דין גילוח הזקן בימי בין המצרים / הרב יואל ווליטשקר אשכנזי הי"ד
ב"ה ערב שבת קודש שופטים תרצ"ה טרעסיף יע"א.
כשמוע קול שופר יוחק לחיים טובים בספר כבוד ידידי הרב הגה"ג המפורסם החריף ובקי טובא בכל חדרי תורה חסיד ועניו פאר המעלות כש"ת מו"ה ישראל וועלץ שליט"א דומ"צ דקה"י בודאפעסט יע"א.
אחרי דרישת שלום תורתו הרמה כמשפט, יקרתו מבין המצרים הגעני במועדו אכן לא היה עתותי בידי אז לעיין במכתבו לרגלי טרדות שונות שכתרוני וגם לא הייתי אחר כך בביתי, וגם כעת אין הזמן גרמא לי לבא בארוכה אך בקוצר אמרים מאשי חנני ד'.
בדבר שאלתו אם יש מקום להתיר לאנשים שרגילים לספר זקנם כמה פעמים בשבוע, איך יתנהגו בבין המצרים, כיון שמצטערים לשנות בזה מנהגם והשערות הצומחים כקוצים בעיניהם.
[בענין ראיית הרדב"ז מדין מצטער פטור מן הסוכה]
הנה אף שהלכה פסוקה באו"ח סי תקנ"א (ס"ק א) ברמ"א דאין להתיר, אך בכהאי גוונא במקום צער אפשר יש מקום להקל. וראיתי לכ"ת במכתבו שהביא דברי הרדב"ז בתשובה סי' תרפ"ז שנטה קו להקל בימי הספירה בתספורת משום דאיכא צער בגידול השערות, למי שרגיל להסתפר, ולא עדיף האי מנהגא ממצות עשה של סוכה, דקיימא לן מצטער פטור. עד כאן לשונו. ואני בעניי לא זכיתי להבין דבריו הקדושים למילף ממצות סוכה דמצטער פטור דהא התם טעמא רבא איכא דמצטער פטור כמבואר במרדכי סוכה בשם הרא"ם, משום דבעינן 'תשבו' כעין תדורו, ואין דרך בני אדם לעמוד בדירתו בצער. ועיין ב"ח או"ח סי' תר"מ דאין מצטער פטור מן הסוכה אלא אם כן דכשיצא מן הסוכה לביתו ינצל מן הצער, והיינו טעמא דאבל חייב בסוכת אף על גב דמצטער. ולפי זה בנידון דידן אין להתיר לו תספורת משום צערא.
[עוד מקומות שהקילו במקום צערא, וביאור החילוק לעניינינו]
ואף על גב דמבואר באו"ח סי ל"ח דמצטער פטור מן התפילין ומותר לבעל מצות עשה דתפילין משום צערא אף על גב דלא שייך התם הטעם ד'תשבו' כעין תדורו, מכל מקום גם מהתם אין להוכיח להתיר, משום דשאני התם דתפילין אסורין בהיסח הדעת, וכשמצטער לא יתבא דעתיה, ועוד דעם כל זה בעינן גם התם דוקא מצטער ממש. וראיה דהא אבל חייב בתפילין מלבד ביום ראשון, משום דמעולל בעפר קרנו, כמבואר בברכות ועיין ברש"י ותוספות שם.
והא דמבואר בשבת ג דצידת נחש ומפיק מורסא פטור ומותר משום צערא כיון דלא הוי רק איסורא דרבנן, יש לחלק דשאני התם דאף דמיירי אפילו שלא במקום סכנה, כמבואר בתוספות שם, מכל מקום על כל פנים הוי קצת חולה, מה שאין כן בצערא דעלמא אין להתיר אפילו איסורא דרבנן.
