ב"ה ניעשוויעז.

א. פרשת מקץ, 'ועתה ירא פרעה איש חכם ונבון' וגו'. ידוע קושיית המפרשים הלא יוסף נקרא רק לפתור החלום ולא להיות יועץ למלך. ונראה לי לפרש, דהנה יש שינוי בין עיקר החלום ובין סיפור החלום ליוסף, דפרעה חלם שעומד 'על היאור' וסיפר ליוסף שעומד 'על שפת היאור'. הלא דבר הוא? אך הענין הוא כך, דידוע שהמצרים היו עובדים להיאור, כי מטר וגשם לא היה במצרים, ורק הנהר השקה את השדות. ואם כן היה הנהר אצלם לאלקי שהוא משפיע אותם. ופרעה שהוא 'עומד על היאור', היינו שיהיה הוא המשפיע אותם למעלה מהנהר. ולכן בוש פרעה לאמר זאת שהוא יהיה למעלה מאלקים. וגם ליוסף לא רצה לגלות זאת מה שראה, רק אמר שהוא עומד 'על שפת' הנהר. ולכן לא פתרו כולם את החלום, אף כי לכאורה הפתרון מהחלום דבר קל ופשוט. רק יוסף פתר, כי ידע שפרעה ראה בחלומו כי הוא עומד על הנהר, שהוא יהיה המשפיע אותם, ולכן אמר יוסף לפרעה, מה שראית שאתה עומד על הנהר, הוא משום 'ועתה יראה פרעה איש חכם ונבון' וכו', היינו שהאיש יהיה המשפיע אותם. ולכן נאמר בפסוק ל"ח ולא מקודם, 'ויאמר פרעה אל עבדיו הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו', היינו שיודע הנסתרות. וזהו שאמר בפסוק ל"ט 'אחר הודיע אלקים אותך את כל זאת', היינו מה שלא אמרתי לך. וקל להבין. וכהאי גוונא ראיתי בספרי הדרוש שפירשו מה שאמרו חז"ל (סוטה יב ע"ב) 'ותלך בת פרעה לרחוץ על היאור', שירדה לרחוץ מגלולי בית אביה. וילפו זאת מדלא כתיב 'ביאור', רק 'על היאור', שבטלה את היאור עבודה-זרה שלהם. וקל להבין.

ב. בפרשת שלח 'ויקרא משה להושע בן נון יהושע'. ואמר על זה התרגום יונתן, וכדי חמא משה ענותנותו קרא משה להושע יהושע. צריך להבין איך תלה קריאת שם זה בענווה של יהושע. ועיין בספר או"ח בהקדמה למסכת פסחים דבר נחמד בזה. עיין שם. ולפי עניות דעתי יש ליישב על דרך הפשוט, דלכאורה קשה איך יועיל תפילתו הא אמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (וכהאי גוונא הקשה גם המהרש"א במסכת ברכות דף ו, עיין שם. ועיין גם בשו"ת מעיל צדקה סימן ז, עיין שם). ונראה לי דדווקא על מזיד לא יכול אדם להתפלל על חברו שלא יחטא, משוס דאדם הוא בעל בחירה. אבל שלא יכשל חברו ולא יחטא בשוגג, יכול להתפלל. ומשה רבינו חשש שלא יכשל יהושע בשוגג מרוב ענווה, שלא יבטל דעתו מפני דעתם, וזה התפלל עליו שלא יכשל ולא יחטא בשוגג. ולפי זה ניחא לי נמי מה שהקשו המפרשים מדוע לא התפלל משה רבינו על כולם, כי שלא יחטא אדם במזיד לא מהני תפילה. וקל להבין.

ג. מסכת סנהדרין (יז ע"א) אלא למאן דאמר [שנתנבאו אלדד ומידד] 'משה מת', מינח הוי ניחא ליה. לא סיימוה קמיה וכו'. לכאורה קשה הרי 'משה מת' הוא התחלת הדיבור, אם כן הוא ליה למימר רק סיימוה קמיה, ולא התחילו (ודוחק לאמר שלא אמרו בפניו רק תיבת 'משה' ולא יותר). ונראה לי לפרש על פי מה שכתב הרמב"ם פרק ו' מהלכות יסודי התורה הלכה ד' שכל דבר טובה שיגזור הקב"ה אפילו על תנאי אינו חוזר, עיין שם. ועיין גם בירושלמי פרק קמא דתענית, עיין שם היטב. אם כן לא איכפת למשה כלל מה שאמרו שהוא ימות, דזאת יכול לבטל. אבל אם יאמרו ד'יהושע מכניס', וזה הוי טובה ליהושע, לא הוי בטל כלל. ובזה יש לפרש גם מה שאמרו במסכת ברכות ו' (ע"א), בן אמוץ כלה נבואתך וצא. עיין שם, דחזקיה לא רצה שיאמר לו אחר כך מי יהיה על מקומו מלך, וקל להבין.

ד. שם כ' (ע"א) כתיב 'להכרות' וקרינן 'להברות', בתחלה להכרותו ולבסוף להברותו וכו'. ונראה לי לקרב הרחוקים הקרי והכתיב, דכרה הוא סעודה של שמחה, כמו 'ויכרה להם כרה גדולה' (מלכים ב' ו,כג) והבראה הוא סעודה של אבל, וקל להבין. עוד יש לומר, דלהברות הוא גם כן כריתה, כמו 'וברא אותהן בחרבותם' (יחזקאל כג,מז) ועיין גם ברש"י במסכת חולין מ"ג ע"ב, עיין שם. ולפי זה נראה לי להסיר גם תלונת הגאון דגול מרבבה ביורה דעה סימן מ"ג מרבינו הט"ז שם, עיין שם. ועיין גם במסכת בבא קמא ע"ה ע"א, עיין שם, וקל להבין.

