אמר החכם "רבים התחילו בקנייני הטובות, אך החזקים המתמידים השיגוה".
לכאורה סתירה למה שאומר הגר"א ז"ל (באגרת הגר"א ומקורו במכילתא יתרו) "כל התחלות קשות". ואם כן היה צריך הדבר להתחלף, ואף מתחלה אף שעדיין לא הורגלו ולא ניסו, מכל שכן לבסוף "כי ההרגל על כל דבר שלטון " (שם), ובפרט שעבודת השלימות אינו כמו שדן האדם במושכל ראשון, כי צריך להחליף טבעו מכל וכל ולשרשה מעיקרה ולברוא תחתיה טבע אחרת…
רק באמת צריך האדם לעשות מנהיג אחר שינהל כחותיו הנפשיים, אחרת מכמות שהיו עד כה, תחת ממשלת טבעו, וכחותיו הבהמיים. והכחות בעצמם המה כאנשי חייל במלחמה, שלא בהם תלוי המלחמה. אף שבסקירה הראשונה אנחנו רואים אנשים למיליונים מערכים מלחמה זה על זה, ובאמת אין שם רק מלחמת שני ראשים. והטבע הוא רק כח עיוור, כי בלא השכל החוש אינו פועל מאומה, כאשר האדם אינו שומע מה שמדברים אליו בעת ששכלו אינו עמו והוא משוקע ברעיונות. וכן האדם הטבעי החי חיי הפחיתות, אינו משנה שום דבר מילדותו כשיגדל, רק כחותיו מתפשטים, בכמות יותר גדול, אבל לא שהחילוק בין קטן לגדול, בהתחדשות שום כחות חדשים. כן הוא כחות שבנפש האדם, מהקנאה, התאווה והכבוד, אדרבה ברוחניות לא יהיה לו שום עוסק בלעדיהם, כי הם אנשי צבא שלו וכל הרוח חיים שמשיג בהשתמשו בהם בפחיתות, עוד יותר ישיג בהשתמשו ברוחניות; מקנאת סופרים ומתאוות צדיקים, אך טוב. וכן הכבוד אינו דבר שצריך לעקור הכח לגמרי, היינו שלא לעמוד תחת שום הסכמה, אלא אדרבה האדם מוכרח לעמוד, תחת הסכמת הגדולים, תחת הסכמת התורה, תחת הסכמת חז"ל, תחת הסכמת האמת. אף שאין שם מי שמבין זה, צריך לעמוד תחת דעתו, אם ישרה היא, כי מה לו נפקא מינא כיוון שהדבר אמת. כמו פרופיסור גדול שאינו מתפעל מלומר דבר כזה, אף שרופאים למאה אינם מבינים את השיחות-חולין שלו, ואף שאין לו התעודה בידו להראותם מיד.
ובזה נאבדו רוב בני אדם בעולם הזה, מה שאינם יכולים לחיות חיי-השכל, וכולם ככת עוורים שכל אחד ידו על שכם חברו העוור כמוהו… וכל שכן שלא יוכלו לצאת להיות כבדורות אשר לפנינו… ובאמת אין שום חילוק, אם השכל והאמת יורה כך. אף שהוא אחד, ואין לו מכיר, וכולם חיים באופן אחר, וחיי-השכל הינם מדורות אלפיים שנה לפנים, צריך גם כן לחיות חיי השכל, כיוון שכך הוא האמת… וכן בכל דבר אין כי אם השתמשות הכחות בצד האמת, ולא בצד השקר. ואם כן מדוע כל כך מעטים השיגוה?
אך הוא כמו שאמר הגאון רבי ישראל סאלנטר ז"ל בעניין ניסיון העוני וניסיון העושר, כי אף שניסיון העושר הוא ניסיון קטן מול ניסיון העוני, מכל מקום מראה לנו חיי היום יום, כי מצב העושר קשה יותר למצוא השלימות. מפני מה הוא? ואמר הגאון הנ"ל, משל לשני חולאים. הראשון שמחלתו מסוכנת מאוד, רק שדר בכרך, שיש בה רופאים מומחים, והשני שמחלתו קלה, רק שדר בכפר, שהשני מוסכן יותר, ומחלתו הקלה יכולה להתפשט יותר ויותר.