ואף דמבואר בתוספות כתובות ס' לחלק בין הא דגונח יונק חלב בשבת משום צערא, ובין הא דיבמות קי"ד דאבא שאול שאמר יונקים, היינו דוקא ביום טוב שרי משום צערא אבל בשבת לא, [וקאמר תוספות לתרץ דמסכת יבמות אוסר לעשות כן בשבת] משום דהתם הוי רק צער רעבון. הרי שהתירו אפילו משום צער רעבון לחוד. אכן לפי מסקנת התוספות שם דהברייתות פליגי אהדדי והלכה כר' מריינוס, שוב אין לחלק בין שבת ליום טוב, אלא לבכל מקום איסור דרבנן כדהתם דהוי מפרק כלאחר יד יש להתיר דוקא במקום צער דחולה.
ואפילו נימא דבמקום צער רעבון גם כן יש להתיר, כפשטות לישנא דש"ס שבועות כ"ו ע"ב דגם צער רעבון הוי צער גמור, דמבואר שם נשבע על הככר ומצטער עליה, אבל אין להתיר בשביל צער שרגיל לספר והשערות נושכות אותו דהוי רק כעין תאוה בעלמא, כמבואר היטב באריכות להרמב"ן בהשגותיו על בעל המאור בשבת פ' חביות.
והא דמבואר בתוספות שבת קכ"ב דמשום הכי מעמיד אדם בהמתו על גבי עשבים, משום דכשאין מעמידה יש לה צער, אלמא דהתירו שביתת בהמתו משום צער, משום דשאני התם דהא דמצוה אדם על שביתת בהמתו נפקא לן מ'למען ינוח' וכשיש לה צער אין לה מנוחה, דוגמא שמבואר באו"ח סי' רפ"ח דמי שיש לו עונג אם יבכה כדי שילך הצער מליבו, מומר לבכות בשבת. ועיין אבן העוזר סי' שכ"ח.
[אם יש להתיר משום שמתבייש מן הסוחרים]
אמנם עדיין יש למצא היתר לספר זקנו, לפי מה שכתב כ"ת מפני שמתביישים לילך בין הסוחרים שהולכים כולם גלוחי זקן, על פי מה שכתבו בתוספות שבת נ' (ד"ה בשביל צערו) שאם מתבייש לילך בין בני אדם אין לך צער גדול מזה. וביתר ביאור במרדכי פ' במה טומנין שכתב וזה לשונו: ונראה מי שיש לו ריבוי שיער על ידיו, ומפני זה בוש מלשבת בין אנשים, מותר להסירם (ולית ביה משום 'לא ילבש') דאין לך צער גדול מזה.
אכן וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה, דשאני התם כשיש לו ריבוי שערות על ידי השינוי הוא מצטער, מפני שאין השינוי אלא בו בלבד שנשתנה טבעו מכל העולם. מה שאין כן אם מגדל זקנו אין כאן שינוי טבע, כי אדרבא כך הוא הטבע, אלא שאין עושה פעולה כשאר אנשים לספר השערות הצומחים בטבע.
[אם יש להתיר משום שמתבייש מן הנוכרים]
ואף דעדיין יש להוכיח להתיר משום שהולכים בין הנכרים שאין רגילין בגידול זקנם וילעיגו עליהם, דוגמא שמבואר באו"ח סי' תקנ"ד דבכהאי גוונא אין צריך לחלוץ מנעלים (בתשעה באב) ברחוב עכו"ם, אכן באמת הא בבית יוסף מביא בשם רבינו ירוחם דקולא גדולה הוא, ובית יוסף מסיק דלענין מעשה אין להקל, אך בדרכי משה ורמ"א מקילים משום דאין כדאי לדחות דברי הגאונים שהקילו, והבו ללא לוסיף עליה רק בדבר שהקילו הפוסקים להדיא אבל לא בנידון דידן, הא אדרבא מסקנת רמ"א (סי' תקנ"א) דהמנהג להחמיר בתספורת, ולא מצינו בשום פוסק להקל כשדרים בין העכו"ם.