ה. מדרש רבה בראשית פרשה כ"ב, 'ויצא קין' וכו', יצא שמח וכו', פגע בו אדם הראשון, אמר לו מה נעשה בדינך, אמר לו עשיתי תשובה ונתפשרתי. התחיל אדם הראשון מטפח על פניו, אמר כך היא כוחה של תשובה ואני לא הייתי יודע. מיד עמד אדם הראשון ואמר 'מזמור שיר ליום השבת'. עד כאן לשונו. מדרש רבה הלז לכאורה מאד תמוה, וכל העובר שם יתפלא הפלא ופלא, מה ענין ושייכות של שבת לתשובה. וגם מדוע לא ידע אדם הראשון בעצמו שגדול כוח של תשובה עד ששמע מקין.
ואמרתי לפרש (בדרוש לשמחת תורה) דהנה הראשונים חקרו אם מצוות התורה הם כפקודת מלך או כהזהרת הרופא אל החולה. ומובא דבריהם בספרי הדרוש ובספר שמן המור, עיין שם. ועיין גם בספר עמק יהושע דרוש ז' האריך בחקירה זו, עיין שם. ובזה נראה לי לפרש הסתת נחש הקדמוני, כי אדם וחוה סברו דהציוויי שהיה שלא לאכול מעץ הדעת הוא כהזהרת הרופא אל החולה שהדבר בעצמו סם הוא לאדם וממית אותו. על כן הוסיף ואמר גם 'לא תגעו בו', כי צריך ליזהר מאד מסם חריף שלא ימית גם בנגיעה, כטבע דבר חריף מאד ששורף גם בנגיעה ומזיק את האדם. וכבמסכת בבא מציעא פ"ה ע"ב, עיין שם. ועל כן סבר דלא מהני תשובה כלל. וכיוון ששמע מקין שמהני תשובה, על כורחך הוא משום הזהרת מלך, כמו שכתב הספר עמק יהושע [חלק ב, דרוש ו] דעד מתן תורה היו בבחינת הזהרת מלך על העם, ולכן מהני תשובה וחרטה.
והנה האחרונים הקשו אהא דאמרינן גבי שבת, אמירה לעכו"ם שבות, אבל בלאו הכי שרי. ולפי שיטת הפוסקים הא דאין שליחות לעכו"ם, היינו לקולא, אבל לחומרא יש שליחות אם כן ליתסר מטעם שליחות. ותירצו דגבי שבת, המלאכה בעצמה אינה כלל עבירה, ועיקר האיסור אגוף האדם רמיא, למען ינוח. אם כן לא שייך ביה שליחות, דמכל מקום הרי ישראל נח ושבת ממלאכה, עיין שם (עיין בספר בית שמואל באבן העזר סי' ה', ובישועות יעקב שם, ותה"מ סי' שמ"ח, ח"ס אורח חיים סי' פ"ד, ועוד בכ"ד) אם כן לפי זה ניחא מה שאמר 'מזמור שיר ליום השבת', וקל להבין.
ובזה אמרתי לתת טעם לשבח להא שפרטה תורה הקדושה מצוה החמורה מצות שבת שלא ישמע לאביו לעבור על זה, ובאמת גם על מצוה קלה אין צריך לשמוע לו, כבמסכת יבמות ו' ע"א. אם כן היה לה לפרוט אחת ממצוות הקלות ולא מצות החמורה מכל התורה?! והוא משום דעל שאר עבירות אם אמר לו אביו לעבור, הוי 'אינו עושה מעשה עמך' ואין צריך לשמוע לו. ואין לומר דעשה דכבוד דוחה הלא תעשה, כמו שתירצו הגאון רבי עקיבא איגר במסכת בבא מציעא והספר נחלת עזריאל בחידושים על התורה, כיוון שמצוה לבנו לעשות הוי שליחו של אדם כמותו, כמו שעשה האב בעצמו, ולגבי האב לא שייך כלל העשה דכבוד. והארכתי בזה הרבה על דרך הפלפול. וכן לתרץ קושיא הספר חות יאיר אמאי לא אסרינן ללכת בשבת פחות מתחום שבת, וכן למה שרי להוציא פחות מד' אמות, הרי חצי שיעור אסור מהתורה, וכן עקירה בלא הנחה אמאי אינו חייב כקושיית התפארת ישראל , ואין כאן מקום לדבר בארוכה.

…

יצחק יעקב דוידבסקי החופ"ק נעשוועז

בהגאון הק' והצדיק המפורסים וכו' מו"ר ה"ר יהונתן זצללה"ה

(הבאר, שנה ה, כרך א-ב, כסליו-אדר תרפ"ח, סי' יז)

---

הרב יצחק יעקב דוידובסקי (דודאווסקי \ דודבסקי\ דווידבסקי) בן הרב רבי יונתן מזעלווא.

היה רב גאון מפורסם דיין בנשוויז (ניעשוויעז\ נעזוויש\ נעשוועז\ נישביז\ ניסבייז') שהייתה לפני מלחמת העולם השנייה עיירת נפה במחוז נובוגרודק שבפולין.

מאמריו פורסמו במספר כתבי עת, ובהם:

הבאר, שנה ה, כרך א-ב, כסליו-אדר תרפ"ח, מעין מים חיים, סי' יז – חידושים על פרשת מקץ ועוד.

הבאר, שנה ו, כרך א-ב, כסליו-אדר תרצ"א, מים עמוקים, סי' טו – לסיום מסכתות פסחים וכתובות.

הבאר, שנה ז, כרך ב, תרצ"א, מים טהורים, סי' סג – שאלה נפלאה.

הבאר, שנה ח, כרך א-ב, תרצ"ג, סי' טז – חידושים על משנה במסכת חולין.

הבאר, שנה ח, כרך ג, מים עמוקים, סי' מ – ביאור אגדה ממסכת פסחים.

הבאר, שנה טו, כרך א-ב, כסליו-אדר תרצ"ח, מים עמוקים, סי' טז – חידושים והערות.

קבוצי אפרים, שנה ה, חוברת ה-ו, חשון-כסליו תרפ"ו, סי' יח.

שערי תורה (ורשה) – חלק ז: סי' טז, כא, מב. חלק ח: קונטרס ג, 'יגדיל תורה', סי' ד. חלק יב: חוברת א סי' ה, חוברת ה סי' ו.

על פי ב'אוצר הרבנים' 11371 – הרב נספה בשואה תש"ג.

ראה באתר האנציקלופדיה של הגטאות – מידע על שואת יהודי ניסבייז'.

אין לנו מידע נוסף על הרב דוידובסקי הי"ד, ונשמח לקבל עוד נתונים אודותיו.

כי סליק רבי אבא אמר יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל (ביצה דף ל"ח).

