קטגוריה: שבועות

ויכוח משה עם המלאכים

בספר יסודות נאמנים לרב נפתלי וינטרוב שליט"א בחלק בקוראי שמו 'דברים שנאמרו בפני תלמידי ישיבת נובהרדוק פינסק הי"ד', הביא דברי אביו הרב שמואל וינטרוב זצ"ל וזלה"ק :
אמרו חז"ל (שבת פ"ח ע"ב) בשעה שעלה משה למרום שאלו מלאכים להקב"ה מה לילוד אשה בינינו? – למה הוא מגיע הנה, איזה סוג התעניינות יוכל ילוד אשה, בשלימות, ובתורה, זה לא מקום לקנאה תאוה וכבוד?!
לפי הנראה שהמלאכים מעריכין את האדם לדבר פחות ושפל ערך, במקום שאין משיגין ערך לשעתו, אין מקום לבני אדם, הגם שיש לו נשמה אולם היא נטבעת בתאוות נבזות עד שאין לו שום עסק עם חיי המלאכים. ובאמת לא רק המלאכים שואלים זאת, כל אדם אומר כן שאין הוא מלאך ותורה היא בעד מלאכים, בטחון בעדם, פרישות בעדם, מחילה אחד לחבירו בעדם, הטבה בעדם, אבל לא לילוד אשה. ככה רצו לדחות אנשים משלימות.
אולם הקב"ה השיב להם, לקבל תורה בא – אם אין הוא בפועל שלם, אבל יכול לקבל שלימות, יש לו רצון וגעגועים. גם אם העבר שלו אינו טוב, הוא רע מנעוריו קרוץ מחומר, אולם יש לו תקוה על העתיד, ע"י הרצון הטוב של קבלת התורה, לזחול ולהתפס עם הצפרניים בהר ה'.
'שאלו המלאכים, חמדה גנוזה יש לך תתקע"ד דורות עד שלא נברא העולם, ואתה מבקש ליתן לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו'? איך יוכל האדם שיהיה עתיד? 'כי יצר מחשבות לבו רק רע כל היום' גם על העתיד הרהוריו רק טבע ונגיעות, אין נחישות לאדם לרצות שלימות שהרי הוא מתאכזב מכל רצון שיש לו. אמר לו הקב"ה החזר להם תשובה, אמר משה מתירא אני שמא ישרפוני בהבל פיהם, הלא הם פוסלים את העבר וגם את העתיד (כפירוש ספורנו על הפסוק 'כי רבת רעת האדם בארץ' – על העבר, 'וכל יצר מחשבות לבו' – על העתיד). המלאכים אינם מאמינים בגדרי החיזוק של האדם.
אמר לו הקב"ה אחוז בכסא כבודי והחזר להם תשובה, אמור להם ההבדל בין אדם למלאך, האדם הוא הולך והמלאך הוא עומד, לפיכך האדם אינו יכול להיות כמו המלאך על מדריגה אחת, אלא לפעמים הולך ולפעמים נופל. הרשע הולך ממדרגה למדרגה – ונהיה יותר גרוע, והצדיק הולך ומתעלה, וזה יש לדרוש מהאדם שהעתיד יהיה יותר טוב מהעבר, שאם לא כן, יהיה יותר גרוע, וצריך להתחזק תמיד, וזה פירוש 'אחוז בכסא הכבוד' להחזיק את עצמו בכח, כמאמר אדמו"ר ז"ל [רבי יוסף מנובהרדוק] 'לפעמים חשבתי שאיני צריך לחיזוק, רק ממילא אחשוב טוב ואעשה טוב, ואח"כ ראיתי שצריכין תמיד להתחזק על המחשבה והמעשה, וכהכתוב 'עץ חיים היא למחזיקים בה' – שיוכל להחזיק את עצמו, זהו הסוד של חיזוק, שגם ליהושע נאמר 'רק חזק ואמץ לשמור וגו' בודאי צריך האדם לשמור את עצמו, שלא ילך אחר העבר כי האדם חושב איך לעשות,ולסוף הוא עושה ומתנהג כמו שעשה עד עתה. יודעים רשעים כי רע ומר דרכם, אך קשה לפרוש (עיין שבת ל"א ע"ב) 'הלוך ילך ובכה' כמו הביבר, כמו בחיה שנתפס במצודה, ואמרו חז"ל אין התורה מתקיימת אלא במי שמקיא חלב שינק משדי אמו, להתפרד מהעבר, מהערב לשעתו, מהתקשרות הגשמית.
אמרו חז"ל (שבת פ"ט ע"א) שאל השטן התורה היכן היא, הלך אצל הארץ אמרה לא בי היא, החומר מעכב למצוא האמת. הלך אצל ים ואמר לו אין עמדי, אין התורה נמצאת בתגרנין (עיין עירובין נ"ה ע"א). הלך אצל תהום אמר לו אין בי, התאוות החושיות מונעין עד שאתה מבקש שיכנסו ד"ת וכו' (תנא דבי אליהו רבה כ"ו הובא תוספות כתובות ק"ד ע"א ד"ה לא) אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה, אבדון ומות הוא כינוי על החכמות אשר יבלה האדם כל ימי חייו ויגיעו לאבדון ולכפירה, והם אמרו 'אך באזנינו שמענו שמעה' הלך אצל בן עמרם אמר לו וכו' מה אני שתנתן תורה על ידי, השיבו, ומפני שהקטנת את עצמך תקרא התורה על שמך, האמת מוצא [נראה שכונתו, נמצאת] רק מי שנקי מטבעו ומושלם במדת הענוה. עכ"ל הרב שמואל וינטרוב זצ"ל.

הוספת היום מדעת משה – חיבור התורה לשוכני ארץ

הגמרא בסוגיית מתן תורה בשבת (פ"ז ע"א) דנה בזמן נתינת התורה לישראל, בין הדברים אומרת הגמרא: יום אחד הוסיף

משה מדעתו. על כך כותב הרב משה פרידמן מבויאן קרקא זצ"ל הי"ד בספר דעת משה במאמרים לשבועות וזלה"ק:
רצ"ל [רוצה לומר] שמדעתו השפיע על ישראל בכדי שיוכלו לבוא ולהגיע לידי בחינה זו. כי הנה המהר"ל זצ"ל כתב בספר תפארת ישראל (פרק כ"ז) ש'מתן' תורה היה באמת ביום החמשים לספירה, ורק 'קבלת' התורה היתה ביום נ"א לספירה, וכמו שאמר הרה"מ מקוזניץ זצ"ל שבאם היתה קבלת התורה בו ביום, ביום החמשים היו ישראל בבחינת 'אלקים' [כביכול] אתם גו', אולם רצון ה' יתברך היתה שתנתן התורה לבני אדם ולא למלאכי השרת, כי רצונו יתברך שמו הוא שגם בבחינת 'אדם' יקיימו את התורה, וכשבקשו מלאכי השרת שתנתן להם התורה ואמרו 'תנה הודך על השמים', השיב להם משה רבינו טענה זו, כלום יצר הרע יש ביניכם (שבת פ"ט ע"א) כי זהו עיקר הרבותא וזה הוא הנרצה לפניו יתברך שמו שגם בגוף נעבוד את ה'. וכמו שפירש הה"מ [הרב המגיד ממזריטש] זצ"ל: תפארת גופא [עפ"י תקוני זהר א' י"ז ע"א, מאמר 'פתח אליהו'] היינו שה' יתברך מתפאר בבני ישראל שהם עובדים אותו אף בגוף וחומר שלהם, שגם אותם הם מכניעים ומשעבדים לעבודתו יתברך שמו, עד שגם הגוף מזדכך וזוכה לחסות תחת כנפי השכינה, ולכן הוסיף משה יום אחד כדי שיהיה הפסק בין הנתינה והקבלה, וכנ"ל. וזהו הוסיף משה יום אחד מדעתו – שהשפיע מדעתו הכוללת על כל ישראל להכניס את הדעת גם בגוף, ולחברו ולצרפו לעבודת ה'. עכ"ל הרב משה פרידמן זצ"ל הי"ד. מובא בספר אורות הש"ס רוזי'ן מסכת שבת דף פ"ז (מכון שפתי צדיקים ירושלים תשע"ב).

תשובת משה לשאלת המלאכים ללמדם שהתורה שייכת דוקא לבני אדם

בספר מוצל מהאש להרב אהרן הלברשטאם זצ"ל הי"ד הביא דברי הגמרא שבת (פ"ח) כשעלה משה למרום אחזו בו מלאכי השרת ואמרו מה לילוד אשה בינינו?! ואמר לו הקב"ה…והחזר להם תשובה…אמר להם מה כתיב בה….וצ"ל וכי המלאכים לא היו יודעים מזה?
אמנם י"ל דהתורה נתפרשת בנגלה ובנסתר, ובעוה"ז יש ללמדה רק בדרך הפשוט, היינו בנגלה ובעולם העליון אין לומדים רק בדרך הנסתר, ואח"כ מצאתי בספר הקדוש חסד לאברהם זקן זקנו של החיד"א ז"ל דכתב בפירוש אשר בעולם העליון לומדים את כל התורה רק בדרך הסוד, וכאשר המלאכים ידעו את זאת באו בטענה הלא מה לילוד אשה בינינו, היינו לחלק הרוחניות שבתורה הקדושה אינם שייכים אנשי העוה"ז כלל. ובזה יוצדק מה שאמר הקב"ה למשה רבינו ע"ה להשיב ולמה לא השיב הקב"ה בעצמו להמלאכים? אלא שרצה הקב"ה שהוא משה רבינו ע"ה שהוא מצד בחינתו שהוא ילוד אשה ינצחם בטענתו ובבחינתו אשר הוא ילוד אשה אשר מצד שייך לחלק הנגלה שבתורה, מזה ראיה שהתורה הוכנה מאז ומקדם בעד אנשי עוה"ז לקבלה, ובזה נצחם…עכ"ל מוצל מהאש לרב אהרן הלברשטאם זצ"ל הי"ד.

רמז החִיוּת הנלמד משטיחת העשבים בשבועות

מובא ברמ"א תצ"ד ג' (סדר תפלת חג השבועות): …ונוהגין לשטוח עשבים בשבועות בבית הכנסת והבתים זכר לשמחת

מתן תורה. עכ"ל. וכתב הלבוש (או"ח שם) ונוהגין לשטוח עשבים…שהיו עשבים סביב הר סיני שנאמר (שמות כי תשא ל"ד ג') גם הצאן והבקר אל ירעו וכו' משמע שהיה שם מרעה…עכ"ל הלבוש .
הסבר יפה ומקורי ראיתי בספר לחם שלמה לשבועות המלקט מדברי הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד .ואלו מעיקרי דבריו הקדושים: תחילת דבריו דיוקו מדברי הרמ"א זכר לשמחת מתן תורה, לכאורה די אם היה אומר זכר למתן תורה, שמחה מה באה ללמד? [ונראה שכוונתו שעצם שטיחת העשבים מרמזת על נתינת התורה, ואיזו שמחה נלמדת מענין העשבים והמרעה, דייקא].
בתחילה מביא מחלוקתם הידועה של בית שמאי ובית הלל (עירובין י"ג ע"ב) האם טוב לאדם שנברא, אם לאו. ובסיום דבריהם כותב: …אך לפי זה קשה, איך ברא הקב"ה בריאה שיהיה טוב לו שלא נברא, וגם האדם עצמו מפאת זה אינו בשמחה, כיוון שע"י התורה קרוב להפסד וטוב לו שלא נברא, ונעשה עצב ע"י זה?!
אך מצוה אחת יש הוא מצות תשובה, וע"י שעושה תשובה מאהבה, זדונות נעשים כזכויות (עפ"י יומא פ"ו ע"ב) ואפילו בתשובה מיראה עכ"פ נעשין שגגות…אם כן שוב קרוב הוא לשכר ונמצא טוב שנברא, והרי האדם יכול להיות בשמחה כיוון שיש מצות תשובה. ואמנם האדם בעצמו היודע נגעי לבבו איך חטא על הנפש מנעוריו עד היום, ובודק את עצמו ורואה המצוות שעשה שהם בלא חיות, מעורבות במחשבות שונות, ומעולם לא התפלל תפלת י"ח כראוי, אדרבא, חטא הרבה מאוד, ואומר לנפשו התחיינה העצמות האלה, היש מציאות עוד שאני אשוב לה' יתברך בתשובה שלימה, הלא עוונותי עברו ראשי, וכיוון שכן בודאי אינו יכול להיות בשמחה!
אמנם בשעת מתן תורה ראו ישראל דבר פלא, הנה הר סיני הוא במדבר, וידוע דמדבר הוא ארץ לא זרועה…ואף עשב אינו גדל במדבר (ראה רש"י חולין (פ"ח ע"ב) דמדבר היא ארץ ציה שאינה מצמחת) ואיך היו שם עשבים ומרעה לצאן ובקר, כמו שכתוב (שמות שם) גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. אכן יען שהיה שם השכינה, וכתיב (משלי ט"ז ט"ו) באור פני מלך חיים, וישראל קבלו את התורה ונתקדש המדבר מאוד, על כן נעשה מקום מרעה וגדלו שם עשבים, כעין מטה של אהרן שהיה עץ יבש וכשנתנו אותו באהל מועד פרח ציץ וגדל עליו שקדים (עפ"י במדבר י"ז ג') כמו"כ במדבר ע"י השראת השכינה וקדושת ישראל שקבלו את התורה, נעשה מקום מרעה וגדל שם עשבים.
ואם כן מזה למדו ישראל אם מדבר שממה שאינו מגדל צמחים יכול להוות ארץ זרועה לגדל עשב וצמחים, גם אדם החוטא ופושע שמלא עוונות ופשעים, יכול להתהפך להיות צדיק עובד ה', שיעשה תשובה שלימה. וכיוון דהאדם יכול לעשות תשובה, אם כן, שוב קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד, וא"כ יש לשמוח עם התורה. על כן לולא העשבים שראו שם, היה עולה על הדעת דקשה מאוד שהחוטא יתהפך ויעשה תשובה…אך כשראו העשבים מזה התבוננו דיכולין לעשות תשובה, ואם כן העשבים הם זכר לשמחת מתן תורה… עכ"ל הרב שלמה זלמן עהרנרייך זצ"ל הי"ד.