ועוד דאפילו להנך פוסקים שמקילים התם, נראה טעמם ונמוקם על פי דברי הש"ס ברכות י"ט משום דגדול כבוד הבריות שלוחה איסור דרבנן אפילו בקום ועשה, משום הכי מותר לנעול הסנדל בין הנכרים בכדי שלא ילעיגו עליו, אם כן הא מבואר בתוספות שבועות ל' דדוקא בגנאי גדול הקילו משום כבוד הבריות לעבור איסור דאורייתא בשב ואל תעשה, אבל בגנאי קטן לא. וכן מבואר בחו"מ סי' כ"ח דתלמיד חכם צריך לילך להעיד בפני בית דין הקטן ממנו, ועיין מג"א סי י"ג.
וכיון דאיסור דרבנן בקום ועשה ואיסור דאורייתא בשב ואל תעשה כי הדדי ננהו, אם כן הוא הדין איסור דרבנן בקום עשה לא התירו לעבור אלא במקום גנאי גדול שהולך יחף בין הנכרים והוי כחוכא וטלולא בעיניהם, מה שאין כן כשמגדל זקנו בודאי לא הוי רק גנאי קטן, ואסור לעבור בקום ועשה לספר זקנו במה שמבואר בשלחן ערוך שהמנהג לאסור.
ידידו ודורש שלום תורתו,
יואל וועליטשקער אב"ד דק"ק טרעסיף
(תל תלפיות, מה, סי' נ; שארית יואל, חלק אורח חיים, סי' י')
הרב יואל וליטשקר (וועליטשקער) אב"ד טרסיף (טרעסיף שבקרפטים) נולד ביום כ"ח טבת תרמ"ח (1888) בעיר סטניסלבו (מזרח גליציה). אביו, האדמו"ר מאלעסק שבסטניסלבו, רבי יצחק 'ר' איציקל' אשכנזי (תלמיד ה'לב שמח' וחתנו של הגאון הצדיק המפורסם רבי אשר אנשיל אשכנזי מסטניסלבו), בן הרב יעקב צבי וליטשקר מסקאהל, בן הרב פנחס מסקאהל. אמו של הרב יואל היתה הרבנית מלכה פרידא, בת הרב אשל אנשיל אשכנזי, בנו של הרב יואל אשכנזי אב"ד זלאטשוב מחבר שו"ת 'מהר"י אשכנזי', בן הגאון הנודע הרב משה דוד אשכנזי אב"ד טאלטשאווא מחבר 'תולדות אדם' ו'באר שבע'.
הרב יואל וליטשקר נקרא 'יואל' על שם סבא- זקנו ה'מהר"י אשכנזי'.
בתחילה למד תורה מאביו, ועוד בילדותו ניכר שהוא כישרוני, עילוי ושקדן. בסביבות שנת תרנ"ב נסע עם משפחתו לארץ ישראל, גר בירושלים והתחנך בהשפעת גדולי חכמיה. בשנת תרנ"ז חזר עם משפחתו לסטניסלבו ולמד בבית מדרשו של אביו ובבית מדרש 'אור תורה' בראשות הגאון רבי אריה ליבוש הלוי איש הורוויץ בעל 'הרי בשמים'. הרב יואל נסמך להוראה על ידי רבו בעל 'הרי בשמים' ואצל הגאון הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון בעל שו"ת מהרש"ם שבחן אותו ארוכות ומצא אותו 'כלי מושלם ומפואר בקי בש"ס ופוסקים, חריף ועמקן'.
הרב יואל התחתן בשנת תר"ע עם מרת רחל בת הרב משה טיטלבוים אב"ד טעטש, בנו וממלא מקומו של הגאון הרב אליהו בצלאל טייטלבוים, בנו של ה'ייטב לב'. לאחר נישואיו היה סמוך על שלחן חותנו ואבי חותנו בעיר טעטש, וניהל שם ישיבה ולימד בעצמו את הבחורים גמרא, תוספות שלחן ערוך. מישיבתו יצאו תלמידי חכמים ידועים. בהיותו אברך צעיר, שילב אותו הרב משה טיטלבוים, בכל ענייני הרבנות בעיר, בתחומי הדיינות, פסיקת ההלכה וניהול צורכי הקהילה. לפני שנת תרפ"ב מינה הרב משה טייטלבוים את הרב יואל לאב"ד בעיר הסמוכה טרסיף, שהייתה נתונה קודם להשגחת רבנות טעטש. בהמשך מונה לרבם של חלק גדול מהעיירות שבסביבת העיר.