כי סליק וכו'. וקשה להבין המאמר הזה, וכי היה רבי אבא רודף אחר הכבוד אשר כל מגמתו היה שייטב בעיני העם הדרשה שלו, שעל ידי זה יאמרו עליו שהוא דרשן נאה. חס ושלום, חלילה לחשוב כזאת. ובוודאי היה כוונתו לאיזה תועלת במה שהתפלל לד' שיאמר מילתא דתתקבל. אכן היא הדבר, דהנה יש שני מיני חכמות, חכמת אנושי וחכמת אלקית. חכמת אנושי הוא מה שהאדם מוצא בכוח שלו אשר חנן ד' אותו, וחכמת אלקית היא מה שאינו בשום שכל, רק השכינה מדברת מתוך גרונו, כמאמר הפסוק "רוח ד' דובר בי ומילתו על לשוני". והנפקא מינה בין שני חכמות האלה היא כך, כי מה שהוא חכמת אנושי, אין האיש בטוח שישמע לדבריו, כי יוכל להיות חכם יותר שלא ייטב בעיניו דברי החכמה ששפע, מאחר כי מה שזה בונה זה סותר. אבל חכמת אלקית, זה היא מה שהאדם שומר פיו ולשונו וכאשר ידבר איזה דבר חכמה, זה וודאי חכמת אלקית ומחויב וההכרח לשמוע אותו, כמאמר האלשיך על הפסוק "לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה", היינו מי שאינו מחלל דיבורו, שכל דיבוריו רק בדברי תורה, לאיש כזה, "ככל היוצא מפיו יעשה", היינו שכל אחד שומע לדבריו.

ובזה יובן היטב מדוע הוטב לפרעה פתרון יוסף מכל הפתרונות, דכאשר אמר פרעה ליוסף "ואני שמעתי עליך לאמר תשמע חלום לפתור אותו. ויען יוסף את פרעה לאמר בלעדי, אלקים יענה את שלום פרעה". ופירש רש"י, אין החכמה משלי, אלא אלקים יענה, ייתן ענייה בפי לשלום פרעה. עד כאן לשונו. וכאשר פתר יוסף החלום לפרעה כתיב, "וייטב הדבר בעיני פרעה ובעיני כל עבדיו" וכו' "הנמצא כזה איש אשר רוח אלקים בו", היינו מכל החרטומים לא יכול פרעה לקבל בטוב את הפתרון, כי המה עשו בחכמתם חכמת אנושי, ומה שזה בונה זה סותר. לא כן יוסף הצדיק, אשר לא דיבר מרוב חוכמתו רק רוח ד' דובר בו ,כמו שפירש רש"י כנ"ל, מוכרח לקבל. ולא יכול שום אדם לסתור הדבר.

והשתא יובן היטב דברי רבי אבא, דאמר יהא רעוא דאימא מילתא דתתקבל. לא שהתפלל שיוטב הדרשה בעיני העם, חס ושלום, כדי להתפאר על ידי זה, רק התפלל אשר לא יאמר מרוב חכמתו, רק שהשכינה יהיה מדברת מתוך גרונו, כמאמר הכתוב "רוח ד' דובר בי", וממילא על ידי זה מהכרח יהיה שדבריו יהיו נשמעים לכל, ודו"ק. ובכן גם אני אלמוד ממנו ואתפלל כתפלתו, שה' יתברך יתן בפי מילין, בכדי שיהיו דברי נשמעין. ולא שאדבר מרוב חכמתי, ובפרט בעת שאני מזכיר אבותי הקדושים זצלה"ה שבוודאי היתה שכינה מדברת מגרונם, בטוח אני בזכותם הקדוש, שבוודאי יתקבל דבריהם הקדושים וכל איש ואיש שישמע דבריהם הקדושים יעשה רושם בליבם ויבואו כל העם, כולם כאיש אחד, לקנות הספר היקר הזה, בכדי להכניס ברכה בתוך ביתם דרך הפתח, שכל אחד ואחד אשר יקנה את הספר הזה בטח ישפיעו עליהם אבותי הקדושים זצ"ל זי"ע אמן כן יהי רצון. ובזכותם יושעו בכל משאלות ליבם, לטוב להם כל הימים אמן כן יהי רצון.

(ספר היחס מטשרנוביל, פתיחה)

---

הרב אהרן דוד טברסקי הי"ד, אב"ד גארשקוב (הסמוכה ללובלין), מחבר ספר היחס טשרנוביל ורוזין (לובלין, תרצ"ב ותרצ"ח).

הוא היה בנו של האדמו"ר מלובלין רבי משה מרדכי מטריסק (בן האדמו”ר רבי יעקב אריה לייב משושלת טשרנוביל-טריסק בן רבי אברהם המגיד מטריסק מחבר הספר ‘מגן אברהם') וחתנו של דודו האדמו"ר ר' זאב וואלף (וולוולה) טברסקי מקאוולי ושם ניספה יחד עם חותנו הי"ד בשנת תש"ג.

ספרו 'ספר היחס מטשרנוביל ורוזין" זכה להסכמתם של אבי המחבר רבי משה מרדכי טברסקי (ב"ר יעקב אריה ליב) האדמו"ר מלובלין (טריסק-וורשה) הי"ד, רבי דוד אהרן טברסקי (ב"ר יעקב אריה ליב) האדמו"ר מזאריק הי"ד, הרב נחום משה (ב"ר זאב מרחמסטריבקא ) טברסקי הי"ד אב"ד קאוולע, חותן המחבר רבי זאב טברסקי (ב"ר יעקב אריה ליב) האדמו"ר מקוביל הי"ד, רבי משה ליב טברסקי (ב"ר מנחם נחום) האדמו"ר מחלם, הרב משה רוקח הי"ד בשם אביו האדמו"ר מבעלז רבי אהרן (ב"ר ישכר דוב), רבי ניסן יהודה ליב טברסקי הי"ד אב"ד זאמושץ האדמו"ר מקעלץ, רבי אברהם יעקב פרידמן הי"ד (ב"ר יצחק) האדמו"ר מבויאן ורבי משה פרידמן (ב"ר שלום יוסף) הי"ד האדמו"ר מבויאן-קראקא.

