קטגוריה: פרשת האזינו

חיי תורה הם הקריאה בשם ה'[1]

כִּ֛י שֵׁ֥ם ה' אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹקֵינוּ לֵאלֹקֵינוּ (דברים ל"ב ג')

מעשה ברבי שמעון בן שטח שלקח חמור אחד מישמעאלי אחד הלכו תלמידיו ומצאו בו אבן אחת טובה תלויה לו בצוארו אמרו לו רבי (משלי י כ"ב) ברכת ה' היא תעשיר, אמר להם רבי שמעון בן שטח, חמור לקחתי אבן טובה לא לקחתי, הלך והחזירה לאותו ישמעאלי וקרא עליו אותו ישמעאל ברוך ה' אלהי שמעון בן שטח (דברים רבה ג' פרשת עקב)

בספר דיבובי חן לרב דב לאבלאוויטש[2] זצ"ל מביא דברי חז"ל אלו מבארם בפרשתנו וזלה"ק:

הרי שע"י התנהגותו  של שמעון בן שטח נתגדל שמו של הקב"ה, שהרי אמר אותו ישמעאלי, כמה גדול במדות צריך להיות אלקיו של שמעון בן שטח אם האמונה בו תפעול אצל שמעון בן שטח שיהיה הוא כל כך גדול ומנושא בענין מדות. ומה שעשה שמעון בן שטח, חיוב הוא גם לנו לכולנו לעשותו! כמו שאנו אומרים ומתפללים על זה בברכת המזון: 'הרחמן הוא ישתבח לדור דורים ויתפאר בנו לנצח נצחים ויתהדר בנו לעד ולעולמי עולמים'. דהיינו שאנו מבקשים מה' יתברך שיסייע אותנו לחיות כל כך בקדושה ובטהרה, ולהתנשאות כל כך במדות שהתנהגותנו תסבב, שגם אחרים יגדלו ויתרוממו את ה' וישמרו את מצוותיו בזהירות ובזריזות.

והנה כבר פירש הכתב והקבלה, שתורתנו נקראת גם שם ה' מפני שהלא תורתנו הקדושה כל דבריה הם צרופי שמותיו של הקב"ה. ממילא על יסוד כל זה אפשר לפרש שאמר אדון הנביאים ע"ה לבני ישראל דעו, כִּ֛י שֵׁ֥ם ה' אֶקְרָ֑א הָב֥וּ גֹ֖דֶל לֵאלֹקֵינוּ! דעו כי רק ההתעסקות בתורת ה', אשר אני מלמד אתכם, תוכל לפעול אצלכם שתתנהגו אשר ע"י התנהגותכם יתעלה ויתרומם שם ה', ומהתנהגותם יסתובב, שם אחרים יחשבו להם, לחיות חיי (יהודית) [יהדות], אשר יעמדו על המדרגה הנצרכת בלי חסרון ובלי מגרעת. עכ"ל הרב דב לאבלוויטש זצ"ל בדבובי חן.

תוכחה מקדוש ללמוד שירת האזינו

וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם (דברים ל"א י"ט)

בנהרי א"ש לרב אברהם שמעון הלוי הורוויץ[3] זצוק"ל הי"ד משגיח בישיבת חכמי לובלין, בחלק ליקוטי דיבורים (אות פ"א) כתב:

היה מזהיר על לימוד שירת האזינו. הלא כתוב מפורש  (דברים ל"א י"ט, פרשת וילך) וְעַתָּ֗ה כִּתְב֤וּ לָכֶם֙ אֶת־הַשִּׁירָ֣ה הַזֹּ֔את וְלַמְּדָ֥הּ אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל שִׂימָ֣הּ בְּפִיהֶ֑ם שיהיו דברי השירה הזאת נזכרים ברורים ושכיחים בפיהם של ישראל. אם היו בני ישראל זוכרים את דברי השירה הזאת שיש בה כל מהלך עוה"ז ועולם העתיד ותחיית המתים, לא היה מקום לזוהמת וגשמיות העוה"ז להכנס ללב, והיה כופל, נא תלמדו 'האזינו' עם פירושם של דברי חז"ל ובעלי רוח הקודש, תזמרו את השירה הזאת בנעימות, שכן יש להבדיל לכל אומה מאומות העולם 'שיר לאומי' ולנו עם קדוש אשר בחר בם ה' מכל העמים ניתן לנו שירת האזינו, וע"י זה יאמינו באמונה וגם יבינו את ההנהגה שמנהיג ה' יתברך בעולם להביא לתקון השלם, שזאת בהכרח שתהיה ע"י כנסת ישראל דוקא, בדברי השירה הזאת יש הכל בה, מן מתן תורה עד תחיית המתים, כל העובר עלינו בכל הזמנים כך אמרו, חז"ל בספרי גדולה שירה זו שיש בה עכשיו ויש בה לשעבר ויש בה לעה"ז ויש בה לעולם הבא. ע"כ מהנהרי א"ש לרב אברהם שמעון הלוי זצ"ל הי"ד^[4]. 