מעלתה ורגישותה של האשה בעבודת ה'

כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַעֲקֹ֔ב (י"ט ג') ובמכילתא: אלו הנשים
הרב זלמן סורוצקין זצ"ל כתב בספר דרשותיו הדעה והדיבור (ח"א דרוש י"ז)
…אבל עוד כח אחד לנפש האדם והוא הרגש שבלב וההבנה התלויה בו, ובדבר הזה עולה האשה על האיש. ומהנסיון אנו יודעים שרגשי האשה מפותחים הרבה יותר מרגשי האיש, לפיכך אמרו נשים רחמניות הנה (מגילה י"ד) ולפיכך יש להן עפ"י רוב נטיה לשירה ולזמרה ולכל דבר התלוי ברגש. ולא עוד אלא שבינת הלב של הנשים גדולה משל האנשים, וכמו שדרשו חז"ל (נדה מ"ה ע"ב) מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש. (הבינה היא בלב, שנאמר (ישעיהו ו' י') ולבבו יבין ראה ברכות ס"א, מגילה י"ז).
ולכן אמרו שהאשה נדריה נבדקים בת י"א שנה ויום אחד והאיש בן י"ב ויום אחד. הרי שהאשה ממהרת להכיר את בוראה ולדעת לשם מי נדרה, קודם לאיש…
אמור מעתה שאעפ"י שהאיש מסוגל במוחו החריף ובחכמתו כי רבה ללימוד התורה בעיון וסברא יותר מהאשה, עולה עליו האשה בלב מבין וברגש, וממילא מסוגלת היא יותר ממנו להכיר את מי שאמר והיה העולם, ולהאמין בו באמונה שלימה ופשוטה, כי האמונה הלא תלויה בלב וברגשותיו, כמו שנאמר (איוב י"ט כ"ו) מבשרי אחזה אלוק…וכל מי שמתרגש יותר מהדר הטבע ממעשי ה' מסוגל יותר להכיר את בוראו ולהרגיש את השגחתו על בריותיו…עכ"ל הרב זלמן סורוצקין זצ"ל.

למגילת רות

טעם לשינוי הזכרת שם ה' של בועז מהקוצרים

וְהִנֵּה־בֹ֗עַז בָּ֚א מִבֵּ֣ית לֶ֔חֶם וַיֹּ֥אמֶר לַקּוֹצְרִ֖ים ה' עִמָּכֶ֑ם וַיֹּ֥אמְרוּ ל֖וֹ יְבָרֶכְךָ֥ ה'. (רות ב' ד')
הרב יהודה אסאד זצ"ל בספרו עה"ת דברי מהרי"א כותב במאמרי חג השבועות (ספר במדבר) וזלה"ק:
במדרש הדא הוא דכתיב (תהלים קמ"ד ד') אדם להבל דמה ימיו כצל עובר.
וי"ל [ויש לבאר] הכוונה דלכאורה יש לדקדק למה בועז אמר ה' בתחילה, והם אמרו את ה' לבסוף? ואפשר לומר דאיתא בגמרא במסכת נדרים (י' ע"ב) שלא יאמר אדם לה' עולה. ושני טעמים נאמרו בזה: אחד, שמא ימות בין אמירת לה' ובין אמירת קרבן (זהר ואתחנן רס"ז ע"ב) ונמצא מוציא שם שמים לבטלה. והטעם השני, שמא יחזור בין לה' ובין קרבן (רא"ש שם).
והנה אפשר להביא ראיה לטעם הראשון מדכתיב (שמות כ"ה ב') ויקחו לי תרומה, ופירש רש"י לי – לשמי [ע"כ רש"י] והוי כמו לה' קרבן. וקשה, הא אסור לומר לה' קרבן. אבל לטעם הראשון ניחא, דאיתא בתנא דבי אליהו י"ז: בשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, מיד אמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, ואיתא במדרש (שמות רבה ל"ב א') דבשעה שאמרו ישראל נעשה ונשמע, נעשו חירות ממלאך המות.
והשתא אתי שפיר קושיא הנ"ל. דמידי הוא טעמא דאסור לומר לה' קרבן, משום שמא ימות, אבל בשעה שאמר הקב"ה ויקחו לי תרומה, לא שלט בהם מלאך המות, אם כן ליכא חששא דשמא ימות, ושפיר איכא למימר לה' תרומה.
אך לפי זה לכאורה קשה איך אמר בועז ה' עמכם, והקדים ה', הא איכא חששא דשמא ימות?! אבל באמת לא קשה מידי, דאיתא בחז"ל מי שמקדים שלום לחבירו לא ימות באותו יום, ולכך בועז שהקדים שלום וליכא חששא דשמא ימות באותו יום, לכך אמר ה' עמכם, והקדים שם ה', מה שאין כן הקוצרים דלדידהו איכא חששא דשמא ימות, לכך לא הקדימו שם ה' ואמרו שם ה' בסוף.
וזהו כוונת המדרש, דהוקשה לו אמאי שינו הם לומר ה' לבסוף, לזה אמר הדא הוא דכתיב אדם להבל דמה ימיו כצל עובר, ואיכא למיחש שמא ימות, ואסור להקדים שם ה' ואתי שפיר. עכ"ל רבי יהודה אסאד זצ"ל.

הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א 052-6514000 YBARKAI6@GMAIL.COM

ובדרך הנ"ל אפרש מאמר חז"ל ירושלמי (שבת פרק שישי) וזה לשונו 'כעת יאמר ליעקב ולישראל מה פעל אל' (במדבר כג), אמר ר' ירמיה ב"ר אלעזר עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו. מפרש קרבן העדה, כלומר שעסק בתורתו ובמצותיו, שהרי הוא כאילו בורא עולמות, אי נמי כל העוסק בתורה שכינה עמו, לכך קאמר מי שפעל עם אל. עד כאן.

וקשה מה 'כל מי שפעל', ומיותר. ובהנ"ל אפשר לומר דבר נחמד ששמעתי בשם הרה"ק הרבי ר' חנוך הענך זצוקללה"ה זי"ע מאלכסנדר שאמר על הקרא הנ"ל 'יעקב' היינו אנשים פשוטים, ו'ישראל' הוא מדרגה גבוהה, וזה 'כעת יאמר ליעקב', היינו שהמון העם שהם בחינת 'יעקב' תולין הכל בהעת, שהעת קשה וזמן גרמא להצרות ולהסיבות שיארע להם. ו'ישראל', שהם בחינה גבוהה תולין הכל בה' יתברך ואומרים 'מה', פירוש כל מה שיארע להם מהסיבות, הכל 'פעל אל', והכל הוא בהשנחה פרטית מאתו יתברך שמו ואין שום מקרה וזמן גרמא לשום דבר. זה דבריו הקדושים.

וכן ראיתי בספר הקדוש 'אמת ליעקב' מהרב הקדוש מבלענדב זצולה"ה זי"ע בפרשת האזינו שכתב שם בשם אביו הרב הקדוש ממאגעלניצע זצוקללה"ה בקרא 'ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו' (הושע יד), וזה לשונו: שהאדם הולך לעזות איזה עסק או מסחר ויאמר שהקב"ה גם כן יעזור לו, מזה נראה שעושה עצמו עיקר, ואומר בלשון אשכנז: 'ה' יתברך זאל מיר צו העלפין', וזה סכלות גדול. אבל באמת צריך האדם לדעת העיקר שהכל מאתו יתברך שמו, אפילו המחשבה שהאדם חשב לעסק או למסחר או לכל עניינים נותן ה' יתברך בליבו לעשות או שלא לעשות, לילך או שלא לילך. וזה פירוש 'ולא נאמר עוד אלהינו למעשה ידינו', רצה לומר שה' יתברך גם כן יעזור לנו אל מעשה ידינו, כי נראה שאדם עושה חס ושלום מעשה ידיו לעיקר. רק אנו יודעים שהכל מאתו יתברך שמו בהשגחה פרטית. עד כאן דברי קודשו.

והוספתי עוד נופך משלי לבאר סוף הקרא הנ"ל 'אשר בך ירוחם יתום', שאין לו עוזר, ונראה מזה שירוחם היתום, שלה' התשועה ולא מהאדם על ידי פעולתו ומעשה ידיו והוא עיקר וה' יתברך טפל חס ושלום. שהרי היתום שאין לו עוזר הוא ירוחם גם כן, ומזה נראה שרק בך לבדך ירוחם, ולא על ידי האדם ופעולתו כהמון הנ"ל.

וליישב 'כל מי שפעל', עיין שלהי מכות, בא דוד המלך והעמידן על אחד עשרה וכו', עד שבא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'צדיק באמונתו יחיה' (חבקוק ב). ועיין פירוש הקונטרס שפירש שבתחילה היו צדיקים והיו יכולין לקבל עול מצות הרבה, אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן, אין לך אדם שזוכה, ובא דוד והעמידן וכו', כדי שיזכו אם יקיימו י"א מצות הללו. וכן כל שעה דורות שלמטה הולכין ומתמעטין אותן, ולכן חבקוק שהיה האחרון העמידן על האמונה, שיהיה צדיק על ידי האמונה בלבד. וזה אפשר 'כל מי שפעל', היינו דורות האחרונים שנתמעטים ואינם יכולין לשמור מצות הרבה, ורק 'פעל עם אל', היינו שמאמין שפעולתו ועסקו במשא ומתן אין הזמן והעת גורם, רק האל יתברך שמו, 'יבוא ויטול שכרו', שעל זה בלבד נקרא 'צדיק' שיזכה לחיים הנצחיים ויבוא ויטול שכרו אז לעתיד לבוא, ו'צדיק באמונתו יחיה' לעתיד לבוא, באמונתו יחיה לעתיד לבוא גם כן, והבן.

ויתכן עוד לפרש בירושלמי הנ"ל 'כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכרו' בהקדם מה שכתב בספר 'מרום הרים' שכתב שם בשם החידושי הרי"ם זצוקללה"ה זי"ע שאמר בקרא 'כי לקח טוב נתתי לכם' (משלי ד), היינו לבחור בטוב גם כן נתתי לכם, גם כן היא מאתו מתנה לכם. עד כאן. וכן ראיתי בשם הרב הקדוש ר"ש מלענטשנא זצוקללה"ה זי"ע על הקרא 'אנכי' ו'לא יהיה לך', היינו ש'אנכי' שהיא האמונה, שכל התורה תלוי בזה, 'לא יהיה לך', שלא תתלה בעצמך, אלא דע שהוא מתנה מאתו יתברך שמו, שהוא מושיע לך ומצילך מיצר הרע המסמא עיני האדם לחשוב כי הוא בעצמו הוא עושה זאת שמקיים ה'אנכי' בכוחו י ולא בעזרת השם יתברך שמו, שהאמת אינו כן, שמו שאמרו חז"ל שאלמלא עוזרו הקב"ה אינו יכול לו (סוכה נ"א). יעויין שם. וכעין זה שמעתי בשם הרה"ק ר"ח מאלכסנדר זצוקללה"ה זי"ע על הקרא 'כי הגוים האל וגו' אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה' אלהיך' (דברים יח), פירוש שהמה שומעים אל מעוננים וקוסמים, ואתה 'לא כן', שאינך כן, אל תתלה זה המידה בעצמך וכוחך אתה כן. רק 'נתן לך ה' אלהיך' המידה הזו, והיא מתנה נתונה מאתו יתברך שמו.

ופירשתי בזה דברי המגיד 'אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו התורה דיינו'. ומקשים הכל מה זה היה לנו בקרבת הר סיני בלא התורה. וכן מקשים על הברכה שאנו מברכים על התורה 'אשר בחר בני מכל העמים ונתן לנו את תורתו וכו' נותן התורה', הלא הקב"ה חזר לכל האומות בהתורה ולא קיבלוה, ומה אומרו ש'בחר בנו', הלא גם בהם רצה לבחור וליתן התורה ולא חפצו בה. ומהו הלשון 'נותן התורה', בלשון הווה, הווא ליה למימר 'נתן' בלשון עבר, שהרי כבר נתן. ובהנ"ל אפשר לבאר הדברים היטב, שהפירוש כן הוא 'אלו קרבנו לפני הר סיני' ליתן לנו התורה רק בכוחנו שאנחנו נקיימה ולא שיעזרנו ה' שהבא לטהר מסייעין לו, ואמרו חז"ל 'פתחו לי כפתחו של מחט, ואנו אפתח לכם כפתחו של אולם', ונמצא שהאדם הוא רק מתחיל ועיקר הפעולה של מעשים טובים הוא מאתו יתברך שמו. ועל זה אמר 'ולא נתן לנו את התורה דיינו', דהיינו שאם לא נתן לנו את התורה בכל יום שנותן התורה להאדם לעזרו ולסמכו שיוכל לקיימה דיינו. וזה 'אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את התורה', שהקב"ה הושיענו ועזרנו תיכף בשעת מתן תורה וקדשנו במצות פרישה שישראל התחילו לקדש את עצמם והקב"ה עזרם שיקיימו ויקבלו התורה עד עולם, והקב"ה נותן התורה לישראל וייתן כוח להם שיכבשו היצר הרע ויוכלו לקיים התורה ולעסוק בה.