דמותו של הרב אהרן דוד בצעירותו מופיעה בתמונה שמוצגת בדף זה, אך לא ברור לי האם הוא הנער שבמרכז התמונה או הנער שבצד שמאל של התמונה.

רחיצת רגליהם של עבדי אבות

"ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים וגו' ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו" (בראשית כד,לב).
ובילקוט (קט) אמרו על זה: אמר רבי אחא, יפה רחיצת עבדי אבות מתורתן של ראשונים, שאלו רחיצת רגליהם צריך לכתוב, והשרץ מגופי תורה וכו'.
ולמה באמת היה צורך ליכתב בתורה הקדושה כל פרטי התהליך של כניסת אליעזר עבד אברהם לביתו של בתואל? מאי נפקא לן מיניה – אם העבד רחץ רגליו או לא? אבל לפי מה שהאריך אדמו"ר זצ"ל [ר' יוזל, הסבא מנוהברדוק] לבאר את העניין, יובנו גם הדברים הללו.
לאליעזר עבד אברהם – הייתה בת, והיה יושב ושוקל בדעתו – שגם בתו ראויה ליצחק בן אדוניו. על הפסוק "אולי לא תאבה האשה" אמרו חז"ל" "אלי" כתיב, ורש"י כתב (שם כד,לט) שהיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, ולפי זה, רצוי היה לאליעזר לפי חישובו ולפי טבעו של אדם, שבתואל יסרב למסור את בתו ליצחק. אבל אליעזר ברוב צדקתו ותמימותו, והיותו עבד משכיל (ילקוט קז, עיי"ש) לא הלך סחור סחור, אלא נקט בדרך קיצונית כנגד חישוביו וטבעו של אדם, והזדרז בדבר והרבה בתפלה שד' יעשה חסד עם אדוניו אברהם, ומיהר לומר "לא אוכל עד אם דברתי דברי", ועשה כל אשר בידו כדי לקבל הסכמתו של בתואל. הוא קיים את שליחותו באמונה תמימה.
מטבע האדם, שמסתכלים קודם על חיצוניותו של האדם, על בגדיו – אם הם נקיים, מה מראהו וכו', ויש שקונים שביתה בליבם של אחרים על ידי מראה בלבד, או על ידי מלבושם המהודר, ולהיפך – יש אנשים הנמנעים מלהראות פנים לזולתם, משום שחיצוניותו לא חן בעיניו.
ולכן נקט אליעזר עבד אברהם – גם בשיטה זו כלפי בתואל, התנהגותו הייתה נימוסית ביותר, וראויה לאיש מכובד הרוכש אמון בכל מקום. משום כל לא חסכה התורה הקדושה לפרט את הליכותיו של אליעזר – רחיצת עבדי אבות, כי לימוד גדול יש לנו מזה, עד כמה שדקדוק אליעזר לשבור את מידותיו ולהישאר נאמן למשלחו, אף כי בתוך לבו רצה אחרת…
"התורה נתנה לצרף את הבריות, וכל עבודת ה' תלויה בתיקון המדות" (הגר"א ז"ל).

(הנאמן: בטאון חניכי הישיבות, גליון י"ב (פ"ד), תל אביב, שנה עשירית, אב-אלול תשי"ח, עמ' 20)

"והאלקים עשה את האדם ישר"

"ויבא הביתה לעשות מלאכתו", חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר מלאכת העבירה. "מידי אביר יעקב", נזדמנה לו דיוקנו של יעקב ואמרה לו עתידין אחיך להחקק על חושן ואפוד ואתה תישאר רועה זונות. ולהבין הדבר אם הסכים לעבירה איך הצילו הדיוקנא, ואם כח לה להציל, אם כן הלא אין כאן ניסיון, ובמה כוחו גדול שעבר הנסיון? ומצינו עוד בגמ' שבת בשעה שהקדימו ישראל "נעשה" קודם ל"נשמע" אמר הקב"ה מי גילה לבני רז זה, רז שמלאכי השרת משתמשין בו. ובאמת איזה רז זה, ואם רז מי גילה?

אמנם בעצמיותו של אדם אמר הכתוב "האלוקים עשה את האדם ישר", היינו שאם יעשה האדם חשבון הנפש אז יראה כי מעלות השלימות תמיד קרובים אליו להשיגם. והסתכל קוב"ה באורייתא וברא עלמא, היינו כי כל המידות המה בהאדם רק מפני שצפה הקב"ה בתורה, והתורה דרכיה דרכי נועם, אם כן נברא אדם כזה עם מידות טובות. ולכן המידות הרעות מוציאין את האדם מן העולם, כי מה שאין על פי תורה אין בהעולם, ולכן אם יעשה האדם חשבון יראה שהאדם צריך לחיות על פי תורה, מפני כי בלא תורה לבד מה שאין מוצא מטרתו בעולמו, עוד נוסף כי הטבע עושה נקמה בהאדם ואין לו מנוחה בחייו, וכל המידות מוציאין ממנו המנוחה. מה שאין כן התורה הקדושה נותנת נעימות גדולה בחיים, וכמו שהימ האדמו"ר זצ"ל אומר תמיד כי עצם ה"לשמה" הוא רוח חיים של האדם, כי אין לך רוח חיים זולת זה בחיי התורה, ורק תלוי אם יעבוד ברגשי נפשו, כי הנשמה של האדם מלמדת לו כל התורה, היינו אם האדם יתרגש תמיד בלימוד המוסר אז ההרגש יראה לו איך "האלוקים עשה את האדם ישר", ורק החיסרון מה ש"המה בקשו חשבונות רבים" אשר המה מדלדלים מוחו ומרחקים אותו מן הדרך הגבוה. וזהו ראה דיוקנו של יעקב, שתבעה אותו אם חס ושלום תבטל מה מההרגש וליסוד המוסר אלא תסמוך על החשבונות הרבים הרי תרד מטה ותשאר בדיוטא התחתונה. וזאת הדיוקנא הראה אותו שיש עולם גבוה וכי אחיו חקוקים על חושן ואפוד, וזה כל האדם שיראה בנפשו ויתבונן תמיד וכי יש דיוקנא גבוה אשר נברא בישרות גדולה, ורק אם ישן האדם כמו שכתב  החובות הלבבות אתה ישן לו והוא ער לך, אז בל יראה שיש מי שתובע ממנו תמיד מדריגות השלימות,