בשנת תרפ"ח קיבל הרב יואל סיוע מארגון 'עזרת תורה' שבניו יורק, ובמכתב התורה שכתב להם הרב הוא ציין כי 'אין לתאר על הגליון רוע צב הרבנים במחוזינו וברכי דרבנן דשילהי מעצבון רוח ומדאגת הפרנסה, לאיש כמוני בעיר מצער ובני בתו המרובים בלי עין הרע והוצאה רבה דרושה לאין חקר'. בשנת תרפ"ט חזר וכתב הרב ל'עזרת תורה' על הקושי הגדול שלו בתנאי חורף קשה, מחלות ודחק, והוסיף וכתב: 'ואני בעוניי יושב כמעט כל החורף אני ובני בתי על ערש דוי'.
בשנת תרצ"ג (1933) כתב הרב יואל מכתב לנשיא צ'כוסלובקיה ובו ביקש סיוע ליהודים העניים בקהילתו שילדיהם רעבים ללחם, מחוסרי בגדים והולכים יחפים, וזקוקים לסיוע להוצאת חג הפסח. בעקבות פנייתו שלח הנשיא תרומה בסך 200 כתרים לנזקקים.
אחיינו ותלמידו, הרב אלימלך אשכנזי אב"ד מלבורן העיד כי רבו היה תלמיד חכם ירא שמים, פוסק מובהק בדיני ממונות שדן בדיני תורה סבוכים. הוא היה בקיא להפליא בכל הש"ס, והיה לומד בעיון רב ובחריפות עצומה. כל ארבעת חלקי השולחן ערוך היו שגורים על פיו, והיו לו ידיעות רבות בראשונים, באחרונים ובספרי השו"ת. הוא התנהג בענווה ובצניעות, בקדושה ופרישות, והיה מתפלל בהתלהבות עצומה ובתחנונים. דרשותיו בסעודה שלישית, בשבת הגדול, בשבת תשובה ובימים הנוראים היו מעוררים את הקהל ומשולבים בביאורים נפלאים במאמרי חז"ל. 'עבודת הבורא היתה כל ישותו יומם ולילה'. הוא היה אחראי בכל ענייני היהדות בקהילתו: כשרות והשגחה על השחיטה, מקוואות ועוד. הוא השתתף בדיני תורה יחד עם רבנים גאונים המבוגרים ממנו. רבני הסביבה היו נוהגים להתייעץ אתו בדברי הלכה וענייני הציבור. הוא השיב שאלות רבות בהלכה. במוצאי שבת היה נוהג לכתוב דברי תורה, הלכה ואגדה, בפנקסים, ורבים מכתביו אבדו.
מידי פעם היה הרב יואל נוסע לכפרים שבסביבתו להדריכם בדרכי ה'. הרב היה גם בעל תפילה נאה, ובימי המועדים היו מתאספים יהודים גם מהעיירות שבסביבתו כדי לשמוע את תפילתו המעוררת ומחממת את הלב. הרב צירף את חתימתו לכרוזים שקראו לשמירה על נגד בתי ספר ומפלגות שחינכו למינות ולכפירה.
קהילת טעטש ביקשו למנותו לרבם בשנת תרפ"ד (1923), לאחר פטירת חותנו, אך הרב יואל הציע להשיא את אחת מבנותיו של חותנו לתלמיד חכם ולמנות את החתן לאב"ד. בהנחייתו מנתה קהילת טעטש לרב שלהם את הרב מאיר גרינוואלד, נכדו של בעל 'ערוגם הבושם', זמן קצר לאחר שהתחתן עם מרת ריקל ריזל הי"ד, בתו של הרב משה טייטלבוים. בשנת תרצ"ג (1933) הספיד הרב יואל את הרב שמואל דוד פרידמן דומ"ץ וראב"ד חוסט, ובעקבות כך ביקשו ראשי קהילת חוסט למנות את הרב יואל לרבם, אך הרב יואל דחה גם הצעה זו, וסירב לעזוב את קהילת טרסיף.