ובדרך הנ"ל אפרש הקרא 'כי לקח טוב נתתי לכם תורתי על תעזובו'. היינו 'כי' ה'לקח טוב נתתי לכם', שאני נותן לכם שתקחו את הטוב, ולא מכוחכם הוא זה, ורק אתם המתחילים ליקח. ולכן 'תורתי', הוא והכל ממני ומשלי, ואם כן 'אל תעזובו'. ומשום שאין אתם צריכים לגמור הקבלה, רק להתחיל ונתייחס על שמי להקרא 'תורתי', ולכן 'אל תעזובו', ואין קשה כל כך כיוון שאם תתחילו אסייע לכם ואתן לכם. והבן.

ובזה מובן דברי רש"י ז"ל בריש ואתחנן וזה לשונו, אף על פי שיש להם להצדיקים לתלות במעשיהם הטובים, אין מבקשים מאת המקום אלא מתנת חנם. [עד כאן]. וקשה למה כן הא, ובהנ"ל אתי שפיר שהצדיקים יודעים האמת שמעשיהם הטובים נעשה על ידי הקב"ה שעוזרם והמה רק טפלים ומתחילים, ולכן אין תולין הבקשה במעשיהם הטובים, כיוון שאינן שלהם, רק מבקשים מתנת חנם.

ואפשר שזה הפירוש 'בכל דרכיך דעהו', היינו שב'דרכך' כולם, אף בהטובים, במעשים טובים שלך, 'דעהו', דע שבא מאתו יתברך שמו וממנו הכל, ואם אין עזרך לא יכולת לעשות מאומה. ו'בכל דרכך דעהו' הוא פרשה קטנה שכל גופי תורה תליין בה (ברכות ס"ג), שהפירוש 'בכל דרכך', הן בדרכי התורה שהוא הדרך האמיתי להביאך לחיי עולם הבא, והן בדרכי הרשות כמו דרך ארץ ומשא ומתן שהאדם עוסק בהן לצורך דעהו. וכמו שבדרכי הרשות האדם הוא רק כמו טפל בעשייתו והכל בא ממנו יתברך שמו כנ"ל, כמו כן התורה והמצות, שהם דרכי ה' יתברך, גם כן מכוחו יתברך שמו, והאדם הוא רק המתחיל לעשות. וכמו שכתב המדרש שמואל (אבות פרק ב משנה ט"ז) 'נאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך', שהפירוש 'בעל מלאכתך' שהוא יתברך שמו הוא הבעל מלאכה, כי הוא גמרו, והאדם הוא רר המתחיל, והעיקר הוא על שם גומרה, ומכל מקום הוא יתברך 'ישנם לך שכר פעולתך' כשפעלת אותה בלא סיוע. יעויין שם. ופירשתי בזה הקרא 'ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו' (רות ב), דקשה האם היית סובר שהקב"ה לא ישלם שכר משלם, כי אס החצי, ומה זה אמר 'משכרתך שלמה'. ופירשתי בפשטות 'ישלם ה' פעלך' בעולם הזה, 'ותהי משכרתך שלמה' בעולם הבא, שלא ינכו לך מן השכר של עולם הזה כלל, שתאכל הפירות בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא.

אך בהנ"ל יתכן לפרש 'ישלם ה' פעלך', שהקב"ה ישלם כמו שהיה פעלך, פעולה שלך. 'ותהי משכרתך שלמה', היינו שיהיה לך שכר שלם, אף כי 'מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות תחת כנפיו', ואתה הוא הטפל ולא עשית מאומה, בכל זאת 'תהי משכרתך', שכר שלך, 'שלמה', שתקרא על שמך ולא תחשב כנהמא דכסופא, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולא באפיה, 'וישלם ד' פעלך' להקרא כאלו אתה פעלת הכל.

וזה כוונת הירושלמי 'עתידה בת קול להיות מפוצצת באהלי צדיקים ואומרת כל מי שפעל עם אל יבוא ויטול שכר', פירוש 'כל מי שפעל עם אל', שהקב"ה הוא העיקר והוא רק טפל, שהוא המתחיל והקב"ה גומר, 'יבוא ויטול שכרו', שיהיה שכרו משלם להחשב על שמו. ומיושב בזה הלשון 'כל מי שפעל עם אל', שיש אנשים שתושבים שבכוחם עובדים הקב"ה בהתורה ובמעשים טובים, ולא יכירו בזה כי אלמלא הקב"ה עוזרם לא יוכלו לבצע מעשיהם הטובים ולכבוש היצר, ומתגאים בעצמם שבכוחם עשו את החיל הזה. לאותם האנשים לא יהיה שכר השלמיי, כי באמת הקב"ה הוא בעל מלאכתך הגומר והאדם הוא רק המתחיל והטפל, רק שבחסד ה' שמשלם לאיש כמעשהו, כמו שעשה את הכל. וזה רק אם המכיר ויודע האמת שלא עשה מאומה כי אם בעזרת ה'. אבל מי שאינו יודע ערכו השפלה, וחשב בליבו כי לא ה' פעל כל זאת, יעשו לו כדין, שישלמו לו רק את המעשה אשר עשה, שהיה רק המתחיל, ולא על כל המעשה. וזה דבר הבת קול, 'כל מי שפעל עם אל', שיודע ומכיר שהוא טפל ופעולתו היא 'עם אל', שה' הוא העיקר, 'יבא ויטול שכרו' משלם, כמו שכתוב 'ולישראל מה פעל אל', כלומר מה שפעל, הן בעבדות הבורא יתברך שמו והן בעניני משא ומתן ודרך ארץ, מאמינים המה ש'פעל אל, ומאתו יתברך שמו הכל, והמה רק טפלים ומתחילים.

(חלקת צבי, עמו' 7-6)

---

הרב צבי [הירש] רינקביץ [רינקעוויטש \ רינקעוויץ] הי"ד, בנו של ר' יצחק אייזק ומרת חיה שרה. הרב צבי נשא לאשה את מרת בלימה גיטה בת הרב יצחק פיגנבוים, שהיה מגדולי הרבנים בווארשה.

הרב צבי עמד בכתבי שאלות ותשובות עם גדולי דורו, וחיבר את הספר 'חלקת צבי', הכולל פירושים על האגדות במסכת מגילה. בין ההסכמות של הספר נמצאת הסכמתו של הרב הגאון ר' מנחם מנדל אלתר הי"ד הרב מפביניץ וקליש. בשער הספר כותב המחבר כי הספר שלפנינו הוא חלק קטן מספר בעל מאות דפוס ועם הקדמה גדולה בפלפולים עמוקים בענייני הלכה, והוא מציין שכבר כתב חיבורים רבים על התורה והמדרשים, חיבור מיוחד על סוגית 'כבתה', והרבה שו"ת עם גדולי דורו, אבל בשל הוצאות הדפוס הגבוהות הוא מסתפק לעת עתה בהדפסה זו.

בתחילת ספרו מזכיר כי נפטרה רעייתו מרת בלימא גיטא, 'הצנועה ויראת ה' המפורסמת ביקרת רוחה… שהיתה אשת חיל, ועסקה בצדקה בכל עת, ועוסקת במשא ומתן כדי לפרנס אותי ואת בני ביתנו, שיוכל לעשות בתורה, ותורה דילה היא'.

חידושים ומכתבים ממנו מופיעים בספר משה האי"ש (מאת הראשון לציון רבי חיים משה אלישר), סי' י, יב, יד, טז, יח, כ, כג; בשו"ת 'נשמת חיים', יורה דעה (מאת רבי חיים ברלין) סי' מו; בכתב העת 'הכרם', תרפ"ז, א (אדר א), סי' ו; 'הכרם' תרצ"א, א (כסלו) סי' ד, ומצוטטת תשובה שלו שם בס' ח; בכתב העת 'יגדיל תורה', ב (תרפ"ח), ח, סי' עה, ושם ג (תרפ"ט), א-ב, סי' ט; בשערי תורה (ווארשא תרע"ז, ט קונטרס א סי' ז). בשער 'חלקת צבי' מציין שפורסם שו"ת ממנו גם ב'המאסף'.
תשובות אליו נמצאים בספר 'דברי יעקב', מהדורה תנינא, מאת רבי יעקב שור, סי' יא-יב (הובא גם ב'שערי תורה' חלק ח, קונטרס ו סי' נה). 

לאחר שהתפרסם בכתביו, והרבה לפלפל עם רבים מגדולי דורו, קיבל היתר הוראה, להורות ולדון, מאת הגאון רבי יוסף לוונשטיין אב"ד סעראצק.

בהקדמת ספרו הסביר שלנוכח הצרות הקשות, דרושים לעם ישראל דברי שמחה ועידוד, ברכה ונחמה ולכן החל בהדפסת דברי אגדה:

ומחמת הוצאות הדפוס כי רבה, לא הדפסתי כל הקונטרס זה. ועל שאגדה מסוגל להסיר הדאגה, שאותיות 'דאגה' הם אותיות 'אגדה' (עיין בהקדמת ספר החיים), וכן אמרו חז"ל הרוצה להכיר מי שאמר והיה העולם ילך אצל אגדה, הדפסתי בתחילה ספרי זה מכל חיבורי, שמשמחת הלב להסיר הדאגות, כאשר יראה עין הקורא בקונטרס זה. לבל יתלם חס ושלום במקרה, רק בהשגחת הבורא יתברך ולטובתו. וביארתי בזה המדרש (שיר השירים ב') דבר אחר 'סמכוני באשישות' אלו ההלכות, 'רפדוני בתפוחים' אלו האגדות, שריחן וטעמן כתפוחים. ופירשתי שהכוונה כשם שתפוח מסוגל להפיג השכרות כידוע מזוהר הקדוש, כך האגדה מסוגל להסיר הדאגות משכרות הזמן, ולהאמין שכל הצרות הבאים על האדם לטובתו. ולכן אמר המדרש שם בשם ר' לוי לשעבר היתה הפרוטה מצויה והיה אדם מתאווה לשמוע דבר משנה והלכה ותלמוד, ועכשיו שאין הפרוטה מצויה, וביותר שהם חולים מן השעבוד, אין מבקשים לשמוע אלא דברי ברכות ונחמות. ועיין (בסוטה מ' א') דשבקוהו כולי עלמא לרבי חייא בר אבא דדרש בשמעתא ואזלי לגבי דרבי אבהו דדרש באגרתא, שהכל קופצין על זה שמוכר מיני סידקות, ולא על מוכר אבנים טובות. ועיין שם. והיינו משום שאין הפרוטה מצויה לקנות אבנים טובות, לכך קופצין על מיני סידקיות לשמוע דברי תנחומים שבאגדות. לכן אגדתא חביבא מזמנינו להדפיסה ברישא. ובזה פירשתי המקראות 'אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה. כי לא מחכמה שאלת על זה. טובה חכמה עם נחלה, ויותר לרואי השמש, כי בצל החכמה בצל הכסף. ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה' (קהלת ז), עיין במפרשים. וכנ"ל אפשר לפרש כך, 'אל תאמר מה היה שהימים הראשונים היו טובים מאלה', כלומר שעיקר לימודם מספריהם בהלכה ולא באגדה כזמנינו, שרוב ספרים מתחברים על אגדה. 'כי לא מחכמה שאלת על זה. טובה חכמה עם נחלה' וכו', כלומר טוב שחכמה יהיה לנחלה, שידפיס ספרים, וחכמה נשאר לנחלה ממנו לאחרים. 'ויותר לרואי השמש', היינו לפי דורו שהם רואי השמש, תהיה חכמה לנחלה. 'כי בצל החכמה בצל הכסף', היינו שחכמה וכסף תלויים זה בזה, לכן בימים הראשונים שפרוטה הייתה מצויה, היו מבקשים לשמוע דברי הלכה. ולא כן בזמנינו שאין הפרוטה מצויה, וצרות ודאגות רבו, לכן הכל מבקשים לשמוע דברי תנחומים וברכות ודברי האגדה. וזהו 'ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה', פירוש אגדתא שמחייה בעליה במה שמשמחת הלב. והבן.