עבודת ה' ביחידות ובהסתר

כי שם ה' אקרא הבו גדל לאלקינו (ל"ב ג')

בספר אשל חיים לרב חיים אפרים באלאיטי[5] זצ"ל הי"ד כותב בפרשתנו וזלה"ק:

י"ל [יש לפרש] עפ"י מה שכתב בספר ייטב פנים לפרש מאמר קודש ואברהם זקן בא בימים וה' ברך את אברהם בכל, עפ"י מה שכתב בספר נועם מגדים ה' בדד ינחנו ואין עמו אל נכר. כי כתיב לא יהיה לך אלקם אחרים על פני, הכוונה להשמר ולהזהר מפניות ומחשבות זרות כשאתה עומד בתורה ובתפלה לפני, וכתיב עין לא ראתה וכו', כי כשהאדם הוא מתבודד בינו ובין קונו הדבר קל להנצל מפניות כי אין אדם רואהו, אבל לפעמים שמוכרח לעבוד עבודתו בתוך קהל ועדה אז יקשה בעיניו להנצל מזה, אבל הבא להטהר מסייעין אותו שידמה בעיניו כאילו הוא באחד ואין איש עמו, וזה שנאמר עין לא ראתה אלקים זולתך וכו', ובחינה זו יעשה ה' יתברך לצדיק המחכה לו כאילו עין בעין לא ראתה אותו כי אם אלקים זולתך. וזה שנאמר ה' בדד ינחנו, שיהיה תמיד בהתבודדות גם בהיותו ברבים, ע"כ ואין עמו אל נכר, דהיינו פניות שלא לשמה, עכ"ד [ייטב פנים]… ולדעתי בזה התפאר עצמו המשורר הקדוש אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה (תהלים קי"א א') רוצה לומר אף בתוך קהל ועדה עבד עבודתו בכל לבב בלתי מחשבות זרות שאינן רצויות, ועפ"י זה ית"ל [יתישבו לנו] גם מקרא קודש הנ"ל כי שם ה' אקרא רוצה לומר כשיעבוד עבודתו ברבים, הבו גודל לאלקינו ממחשבות בלתי רצויות וכהנ"ל.

דֹר תהפוכות – שני הפכים בנושא אחד

הרב יחזקיהו פיש[6] זצ"ל הי"ד בספר שהוציאו עפ"י כתביו לב יחזקיהו כתב בפרשתנו וזלה"ק:

זכור ימות עולם בינו שנות דֹר ודֹר שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך (דברים ל"ב ז')

דר ודר חסרין וא"ו. ונ"ל ע"ד לקוטי תורה [להאר"י ז"ל] על הפסוק (הושע י"ב א') סבבוני בכחש אפרים ובמרמה בית ישראל ויהודה עד רד עם אל ועם קדושים נאמן.

ע"ד ר"ד, חסרין. והפירוש בזה ידוע, עיי"ש^[7]. והיינו ד' דאח"ד ור' דאל אח"ר רברבין, כדי שלא לטעות. והעיקר הוא העוקץ והיינו הנקודה היהודית, אשר תיכף כשיעבור על הנקודה הזו, וסרתם, אז תיכף ועבדתם, כידוע מהבעש"ט זיע"א.

והנה בכל ענין יש שנים הפכים בנושא אחד, כמו ויגבה לבו בדרכי ה' (דברי הימים-ב י"ז ו') ובאמת גיאות פוסל בכ"ש [כל שהוא], וכן שמחה ועצב. וכן צריך להיות בשמחה בעבודתו באשר הוא שם, כידוע מאגרת הרה"ק הרב רבי מנדל מויטבסק להיונגעלייט  [אברכים], שאם אינו מסתפק במה שיש לו, אז דוחין אותו לחוץ, וזהו הגורם למחשבות זרות, ולאידך באמת צריך לומר בכל עת 'מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי' (תנא דבי אליהו רבא כ"ה) כי אם יהיה צופרידין מיט זיך [מרוצה מעצמו^[8]] אז לא יעלה במדרגות יותר ממה שהוא, ואדרבה ח"ו. וכאשר נתבונן כל עבודת ה' היא שני הפכים בנושא אחד, והעיקר והשינוי בין זה לזה הוא העוקץ, אשר זהו החילוק בין הר' [רי"ש] לבין הד' [דל"ת].

וזהו זכור ימות עולם, אשר מעולם ועד עולם זאת היתה עבודתנו בינו שנות דר ודר,  פירוש בכל עת צריך להתבונן שנית בהשינוי שיש בין ד' לר', ולזה בא דר ודר חסר וא"ו, ולבוא מזה א"א [אי אפשר] רק ע"י לימוד אצל הוריו ומוריו, וזהו שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך, היינו צדיקי הדור האמיתיים. עכ"ל הרב יחזקיהו פיש זצ"ל הי"ד.