כן בענייננו, ההתחלה, מפני השתוקקות האדם לדבר חידוש, וכח החידוש מושכו, מה שאין כן אחר שנתיישן הדבר ואין עוד חידוש, אז אף שנקל מצד ההרגל והחיים, מכל מקום אין חידוש. והעצה על זה הורונו חז"ל "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". ואדרבה, אם שמוע בישן תשמעו בחדש, כי על השכל אינו שולט שום רקבון ועיפוש, כי בכל עת ישיג חדשות כשמביא הדבר אל שכלו. ונובלות שולטות בדבר שאין בו רוח חיים. וההרגל הוא דבר טוב, רק להתרגל שיקל עליו לעשות. אבל התכלית הוא ההרגש והשכל. וזה שהוכיח להן הנביא "ותהי יראת אותי מצוות אנשים מלומדה".
והאדם צריך לעשות מפני הכרתו האמיתית ולא מפני שעשה אתמול.
וכל דרך מעשה הרגלו הוא בגדר מתוך שלא לשמה יבוא ללשמה. ולכן החזקים המתמידים התחילו לא מפני החידוש, ולא משום תשוקה אחרת, זולת תשוקת האמת. והרחיקו מכל הכחות הזרים, והשכל הוא המתחיל והנותן רוח חיים, והוא המתמיד והמחזיק עד שישיג. אבל אלו הרבים המתחילים, לא השכל התחיל לפתח כחות האמת, רק כח החידוש, או תשוקה אחרת, ולכן כאשר אין לו עוד חידוש, נהרס ונופל. וצריך האדם לבדוק מי המעוררו לעשות, ולהפריד בין השיתוף וההרכבה של הבהמיות מן השכליות, ולהרגיש מי המבקש, האמת או השקר.
ולכן אמרו חז"ל, גר שבא להתגייר אין מקבלין אותו מיד, ומכבידין עליו בכובד שמירת המצוות, מפני אי הבחינה על מבקשו מי הוא. כדי שיברחו כל הכחות והטבעיות, ויתגייר בשכל זך ונכון. וכן הוא אצל האדם המבקש, שצריך גם כן להתנהג באופן זה; להתנהג בעצמו מתחילה קשות, כדי שישאר רק השכל, ולאחר ההתחלה צריך להודיע מתן שכרן של מצוות וכל מה שיקיים את התורה יותר יוקל עליו הדבר. "טעמו וראו כי טוב ד' ". ולא יתחלף לעולם העובד עם הבלתי עובד. והעובד יביט בבקורת על המתרשל, כהבטת האדם על אינו אדם. ולכן המבקש שנכנס דרך פתח הצר, שסופו נעשה רחב.
ומעניין זה יש לנו שני הערות חזקות ממגילת רות.
ראשית כל, כח הבחירה, כמה כחו גדול עד שאין שום אמתלאות על האדם. כי "הבחירה" אין לה חוג וגבול. והאדם בענין השלימות משים עצמו כשיריין. מה אני? כמה אני יכול? ובאמת מצינו בתורה, שאי אפשר להאמין לכאורה, שהתורה תובעת מן השיכור, המתגולל באשפה, למה אינו נעשה איש, ושאפשר להוליד ממנו גבוהות (אף שמצינו שרבי שמחה זיסל ז"ל, כאשר לוויה נכרית ראה, היה נאנח, כי ברגע קודם היה אפשר לו עוד להתגייר ולהיות יהודי) ופה מצינו שמנערה נכרית נבנה מלכות בית דוד, משיח אלקי יעקב, שממנו התקווה בזה ובבא. וכן פסק הרמב"ם ז"ל "הרשות נתונה ביד כל אדם להיות כמשה רבינו".