בצעירותו היה בטראטשין (טראצין, פלך ווארשא) וניהל את עדתו בכישרון רב בעיר אודז'יבול. בשנת תר"פ עבר לפיוטרקוב-טריבונלסקי, היה לאחד מגדולי הרבנים בעיר ונתמנה לראש ישיבת 'בני תורה' בעיר. היה בקיא בש"ס ובפוסקים, דרשן בחסד עליון ובעל יכולת הסברה מעולה
בסמוך להקמת הישיבה, למדו זה עשרים תלמידים מגיל בר מצוה. ראש הישיבה, שהיה ידוע בחריפותו בפלפול ובבקיאותו הרבה, תרם רבות להתפתחות התלמידים. הוא היה גם דרשן שידע לטעת בלב תלמידיו אהבה לתורה ורצון להתמיד בלימודה. כאשר פרץ ויכוח בין תלמידיו ורצה להשלים ביניהם, רגיל היה לומר: כתוב בתהילים 'שומר פתאים ה", למה כתוב 'פתאים' בלשון רבים, ולא 'פתי' בלשון יחיד. משום שאם פרץ ריב בין שני אנשים ואחד מהם פיקח, אז הפיקח מעביר על מידותיו ומוותר לשני, והכל על מקומו יבוא בשלום. אבל אם שניהם פתאים ועומדים על דעתם, אז שומר פתאים ה' ', רק הריבונו של עולם יכול לשמור אותם.
הלימודים התקיימו בבית המדרש הגדול שעל יד בית הכנסת הגדול. מאוחר יותר שכנה שם ישיבת 'בית יוסף' מתלמידי נוברדהוק, שהוקמה על ידי שני ראשי הישיבה הרב ברוך אשר נודלמן והרב יוסף חריש הי"ד.
תלמידי חכמים והלומדים בעירו אהבו לשוחח עם הרב רינקביץ בדברי תורה. במיוחד התחבב על הדומ"ץ בעירו, הרב יעקב גלזר הי"ד, היה נוהג להתפלפל אתו בתורה. חברי 'צעירי אגודת ישראל' בפיוטרקוב הזמינו את הרב למועדון שלהם, הוא היה דורש בפניהם בכל שבת ושבת אחר הצהרים בפרשת השבוע. דרשותיו היו מתובלים בהלכה ואגדה, ונאמרו בפני קהל גדול. בספר קהילת פיוטרקוב והסביבה, עמודה 422, נכתב: "רב זה היה מחונן בפה מפיק מרגלית צנא מלי ספרא, דרשן למדן וחריף בטוב טעם ודעת, שמשך לב שומעיו. משבת לשבת נתרבה קהל שומעיו. לשעוריו יצא שם טוב והוא נתחבב מאד בעירנו ומחוצה לה".
מדי יום היה מוסר שיעור בין מנחה לערבית בבית הכנסת של חסידי רדושיץ, והיה מלמד פרקי אבות מדי שבת בשעות אחר הצהרים. הרב הפיץ תורה ברבים בקרב בני נוער ופשוטי עם, והיה מוכר כרב מאורז'יבול – 'דער אודז'בולער רב'.

בהמשך כיהן כדומ"ץ בעיר נאווימיסק (מינסק מאזאוויעצק), ולימד את התלמידים הלומדים הוראה בישיבת 'דעת משה' בראשות האדמו"ר מפאסצנה רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד.

בספר הזכרון לקהילת מינצק מזוביצקי נכתב כי הרב רינקעוויטש, רעייתו [בזיווג שני] וילדיו נספו בשואה. הי"ד. שם אחד מילדיו היה 'יחזקאל'.

איתא בש"ס (מנחות סה, א): מתמניא ביה עד סוף מועדא איתותב חגא דשבועייא, שהיו בייתוסין אומרים עצרת אחר השבת, נטפל להם רבן יוחנן בן זכאי ואמר להם שוטים מנין לכם זאת, כו', חוץ מזקן אחד שהיה מפטפט כנגדו ואמר משה רבינו עליו השלום אוהב ישראל היה ויודע שעצרת יום אחד, עמד ותקנה אחר השבת שיהיו ישראל מתענגין שני ימים. קרא עליו מקרא זה 'אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר' (דברים א,ב), ואם משה רבינו עליו השלום אוהב ישראל היה, למה עיכבן במדבר ארבעים שנה. ורש"י פירש (שם שם, ב דיבור המתחיל 'ואם אוהבן') דדיחויה בעלמא הוא. אולם צריך ביאור דמאי שייכות הכתוב זה שאמר עליו, וביחוד המאמר הזה כולו מוקשה מה שרבן יוחנן בן זכאי שאל מנין לכם זאת, וכי לא ידע שהם מפרשים דברי הכתוב (ויקרא כג,יא) 'ממחרת השבת' כפשוטו, ולמה התפלא רבן יוחנן בן זכאי כל כך. גם מה שהזקן הבייתוסי לא מצא תשובה אחרת זולת שמשה אוהב ישראל היה, צריך ביאור, הלא היה לו תיכף להשיב עיקר לימודם ממקרא הנ"ל.

ולהבין כל זאת נראה לי על פי הידוע דבזמן בית המקדש היו שני מפלגות, הפרושים והצדוקים. הפרושים הייתה המפלגה החרדית הולכת בדרך ישראל סבא, והצדוקים, הם המפלגה שהיו רוצים להתבולל להתדמות למנהגי ונימוסי הגוים אשר היו דרים בתוכם. והנה חג השבועות, שהוא עיקרו חג דתי אשר ביום הזה קבלנו תורה הקדושה. וידוע מספרי יראים דלפי זה לא נגבל זמן מבורר בתורה לזמן חג השבועות כמו בכל המועדים, להורות כי הזמן תלוי בידינו ובמדרגותינו, לאימתי שנהיה ראויים לקבלת תורה הקדושה. ולדעת הבייתוסים, אין החג הזה משונה מיתר המועדים, כי באו לשלול ממנו רעיון הדתי בכוונתם הנשחתה להתבולל בטומאת העמים ולבלי להדגיש את שינוי הדתי שבינינו ובין שאר העמים…

וזאת היתה כוונתו של ר' יוחנן בוויכוחו עם הבייתוסי, להוכיח על פניו על שיבוש דעתו, ואמר לו במאמרו החד 'שוטים מנין לכם זאת'? ואינו רוצה במאמרו זה לשאלם מאין הוציאו זה ויביאו ראיה לדבריהם, כי הלא בני הבייתוסים לדעתם מקרא מלא הוא (ויקרא כג, טז) 'עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמשים יום',  כי הם אינם דורשים כדרשת חז"ל. רק זאת כוונת רבן יוחנן בשאלתו, מנין לכם להגביל זמן על חג כזה שהוא למעלה מן הזמן והתורה. באמת לא רצתה לתת זמן מיוחד לזה להוראה זו, כי אנחנו בעצמינו מחויבים להזדכך, כאשר אז בימי צאתינו מארץ מצרים לא הייתה יכולה התורה להודיענו 'בכך בכך לחודש פלוני יהיה זמן קבלת התורה', כי כפי מפעלינו והשתלמותינו יקרב או ירחק זמן הקבלה. כך בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו עליו החובה רובצת להזדככות ולהשתלמות נפשו לקבלת התורה, אשר על ידי זה לא נתנה לנו התורה זמן מיוחד, ואמרה רק בהסתרה אחרי אשר תספור מ"ט יום מימי הפסח תעשה את חג השבועות. והנה זה הבייתוסי הזקן לא ירד לעומק כוונה זו ולא רצה לשאת את חג המקודש הזה על פסגי מרומי הרעיון אשר על ידו נתיסד, ולא כנוהו ותארוהו רק בתור 'חג השמחה', לזאת אמר שרק מאהבת משה לישראל הוסיף יום אחד, כדי להוסיף השמחה. ורבן יוחנן השיב לו בנועם אמריו, כי טעותו גדולה, וחגנו משונה שינוי עיקרי משמחת האומות, שהם רק שמחה גופנית, כידוע, עם ישראל נמשלו לחמה ואומות העולם ללבנה, להוראה כמו שהלבנה אין לה אור בעצמותה רק מה שמקבלת אורה מהחמה, כן צריכים עם ישראל להיות לסמל לשאר האומות ולא להיות למקבל מנהגי הגוים ולהתלמד מהם. וזהו שכתוב 'אחד עשר יום מחורב דרך הר שעיר', ד'הר חורב' כינוי לישראל על שם הר סיני שבו ניתנה תורה, ו'הר שעיר' יכונה לאומות העולם, ואנחנו מופרדים מהם ומדרכם באחד עשר יום שבין מספר שנת החמה לשנת הלבנה שמופרדים בי"א [יום], שנ"ד – שס"ה.

(הבאר, כרך ג-ד, חלק ג, סי' פ"ד, עמו' קא)

---

רבי חיים האגר הי"ד, תלמיד חכם מופלג ומתמיד, ומנהיג לעדה חסידית גדולה, רב, מו"צ ואדמו"ר בזאבלוטוב [זאבלטויב / זאלבלאטוב]. היה אחרון האדמו"רים לבית זאבלוטוב, בנו של רבי משה האגער מזאבלוטוב, בן רבי מנחם מענדיל מזאבלוטוב, בן רבי יעקב מזאבלוטוב, בן רבי דוד מזאבלוטוב.

נשא לאשה את מרת רייזל בת רבי הירש צבי אשכנזי מאלעסק-סטאניסלאב. נולדו להם ארבע ילדים: פרידא קילא [חדוה] (נולדה בשנת 1923), התאומות נעכי ורחל (נולדו בשנת 1927), ובן הזקונים משה (נולד בשנת 1932).

במלחמה העולם הראשונה נמלץ הרבי לווינה, ובשנת תר"ף חזר לזאבלוטוב. עם כניסת הגרמנים לעיר הם התעללו ברבי, ובהמשך הוא הועסק בעבודת כפייה בסלילת כבישים בדרך לשניאטין.

באתר המכירות Yalta הופיעה גלויה שכתב הרבי בשנת תרצ"ז לוועד הרבנים במונטריאול, בו הודה להם על ששלחו לו 3 דולר: 'והנני מביע לכת"ה [לכבוד תורתם הרמה] תודה רבה. אמנם התמיכה הלא מצער הוא בעת הקשה והנורא הוא, בכל זאת גם תמיכה הלזו חשוב בעיני כי מצבי רע מאוד. ד' הטוב ירחם על שארית ישראל כי בא עת לחננה. והנני בזה לברכם אשר יזכו לכל הטוב אשר לא יאונה אלכם כל רע ותזכו לעשות מצות גדולות ונצורות מתוך רב הרחבה ונחת, כאוות נפשכם וכנפש תדרשנו לטובה, הנני בזה ידידם המברכם בכל הטוב והמצפה להרצת קרן ישראל והתורה במהרה, הק' חיים האגער, אבדפ"ק'.

בקובץ 'נחלת צבי', כג, עמו' קמד-קמה, מופיע מכתב שכתב בשנת תרצ"ט לרב משה אביגדור עמיאל אב"ד אנטוורפן על ששלח לו את ספריו דרשות 'אל עמי' במחיר מוזל. במכתב מתאר הרבי את מצוקותיו, שבשלם הוא מבקש לקבל את ספרי הרב עמיאל במחיר מוזל: ' מצבי בכאן רע מאוד הנהו, כי עירי מצער ומפאת המלחמה נהיתה למאכולת אש, גם ביתי ובית המדרש שלי שלי שהיה בנוי לתלפיות נחרבה ופרנסתי מאד מצומצמת, כי הכנסתי אך מצער הוא, וכעת הורע מצבי מלפנים, כי בטח הגיע השמועה לכבוד תורתו מהקרח הנורא השורר במדינתנו ובגלילינו נשקט כל מסחר וקנין ואנשי עדתי נדלדלו מאוד ועל ידי זה מצבי הורע מאוד, אך ד' הטוב ירחם'.

אחדים מדברי תורתו הופיע בקובץ 'הבאר'.

בתחילת מלחמת העולם השנייה נכבשה העיר זאבלוטוב על ידי ברית המועצות. הסובייטים הלאימו מפעלים שבבעלות יהודית ודירות שעמדו להשכרה, הגבילו את המסחר, וסגרו את מוסדות הקהילה היהודית ואת הארגונים המפלגתיים שלהם.
ביוני 1941 פתחה גרמניה במלחמה בברית המועצות, ויחידות הצבא ההונגרי, בעלי-בריתם של הגרמנים, החלו לחטוף רכוש יהודי ולשלוח אותם לעבודות כפייה. השכנים האוקראינים החלו להתעלל ביהודים ולהתנפל עליהם. המליציה האוקראינית חטפו יהודים לעבודות כפייה, תוך כדי הקאתם והשפלתם. לאחר שהעיר עברה לניהול גרמני הם הוציאו גזירות והגבלות על היהודים, והגבירו את עול עבודות הכפייה. בתאריך 22.12.1941 ערכו המשטרה הגרמנית והאוקראינית אקציה, במהלכה נרצחו החולים היהודים וכאלף יהודים רוכזו בכיכר העיר ומשם הובלו לאתרי השמדה בבורות שהוכנו מראש. חלק מהיהודים נקברו חיים וחלקם עונו קשות לפני הירצחם. למחרת דרשו הגרמנים מנציגי היודנראט לשלם להם עשרת אלפים זלוטי, לצורך כיסוי ההוצאות בעד הכדורים ששימשו לטבח. היהודים שנותרו בעיר סבלו מרעב, ממחלות ופגעי החורף. אקציה נוספת נערכה על ידי המשטרה הגרמנית והאוקראינית בתאריך 11.04.1942. המרצחים התאמצו לחשוב יהודים במחבוא ושלחו כ-400 יהודים מזאבלוטוב ומהכפרים שבסביבתה למחנה ההשמדה בלז'ץ. כעבור זמן קצר הוציאו הגרמנים צו המורה על גירושם של כמעט כל יהודי העיר, תוך שלושה ימים לגטו קולומיאה. כל רכושם של המגורשים נשדד מהם, ורבים מהם מתו בקולומיאה ברעב ובמחלות. בהמשך אותה שנה שולחו יהודים שחזרו והתקבצו בזאבלוטוב למחנה ההשמדה בלז'ץ ולגטו קולומאיה, ורק בודדים מבני הקהילה שרדו. עם חורבן קהילת זאבלוטוב בשואה, נרצחו גם הרב ומשפחתו בתאריך בשנת 1942.