הגליון נערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב 0526514000   Ybarkai6@gmail.com

---

[1] הכנת הגליון והלמוד בו לקיים מצות בוראי יתברך. לעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ז"ל, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) ז"ל אשתו זהבה בת אליהו ז"ל, בנם משה יצחק. פייגא סוֹסֶה בת ר' יעקב זאב ז"ל היא ובעלה הרב יחזקאל ב"ר אפרים שמואל (ריבל) אודים מוצלים מאש נפטרו ללא זש"ק. הרב חיים קלמן ב"ר נתן נטע שלנגר זצ"ל נפטר ללא זש"ק.
לרפואת יעקב בן גלדיס כתון, נחשון יעקב בן ידידה אירית, בתושח"י.
לעילוי נשמות הקדוש לוי יצחק ב"ר שלמה (פש) הי"ד, שלום דוד הלוי ב"ר צבי (גרנט), הרב משה חיים בן הרב פישל זצ"ל (דימנטמן)

[2] הרב דב לאבלאוויטש זצ"ל שימש כראש ישיבה בהונגריה בעיירה קישקורוש, לא זכה לזש"ק כפי שכתב בהקדמת ספרו: …ומה גם שה' יתברך בחכמתו הבלתי מוגבלת מנע ממני פרי בטן, ותלמידי ששמחתי בהם ואהבתי אותם וקרבתי אותם באהבה ובחיבה, הם הם בני אשר גדלתים וטפחתים… נפטר בתרצ"ז סמוך לשואה.
אבי מורי ז"ל למד בישיבתו, כשסיים לימודיו שם נתן לאבי את  ספרו וכתב לו הקדשה. ברבות העתים שפרצה מלחמת העולם השניה, אבי לא חזר לביתו, הוריו נספו בשואה, הוא השתחרר ממחנה ההשמדה דכאו בגרמניה, עלה לארץ ישראל והקים משפחתו. בעת תקופת מגורינו בחיפה (תשכ"ז-תשמ"ה) מצא בבית כנסת ספרדי בשכונתנו הקטנה עותק מקורי של הספר. בהתרגשות גדולה ביקש מהגבאי שיתן לו את הספר ובתמורה נתן לבית הכנסת ספרים אחרים., אבי חיבב מאוד את הספר ולמד בו רבות. כיום הספר נמצא באוצר הספרים שחנני ה' יתברך, וממנו נערכו הדברים.
הסיבה לשם מיוחד זה כתב המחבר זצ"ל בהקדמתו: בראשונה מפני שבמילת 'דיבובי' ימצאו ראשי תיבות דוב בן ירמיה ובן יענטל, אשר דוב הוא שמי, וירמיה הוא שמו של אבי המנוח, שהיה איש תם וישר…[סיבה נוספת] מפני שתפלתי לאל מרומים שימצאו דברי חן, ויועילו לחזק יראת שמים בלב הקוראים בו, וימצאו מחמתו גם הם חן בעיני אלקים ואנשים, כמאמר חז"ל במסכת סוכה (נ"ג) כל מי שיש לו חן בידוע שהוא ירא שמים.  