וכמו שאמרו ז"ל באברהם אבינו עליו השלום שהיה בלי רב ומהיכן למד, רק "מים עמוקים עצה בלב איש", שהמים העמוקים הנמצאים בלב כל איש אשר יוכל לדלות הרבה היינו מהדיוקנא של יעקב, אם ירגיש תמיד אז יוכל לעמוד על מצב השלימות, רק צריך לדלות מי תבונה מהמים העמוקים, אז יגיע ללב נבון עד אין חקר, עמוק עמוק בלי שיעור, ואז יראה גם הנעימות בחיים. ומי שלא חפץ לחתור בליבו אז הולך בלי הרגש. ואם הרגש חסר, אז הוא כמת ממש. וזהו כל הרוממות מאברהם אבינו עליו השלום שחתר הלב הנבון, הישר של האדם מה שהאלוקים עשה. ואם יחתור האדם ימצא אוצר גדול, ואם לאו הרי ידמה לפלוני אשר אוצר לו בקרקע ואם לא יוציאנו הרי לא יוכל להנות ממנו כלום, ויישאר עני כל חייו.

וזהו אמרם "ויבא הביתה לעשות מלאכתו", ובעת הניסיון היותר גדול התבונן לראות את הדיוקנא של אביו, ומצא וראה כי עתידין אחיו להחקק על חושן ואפוד, אם כן הלא גם הוא יכול להיות כמוהם. וזהו ה"נעשה" של האדם, כי אין צריך האדם לומר "נשמע" כמו מלאך שאין צריך לומר "נשמע" כי יודע על מה הוא נברא, כמו כן האדם טמון בקרבו כל ה"נשמע" אם יהיה מוכן לה"נעשה". ואם יהיה מוכן, אזי ה"נשמע" מובן מאליו, כי אם אין תורה אין חיים, כי בלי תורה הוא כמת ממש. אם כן צריך לומר "נעשה" ועל הפרטית של התורה היה ה"נשמע" אחר כך. וזהו רז שטמון בלב כל אחד, שהרז הזה שה"נעשה" קודם הוא הישר שהאלוקים עשה את האדם, וזהו חיים המלאכיים. ואם יתבונן האדם בזה יראה העולם הרוחני ממש בחייו, כעניין שאמרו "עולמך תראה בחייך", היינו שהעולם הרוחני יראה בחייו. וזה ייתן לו עוז ורוח חיים וממש רואה את הדרכיה דרכי נועם, וכמו שאמר הגר"א ז"ל עיקר חיות האדם תלוי בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים. וזה כל האושר האמתי מה שיש להרגיש תמיד בלימוד המוסר.

(חיי המוסר: מאמרים ופתגמים מרבותינו חכמי המוסר, א, עמו' קעז, מהדורת ירושלים תשכ"ג)

---

הרב שרגא זאב מגיד הי"ד, למדן מופלג ומלא יראת שמים, נולד בעיר ווארז'אן שבליטא, וכונה בישיבה "דער ואז'אנער". הוא למד בסלוצק ואחר כך בישיבת "בית יוסף" שבהמל. ראש הישיבה, הסבא מנובהרדוק, הכיר בכישרונותיו, למדו את דרכי כבישת המידות ותיקונם, ושלח אותו עוד בצעירות לערים שונות, ובהם מוהילוב ורצ'יצה, למסור שיעורים בגמרא וחידושי תורה. הרב שרגא זאב חיזק את הצעירים ומשך את ליבם שיתמסרו לתורה וליראת שמים במסירות נפש. הוא נתן שיחות מוסר בהתרגשות עצומה, בשפה יפה ובביטויים חריפים ויפים כאחת. הוא נשא לאשה את אחותו של הרב אהרן בילסטוצקי. בשנת תרפ"ב נמנה על חבורות הבורחים שעברו דרך מינסק לקוידינוב על מנת לברוח מגבול רוסיה לפולין. על אף מצב החירום בעיר והחשש שיתגלו בידי שוטרים, העביר הרב שיעור במוסר וחשבון נפש במגרש גדול, כאילו היו בישיבה. הם הצליחו לעבור את הגבול בלי עיכובים ומכשולים בדרך, והגיעו לפנות בוקר לעיר ברנוביץ. הרב נכנס ישר לבית המדרש ועלה לתורה לברך "הגומל". באותו יום נודע לו שאשתו, שעברה את הגבול מספר שבועות לפניו, נתפסה ועמדה להיות מוסגרת לרוסיה, ומייד התאמץ והביא לשחרורה. הוא ייסד ישיבה בקובל, ואחר כך ייסד את ישיבתו בעיר לודמיר, ובמסירות רבה העמיד תלמידים רבים. הוא נהג ליסוע בין העיירות ולאסוף תלמידים, רובם מבתי חסידים בוואהלין, וללמדם תורה ומוסר בבתי הכנסת של לודמיר. בכל פעם עברה הישיבה לבית כנסת אחר, ואכלו "ימים" אצל בעלי בתים בעיר. הוא נהג להתבודד בבית המדרש ולעסוק בתורה ומוסר, לילות כימים. במהלך נסיעותיו נהג גם להתחבא בבתי מדרש בלילות ולעסוק בתורה.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ברח לווילנה. ככל הנראה נאסר על ידי השלטונות הרוסים ונאסר, ומאז אבדו עקבותיו. משפחתו הענפה נספתה בשואה. הי"ד.