[באנציקלופדיה לחסידות, וכן בתורת החסידות, כתב הרב יצחק אלפאסי גם את הפרטים הביוגרפיים הבאים:: בשנת תרצ"ח ביקר הרבי בארץ ישראל ורצה לעלות על מנת להשתקע בה. בתקופת השואה היה גם בקוסוב ובקולמיאה. ניספה בשואה ביום א' בחשון תש"ג ברכבת ללבוב. נראה לעניות דעתי שפרטים ביוגרפיים אלו, שוייכו בטעות לאדמו"ר רבי חיים ב"ר משה האגער מזאלבלוטוב, ונלקחו מתיאור חייו של האדמו"ר מקוסוב, רבי חיים ב"ר משה האגער הי"ד].

תמונת החותמת של רבי חיים האגער הי"ד, נלקחה מתוך אתר בית המכירות Yalta, ובאדיבותם.

לי ולכם הוא הגאולה. הואיל והוא חפץ בגאולתכם אינו מביט בחשבונותיכם (מדרש שיר השירים).

תכלית הגאולה דיציאת מצרים הייתה כמו שאמר ה' יתברך "ולקחתי אתכם לי לעם". נתינת התורה הקדושה והתדבקות בה' יתברך זה הוא חירות הנפש, דאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה. אינו משועבד להחומר ולהתאוות, כמאמר החסיד להמלך שנצח המלחמה, דאמר דלא נצח המלחמה הגדולה שבו מלחמת היצר (חובת הלבבות). הגאולה הזו היא נצחית. "לי ולכם הגאולה", גאולה רוחנית וגאולה גשמית. ובמדרש מרור חד, מרורים תרין. הרצון תרי שעבודים גשמיות ורוחנית. ובש"ס פסחים דף קט"ו מצה בזמן הזה דאורייתא, מרור דרבנן. מצה, היא רומזת לגאולת וחירות הנפש, דמצה היא בלי שום פעולת הרכבה, רק עומדת בפני עצמה, בלי שום הצטרפות. עצם פשוט זה מרמז על חירות הנפש על ידי התורה הקדושה, וכן מרמז שישראל הם תלויים רק בה' יתברך, תחת השגחתו יתברך שמו. ועיין בגבורות ד' למהר"ל ז"ל. ומצה היא "מדאורייתא" נצחית, וזה הוא  על ידי דאורייתא, קבלת התורה הקדושה. ומרור מרמז על שעבוד הגוף, זה לא היה נצחי בעת יציאת מצרים.

ובש"ס פסחים דף קט"ו אמר רב פפא שמא מינא האי חסא צריך לשקועיה בחרוסת משום קפא וכו'. וקפא מריחא מיית. ושם דף קט"ז מאי מצוה, רבי לוי אמר זכר לתפוח, ורבי יוחנן אמר זכר לטיט. ומהדקדוק הא מרור הוא זכר לעבודה, למה החרוסת זכר לתפוח, על שם הכתוב "תחת התפוח עוררתיך". ובתוספות לעשות חרוסת בפירות שנמשלו כנסת ישראל. עיין שם. אולם לדברינו נעימת המליצה הוא דהנה תפוח מרמז על קבלת תורה הקדושה, כמאמרם ז"ל למה נמשלו ישראל לתפוח, מה תפוח זה פריו קודם לעליו אף ישראל הקדימו "נעשה" ל"נשמע". ובתוספות שם כתב דהוא אתרוג, "וריח אפך כתפוחים" מתרגמינן כריחא דאתרוגא. והנה ריח הוא דבר שהנשמה נהנית ממנו, וכמו שאמר הכתוב "כל הנשמה תהלל יה", ולכן המרור דהוא זכר לשעבוד הגוף. ובן הרשע דאין לו השגה בגאולה הרוחנית ובקבלת תורה הקדושה, דהוא חירות הנפש והתדבקות בה' יתברך, הנה הוא שואל "מה העבודה הזאת לכם" כעת בהגלות, דאכתי אתם בגלות. אמנם מרור זה צריך לשקועיה בחרוסת זכר לתפוח, דמרמז על גאולה הרוחנית, גאולת הנשמה. והאי קפא מריחא מיית הארס של הנחש הבן מביש שארס נחש בין שיניו עומדת בשאלתו הארורה האי ארס מיית מריחא דהוא ריח האתרוג, דבר שהנשמה נהנית, ריח התורה הקדושה. וזה נעים.

והנה ראיה לזה דעיקר הגאולה היה בשביל גאולה הרוחנית בקבלת התורה הקדושה, דהא הקב"ה אמר למשה "וארד להצילו מיד מצרים ולהעלותו מן הארץ ההוא אל ארץ טובה וגו'. והא הדור שיצאו ממצרים מתו במדבר. ואמנם היה זה על הבנים ועל גאולה הרוחנית. יש לדבר עוד בזה וקצרתי. וזה יש לרמז באתרוג, דפריו קודם לעליו משום שדר באילנו משנה לשנה ונושרים העלין, ואח"כ באים עלין אחרים. וזה מרמז על הגאולה הרוחנית. וקצרתי, ודוק.

וזה נעימת מליצת המדרש הואיל "והוא חפץ בגאולתכם" אינו מביט בחשבותיכם, והרצון דישראל שאלו דאכתי לא נשלם הזמן ואמר רוענו הנאמן הואיל "והוא חפץ", דגלות השכינה השלים הזמן והיה  שעבוד כפול רוחנית וגשמית. והוא חפץ, דתכלית יציאת מצרים הוא לקבל התורה, ועל ידי זה אתם קודש ואיכא ב' מעלות כמו שנתבאר לעיל. "והוא חפץ" על דרך דנודע דבגלות נחסרות אותיות ו"ה מהשם הוי'ה ברוך הוא וברוך שמו, ומהכסא אות א', וזה תיבת "הוא" דגלות השכינה השלים הזמן.

ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל.   בשתי התקופות והזמנים שיש לישראל, אם הם ברום המעלות ועל גפי מרומי הצלחה בארץ, דניכר בהם ההשגחה הנסית דהקב"ה מקומו של עולם דההשגחה היא גלויה. "ברון הוא" אף בעת הגלות, דההשגחה היא נסתרה בבחינת "מציץ מן החרכים", איכא הגאולה הרוחנית על ידי דנתן תורה לעמו ישראל, הוא חירות הנפש, וכדפירוש מליצת חז"ל חיה אחת יש ברקיע, כשהוא יום אמת במצחה, וכשהוא לילה אמונה במצחה. המליצה על ישראל, "ויתן אותם אלקים ברקיע השמים", דהוא ישראל, כדשלח רבי יוסא כשהוא יום, בההצלחה, אמת במצחה. וכשהוא לילה, בגלותם, אמונה במצחה, דבוודאי ה' יתברך יגאלם "ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ד'". בעת הזריחה ובעת השקיעה, בהגלות, מהולל שם ד', דה' יתברך יושיעם ויגאלם.

ברוך המקום ברוך הוא ברוך שנתן תורה לעמו ישראל. על ידי התורה הקדושה הוא גאולה נצחית. התורה לא תשתנה חלילה, ועפרא לפומיה דאפיקורסים דאומרים דהתורה לפי הזמן, כמו בשאר נימוסים דמסדרים המשפטים לפי המקום ולפי הזמן. בהתורה צריך לסדר החיים לפי התורה. הלא תראה דהתורה הקדושה ניתנה בהר חורב במדבר. וראיתי לפרש "בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב אוי להם לבריות מעלבונה של תורה", היינו בכל יום ויום, בכל הזמנים, בת קול יוצאת מהר חורב, אוי להם לבריות שאמרו דהתורה לפי הזמן. וכן הא מבואר במדרש דהקב"ה נסתכל בתורה הקדושה וברא העולם. ואם כן העולם לפי התורה. וזה "ברוך המקום", דהקב"ה הוא מקומו של עולם, "ברוך שנתן תורה לעמו ישראל" דעל ידי זה התורה הקדושה היא נצחית והיא גאולה נצחית. 

(זיו הלבנון, עמ' 32-33, מאת הרב זאב וולף נוסנבוים הי"ד),

בשעה שרות התאמצה ללכת עם נעמי "אמרה לנעמי אל אשר תלכי אלך ובאשר תליני אלין" וכו'. ובמדרש [רבה רות] אמרה לה נעמי, בתי, אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי תיאטראות ולבתי קרקיסאות של עכו"ם. אמרה לה, "אל אשר תלכי אלך", אמרה לה, בתי אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין שם מזוזה. אמרה לה, באשר תליני אלין וכו'. אמרה לה, בתי, כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקות סגלו בעוה"ז, אבל לעתיד לבוא, "כי המות יפריד ביני ובינך".

ולהבין, שמכל מצות גדולות שבתורה, לא הזהירה את רות רק על שתי דברים, שאחת מהן, אל תלכי לתיאטראות וכו', לא נזכר מפורש בתורה. ואף שגר הבא להתגייר "אין מרבים עליו ואין מדקדקים עליו", אבל מדוע לא אמרה לה שתי אזהרות אחרות?
והנה ידוע, אמונה ומסירת נפש על האמונה ואהבת ה' הוא בפרשה הראשונה של קריאת שמע. כמו שאמרו: למה קדמה 'שמע' ל'והיה אם שמוע', כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה, ואחר כך יקבל עליו עול מצוות [ברכות]. מצינו שבשתי הפרשיות יש קבלת עול מלכות שמים, ועול מצות.
ובירושלמי ברכות פרק ראשון, "ומפני מה קורין ב' פרשיות הללו בכל יום, ר' לוי ור' סימון, חד אמר מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה, וחד אמר מפני שעשרת הדברות כלולים בהם. ומזוזה, לדברי שמאי בירושלמי סוף מגילה (מובא בביאור הגר"א ביורה דעה סימן רפ"ה) עוד גדולה מתפילין, אף לגבי איש שהוא מחויב בתפילין – ולכן במילים קצרים רמזה נעמי לרות, שעליה לקבל עול מלכות שמים אמונה, ועול מצות, שכלולים בשתי הפרשיות. ואמרה לה "בתי אין דרכן של ישראל לדור בבית שאין שם מזוזה". וכמו שמזוזה נוהגת תמיד ביום ובלילה, ומזוזה מגינה אף בעידנא דלא עסק בה, אף בשעה שהוא ישן על מיטתו. אבל מצוה לא מגינה אלא בשעה שעסיק בה וכו' כמו שסיים הטור, מובא בט"ז סימן רפ"ה) כן אמונה ליחד שמו יתברך נוהגת תמיר ביום ובלילה בכל שעה ובכל מקום אף בשעה שהוא על המטה בלא שום הפסק כלל.
עוד דבר אחד מוטל על מי שבשם ישראל יכונה, ליקח חלק בצרת הכלל, ולהרגיש את עצמו כמו אבר מגוף ישראל. הנביא אומר "אל תשמח ישראל אל גיל כעמים" (הושע ט). לאלה האבלים, הנדכאים והנלחצים, להם אין מן הצורך להזהיר שלא ישמחו ולא יגילו, כי הם ממילא לא יגילו. וכמאמרם "תנו שכר לאובד ויין למרי נפש", כי בעצמם לא יקחו, כי, אף לאלה המאשרים, שבכל אשר יפנו יצליחו ואין להם שום דאגה ויגון, גם להם הזהיר הנביא אף שיש לך לשמוח עם מצבך הפרטי, בכל זאת קח חלק מהעם הנרדף והנדכא הכללי, "ואל תשמח ישראל אל גיל כעמים". וזה אמרה לה נעמי "בתי"! אין דרכן של בנות ישראל לילך לבתי-תיאטראות ובתי קירקיסאות של עכו"ם, רק לקחת חלק בצרת הכלל, אמרה לה "באשר תלכי אלך", אלך בדרכיך.
לפעמים תשמע מאנשים אף בעלי אמונה ושומרי תורה ומצוה שמספרים מאשרם ומשמחתם, היינו: בנם הראשון כבר גמר בית ספר גבוה והוא רופא באחת מערי רוסיא הפנימית, השני – הוא אינזענער ולו משרה טובה בפאבריקא גדולה. לחתנו, אפטיק גדול. ומשתאה אנכי שמחה זו למה היא, לוא-יהי ששמח בחלקו בעוה"ז, אבל כמה שנים הוא יכול לשמוח בזה, שלא יכול לאכול אצל בניו ובנותיו. כמובן – מי זוכה לאשר ולשמחה כזו, לא פחות מאיש כבן חמשים, כי עד שיגמרו בניו בתי-ספר גבוהים, יעלה שנים הרבה ולפעמים אבות המאשרים, המה בני ששים וכמה ימי שנותינו, שבעים שנה ואם בגבורות?
ואף הטיפש שבטיפשים לא יאמין שייתן לו שכר בעוה"ב, יען שהשתדל שבניו יכפרו בתורתנו ובכל הקדוש לנו. ואם כן אין לשמוח, כי לשמחה כזו, יפריד המות בינו ובין השמחה.
וזה מליצת חז"ל, שנעמי אמרה לרות: "בתי כל מה שאת יכולה לסגל מצות וצדקות, סגלי בעוה"ז", כי דברים כאלו תוכלו לקחת גם לעוה"ב, אבל מדברים חומרים ואובדים, המות יפריד ביני ובינך ועמך לא תקחי מאומה, לכן סגלי תורה מצוות וצדקות בעוה"ז.