[3] הרב אברהם שמעון הלוי הורביץ זצוק"ל הי"ד (מכונה 'ר' שמעונל'ה/שמעו'לי זליחובער') תרל"ו-תש"ג. צדיק גאון קדוש, דמות פלאית עלאית מיוחדת במינה. 'התהלך בעולמנו על פני האדמה החומרית כמרחף גרידא, נוגע ואינו נוגע,
הצטייר בעיני כל רואיו כדמות קדושה מעולם המלאכים.' (מהספר מרביצי תורה מעולם החסידות ח"ו, עיקרי הדברים להלן משם מקורם). בהיותו בן שש כבר היה בקי בש"ס משניות, לאחר שלמד כל הכ"ד ספרים. וכן בספר נהרי א"ש (לקוטי דיבורים אות ע"ט) שממנו הובאו הדברים לעיל כתבו בשמו: היה מעורר מאוד פעם אחר פעם על למוד תושב"כ ודברי כל נביאי אמת וצדק עד מלאכי האחרון…דברי הנביאים הקדושים הנאמרים מפי ה' לעמו ישראל המביאים קדושת התורה בנפשות ישראל לנצח…
לימד בכמה מקומות כאשר שיא פריחתו והשפעתו היו בישיבת יח"ל (ישיבת חכמי לובלין) בראשותו של מחולל ה'דף היומי' רבי מאיר שפירא זצ"ל. מהענקים שיצאו מכור היתוך קודש זה, היה הרב שמואל וואזנר זצ"ל. בספר אבי ההוראה שיצא לזכרו מתאר את קשרו העמוק לרב שמעול'י (עמ' קמ"ב-קנ"ד). ומאידך גיסא הערכת הרב לתלמידו שהתבטאה במכתב שנתן בידו ובו כתב בין דבריו: אשרי הקהל ישורון אשר ישימוהו עליהם לרב לדון ולהורות…
בקיאותו וידיעתו בכל מכמני התורה היו מבהילים ממש, נגלה ונסתר בזה"ק ובכתבי האר"י, בנוסף להתעמקותו בספרי המהר"ל, אליהם הפנה את תלמידיו ובנהרי אש הנ"ל (לקוטי דיבורים אות קל"ג) הביאו עפ"י דבריו: ספרים הקדושים של רבינו נשיא ישראל אור עולם המהר"ל מפראג זיע"א הזהיר ללמוד כמה פעמים, הם יסודי האמונה והקדושה לנפש מישראל. עוד הוסיף אין יודע את המעשה המיוחס לו של הגולם שזה ודאי דבר נורא וגדול מאוד, אבל לחבר ספר גבורות ה' [עוסק בעניני יציאת מצרים ויסודות האמונה בו] זה דבר עוד יותר גדול!…וממעינות החסידות שאב מלוא חפניים, בשנותיו הצעירות למד בבית המדרש של קוזניץ.
שאלה מעניינת שאלו אחד מתלמידיו: מה הסיבה שבספרי הגאון חיד"א זיע"א יש בהם כח משיכה לקרוא בהם ואפילו ב'שם הגדולים', ואפילו לחזור ולשנות?
תשובתו היתה, ששמע מאביו עפ"י הנועם אלימלך 'זה לעומת זה עשה האלקים' – רשע אחד ישב בברלין וכתב ספרים, שכל מי שלומד בהם אבוי לנפשו. לעומת זה יושב איש קדוש בליוורנו [החיד"א] וכותב ספרים, שכל מי שלומד בספריו לא יצא מן העולם בלא הרהור תשובה'. (ליקוטי דיבורים קל"ב).
עוד הובא שם (אות ע"ו) שאמר על עצמו שהוא מתפלל עבור התלמידים שמן השמים יעזור להם להכנס להקדושה העליונה ולעבודת ה' באמת לאמיתו. ומאריך לבאר עפ"י שירת הים את המכשולות שעלולים לעכב העליה בהר ה' המקודש בעבודתו יתברך, ותפלתו להצלת תלמידיו מהם והסיום: מקדש ה' כוננו ידיך – המקדש הגדול בלב האדם שיבנה בשתי ידיו כוחות הימין והשמאל, כוננו ידיך ויהיה ה' ימלוך לעולם ועד.
בשנים האחרונות לחייו התגורר בקראקא עד ללקיחתו להשמדה. כשניסו ברגעים האחרונים למנוע עלייתו לרכבת, שאלם רבי שמעונ'לה האם יצטרכו לשלוח מישהו אחר במקומו להשלמת ה'מספר'? וכשלא נענה, הבין שאכן כך יהיה, סירב ועלה לרכבת שלקחתו למקום ההשמדה. הוא ומשפחתו נספו הי"ד.
הספר ממנו נערכו הדברים בגליון וחלק נכבד מתולדותיו, הוא נהרי א"ש שהינו ליקוט משרידי תורתו עפ"י מכתבים ששלח לתלמידו הרב יעקב מוסקוביץ זצ"ל, וכן בן דודו הרב אברהם מרדכי הורביץ זצ"ל שעלה לירושלים. בספר מדור מאמרים, מכתבים ו'ליקוטי דיבורים' ומעט זכרונות ועדויות מתלמידים. הספר יצא לאור בארה"ב לראשונה בתשנ"ג, ומהדורה זו ממנה נערכו הדברים היא החמישית, בתשע"ה.

[4] מן הענין להוסיף כי שנים רבות אח"כ ובמקום אחר בירושלים עיה"ק תובב"א, כתב צדיק גדול, חוברת שלימה בענין שירת האזינו וענתה השירה הזאת הלא הוא הרב לוי סעדיה נחמני זצ"ל שנפטר בתשע"ה.

[5] הרב אפרים חיים באלאיטי היה חותנו של הרב ישראל וועלץ (בעהמ"ח שו"ת דברי ישראל ג"ח) זצ"ל מגדולי רבני הונגריה בתקופה לפני השואה (הוא בחסד ה' יתברך הגלויים, שרד את השואה ועלה לארץ ישראל, התגורר בירושלים נפטר בתשל"ד). אביו נפטר בשנות ילדותו. בהיותו כבן שבע עשרה נפל למשכב ממנו כמעט ולא קם, בתקופה זו הוסיפו לשמו את השם 'חיים'. למד אצל הרב שמחה בונם סופר בעהמ"ח שבט סופר (נכדו של החת"ם סופר זיע"א). גם לאחר שזכה והקים משפחה, עברה עליו כוס התרעלה וילד קטן שלו נפטר. שימש ברבנות במשך כחמישים שנה, בעיירה קטנה בהונגריה בשם 'טאראלניה' (לאחר מלחמת העולם הראשונה סופחה לצ'כסלובקיה).
בשנת תרפ"ה הדפיס את ספרו חמודי אפרים דברי אגדה ודרשות, ובסופו קונטרס חיים שאל, שאלות בהלכה. בשנת תרצ"ה הוציא ספר חיים שאל, שבשערו נכתב ג"כ חמודי אפרים. בחודש סיון נשלחו כאלף תושבי העיירה ובתוכם הרב לכבשני אושויץ הי"ד. כאמור חתנו הרב ישראל וולץ זצ"ל המשיך את השושלת בארץ ישראל.
בשנת תשע"ח הוציאו נינו הרב צבי יהודה וולנר שליט"א בעריכה חדשה את כל כתביו בשני כרכים אשל חיים וחמודי אפרים בהוצאת אוצר הפוסקים ירושלים.