ובאיכות העניין, דפלא הערה זו, כי באמת ערפה כמו רות חפצה להתגייר, ובחיצוניות עוד הראתה עצמה כמשתוקקת יתירה מרות, כי כך טבע הדבר, מי שבפנימיות אינו שלם, עושה לכל הפחות חיצוניות יתירה. ומכל מקום ערפה שבה אל עמה, ומיד אל אלהיה, ורות דבקה בה. כמו שביאר אדמו"ר זצ"ל זי"ע גבי רות כתיב ותרא כי מתאמצת היא, ולערפה חסרה ה"מתאמצת". ומחוט השערה זו נעשה הבדל ומרחק משניהן עוד יותר רחוק כמשמים להארץ. כל הדבר תלוי בחוט השערה, כי מה שהדבר יותר גבוה, ישלוט ההפסד עליה בנקל. כמו שמצינו שיש שני מיני שלום. הראשון הנעשה על ידי המלחמה, שמנצח את שונאו. והשני, מה שמתאספים על אסיפה ראשי האומה וקברניטיה, ומה שנעשה על ידי מלחמות וחורבנות של אופן הראשון יוכל השלום השני לעשות החורבנות בהבל פיהם, בדיבור אחד, וכן בצד השלום, בפעולה אחת ולהעמיד קיום העולם על ידי החלטתם. וכן בעניין השלימות, תלוי בחוט השערה ממש.
ואמרו בשם מורינו הרב רבי אברהם (מירער), על הכתוב שאמר לה בועז "הוגד הוגד לי, אשר עשית את חמותיך, ותעזבי אביך ואמך, וארץ מולדתך, ותלכי אל עם אשר לא ידעת"… אף שלכתחלה ראו כולם עוניה ומרודה, ודווקא משם היתה כל הצלחתה. וכן הדבר כך תמיד…
ולכן העיקר אצל המבקש לברר בכובד ראש מי הוא המבקש בקרבו, ואחר כך לידע כי כח הבחירה כל כך גדול בלי גבול, ולשמור כל חוט השערה כי כל העבודה תלויה בזה.
(שיחת מוסר זו נאמרה בידי הרב הי"ד במזריטש ביום ב' דשבועות שנת תרפ"ה. השיחה נערכה ע"י הרה"צ ר' ירחמיאל שולמן (סלבודקר) הי"ד, והועתקה מחוברת אור המוסר שעדיין לא נדפס, לקובץ "אור תורה ומוסר" (ירושלים, תשכ"ח)).
להשלמת העניין, ראה ביאור הגר"א למגילת רות א,יח:
ותרא כי מתאמצת היא ללכת ותחדל כו'. הענין, היצר הרע דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב (ברכות סא.). ורצה לומר, כי היצר טוב אינו יועץ אלא למצוה אבל היצר הרע משיאו לעבירות, ואם יראה שאינו יכול לו מפתהו לעשות מצוה מעוטף כמה עבירות [ועל דרך זה יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומתחדש כו' (סוכה דף נב.), מתגבר שיעשה עבירות, ומתחדש, היינו אם רואה שלא יפתה אותו לעבירה מחדש עליו לפתיהו במצווה ובזה מעטיף העבירה כדרך היצר]. והרוצה לבחון עת בא לידו המצוה אם הוא מיצר הרע או לא, יבחין בעת עשיית המצוה אם אבריו נעים ונדים בעת ההיא ובזריזות לעשות המצוה, מסתמא היא מעצת יצר הרע, כי איך יוכל להיות שאברי הגוף הכבדים אשר מעפר יסודם וטבעם לילך אחר תאותם הגופני היורד למטה מטה כטבע העפר יתלבשו רצון לעשות, אין זה כי אם עצת יצר הרע בכדי שילכד אחר כך ברשתו. ואם בחשיקות נפשו הפנימיות להתקרב אל עושהו במעשי המצות, אברי הגוף כבדים ועצלים, אז נראה שמדרך הטבע הוא, ולכן נלבש היצר הרע באברי הגוף ורוצה לעכבם מעשות המצוה. ועל זה גם כן בריש לקיש מתחלה כשנתכוין לעבירה רצו אברי גופו, עד שאמרו במסכת בבא מציעא (דף פד.) ושוור לירדנא בכחו, וכיוון שקיבל עליו עול תורה בעי למיהדר ולא יכול, שכיוון שמצד היצר הטוב קבל עליו עול תורה לכן התחיל היצר לעכב ונעשו אברי הגוף כבדים. ואף כאן אינה יכולה ללכת אחריה, אף שהיא היתה בחורה ממנה, בלת אמיץ בגוף (משלי יג,יד) ויגיעה רבה, אז ותחדל כו' למנוע אותה מהמצוות, כי הכוונה מצד הטוב הוא.
