעל כורחו כבש שנאתו לפי שעה.

על פי הדברים הללו יתבארו היטב דברי המדרש מענינא דיומא הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים (שיר השירים ד') הדודאים נתנו ריח, זה ראובן שהציל את יוסף. ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה. צריך בירור איזה השתוות ודמיון יש לשני ענינים הללו שסמכן בעל המדרש זה אל זה בפסוק אחד.

נראה לפרש, כאשר הכבידו היוונים עולם על בני ישראל וגזרו עליהם גזרות קשות ופשטו ידיהם בממונם בבנותיהם ובגופם, הגם שלחצום לחץ גדול לא פסקה מקרב לב ישראל האמונה והבטחון בד' שיושיעם מיד שונא, ובכל יום ויום היו מייחלים לישועת ד' כי תבא. אך כח הדמיון שיש לנפש אדם הצטייר בעצמו ישועת ד' המקווה באופן שיעמדו מבני ישראל גבורי חיל מנוסים לעמוד בקשרי מלחמה, יודעים ומכירים תכסיסי מלחמה ותחבולותיה ואל דגלם יאספו ויקבצו כל איש אשר אמן את ידו לירות בחצים לשלוף חרב ולהניף רומח וחנית. והמשכילים והנאורים שבאותו דור המתהללים תמיד ברגשי לאומיותם ובאהבתם אל עמם המה יעברו חלוצים לפני אחיהם. אולם לא עלתה על דעתם שכהנים המשוחים בשמן הקדש אשר נתחנכו ונתגדלו בין כותלי בית המדרש ושגו כל ימיהם רק בתורת ועבודת ד' ועליהם נאמר יורו משפטיך ליעקב וגו' (דברים ל"ג)  ואשר לא ראו מלחמה בעיניהם מעולם וידיהם לא נשאו שום כלי זיין וכל חכמתם רק בהויות דאביי ורבא. אנשים כאלה המה יהיו שלוחי דרחמנא לנצח היוונים עם מרי נפש מלומדי מלחמה ועל צבאם פקודי חיל נודעים ומפורסמים לשם ולתהלה בחכמת המלחמה תלמידי אלכסנדר המוקדן.

אמנם דמיון וציור עם ישראל נכזבה. הצלתם באה להם באופן שלא שיערו ולא עלתה על מחשבתם, כי השררות והכתות ששמו עליהם מבטם לא ידעו לשית עצות בנפשם ולא קמה בהם כל רוח, וקיימו בעצמם חכי עד יעבור הזעם. ובני החשמונאים הכהנים המה קמו, התעודדו, חרפו נפשם למות ופרקו מעל צוארי בני ישראל עול היוונים לעולמי עד.

זה שאנו אומרים הנרות הללו אנו מדליקין וכו' על התשועות ועל המלחמות וכו' על ידי כהניך הקדושים. מה שאנו מבליטים שהישועה היתה על ידי כהנים הקדושים הוא כדי לפרסם ולהודיע גודל הישועה, ולהודות לד' על כל תגמולוהי עלינו שהושיענו באופן שהיה רחוק מן המציאות בעינינו, על ידי  כהנים הקדושים. ממש דומה לזה היתה הצלת יוסף על ידי ראובן, כי חלומות ודברי יוסף ואהבת אביו אליו היו ראויים ומוכשרים לעורר הנאת ושנאת ראובן ביתר שאת משל שאר אחיו, כי הוא הבכיר ולו יאתה כבוד וגדולה. על כן כאשר דנו אחיו אותו למיתה וכפסע היה בינו ובין המוות, חשב שבלתי ספק בני השפחות אשר התנה עמהם באהבה ורב את ריבם ולא היתה שנאתם אליו שלמה כל כך המה יעמדו לימינו וישתדלו בהצלתו. ומה מאד היה רחוק בעיניו שראובן הבכור, אשר בוודאי שנאתו אליו היתה יותר גדולה, יהפך בזכותו להשיבו אל אביו. אולם דמיינו ותוחלתו היו לאכזב, כי בני השפחות היו בעצה אחת עם שאר אחיו, ורק ראובן לבדו היה לו לאחיעזר. הרי ישועתו גם כן באופן שלא שיערו ולא עלתה על דעתו.

וזהו הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף, מזה נשכיל לדעת שישועת ד' באה אף באופן שלא עלתה על מחשבתנו, ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה, רצונו לומר תשועת והצלת חנוכה הנרמזת בהדלקת הנרות תורה לנו גם כן זאת, כי הוא יתברך מצמיח לנו ישועה אף ממקום שלא קווינוה כלל.

הצלת יוסף מידי אחיו היתה אמנם באופן שלא שיערו, אבל לא כן יציאתו מבית אסורים כי היתה באופן שדימה וציירה במחשבתו ע"י שר המשקים שהזכירו לפני פרעה – כאשר בקש יוסף את שר המשקים, על דרך  זה שם בד' מבטחו שיתן חינו בעיניו ושיזדמן לו שעת הכושר להזכירו לפני פרעה, ולב מלכים ושרים ביד ד'. אבל בכל זאת לא עלה יוסף בבטחונו על גרם המעלות, כי עוד היתה מעלה אחת בסולם הבטחון אשר לא עלה עליה, כאשר נתבאר להלן, על כן נתאחרו פעמי ישועתו לבא עד מקץ שנתים ימים, כמו שכתבנו שלפי ערך וגודל הבטחון כן תמהר ותחיש הישועה לבא.

להמשך הדרשה – לחץ כאן.

(חלק מדרשה, מתוך שבט מישור, חוברת ב: דרושים וחידושי אגדה לימי חנוכה, מאת הרב מאיר ליב פריי הי"ד)