[6] הרב יחזקיהו פיש (י"א בניסן תרמ"ה-כ"ח אייר תש"ד). נולד לאביו הרב אהרן פיש זצ"ל אב"ד האדאס (הונגריה) בעהמ"ח קדושת אהרן עה"ת בדרך הסוד (נדפס לראשונה לפני השואה ובמהדורה חדשה ע"י מכון אהבת שלום ירושלים תש"ע)  וכן שו"ת פרח מטה אהרן (נדפס מכת"י ע"י מכון אהבת שלום ירושלים תשנ"ו). נקרא יחזקיהו עפ"י הוראת רבו הרב אליעזר צבי הדמשק אליעזר (פירוש לזה"ק) מקומרנא. בשנות נעוריו למד בישיבת הרב יהודה גרינוולד בעהמ"ח זכרון יהודה. בשנת תרס"ו נשא לאשה את מרת רחל פעריל וולדמן בתו של רבי ישראל שמעון, שהיה מקושר בשלשלת משפחתית לבני יששכר, ולעטרת צבי מזידיטשוב. לאחר כמה שנים שלא נולדו להם ילדים הוסיפו אות ה"א  לשמה בהוראת אביו בבחינת ה"א לכם זרע (בראשית מ"ז כ"ג), ונקראה רחל'ה ואז נולדו להם שתי בנות, לאחר כמה שנים נולד להם בן, צבי אביגדור ולאחריו עוד ארבעה בנים האחד (יעקב) נפטר בשנות ילדותו. בתקופה הראשונה ישב בביתו בעיר הולדתו ולמד שיעור בגמרא עם תלמידים בכל יום כמה שעות, לאחר הלימוד התפלל מנחה כשהוא חבוש בתפלין דר"ת, ודאג לתלמידיו במסירות. באותן שנים סירב לקבל על עצמו עול הרבנות, רק הסכים להתפלל בבית המדרש של הבעלי בתים עד שהפסיק זאת. כחצי שנה לפני פטירת אביו הרב אהרן, פקד עליו הרב יעקב משה מקאמרנא שיתחיל לומר ד"ת ברבים בסעודה שלישית, היה זה באלול תרפ"ז. בעש"ק פרשת ויגש ו' בטבת תרפ"ח, בעת שירד אביו לטבול לכבוד שב"ק שבק חיים לכל חי. אותה שבת עדיין לא באה השמועה אליו על פטירת אביו, רק במוצש"ק בשרוהו. אז קיבל על עצמו הנהגת הקהילה (לאחר שבאותה שבת שצויינה לעיל באלול, הסמיכהו רבו מקאמרנא, ולא הארכתי כאן בתיאור המעשה). מידי שנה בזאת חנוכה שחל ימים ספורים לפני היארצייט של אביו ערך סיום ש"ס לעילוי נשמתו עם סעודת 'זאת חנוכה'.
היה מצטיין בעבודת התפלה שהיו ב'קול אדיר וחזק כשאגת הארי ובהשתפכות הנפש כבן המתחטא לפני אביו' באחת מפתקאותיו כתב וזלה"ק: הנה אני מאמין באמונה שלימה שאותיות התורה והתפלה מקשרים את ישראל לאבינו שבשמים, ואם האדם מקשר את עצמו להאור אין סוף המאיר בתוך האותיות, זהו המתקת הדינים ופועל יותר מכל הסיגופים, כידוע שאמר זאת הבעש"ט הקדוש זי"ע לה'תולדות' [רב יעקב יוסף מפולנאה ה'תולדות יעקב יוסף']. משולב עם זאת הכנעותו ושפלותו לפני ה' יתברך, והכרתו כי ה' יתברך הוא המנהיג הכל.
השואה שהחלה בי"ז באלול תרצ"ט עש"ק 'כי תבוא' הגיע למעשה להונגריה רק לקראת סיומה של אותה תקופת אימים באביב תש"ד.  באחרון של פסח (יום שמיני בחו"ל) ערך בפעם האחרונה את שולחנו הטוהר, ובליל מוצאי יום טוב הטמין עם בנו ה'פרי אליעזר' כתבי יד וחפצי ירושה שהיו לו, וכך שרדו לפליטה ומצאום לאחר שובם מהגיהנם של מחנה ההשמדה, אמנם ספר תורה שהטמין לא זכו למצאו.
בכ"ה באייר גירשו אותם מהגטו לרכבת שהובילה אותם לאושויץ, ובכ"ח באייר עלה על המוקד. בנו אליעזר, הפרי אליעזר היחיד שזכה להנצל מהתופת מכל משפחתו, וממנו המשיכה לבעור שלהבת המשפחה. המאמר והתולדות עפ"י הספר לב יחזקיהו שיצא לראשונה מכת"י ברוקלין תש"פ, ע"י נכד המחבר.