הרב יואל היה מקושר עם צדיקי דורו, ונהג לנסוע לאדמו"ר מבעלז בהיותו בהונגריה וגאון בעל ה'עצי חיים'.
בשנת ת"ש התגברה רדיפת היהודים בהונגריה והיה חשש שהרב יואל יגורש לפולין, שהייתה תחת כיבוש הנאצים, בשל היותו יליד פולין, ובהשתדלות מרובה השיגו עבורו רשיון זמני להישאר בעירו. עם התגברות הגזירות נאלץ הרב להתחפש ולהמלט לעיר טעטש, שם הסתתר בבית כנסת והמשיך ללמוד תורה בהתמדה. לאחר מספר שבועות, בתום המצוד והגירוש, חזר הרב יואל לעיר טרסיף. בתקופה קשה זו, לא מצא מנוח כי אם בלימוד התורה בהתמדה מערב עד לתפילת השחרית בבוקר.
עם כיבוש הונגריה על ידי הנאצים בשנת תש"ד גורשו היהודים לגטאות. יהודי טרסיף גורשו לגטו בעיר מאטע-סאלקא, בו הצטפפו יותר מחמש עשרה אלף יהודים בתנאים קשים במשך כמה שבועות, לקראת גירושם למחנה ההשמדה אושוויץ.
הרב יואל ומשפחתו הגיעו למחנה אושוויץ בכ"ה באייר תש"ד. מסופר כי בזמן שגורש עם בני קהילתו לאושוויץ דרש לפניהם דברי התעוררות ואמר 'אזה זכיה יש לנו שעולים על קידוש השם לאבינו שבשמים'.
יחד עם הרב (בן 56) נספו רעייתו הרבנית רחל (בת 54), וילדיהם: משה אליהו בצלאל (בן 15), שלום ישכר (בן 14), יקותיאל יהודה (בן 12), דבורה טעמא (בן 16), מלכה פרידא (בת 11), חיה (בת 8), ובני קהילתו. הי"ד.
בנו בכורו הרב חנניה יו"ט ליפא הי"ד, היה חריף ובקי עצום, ונהרג עקה"ש בסביבות שנת תש"ב נעם רעייתו ושני ילדותיהן. הי"ד.
בנו השני, יוסף הי"ד, היה תלמידם של אביו ושל הרב דוד מנח מאניש באב"ד מחבר שו"ת 'חבצלת השרון'. הוא התארס עם מלכה ריזל בת הרב יעקב צבי פרנקל וואלדמן הי"ד, רב בבית המדרש 'פולישע שטיבל' בפרשבורג. ר' יוסף גורש למחנה עבודה ונפטר זמן קצר לאחר תום המלחמה.
מכל משפחתו של הרב יואל שרדה רק בתו מרים. היא עבדה בפרך במחנות העבודה באושוויץ ובמחנות נוספים. לאחר המלחמה שהתה במחנה העקורים פרנוואלד, שם התבשרה על כך שכל משפחתה נספתה בשואה: הוריה ושמונת אחיה ואחיותיה. היא עברה לאיטליה והייתה חברת קיבוץ 'חפץ חיים' של אגודת ישראל באיטליה. היא עלתה על ספינת מעפילים בדרכה לארץ ישראל, אך הספינה נתפסה והנוסעים גורשו למחנות המעצר בקפריסין. הדוד שלה, הרב אלכסנדר חיים אשכנזי הצליח במאמצים מרובים להשיג עבורה סרטיפיקט, והיא השתחררה, עלתה לארץ ישראל ונישאה בשנת תש"ז לרב אפרים פישל פרידמן.
חלק מכתביו של הרב יואל יצאו לאור בכתבי עת תורניים. לקט של שרידי כתביו ותולדותיו הובאו בהרחבה בספר 'שארית יואל'.
ושם נרצחו.