(דברי לוי, בסוף הספר הדרת צבי, עמ' 105)

---

הרב לוי ב"ר דובר יונה אובצינסקי, נולד בשווינציאן. דור שביעי לבעל "סדר הדורות", היה בעל זיכרון מופלא ותלמיד חכם מופלג. מגיל צעיר התעניין ביוחסין של גדולי ישראל ובתולדותיהם. ראש ישיבה בשווינציאן (ליטא) בשנת תר"ן (1890). בשנת תרנ"ז (1897) נבחר לרבה של אלט-אוץ (אאוצה, קורלאנד). אחר כך, עם הקמת מדינת לטביא, כיהן כרב החרדים וכ'רב מטעם' בעיר הפלך מיטאו (קורלאנד). חיבר את הספרים "נחלת אבות" (1894), "תולדות ישיבת היהודים בקורלאנד" (1908, 1912) ו"הדרת צבי – דברי לוי" (1914). השתתף בישיבת רבני "מסורת וחרות" במוסקבה. נספה בשואה. חתנו, הרב נחום ברוך גינצבורג הי"ד, רבה האחרון של העיר יאנובה, ראש אגודת הרבנים בליטא ומחבר סדרת הספרים "מקור ברוך", נרצח עם שרידי קהילתו בידי פשיסטים ליטאים.

מבן המחבר הי"ד:
מדרש רבה פרשת אמור סוף פרשה ל'. שלשה המה נפלאו ממני [משלי ל,יח]. ג' המה פסח, מצה ומרור. ושמעתי לפרש מאאמו"ר הגאון (שליט"א) [זצ"ל] דמבואר במשנה פסחים דף קט"ז [ע"א] ששואלין בלילי פסח 'מה נשתנה', ושם מבואר שאפילו שני תלמידי חכמים שיודעים בהלכות פסח שואלין זה לזה 'מה נשתנה'. וכבר כתב כן בסדר ההגדה, אלא שבמשנה יש שינוי 'שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל, בלילה הזה כולו צלי'. ולפי זה כיון שהוא שאלת תלמידי חכמים, כמבואר במשנה, ואין זה שאלת קטנים, לכן מצוה לבארו. והנה בפסח מצוה לאכול 'מצה' דווקא. וכתב הבינה לעתים הטעם 'כי תועבת ה' כל גבה לב' [משלי טז,ה] וכל המתגאה כאילו עובד עבודה זרה [פרשה ס"ז בהעלותך יב,ב]. וראיה גדולה מפרעה שנתגאה ואמר [שמות ה,ב] 'מי ה' אשר אשמע בקולו', עד שלבסוף עשה עצמו עבודה זרה וחישב עצמו לאלוה, ואמר 'לי יאורי ואני עשיתיני' [יחזקאל כט,ג]. והנה שורש הגאווה הוא העושר או גבורה או חכמה או יופי וכדומה. והכל הוא הבל ואפשר שיאבד ממנו ואפילו האדם עצמו אפשר שימות ויאבד. ובזה מבואר מה שאמרו ישראל שירה על הים [שמות טו,א] 'אשירה לה' כי גאה גאה סוס ורכבו רמה בים'. וכתב בתרגום 'ארי אתגאי על גותניא וגאותא דיליה'. וידוע הסוס הוא מתגאה, כמבואר בפרק ערבי פסחים [קיג ע"ב], וגאותו על רוכבו. אבל הסוס הטעון משא לא יתגאה. לפי זה רק ה' לבדו יכול להתגאות, 'ה' מלך גאות לבש'. וגם כן 'סוס ורוכבו רמה', דהיינו הגאוותן שהוא מגביה עצמו ובאמת הוא ריק מכל, אין בו רק אוויר. לכן ציוונו ה' לאכול רק מצה בפסח, להרגיל עצמו במידת ענווה, היפך מדת פרעה. לפי זה, כוונת אכילת מצה להזהירנו מן הגאות.
מרור – מורה גם כן על כי מררו חייהם בעבודה קשה, וממילא אין לנו להתגאות, כי עבדים היינו. אבל מצינו גם כן בלילי פסח מצוות המעוררים לנו להתגאות. כי המשנה ריש פרק ערבי פסחים אומרת 'אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב', והוא סימן חירות. עיין שם ברש"י. וגם השני טיבולים מעוררים גם כן על זה שאנו שרים ונכבדים. ובזמן שלמה המלך עליו השלום ובזמן המשנה שנכתבה בזמן התנאים ראשונים אכלו גם קרבן פסח, הזכירו גם זה שמפורש בתורה שמצווה לאכול קרבן פסח בלילה, ודווקא צלי. ובו נאמר [שמות יב,מו] 'ועצם לא תשברו בו'. וכתב החינוך על התורה [מצוה טז] שהטעם כדרך השרים להשביע עצמם בבשר, ואין צריכים לשבור עצמות להוציא המוח. וגם אכילת קרבן פסח דווקא בצלי מעורר על זה, כי דרך שרים לאכול בשר צלי ולא על ידי בישול במים שנחלש הכח. וממילא אנו מחזיקים עצמינו לשרים בלילה הזה, וזה מעורר לגאווה. וזה שאלת 'מה נשתנה', וזה כוונת שלמה עליו השלום 'שלשה אלו נפלאו ממני', כי סותרים זה את זה. ועל זה משיב בעל ההגדה 'עבדים היינו לפרעה ויוצאינו ה' אלוקינו משם'. ומבואר בהגדה 'אני ה' ולא מלאך וכו", ומבואר בתורה [דברים ד,ח] 'ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים', 'או הנסה אלקים לבוא לקחת גוי מקרב גוי במסות באותות ובמופתים' [שם לג]. על זה וודאי ראוי להתגאות, אבל בכל עניינים אחרים צריכין להרגיל עצמינו בענווה, כי עבדים היינו לפרעה במצרים. ובזה מתורץ שאלת 'מה נשתנה' ומיושב גם כן הסתירה הנ"ל. ובזה יש לפרש היטב במה שאמר שלמה המלך עליו השלום בשיר השירים [א,ט] 'לסוסתי ברכבי פרעה דמיתך רעיתי', וכבר כתבתי כי הסוס מתגאה וגאוותו על רוכבו, ובבחינת זה הוא ישראל, שמתגאה על הקב"ה שרוכב עלינו, ונקרא 'אלקי ישראל' ומתפאר בנו 'מי כעמך ישראל גוי אחד', והקב"ה מניח תפילין מה כתיב בהו, עיין ברכות דף ו' סוף ע"א. וזה כוונת הקב"ה משמח עימנו שכל גאוותנו בבחינת סוס ברכבי פרעה, ודו"ק. [ע"כ].

(תורת יעקב, ב, עמ' פו)

מבן המחבר הי"ד:
על עניין שכתב אדוני אבי מורי ורבי הצדיק זצ"ל, למה עשה משה רבינו עליו השלום הוספה שעל ידי זה נתעכבו יום אחד מכל מצוות שבתורה. והתירוץ שמשעה שקבלו עליהם כאילו עשו. עיין ריש שבת. ובזה ניחם עצמו רב יוסף שהיה סגי נהור ולא יכול לעשות כרצונו הטוב. ובחתם סופר ז"ל פירש שעל ידי ז' סיוון נעשה שבירת הלוחות, כי יומא הוא דגרם על מעשה דחטא עגל, שאמלמלא היה בו' לא היה זה. ממילא יש להם שייכות הוסיף יום אחד לשבירת הלוחות. וזוהי כוונת רב יוסף, 'אלמלא האי יומא', וזה כוונתו ביומא דעצרתא, כי קיימא לן בז' סיוון ניתנה תורה הקדושה ועצרת הוא סיום הספירה שזמנו תלוי במתן תורה. ומה שאמרו 'זמן מתן תורתינו' בו' סיוון כתבו המפרשים שבכלל זמן תורה הוי, ובו' יוון הראו עם ישראל שרוצים רק היו אנוסים.

(תורת יעקב, ב, עמ' פח)

בגמרא ברכות ט' ע"ב מקשה 'מכדי יהיו לרצון אמרי פי' משמע לבסוף ומשמע מעיקרא, דבעינא למימר מאי טעמא תקנוהו רבנן לאתר י"ח ברכות, לימרו מעיקרא. אלא משום שאמרה דוד אחר ח"י מזמוריו גם אנו נאמרו אחר ח"י ברכות. וידוע באגדתא רשות נתונה לתרץ קושית הגמרא, כיון דאין נפקא מינא לדינא. ולענ"ד יש לומר שידוע מה שכתב הרמב"ם על המתפלל בלא כוונה על זה נאמר (ישעיה כט יג) 'בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. ובספר אורחות חיים שעשה רבינו הרא"ש (הנדפס בליקוט צבי) כתב 'אמור סלח לנו, על אומרך מלת סלח לנו', כולמר על שאמר תפלה זו בלא כוונת הלב. אמנם בגמרא בבא בתרא קס"ד סוף ע"ב אמרו ג' עבירות אין אדם ניצול מהם בכל יום. ואחד מהם 'עיון תפלה', ופירשו תוספות שאין מכווין בתפלתו היטב, כמו שכתוב בירושלמי ברכות 'מחזיקנא טיבותא לרישא דכי מטי למודים כרע מגרמי'. עד כאן לשון קודשו. והנה דרך הישר לבן אדם שיחשוב תחילה מה שרוצה לדבר ואחר כך ידבר, אמנם המתפלל בלא כוונה מדבר תחילה, ואחר כך חושב בלבו מה שהיה צריך להוציא בשפתיו. וזה כותבו אמרינו יהיו לרצון מה שהקדמנו אמרי פינו להגיון לבנו, היינו כאומר 'סלח לנו' על אומרו 'סלח לנו' בלא כוונת הלב. [ובפרט בעוונותינו הרבים בדור יתום מקוים שמתפללים בלי הגיון לב, ולכך אמרינן על זה שאומרים אחר התפילה 'עושה שלום' כי אומרים שלום שבא ממרחק רעיונותיו ומחשבותיו רצו בכמה מקומות, ולכן אומרים 'יהיו לרצון אמרי פי', הגם שהיה בלי הגיון אלא אחר האמירה היה להגיון, אף על פי כן תקבל ברצון. נרשם ע"י בן המחבר הי"ד], וזה לא שייך לאומרו קודם תפלה, כי אולי יכווין היטב בתפלתו כנ"ל. [שו"ת אות ג'].

(תורת יעקב, ב, עמ' צט).

מבן המחבר הי"ד:
'רחל מבכה על בניה' [ירמיה לא,יד] על עולליה. כמו שאמר יצחק, קודם שהיה לו בנים, בשעת עקידה, 'הנה נפשי נתונה לך אוי לי על דמי' [תנחומא וירא אות כג]. שיש לו צער על ילדיו, דהיינו שלא הניח בן. אבל גבי רחל יש לפרש 'על בניה', דעיקר טובתה שאם יתגדלו בדרך טוב, יהיה נחת רוח לנשמת המת, כמובא במדרש [כלה רבתי פ"ב] על רבי עקיבא שהיה לומד עם בן יתום אחד, ובא אליהו בחלום לטובתו אשר עשה. רחל אמנו מבכה על בניה, והשיב יעקב אבינו עליו השלום, מאחר שיהיה הבן בן-ימין, יהיה לטובתה.

(תורת יעקב, ב, עמ' קסה)

מבן המחבר הי"ד:
גם יש לפרש בעניין זה המסורה, ששמעתי מאדוני אביו מורי ורבי הגאון הצדיק (שליט"א) זצ"ל 'כל הנשים אשר נשא לבן אותנה בחכמה' [שמות לה,כו] 'וכל הנשים יתנו יקר לבעליהן' [אסתר א,כ], על ידי מעשיהם הטובים והתנהגותם, שהתנהגות הבית על ידי האשה, אם היא על פי התורה הקדושה יתנו יקר לבעליהן.

שמעתי מאדוני אביו מורי ורבי הגאון הצדיק (שליט"א) זצ"ל, לפרש דברי המדרש [מובא בילקוט אליעזר ערך סוכה אות י"ח בשם 'עיר דוד' – ועיין ילקוט איוב רמז תתקכז] לא סמכה דעתו של איוב עד שראה סוכה של ג' דפנות. העולם הזה נמשל לסוכה, כמו שהובא לעיל, והעולם הזה עומד על ג' עמודים, על אמת דין ושלום [אבות פרק א, משנה י"ח]. אבל הרבה פעמים שהאדם מאמין שלא לעשות מחלוקות, דהיינו מפני השלום אפשר לשתוק, אפילו רואה דבר שאינו הגון. ובאמת פירשתי בעזרת ה' דברי המגן-אברהם על ריש שולחן ערוך הטהור, שהטור מתחיל עם מאמר רבי יהודא בן תימא [אבות פרק ה, משנה כ] 'הוי עז כנמר', והמחבר התחיל 'יתגבר כארי', שאם התנא מתחיל [ב'עז כנמר'] היה לו גם כן להתחיל כן. אלא דהתנא התחיל שפיר שאמר מעיקרא "הוי אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות', ואחר כך אם הדבר מונע לעבודת ה', אז 'הוי עז כנמר'. אבל השלחן ערוך לא רצה להתחיל עם זה, שלא ירגיל עצמו במידת עזות, כמו שכתב המגן-אברהם. כמו ששמעתי לפרש בפרשת כי תשא [לג,כא-כב] 'ויאמר ה' הנה מקום אתי', אם הוא בשביל כבודי, 'ונצבת על הצור', על ראש הסלע, 'והיה בעבור כבודי', דהיינו שאינו מגעת לכבוד התורה הקדושה ולעבודת ה' יתברך שמו, 'ושמתיך בנקרת הצור'.