[7] עורכי הספר הביאו דברי האר"י ממקומם ואלו דברי קדשו: דע כי ד' דאח"ד ור' שלא תשתחוה לאל אח"ר, הם אתוון רברבין, והנה שבט אפרים היו מוחקים העוקץ של אחורי ד' דאח"ד ונעשה אח"ר ח"ו, וכן הר' דאח"ר הוסיפו לו עוקץ  ונעשה אח"ד, לא תשתחוה לאל אח"ד. וזהו סבבוני בכחש אפרים, שהוא שקר גמור להקיף ולעגול ד' לעשותו ר', אך בית ישראל לא רצו לשנות האותיות ממש, אלא ששמו הר' דאל אח"ר בד' דאח"ד, וד' דאח"ד בר' דאל אחר, וזהו במרמה שהוא מרמה ורמאות להחליף האותיות. ויהודה ע"ד ר"ד עם אל שהניח הר' והד' במקומם, זה באל אח"ר וזה באח"ד, ועם קדושים שהוא ד' דאח"ד נאמן שהניח האחדות במקומו. עכ"ל האר"י הקדוש בהושע.
ומוסיפים ומבארים העורכים: ומה שהדגיש כאן רבינו שגם תיבת ע"ד היא חסרה, כוונתו לרמז בזה לאות ע' דתיבת שמ"ע ולאות ד' דתיבת אח"ד, שהם אתוון רברבין.

[8] תודה ויישר כח גדול לרה"ג הרב יחזקאל שרפר שליט"א מתל ציון, על עזרה בתרגום מאידיש.

אצל "חשן ואפוד" בפרשת תצוה כתיב, "ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל וכו', ושמת את שתי האבנים על כתפת האפוד, אבני זכרון לבני ישראל". אחר כך כתיב; "ועשית חשן משפט מעשה חושב כמעשה אפוד תעשנו וכו', ומלאת בו מלאת אבן ארבעה טורים אבן, טור אדם פטדה וברקת הטור האחד, והטור השני נפך ספיר ויהלום, והטור השלישי לשם שבו ואחלמה, והטור הרביעי תרשיש שהם וישפה משובצים זהב יהיו במלאותם. והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל, שתים עשרה על שמותם, איש על שמו תהיינה". אחר כך העידה תורה שנית, "וירכסו את החשן על לבו, בבאו אל הקדש, לזכרון לפני ה' תמיד". עד כאן . והנה שתי מיני האבנים, אבני האפוד ואבני החשן צריכות בוודאי לביאור מפרט, בהארת תעודתן ומגמתן בקדש, למה היה אצל האפוד רק אבן השהם האחת אלא שנתחלפה לשני כתפת האפוד, וכאן אצל החשן היו אבנים הרבה? ובכלל שתי מיני אבנים הללו שהתורה הקדישה להן פרשה שלמה בציון כל פרטיהם אלה, למה? האומנם רק לכבוד ולתפארת בעלמא הגיעו כל האזהרות החמורות והמדויקות האלה?

שנית, יש להבין מה שאצל האפוד כתיב "אבני זכרון לבני ישראל", ואצל החשן כתיב "זכרון לפני ה' תמיד". ובכלל יש להבין את כל ענין הזיכרונות הללו. זיכרונות עושים למאורעות שכבד עברו, מצבות עושים למתים, אבל לאיזה "זכרון לבני ישראל" אנו מזדקקים בשעה שבני ישראל אלה חיים וקיימים באלפיהם ורבבותיהם?

שלישית הזהירו: "והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל!" הלא היה לו לומר, והשמות תהיינה על האבנים, ולא האבנים על השמות, האם לא כן? ועוד, וכי סלקא דעתך כי שמות אחרים נחקוק על האבנים האלה? כמו כן ענין האזהרה של "ולא יזח החשן מעל האפוד", יש להבין מאי האי? כל אלה הלא הם חוקי התורה הנאמנים שיש לראות בהם השכלה אלהית עמוקה, נפלאות דעת קדושים, בינת רזי עולם, ואתה הקורא הסכת ושמע בעזרת ה'.