נקדים דברי ספר דברי יצחק מסכת מגילה, שמביא בשם הרב הצדיק מורנו ורבנו הרב משה ליב מסאסוב זי"ע, שפעם אחת בא אליו חסיד אחד להסתופף בצלו ולשמוע לקח מפיו, וכאשר נפטר מאתו ליסע לביתו, הנה דרכו והילוכו של הרב הקדוש הנ"ל היה ללוות כל אורח הבא אליו עד מחוץ לעיר. וככה עשה גם לאיש הזה. הנה החסיד ההוא אורח ברגליו הלך, אמתחתו הפשיל על כתפו, כי לא השיגה ידו לשכור עגלה לנסוע לביתו, ובקש את רבו הצדיק שיברכו גם בזה שיזמין לו ד' יתברך עגלה לנסוע לביתו, כי קשה לו ללכת ברגליו ולשאת אמתחתו עליו. הנה דבר הרב הצדיק אליו לאמר: חז"ל אמרו לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד' יהבך (תהלים נ"ה) אמר רבה בר בר חנה זימנא חדא הוה אזילנא בהדי האי טייעא וקא דרינא טונא ואמרי לי שקול יהבך ושדי אגמלאי (מגילה י"ח). לכאורה הדבר הוא לפלא, איך חכמינו ז"ל אשר כל רז לא אניס להו הוצרכו ללמוד פירוש המקרא הזה מההוא טייעא. אך הענין הוא כך, כי רבנן הללו בהיותם מתבוננים במידת הביטחון, אשר דוד המלך עליו השלום הזהיר אותנו עליו בזה הפסוק, הנה היו מסופקים עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בבורא יתברך, כי הנה יש בזה ב' אופנים, על דרך משל בנידון שלפנינו, שאתה צריך עגלה לנסוע לביתך. הנה אופן אחד מאופני הביטחון הוא שתבטח בד' שיזמין לך עגלה נוסעת לנוכח דרכך, ואתה תבקש את העגלון שיאספך אל תוך מרכבתו, והוא ימלא משאלתך. אולם יש עוד אופן אחד בביטחון יותר גדול, דהיינו שהביטחון יהיה כל כך חזק שד' יתברך יזמין לך עגלה עוברת לפניך, ובאין אומר ודברים מצדך, הנה בעל העגלה מעצמו יאמר לך: עלה אלי אל המרכבה. וזהו ענין אמרם לא הוו ידעי רבנן מאי השלך על ד' יהבך, עד כמה צריך להיות בטחונו חזק בד'. עד שסיפר רבה בר בר חנה ואמר זימנא חדא הוה אזילנא באורחא בהדי האי טייעא, וקא דרינא טונא, ואמר לי שקול יהבך ושדי אגמלאי. הנה האי טייעא מרצון עצמו אמר לי שאתן משאי על גמלו, מבלי הקדמת מבוקשי אליו בזה, ולמדו מזה שהביטחון צריך להיות כל כך גדול וחזק באופן השני שזכרתי. הנה כה היו דברי הרב הצדיק אל החסיד ההוא. ויהי הוא טרם כלה לדבר, וישאו עיניהם ויראו והנה עגלה מרקדה משרכת דרכה דרך העיר אשר החסיד הדל דר בה, ובבואה לפניהם העמיד בעל העגלה את הסוסים ושאל את החסיד ואמר אנה תלך, השיב לו למקום פלוני. ויאמר לו, הלא אנכי נוסע גם כן שמה, עלה אל המרכבה ושב עמי ונסעה יחדיו. ובא האות והמופת אשר דבר איש האלקים אליו. עד כאן דברי ספר הנ"ל ושפתים ישק.
ב' אופני בטחון הנ"ל הנה היו במציאות גם אצל יוסף הצדיק. האחד שיכנע את עצמו ויפנה אל שר המשקים לחלות פניו להזכירו לפני פרעה. והשני שיבטח בד' ששר המשקים כאשר יתבשר שהושב על כנו, יפנה מעצמו אליו ויאמר ידעתי שלא עשית פה מאומה כי שמוך בבור וגם עשית עמי טובות עת שבתי פה, על כן בשכר זאת אזכירך לפני פרעה ואשתדל להוציא ממסגר נפשך.
הנה יוסף, הצדיק בחר לו דרך הראשון. ועל שלא עלה בביטחונו במדרגה היותר גבוה מזה, נתאחרה ישועתו לבא, כמו שנתבאר והוצרך להמתין עוד ב' שנים.
מעתה נתבאר כוונת המדרש. פתח הדרוש אשרי הגבר אשר שם ד' מבטחו, זה יוסף שבטח בד' כשפנה אל שר המשקים, כמו שכתוב (תיבות "אשרי הגבר אשר" נמשכות גם למטה כדרך המקראות וכאילו כתיב) ואשרי הגבר אשר לא פנה אל רהבים ושטי כזב. פירוש, אבל יותר ממנו מאושר אותו הגבר שלא פנה אל רהבים ושטי כזב, אלא בוטח בד' שהם יפנו אליו מעצמם ומרצונם. וזהו המעלה הנשגבה והעליונה במידת הביטחון, אשר לא עלה עליה יוסף. ובעבור שפנה הוא אל שר המשקים ואמר לו כי אם זכרתני והזכרתני, לא היתה ישועתו ממהרת לבא ונתוספו לו עוד ב' שנים. ואתי שפיר.
אם נחקור ונדרוש על סיבת כך וכך עבירות קלות וחמורות השכיחות בעוונותינו הרבים כמו חילול שבת, משא ומתן שלא באמונה או בדברים האסורים, גידול בנים שלא ברוח התורה, ביטול תפלה בציבור וכדומה, נמצא ששורשן ומקורן, על פי רוב, חסרון או קוצר הביטחון, כי אינו בטוח שמזונותיו הקצובים לו, ימצא אף בדרך היתר, אלא חושב שהכל לפי רוב המעשה והפעולה, ועל ידי זה מחלל קדשי שמים. מה נכונו דברי ספר מא"ד בזה לפרש מה שכתוב ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת (שמות ט"ז) יש לדקדק בפסוק שלפניו אמר משה הנח אותו לפני ד' למשמרת, מאי טעמא שינתה תורה וכתבה ויניחהו אהרן לפני העדות למשמרת. ויש לומר דרש"י פירש שירמיה הוכיח בני דורי למה אינם עוסקים בתורה, והם אמרו נניח,מלאכתנו ונעסוק בתורה, מהיכן נתפרנס, הוציא להם צנצנת המן. אמר להם, ראו דבר ד', שמעו לא נאמר אלא ראו, בזה נתפרנסו אבותיכם במדבר, הרבה שלוחים למקום להכין מזון ליראיו. עיין שם. הנה התורה בכללה נקרא עדות, ולשמור התורה כראוי יש כך וכך עיכובים ומקטריגים וצריך להיות ביטחונו שלם להתגבר עליהם, בפרט בעניין שמירת שבת הניסיון גדול מאד. אבל אם רואים אנו צנצנת המן שבזה נתפרנסו אבותינו ארבעים שנה בארץ לא זרועה, וזה היה רק בדרך נס לבדו, מעתה אם לא קצרה יד ד' לעשות כזאת, תקצר ידו, חלילה, אם האדם יגע וטרח במלאכתו ששת ימים ליתן לו כל כך שפע כמו אם היה טורח שבעת ימים, בתמיה. נמצא שראיית צנצנת המן לעינינו הוא סייג וגדר לכל קיומה של תורה, וחז"ל קראו לכל סייג וגדר משמרת, כדכתיב ושמרתם את משמרתי (ויקרא י"ח) עשו משמרת למשמרתי, ומשום בכי שינתה תורה ואמרה ויניחהו לפני העדות למשמרת, לומר לך שאותו צנצנת המן הוא משמרת וסייג לכל קיומה של תורה הנקראת עדות, כי על ידי זה תאלמנה שפתי שקר של יצר הרע המסיתה לחלל שבת ולבטל תורה ותפלה עבור פרנסתו. עד כאן תורף דבריו.
חסרון הביטחון גורם גם כן שנושאים נשים שאינן מהוגנות כדי להשיג על ידיהן ממון רב, והיא במקום אשר יאמר אין מעצור לד' להושיע אם ברב אם במעט, יאמר הכסף יענה את הכל.
בזמן הזה רבתה המכשלה והרבה בני אדם אין נושאים כלל, כי חוששים שלא יהיה להם לפרנס אשה וילדיה, ואף אותן שיולדו ונתגדלו על ברכי התורה, הרבה מהם נמנעים מלישא סמוך לפירקן, כי רוע מצב הכלכלי נגד פניהם, ואומרים כמעט קט יעברו ימי הרעה ואז נבנה לנו בית, זו אשה. אבל הכל יפצה פיהם, כי מי יודע שהימים הבאים יהיו טובים מאלה, ובין כך ובין כך ינטו צללי ימי בחרותיהם ושרויין בלא אשה ובלא חומה ואין לספר גודל חשבון העוונות שמסתבבות על ידי זה, וגורמים אריכת הגלות בעוונותינו הרבים.
באמת גם האבות אשמים בדבר, כי עליהם הטילה התורה החיוב להשיא את בניהם סמוך לפירקן, כדאיתא בברייתא, האב חייב בבנו להשיאו אשה (קידושין כ"ט) ואם מתרשל לעשות זאת בעתו ובזמנו בעוד שהוא שומע בקול הוריו וסר למשמעתו, יקשה לו אחר כך לתקן את המעוות, כאשר הנסיון מלמדנו. ואולי על זה רמזו חז"ל במה שאמרו (יבמות ס"ב) כל המשיא בניו סמוך לפירקן, עליו הכתוב אומר וידעת כי שלום אהלך (איוב ה') דאם ממתין מלהשיא סמוך לפירקן אז לאחר זמן חכמים הם בעיניהם יותר מאביהם, מה שישר בעיני האב רע בעיני הבן, וכן איפכא. וחילוקי דעות בבית גורמין אי־שלום. מה שאין כן אם משיאו סמוך לפירקן, יסמך עליו הבן גם בעניין זיווגו, וממילא שלום באהלו. על כן כל מי שיראת ד' נוגע ללבבו ישתדל לתקן פרצה הנ"ל, ואשרי לו.
הגם שמלחמת החיים הלוך וקשה, ואין לך יום שאין קללתו מרובה משל חברו, וחשכת ליל הגלות ימש ויחשיך עוד, בעוונותינו הרבים, עם כל זה אנחנו בני ישראל בשם ד' אלקינו נלך, עליו נשליך יהבינו, על רחמיו וחסדיו הגדולים נבטח, שאל יעזבנו ואל יטשנו, וישלח לנו משיח צדקנו, ואף אם יתמהמה נחכה לו, כי בא יבא ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו אמן.