איוב שהיה אחד מג' יועצי המלך [פרעה] האמין שטוב בעבור שלום לשתוק, אבל באמת כתוב מתחילה 'אמת' ו'דין' ואחר כך 'שלום'. כמו שכתוב גם כן בקרא [זכריה ח,יט] 'האמת והשלום אהבו'. אמת, זו תורה הקדושה שחותמו של הקב"ה אמת, הראו לו שלא עשה כהוגן. משה רבינו עליו השלום זכה להיות מנהיג ישראל בעבור שכל פעליו הוא למען האמת. ה' יזכנו לעמוד על האמת, אמיתה של תורה הקדושה, לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא בזכות אבותינו הקדושים. אמן.

(תורת יעקב, ב, עמ' קעט)

לעניות דעתי יש לפרש, א' – 'דע מאיו באת', ידוע מה שכתב השל"ה הקדוש [פרשת בחקותי] בתוכחה כתוב [כו,מב] 'וזכרתי את בריתי יעקב וגו' ויצחק וגו' ואברהם אזכר', לכאורה אינו שייך לשם, כי זהו טובה אם יזכור לנו ה' יתברך זכות אבות. אמנם לפעמים הוא לרעה, אם יזכור הקב"ה מי היו אבותיו של זה, אם היו כשרים וחשובים, אם כן הבנים ראו בעיניהם איך ראוי להתנהג, ואף על פי כן השחיתו דרכם, ראויים הם לעונש ממי שנתגדל אצל רשעים כמובן, על כן אמר התנא 'דע מאין באת', מאבות כשרים. וכן נראה לי גבי יוסף הצדיק, כשרצתה אשת אדוניו להסיתו, נראית לו דמות דיוקנו של אביו [סוטה לו ע"ב]. אפשר הכוונה, כי נזכר מי הוא אביו הקדוש ואיך יהיה הוא חס ושלום לא טוב.
הג"ה מבן המחבר הי"ד: נראה לפרש כוונת 'מאין באת' – כשאדם נזכר ומזכיר את אבותיו כדי להטיב מעשיו ויתמיד בזה שצריך להראות 'פאר די אויגען האלטען' [שיעמיד ויציב לעיניו] מעשיהם הטובים, מה שהיו רגילים לעשות מערב עד בוקר. וזוהי כוונת המצבה הזאת תהיה בית אלקים, כמו שהולכים לבית אלקים ללמוד לעבוד את ה' יתברך שמו. עד כאן הג"ה.

(תורת יעקב, ב, עמ' קפג)

---

הרב שלמה ברוך פראגר, רבה של פטרוביסלה (יגוסלביה), נולד בשנת תרמ"ח (1888) לאביו הרב יעקב פרגר, רבה של אדא בעל שו"ת "שאילת יעקב" שהיה תלמיד מובהק של ה"כתב סופר", ולאמו, בתו של המהר"ם שיק, רבה של חוסט. הוא למד בהתמדה רבה ש"ס ופוסקים בישיבות ובהם בישיבת הרב יהודה גרינוולד, אב"ד סאטמר, שהסמיך אותו להוראה והדריך אותו כרב ומורה הוראות בישראל. הרב שלמה ברוך נשא לאישה את מרת רבקה, בתו של רבי יהודה ליכטנשטיין, אב"ד בטלאן, והמשיך ללמוד אחר נישואיו בהתמדה במשך מספר שנים בהיותו נסמך על שלחן חותנו. שם גדל בחסידות וצדקות, והתמלא בהתלהבות ומסירות בעבודת ה'. אחר כך התקבל לרב בית הכנסת לקהילת החסידים בעיירה הקטנה פטרוביסלה. לאחר מלחמת העולם הראשונה השתייכה העיירה למדינת יגוסלביה, והיהודים שם חיו ברווחה יחסית, בלא הפרעה לחיי הקהילה. הרב שלמה ברוך הנהיג את עדתו באהבה ובענווה, באדיבות ובמסירות נפש. תפילתו אחרה שעות רבות, הוא אכל בשר רק בשבתות, מועדים וראש חודש, ובשאר ימות השבוע מיעט באכילה. הרב הרבה לעשות חסד ולחזר אחר המצוות. את כל הכסף שהגיע לביתו היה מחלק לצדקה, וגם את משכורתו חילק לנצרכים. פעם בערב שבת, בהיותו במקווה הבחין ביהודי עני ההולך בנעלים קרועות ומלוכלכות, והחליף את נעלי השבת שלו בנעלי העני. כאשר עני סיפר לו שעומד להשיא את ביתו ואין לו דמי נדוניה לכרים וכסתות, מסר לו הרב את הכרים והכסתות שלו. הוא ביקר אצל יהודים כפריים, דרש בשלומם, חיזק את שלום הבית אצלם והתקין להם מקוואות. את תפקידו העיקרי ראה בהרבצת תורה והקים בבית מדרשו ישיבה קטנה לתלמידים הצעירים.

לאחר שהנאצים כבשו את יגוסלביה, הם החלו באפליית היהודים, הגבילו את תנועתם, חייבו אותם לשאת טלאי צהוב וריכזו אותם בגטאות ובמחנות. חלקם מהיהודים הומתו במקום ויש ששולחו למחנות המוות, ובעיקר לאושוויץ. בשנת תש"ד, רוכזו אנשי הקהילה בשבת כהכנה לגירושם לאושוויץ. בל הגרמנים לקחו מסופר הקהילה את ספר התורה והעבירו אותו לידי הרב. הוא צעד בראש בני עדתו כשהוא נושא את ספר התורה בזרועו, עד שהגיעו לתחנת הרכבת. שם חטפו הגרמנים את הספר מידיו, זרקו אותו ופרשו את היריעות על הארץ. הם ציוו על היהודים לדרוך על היריעות, וכאשר סירבו, הוכו היהודים באכזריות והתעללו בספר התורה ולכלכו אותו בבוץ.
הרב ובני הקהילה גורשו לאושוויץ ונספו שם. כן נספו הרבנית רבקה, ובניהם: הרב משה זאב, רעייתו ושלשת ילדיהם. רבי הלל, רעייתו ושני ילדיהם. חיים יעקב. יהודה צבי. מרדכי זאב. חתנו הרב חיים יעקב ברזניץ ושלשת ילדיו. בתם חוה ובעלה ר' יוסף היימפלד וארבעת ילדיהם. בתם רחל ובעלה הרב ר' מרדכי וארבעת ילדיהם. הי"ד. ארבעה מבנותיו שרדו, ובהם בתו בריינדל ברזניץ ובנה שנולד בעת הגלייתה למחנה ההשמדה.

השאיר אחריו חידושי תורה בכתב יד, חלקם בפנקס דברי התורה של אביו. חידושים ממנו מובאים בספר של אביו על התורה "תורת יעקב", ואביו מזכירו מספר פעמים ב"שאילת יעקב" (סימן צד אות יא, סימן קלב ובפרשת מצורע).

מקורות: אתר זכור, אלה אזכרה ה עמ' 209-214, תורת יעקב ב עמ' שא, בן פורת יוסף, מאת ר' נתן אליהו רוט עמ' קפב-קפה.

כבר העיד רבי יהודה הלוי ז"ל בספר "הכוזרי" על הסגולה העיקרית של היהדות, שאינה צריכה להוכחות לא מן השכל ולא מן הרגש, כי נוסדה על ההתגלות.

אמנם, כבר "ראתה שפחה על היום מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי", כנאמר: "וירא ישראל את היד הגדולה וכו'", אולם ראיה זו לא הספיקה עדיין בכדי להכות שורשים בנצח, לזה דרושה היתה התגלות מלכותו יתברך לפני כל העם בכבודו ובעצמו.

"פנים בפנים דבר ה' עמכם", מדרגה שלא זכה אליה שום נביא מהנביאים חוץ ממשה רבינו עליו השלום, שנאמר בו: "פה אל פה אדבר בו וכו'", ופעולת ההתגלות הזאת על נפשות עם ישראל באותו מעמד התבטאה בזה שחרדת קודש וזעזועי י-ה מלאו את כל הווייתם: "וחרד כל העם אשר במחנה. וירא העם, וינועו וכו'". חרדה קדושה זו, זעזועי י-ה אלה חדרו לעמקי המעמקים של נשמת ישראל וימלאוה ביראת ה', יראה מתוך ראיה, ראיה מתוך התגלות, "למען תהיה יראתו על פניכם וכו'".

ואז נגמרה יצירת עם ישראל. היום נהיית לעם!

"ולא אתכם לבדכם אנכי כורת את הברית הזאת כי את אשר ישנו פה וכו' ואת אשר איננו פה וכו'". כל נשמות ישראל, שהתלבשו ושעתידות להתלבש בגופים, עמדו על הר סיני וראו את ההתגלות – וקבלו כולן את ההארה האלקית, מתוך התגלות, ותהא להן אמונתן – חיים, ויראתן – ראיה, לא שלטו בהם ידי השכל המהסס, המפקפק, כי: "אתה הראית לדעת וכו'", ובמקום שיש ראיה, שם אין ספקות, אין היסוסים, האמת ברורה כשמש אמונת אמן.

אמונה זו של היהדות (נגזרת מהשורש "אמן-אמת") הנוסדה על ההתגלות, על הראיה, אינה מסמנת מצב נפשי של האד, יחס פנימי שלו אל המקיף אותו – לא. האמונה לפי היהדות היא מציאות קיימת ופועלת חיי הנפש האמתיים, אינה קובעת את יחסי נפש האדם, כי אם מהוה אץ כל מהותה ותוכן ישותה: "בא חבקוק והעמידן על אחת: 'וצדיק באמונתו יחיה'".

סגולה נפלאה זו של ההתגלות חדרה, כאמור, אל עומק עמקי נשמת ישראל ותהא למצע של מקור אמונתו באלקיו בכל הדורות והזמנים. על כן שווא עמלו שונאיו ושונאי ה' לפתותו ולשדלו לסור מני דרך אמונתו בה' ולהשלותו במדוחי-הבל, לשווא, כי איך יכפור בנראה, בנגלה אליו. איך יכחיש את האמונה, את אמיתת חייו, שהיא עצמה אצלו מציאות מוחשית?! ולא עוד אלא, שבגבר יד האויב עליו, בשלחו בו יד אכזרית לענותו ולשרפו חיים על מוקדי עולם, על תורתו ואמונתו, הייתה אז התגלות ה' שבקרבו מוארה באורות התופת של האוטו-די-פה והאינקוויזיציות, מופיעה בכל עזה, גדלה ויפעתה, שאין על ארץ משלה.

זו הייתה התגלות האור החוזר מהר סיני לארץ ולדרים עליה.

וכשם שכח ההתגלות מהר סיני לא פסק והולך ופועל בחיי כלל עמנו עד היום הזה, כן כל נשמה ונשמה מישראל שעמדה על הר סיני יכולה לזכות להתגלות זו בחייה, חיי הנצח, בעולם הזה. וכשם שההתגלות הכללית נראתה לכלל ישראל בתקופת המעבר מילדות העם אל בגרותו, לפני גמר יצירת, אחרי הכשרה רוחנית ושלמות העלייה – כן גם בחיי הפרט יכול כל אדם לזכות אליה, בתקופת המעבר בחייו, בהגיע שעת העמידה על דעתו, על ידי שעבוד הכרתו ורצונו אל ההכרה והרצון העליונים.

אז, בשעת מנוחה פנימית, כשסערות התאוות והיצרים משתתקות לרגע באדם; כשמלחמת האיתנים בקרבו נפסקת קרבו לרגע, ומתוך ערמת ההרגשות וההתפעלויות הגסות מבצבצת ועולה תמונה כה מקסימה ומלבבת, כה נעימה ומושכת, מושכת… אז קול דממה דקה ישמע ונגינה אלקית מעולמות עליונים רחוקים רחוקים – משתפכת בחלל הנשמה – וממנה  בכל הבריאה; הכל שר, השדות והאילנות, ההרים והגבעות, הדשאים והרוחות – רון הצפורים, קילוס שרפים. אך פתאום – הכל משתתק; הציפור לא שרה, עוף לא פורח, הים לא מזדעזע – עולמו הפנימי של האדם עומד ומחריש עד שיצא הקול: "אנכי ה' אלקיך!" ואז אחי הטוב –
דמעות תזיל עינך, ותתחרט על פשעים (רבי יהודה הלוי).

ומהתרגשות עליונה בכה תבכה בלילות על משכבך – והדמעות מה קדושות, מה טהורות הן! אותן סופר הקב"ה כמרגליות יקרות מתנוצצות – סופרן ומניחן בבית גנזיו.
אשרי אדם הזוכה להתגלות זו בחייו!

(הגיונות לחג מתן התורה תרצ"א, הנאמן, סיון תרצ"א, שנה ד' גליון ל', בעריכת הרב יצחק שמואלוביץ הי"ד)

א. בראש השנה בהפטרת היום, וחנה היא מדברת על לבה, ושוב נאמר שם כי מרוב שיחי וכעסי דברתי עד הנה.
פירוש הדברים, בתחילה היה דבורה של חנה נובע מתוך שיחה וכעסה, דיבור שהוא מיוסד על נגיעות ופניות אישיות, דיבור כזה אין משגיחים עליו בשמים. אבל זה היה עד הנה, עד כה. מכאן ואילך דיברה על לבה, למעלה מהלב שלה ומעל עצמה, אין עוד כוונתה לטובתה האישית. מיד, אמר לה עלי הכהן, ואלוקי ישראל יתן את שאלתך. אם השאלה שלך היא חסרת שאין את מדברת על עצמך אל מעל לבך, ואת גופך חסרה מן השאלה אזי לכי לשלום כי בודאי ימלא ה' את בקשתך

ב. בתפילות ראש השנה, "כי דורשיך לעולם לא יכשלו ולא יכלמו לנצח כל החוסים בך".
לכאורה, הרי זה בניגוד למציאות, שהרי רואים אנו לעינינו שגם דורשי ה' ויראיו נופלים ונכשלים. אולם הכוונה בזה שאין כישלונם כישלון מתמיד וקיים, אם כי נכשלים הם לפעמים, אין זה כשלון עולמי, "לעולם לא יכשלו". כי מיד הם קמים ומתאוששים. וכן "לא יכלמו לנצח", אין כלימתם כלימה נצחית, כי מיד בהזדמנות הראשונה כבודם חוזר אליהם.