גרסינן (בבא בתרא עה) אמר חנינא בן תרדיון, עשר חופות עשה הקב"ה לאדם הראשון בגן עדן שנאמר, בעדן גן אלהים היית, כל אבן יקרה מסוכותיך, אדם, פטדה, ויהלום, תרשיש, שהם, וישפה, ספיר, נפך, וברקת וכו'. עד כאן. והנה עשר חופות אלה שהקב"ה עשה לאדם הראשון בגן עדן, מה טיבן? לחופה מכניסים חתן וכלה בשעה שהם מתקשרים בברית נשואים, אבל איזה חופה עשה הקב"ה לאדם הראשון? ולא עוד אלא שהחופות עשה מאבנים אבנים הללו מה טיבן? ועשר חופות עשה ליציר כפיו זה, עשר חופות מה מלמדות אותנו?

והנראה, כי צוף דובשה של תורה יוצק כאן. והוא על פי מה שאמרו ז"ל, התורה נקראת אבן, שנאמר שני לוחות אבנים. היצר הרע נקרא אבן, שנאמר והסירותי לב האבן מקרבכם, המלכות נקראת אבן שנאמר אבן מאסו הבונים וכו'. עד כאן. וכוונתם איפא להגיד בזה, כי כל דבר יסודי באיזו בחינה שהיא, בין בעולם התורה והרוח, בין בעולם הטבע והיצר הרע, בין בעולם המדינות והמלכות, נקראת תמיד אבן, בשמשה יסוד נאמן לכמה מעשים רבי העליליה בחיים. הנה מזה נשכיל, לדעת, כי גם אבני "אפוד וחשן", לא אבני תכשיט בעלמא היו האבנים האלה, כי אם חקקי תכונות עמוקות ציון הסגולות הנפלאות של השבטים, בטוי הבדלות של הכחות הרוחניים השונים, טיב איכותם הנצחית לדורות, עד אשר כל שבט היה מוסגר במסגרת מיוחדה ונבדלה בפני עצמה, על ידי האבן המיוחדה ששמשה לכל אחד יסוד נאמן בפני עצמו, לבטוי מיוחד של כחותיו המיוחדות שבהם חונן מאת האלהים. והנה זו היא הדגשת התורה שאמרה בדיוק נאמן, "והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל!" השמות יהיו על האבנים, אין כתיב כאן, להדגיש בזה, להיות כל אבן בפני עצמה קובעת ברכה מיוחדת לתכונה יסודית קבועה וידועה, תכונה המציינת בטיבה את טיב טבע השבט המיוחד, ששמו חקוק על האבן. ולפיכך הקפידה תורה, כי יראו להתאים לכונן את טבע האבנים שתהיינה מכוונות עם שמות בני ישראל לתכונותיהם, כל אבן מיוחדת יהיה עליה שם השבט, אותו השבט, שתכונתו מתאימה עם תכונת האבן יחד, כל אחת לפי מה שהיא כמו שהוחקה מאת התורה.

והדבר הזה מפורש בדברי חז"ל (במדבר רבה ב) הדא הוא דכתיב איש על דגלו באותות, סימנין היו לכל נשיא ונשיא מפה, וצבע כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של כהן גדול. ומהם למדו המלכויות להיות עושין מפה, וצבע לכל מפה ומפה. כל שבט ונשיא צבע מפה שלו דומה לצבע של אבנו, ראובן אבנו אודם, ומפה שלו צבוע אדום, ומצוייר עליו דודאים. והנח את טבע הדודאים הלא מצינו מפורש בתורה, שהוא מיוחד בסגולתו להפראת המין ולהרבאתו הטבעית, ולאה נתנה לרחל "דודאים" כדי שתפקד גם היא בברכת הבטן, ועל כן איפא נשא הכהן הגדול על לבו את אבן האדם לשמש יסוד נאמן לכל משכיל דורש אלהים, לראות ולהשתדל אחרי הריבוי הטבעי של העם, מה שלתכלית זה הגיעה עוד מאז הפקודה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ!". לא כאלה העקשנים החדשים המעקשים את דרכם, לשחת את זרעם ארצה, וכמו שהארכתי בזה במקום אחר. וכשהיה הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים והיה מסתכל על אבן האדם, היה מתפלל על ריבוי המין בישראל, ושתפקדנה כל העקרות להפראה ולהרבאה בזרע של קיימא.