(שבט מישור, חוברת ב, המשך דרוש לפרשת מקץ ולחנוכה, בענייני ביטחון בישועת ד' ואופניה, הרב מאיר ליב פרייא הי"ד)

כדאי הוא הבטחון שבוטח בד' להיות נושע בזכותו. ולפי ערכו וגדלו כן תהיה ישועת ד' אם בטחונו חזק ואמיץ שלם מכל צד ממלא כל חדרי לבבו, גם ישועת ד' תהיה שלמה וקרובה לבא. ואם בטחונו חלש, לעומתו גם השגחת ד' עליו רופפה או שתתמהמה לבא. כמו שפירשו פסוק יהי חסדך ד' עלינו כאשר יחלנו לך (תהלים ל"ג), פירוש שחסד ד' יהיה עלינו בערך אשר יחלנו לו.

אם האדם שרוי בדחקות, רחמנא ליצלן, עוללים שאלו לחם ופורש אין להם, ומצפה שממקום פלוני או מאיש פלוני תבא לו ישועה, הנה כמה פעמים רואה אחר כך כי לשוא היתה תקוותו. רק ממקום שלא עלה על דעתו כלל, משם באה לו הישועה. ויראה מזה כי אך בחנם כל תחבולותיו מחשבות אדם המה הבל, רק ד' יתברך בהשגחתו הנפלאה על כל בני אדם הצמיח לו ישועה באופן שלא קווה כלל – מה נמרצו בזה מה שפירשו בשם בעל הפלא"ה ז"ל מה שכתוב כי לא לנצח ישכח אביון תקות עניים תאבד לעד (תהלים ט'), פירוש הן אמת כי לא לנצח ישכח אביון, אבל תקות עניים, תקותם ותוחלתם שיוושעו ממקום פלוני או מאיש פלוני, זאת תאבד לעד. ודברי פי חכם חן.

ברעיון הזה נראה לפרש כוונת המסורה ב' פעמים רווח, ורוח תשימו בין עדר ובין עדר (בראשית ל"ב) רוח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר (אסתר ד'). הנה יעקב אבינו צווה לעבדיו לשום רווח בין עדר ובין עדר, כדי להשביע עינו של אותו רשע ולתווהו על רבוי הדורון, כמו שפרש רש"י שם, וחשב שיתן עיניו בממון ועל ידי זה יתרצה ויתפייס. אבל לא כן היה, כי לא רצה לקחת המנחה מידו, עד שהפציר בו, אלא רווח והצלה עמד לו ממקום אחר, שפגע עשר כתות של מלאכים שהיו דוחפין אותו ואת אנשיו ואומרים הכו הכו ולא היו משגיחים עליו, עד שאמרו אחיו של יעקב הוא, כפירוש רש"י. ועל ידי זה היה מתיירא להרע לו ובעל כורחו כבש שנאתו לפי שעה.