הרב דוד בלייכר (בליאכר) נולד במינסק שברוסיה הלבנה למשפחה של תלמידי חכמים. בנעוריו למד בישיבות שונות. הוא נמשך ללימוד המוסר והיה לתלמידו המובהק של הרב יוסף יוזל הורוביץ זצ"ל – "הסבא מנובהרדוק".
עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה הגיע עם ה"סבא" לקייב שבאוקראינה, ושם למד בישיבה שהקים רבו. בתר"פ נפטר "הסבא", והרב דוד עבר למזריץ' (מיינדזיז'ץ פודלאסקי) שבפולין והקים שם ובמקומות נוספים בפולין את רשת ישיבות "בית יוסף", על שמו של רבו שהמשיכה את שיטתו המוסרית. על אף הקשיים הכלכליים נהרו אליהן מאות צעירים, מכל המדינות בפולין החסידית היה בכך חידוש גדול.
עם פרוץ מלחמת העולם השניה נכנסו הגרמנים למזריץ' והרסו את כל מוסדות התורה. רוב התלמידים נמלטו לליטא, לשטח הכיבוש הסובייטי, והקימו את ישיבותיהם בעיירה נימצין במחוז וילנה. הרב בלייכר ברח עם תלמידיו לבריסק, שהייתה גם היא תחת השלטון הסובייטי, אך כעבור זמן קצר חזר לעירו, כי כמו רבים מן היהודים שנמלטו למזרח גם הוא היה סבור שמוטב להיות תחת השלטון הגרמני, שאמנם פוגם בגופם של היהודים, מאשר תחת השלטון הקומוניסטי, שאינו מאפשר ליהודים לשמור תורה ומצוות. היהודים בעיר ניסו לשכנע אותו לברוח, אך הוא סירב, כי לא רצה להשאיר את בני עדתו כצאן בלי רועה. הרב המשיך, תוך סיכון רב, ללמד את תלמידיו בישיבות חשאיות שהיו פזורות ברחבי העיר. הרב הצליח לפתוח מטבחים שסיפקו מזון כשר לתלמידים אלו.
כשהוקם הגטו במזריץ' נעשה הרב למנהיגם של היהודים הנותרים. הוא עודד אותם להחזיק מעמד, ואף הכין אותם לקראת קיום מצוות קידוש השם.
הרב נספה עם בני קהילתו ותלמידיו בכ"ה באייר תש"ב, בטרבלינקה (או מיידנק).
דברי תורתו נדפסו בירחונים שונים, כגון "אור המוסר", ביטאונם של ישיבות "בית יוסף" בישראל ובפולין. בשנת תש"ל לוקטו שיחות המוסר שלו לספר "דברי בינה ומוסר" בסוף הספר נוסף קונטרס "חסדי דוד" על תולדותיו ותולדות ישיבות נובהרדוק.
מקורות: ויקיפדיה, אתר זכור, רבנים שנספו בשואה (ישנם מקורות רבים נוספים על תולדות הרב ועל משנתו החינוכית).
ושם נרצחו.