ג. בחג השבועות הזכיר את דברי התוספות בשבת פ"ח ע"א בקשר לדברי הגמרא שם, מלמד שכפה הקב"ה עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם "אם אתם מקבלים התורה מוטב" וכו'. ושאלו בתוספות, והלא כבר הקדימו נעשה לנשמע, ומה כאן החשש שיחזרו בהם? ותירצו: שמא כשיראו האש הגדולה יחזרו בהם. ואמר שאין הכוונה שמחמת יראתם מהאש יחזרו בהם, אלא הכוונה כשיראו את האש הגדולה, ויבינו את מעלת התורה, ומה צריך גודל הקדושה והטהרה הנדרש לקבלתה, אולי יתייאשו ויאמרו אין זה לפי השגתנו, כי אין אנו ראויים לכך. לפיכך כפו עליהם את ההר, ללמדך, כי בדברים יסודיים העומדים ברומו של עולם אין לאדם רשות לומר שאינו ראוי להם.

ד. בענין הקדמת נעשה לנשמע, דבר זה היה בשבילם צורך חיוני, כי כל עוד שלא קבלו התורה לא היה להם במה לשמוע, כי האזנים היו כבדות מלשמוע והלב אטום מלהבין. ורק אחר שהתכוננו לעשות על ידי עשיית המצוות, הוכשרו איבריהם לקבל ולשמוע. ועל הסוד המחוכם הזה יצתה בת קול ואמרה: מי גילה לבני רז זה, שמלאכי השרת משתמשים בו.

ה. בערב יום הכיפורים בסעודה המפסקת, הזכיר מאמרם ז"ל (יומא פו ע"ב) "גדולה תשובה שדוחה את לא תעשה שבתורה" וכו'. והקושיה מפורסמת איזו מעלה יש כאן, והלא כלל ידוע הוא, שמצוות עשה דוחה לא תעשה שבתורה. והעיר שנכון הוא כי מצות עשה יכולה לדחות לא תעשה, אולם הלאו נשאר לאו, ואין בו שום מצוה. אולם להעלות את הלא תעשה, עד שתגיע לדרגת מצוה, ועוד להתייחס בה, זוהי רק במצות תשובה, שמסגולתה להפוך זדונות לזכויות. 

(מתוך "הרבי מקוצק" ח"ב עמ' תרעז, מתוך תכתובת עם האדמו"ר ומתוך הנלקט מהספר "שארית מנחם")

---

רבי אברהם פנחס מורגנשטרן הי"ד, נולד בשנת תרל"ו (1876) לאביו רבי צבי הירש ב"ר דוד מלומזץ, חתנו של רבי שלמה'לי מראדזימין. הוא היה דור רביעי לרבי מנדל מקוצק. ישב בשדליץ שבאזור לובלין, והיה נוסע לעתים תכופות לאביו הצדיק בוורשה וקיבל ממנו את עיקרי תורתו ודרכיו בחסידות. לאחר מות אביו, בשנת תרפ"ו (1926), דבקו בו חסידים רבים, והוא, עבר למספר שבועות לביאלה ושם נעשה האדמו"ר מלומאז-שדליץ. חסידים רבים מהערים הקרובות נהרו אליו, והדרכים המובילות לביאלה התמלאו בשיירות חסידים. הוא חזר לבתו בשדליץ וחסידיו הרבים נהרו אחריו. לאחר פטירת אחי אמו, רבי אהרן מנחם גוטרמן מראדזימין, דבקו בו רבים מחסידי דודו, והוא קרבם מאוד. בזקנותו עבר לוורשה, שם ישבו רבים מחסידי לומאז. הוא נספה בוורשה עם כל משפחתו. הי"ד.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, תורת החסידות, הרבי מקוצק חלק ב.

ויאמר ה' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. וברש"י זכה עזר, לא זכה כנגדו.

ונראה לי על פי מה שכתוב במקום אחר לפרש הא דהוצרך לכפות הר כגיגית הא ישראל אמרו נעשה ונשמע, משום דכל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו זה לעומת זה עשה אלקים, על כן הם עלו למתן תורה שלא בהדרגה ומיד שקבלו התורה נעשו כמצווין ועומדין, אם כן מיד נתגדל גם יצרם שלא בהדרגה, אם כן אף שקבלו התורה מעצמם, אבל מיד אחר כך נתגדל כל כך יצרם זה לעומת זה, דמיד משום זה רצו לחזור, דאדעתא דהכי לא קיבלו. על כן הוצרך כפיה.

ועל פי זה נתתי גם כן טעם על מה שהובא במגן אברהם סימן ת"ץ שהיו ישראל ישנים באותו הלילה שקודם מתן תורה. ופרשתי על פי זה כמה פסוקים בפרשת תשא ומדרשי חז"ל המוקשים דאיך באו ישראל לחטא גרוע של עגל עד שהמלך במסיבו, והוא משום דעדיין לא היו מלומדין ביצר הרע גדול וקשה כזה.

והנה אם נושא אדם אשה וזכה לאשה צנועה וטובה, אם כן יעלה לפעמים שלא בהדרגה, והגם שעד היום נצח היצר הרע, אבל הלא כעת אדרבא כל הגדול מחבירו יצרו גדול ועל ידי זה נתגדל גם כן יצרו, אם כי על ידי הנישואין נחלש היצר בכמה עניינים כמו שאמרו חז"ל קידושין (דף כ"ט) יראת ד' טהורה ישא אשה ואחר כך יעסוק בתורה, מכל מקום לעומת זה מתחדשים לאחר החתונה כמה יצר הרע של דברים חדשים, כגון התרשלות מלימוד התורה מחמת הפרנסה וכדומה וכו' וכו' על כן אמרו חז"ל זכה עזר, וגם זכה מלשון נצחון כמו בהא זכנהו ר"א בברכות (דף י"ב ע"ב) ובנדה ל"ב אם מנצח להיצר הרע אז נעשה לו עזר. אבל אם חלילה לא זכה ולא נצח להיצר הרע, אז אדרבא אותו עזר בעצמה אשר היא לו לטובה ולסייעו, על ידי זה גופא נתגדל היצר זה לעומת זה ונעשה אותו עזר לנגדו. ועל כן אנו אומרים שמח תשמח רעים אהובים כשמחך יצירך בגן עדן, בלי יצר הרע.

ובדרך זה יתפרש בפרשת פרה זאת חוקת התורה אשר צוה ה', כי גבי תורה גם כן אמרו חז"ל (קידושין דף ל') ושמתם סם-תם זכה נעשית לו סם חיים לא זכה נעשת לו וכו' וזה עניין פרה אדומה שהיא מטמא טהורים ומטהר טמאים ודו"ק.

באופן אחר יש לפרש עוד דכבר נתקשו המפרשים בהא דאמרינן ריש סוטה מ' יום קודם יצירת הולד מכריזין בת פלוני לפלוני, והלא הבחירה ניתן ביד האדם ולמה איפוא מכריזין כאן הזיווג. אלא מפני כי לכח הלידה מוכרח טבע של התנגדות, כמו שכתוב בזוהר הקדוש וכמו שפירש ויעתר יצחק לנוכח אשתו, כי רק בכח התנגדות זה לעומת זה כל דבר מתעורר מהפוכו. וזה עניין הנ"ל כי היצר הרע מתגבר בהתנגדות להקדושה, והטומאה נתעורר מן הטהרה, וזה הוא עניין פרה אדומה מטהר טמאים ומטמא טהורים, שאם נופל על טמא מת אזי מעורר הטהרה ובנפול על אדם טהור מעורר הטומאה. רק לעתיד לבוא כתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם. עיין בספר אך פרי תבואה שכתב כן באריכות. ובזה פרשתי שעל כן פרה אדומה מכפר על חטא העגל, שגם כן היה ענין זה שחטאם באה על ידי כח של כל דבר מתפעל מהיפוכו ודו"ק.

נחזור לעניין הזיווג, דכיון שצריך להיות הלידה על ידי שני הפכים בנושא אחד, אם כן לעולם לא יתרצו הזיווג זה בזה כי הם קצת הפכיים, על כן צריך הכרזה מקודם. עיין בספר שלחן העזר סימן ב' סעיף קטן ב שמביא זה וזה הוא הכוונה אעשה לו עזר והעזר הוא בזה גופא אשר הוא כנגדו ודו"ק.

(שפתי גבריאל על התורה, פרשת בראשית)

---

הרב גבריאל גשטטנר הי"ד, נולד בסביבות שנת תר"נ (1890). הוא היה אב"ד בקהילת קודש סאמבאטהלי שבהונגריה, ונודע כתלמיד חכם גדול וצדיק תמים שכל מעשיו לשם שמים. מנעוריו ועד ליומו האחרון, למד תורה בשקידה נפלאה, בענווה, בקדושה ובטהרה. רבותיו היו הגאון הרב שמואל רוזנברג  זצ"ל אב"ד ור"מ מאונסדארף, והגאון הרב אליעזר דוד גרינוואלד זצ"ל אב"ד ור"מ מסטאמר והגאון הרב עקיבא סופר אב"ד ור"מ מפרסבורג זצ"ל.

לאחר חתונתו, לפני התמנותו לאב"ד עסק במשא ומתן יחד עם אחיו, הרב בנימין הי"ד, אך גם אז התמיד בלימוד התורה יומם ולילה, עשה תורתו קבע, הוסיף לחדש חידושי תורה ולימד תורה ברבים. לאחר שנבחר לאב"ד ור"מ בקהילת סאמבאטהלי, העמיד תלמידים הרבה והפיץ תורה ברבים. הוא חינך את תלמידיו בדרכי התורה ויראת שמים. הוא תיקן תקנות רבות לחיזוק הדת בקהילה ונשא דרשות בהתלהבות נפלאה, בדברים היוצאים מן הלב.

הרב נהרג בשואה, כן נהרגו אשתו, כל בניהם ורוב אנשי קהילתו. הי"ד.

אנשי עירו סיפרו שטרם שהובל עם בני קהילתו לאושוויץ, שם נשרפו על קידוש השם ברבים, דרש להם דרשה ארוכה בבית הכנסת וחיזק את ליבם לקבל עליהם אמונה שלימה במסירות נפש ולקבל באהבה כל אשר יעבור עליהם מבלי להתרעם על מידותיו יתברך שמו. הדברים כל כך עוררו את הקהל, עד שהם התחילו במעגל של ריקוד שמחה בבית הכנסת על קבלת עול מלכות שמים, למרות שהבינו מה ממתין להם.

מעט מאוד מכתביו נותרו טמונים באדמה בשנות השואה ונצלו, כאשר רוב רובם של הכתבים אבדו. רוב הכתבים ששרדו הם מהשנים תער"ה-תרע"ח (1915-1918), מתקופת בחרותו, עד היותו כבן עשרים.

בן אחיו קיבץ את הקטעים המפוזרים ששרדו, מתוך גיליונות בודדים ודפים מפוזרים, והוציא אותם לאור בשנת תשכ"ג כספר בשם "שפתי גבריאל", על התורה ועל מסכתות הש"ס. וכך כותב המוציא לאור בהקדמתו:

והנה מאז תמיד הייתי מחשב מתי יבא לידי ואזכה להוציא לאור כלי חמדה כתביו החמדים, לעשות נחת רוח לנשמתו הטהורה. ועתה אשתחוה ואכרעה לפני צורי וגואלי, אשר עזרני אחר יגיעות רבות לברך על המוגמר, ושפתי לא אכלא, מברכת הודאה, שנתגלגל הזכות על ידו להשלים המלאכה הזאת, ויפוצו חוצה מעיינותיו, למען יתרחשון בעולמים שפתותיו. ונכון לבי בטוח, כי יהיה לנחת רוח, וימצא חן בעיני הלומדים, בפרט תלמידיו הנאמנים, המתאווים לרוות צימאונם, בדברי רבם ומאורם. וסהדי במרומים כי לא לכבודי עשיתי זאת, ולא לשום הנאת ממון, רק כוונתי להקים שם עולם לכבוד דודי המחבר זצ"ל, ולשום לו שארית בארץ, וכמאמרם ז"ל אין עושין נפשות לצדיקים, דבריהם הן הן זכרונם, כי גם בן ובת לא נשאר לו, למען הזכר עליהם שמו, כולם עלו על המוקד ונהרגו על קדושם השם יתברך. ובזה אקים מצבת קודש לנשמותיהם הקדושים הי"ד.

בניגוד למובא במקורות שהוזכרו למעלה עולה כי רבי גבריאל גשטטנר הי"ד הועבר למחנה עבודה בגרמניה המזרחית, ושם נספה בי"ב באלול תש"ד (31.8.1944). גופתו הועברה לשריפה בקרמטוריום של העירה גרה במזרח גרמניה ואפרו נטמן שם בקבר אחים בו נטמן אפרם של 446 יהודים. 

יום הזכרון של הקהילה הוא ט"ז-י"ז בתמוז, כמובא ספר זכרון לקהילות מחוז וואש.