על פי הדברים הללו יתבארו היטב דברי המדרש מענינא דיומא הדודאים נתנו ריח ועל פתחינו כל מגדים (שיר השירים ד') הדודאים נתנו ריח, זה ראובן שהציל את יוסף. ועל פתחינו כל מגדים, זה נר חנוכה. צריך בירור איזה השתוות ודמיון יש לשני ענינים הללו שסמכן בעל המדרש זה אל זה בפסוק אחד.

נראה לפרש, כאשר הכבידו היוונים עולם על בני ישראל וגזרו עליהם גזרות קשות ופשטו ידיהם בממונם בבנותיהם ובגופם, הגם שלחצום לחץ גדול לא פסקה מקרב לב ישראל האמונה והבטחון בד' שיושיעם מיד שונא, ובכל יום ויום היו מייחלים לישועת ד' כי תבא. אך כח הדמיון שיש לנפש אדם הצטייר בעצמו ישועת ד' המקווה באופן שיעמדו מבני ישראל גבורי חיל מנוסים לעמוד בקשרי מלחמה, יודעים ומכירים תכסיסי מלחמה ותחבולותיה ואל דגלם יאספו ויקבצו כל איש אשר אמן את ידו לירות בחצים לשלוף חרב ולהניף רומח וחנית. והמשכילים והנאורים שבאותו דור המתהללים תמיד ברגשי לאומיותם ובאהבתם אל עמם המה יעברו חלוצים לפני אחיהם. אולם לא עלתה על דעתם שכהנים המשוחים בשמן הקדש אשר נתחנכו ונתגדלו בין כותלי בית המדרש ושגו כל ימיהם רק בתורת ועבודת ד' ועליהם נאמר יורו משפטיך ליעקב וגו' (דברים ל"ג)  ואשר לא ראו מלחמה בעיניהם מעולם וידיהם לא נשאו שום כלי זיין וכל חכמתם רק בהויות דאביי ורבא. אנשים כאלה המה יהיו שלוחי דרחמנא לנצח היוונים עם מרי נפש מלומדי מלחמה ועל צבאם פקודי חיל נודעים ומפורסמים לשם ולתהלה בחכמת המלחמה תלמידי אלכסנדר המוקדן.

אמנם דמיון וציור עם ישראל נכזבה. הצלתם באה להם באופן שלא שיערו ולא עלתה על מחשבתם, כי השררות והכתות ששמו עליהם מבטם לא ידעו לשית עצות בנפשם ולא קמה בהם כל רוח, וקיימו בעצמם חכי עד יעבור הזעם. ובני החשמונאים הכהנים המה קמו, התעודדו, חרפו נפשם למות ופרקו מעל צוארי בני ישראל עול היוונים לעולמי עד.

זה שאנו אומרים הנרות הללו אנו מדליקין וכו' על התשועות ועל המלחמות וכו' על ידי כהניך הקדושים. מה שאנו מבליטים שהישועה היתה על ידי כהנים הקדושים הוא כדי לפרסם ולהודיע גודל הישועה, ולהודות לד' על כל תגמולוהי עלינו שהושיענו באופן שהיה רחוק מן המציאות בעינינו, על ידי  כהנים הקדושים. ממש דומה לזה היתה הצלת יוסף על ידי ראובן, כי חלומות ודברי יוסף ואהבת אביו אליו היו ראויים ומוכשרים לעורר הנאת ושנאת ראובן ביתר שאת משל שאר אחיו, כי הוא הבכיר ולו יאתה כבוד וגדולה. על כן כאשר דנו אחיו אותו למיתה וכפסע היה בינו ובין המוות, חשב שבלתי ספק בני השפחות אשר התנה עמהם באהבה ורב את ריבם ולא היתה שנאתם אליו שלמה כל כך המה יעמדו לימינו וישתדלו בהצלתו. ומה מאד היה רחוק בעיניו שראובן הבכור, אשר בוודאי שנאתו אליו היתה יותר גדולה, יהפך בזכותו להשיבו אל אביו. אולם דמיינו ותוחלתו היו לאכזב, כי בני השפחות היו בעצה אחת עם שאר אחיו, ורק ראובן לבדו היה לו לאחיעזר. הרי ישועתו גם כן באופן שלא שיערו ולא עלתה על דעתו.

וזהו הדודאים נתנו ריח זה ראובן שהציל את יוסף, מזה נשכיל לדעת שישועת ד' באה אף באופן שלא עלתה על מחשבתנו, ועל פתחינו כל מגדים זה נר חנוכה, רצונו לומר תשועת והצלת חנוכה הנרמזת בהדלקת הנרות תורה לנו גם כן זאת, כי הוא יתברך מצמיח לנו ישועה אף ממקום שלא קווינוה כלל.

הצלת יוסף מידי אחיו היתה אמנם באופן שלא שיערו, אבל לא כן יציאתו מבית אסורים כי היתה באופן שדימה וציירה במחשבתו ע"י שר המשקים שהזכירו לפני פרעה – כאשר בקש יוסף את שר המשקים, על דרך  זה שם בד' מבטחו שיתן חינו בעיניו ושיזדמן לו שעת הכושר להזכירו לפני פרעה, ולב מלכים ושרים ביד ד'. אבל בכל זאת לא עלה יוסף בבטחונו על גרם המעלות, כי עוד היתה מעלה אחת בסולם הבטחון אשר לא עלה עליה, כאשר נתבאר להלן, על כן נתאחרו פעמי ישועתו לבא עד מקץ שנתים ימים, כמו שכתבנו שלפי ערך וגודל הבטחון כן תמהר ותחיש הישועה לבא.

להמשך הדרשה – לחץ כאן.

(חלק מדרשה, מתוך שבט מישור, חוברת ב: דרושים וחידושי אגדה לימי חנוכה, מאת הרב מאיר ליב פריי הי"ד)