אולם כשם שאבן האדם מראה בייחוד את חובת רבוי המין, הנה תשמש אבן הפטדה לטהרת המין, מה שאנו למדים מקביעת הפטדה כאבנו של שמעון, שעל מפתו הירוקה היה מצויר שכם. מה שמציין בייחוד את הפלגת אהבתו של השבט הזה, לחיי הטהרה והקדושה, עד כי בשביל "מעשה פוגמת" בחיי הטהרה, נכונים היו להרוג עיר שלמה לפי חרב. מה שמורה לכל אחד מישראל עד כמה גדולה החובה על כל אחד מישראל לראות להשגיח בעיניים פקוחות על אחיותינו ה"דינות" השונות, שלא תתחללנה בידי "השכמים הערלים" הקמים לנו בכל עת ועת. וכשנסתכל איפא בדגלו של שמעון שהיה ירוק, סמל הטבע הפורחת ברעננותה בימי האביב היפה, אז נזכר נא לעולם כי חיים רעננים וטובים לא יתכנו בלי חיי טהרה נמרצים, וכשם שאנו מחזירים אחרי היופי והרעננות של בנותינו בנות ישראל העדינות, כן עלינו ביותר להקפיד ביחוד שלא תפגשנה כלל עם "השכמים הערומים" האורבים להן בסתר. וכשהיה הכהן הגדול מסתכל על ה"פטדה" היה מכוון את לבו להתפלל על טהרת המין בישראל. וכמו שאמרו ז"ל, גן געול אחותי כלה, גן געול מעין חתום, גן נעול אלו הבתולות, מעין חתום אלו הבחורים. גם הגן הצמא לפעמים למים, אינו מניח למעיינות זרים להשקות את ערוגותיו, והמעין גם הוא אינו רוצה לבזבז את מימיו על גנים זרים. הגן והמעין כאחד חתומים ונעולים הם אצל ישראל, מכל השקאה זרה שאינה מקודשת ורצויה לד' אלהי ישראל. והנה לזאת ריבוי המין וטהרת המין אלה הן הוראות תכונות אבני "האדם והפטדה"!

"לוי, ברקת, וכו' ומצוייר עליו אורים ותומים"- אבנו של לוי משמשת כבר תעודה לחייו הרוחניים של העם, ועל כן היה על דגלו מצוייר "אורים ותומים" על שם תעודתו להורות משפט ביעקב ותורה בישראל. ידע נא העם את מפרנסיו הרוחניים, את נושאי הארון שומרי משמרת ה' לעבודה ולמשא. ויזכרו נא כלם כי אין יקום לארץ בלי רוח ובלי חיי נשמה.

כי על כן איפא בא דגלו של לוי שהיה תמונה נאמנה, מחותם תכנית אבנו, להעיר תמיד לעם לפקח על כחות "האורים ותומים" שלו, בתור אנשים ובתור עם מיוחד לאלהים. וכשהיה הכהן הגדול מרגיש ב"ברקת" שעל לוח לבו, היה לבו הומה בתפלה על חייו הרוחניים של האדם שלא יהא כסום, כפרד, אין הבין, וכי העם ידע את חובתו, למדריכיו הרוחניים הנאמנים, להרים את תרומותיו ומעשרותיו קדש לד'!

"יהודא נפך, וצבע מפה שלו דמותו כמין שמים. ומצוייר עליו אריה", המרמז על תכונת המלכות בישראל, שהיא צריכה להיות כלה שמימית. כל הכחות הפוליטיות צריכות להתבסם בייחוד על האלהים, וכמו שכתוב, באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו. וכשהיה הכהן הגדול מעיף עין על הנפך שעל לבו, היה מתפלל על תפקידי המלכות בישראל, על גור אריה יהודא, שישכיל ויוכיח לגוים רבים.

"ישכר ספיר וכו' ועל מפה שלו מצוייר שמש וירח, על שם ומבני ישכר יודעי בינה לעתים". והוא בהקדם מה שאמרו ז"ל (מדרש רבה תולדות) "ויעקב היה איש תם יושב אהלים, שני אהלים, אהלו של שם ואהלו של עבר", עד כאן. והנה שני אהלים מיוחדים הללו למה? והנראה כי חכמנו ז"ל רצו להורות בזה, כי עוד מקדם קדמתה היו תמיד בישראל שני אהלים מיוחדים לשני מיני למוד והוריה. ראשונה לכל, היתה כמובן, חכמת התורה והדת, שלתכלית זה היה מוקדש ביחוד "אהלו של שם" כמו שכתוב, ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון, שהיה שם בן נח. ואולם השניה לחכמת התורה היא חכמת הטבע והמדעים הכלליים, וכמו שאמרו ז"ל (שבת ע"ה) מנין שמצוה על האדם לחשוב תקופות ומזלות, שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני כל העמים, הוי אומר זהו חישוב תקופות ומזלות. ולתכלית זה היה מתוקן "מדרשו של עבר", שתעודתו היתה להתאים את גאון גבורת החול של צרכי הזמן הכלליים, עם הוד קדושת הנצח של התורה, ולהוסיף תמיד מחול על הקדש, ומתמצית המדעים הכלליים לשוות הוד והדר על חכמת היהדות הנאמנה, שלתכלית זה היה מיועד אחר כך בישראל "שבט ישכר", שעל דגלו היה מצוייר שמש וירח, על שם ומבני ישכר יודעי בינה לעתים. והנה אף על פי שגם בהם היו הרבה ראשי סנהדראות שעסקו גם במקצועות שבתורה, הנה בייחוד היו בעלי בינה לעתים, חוקרים מדעים בשדה העבודה המדעית הכללית המשותפת לכל העמים. ובאופן כזה ראינו כי לוי וישכר, הברקת והספיר שניהם כאחד היו קבועים בחשן המשפט על לבו של כהן גדול, התורה וההשכלה, המדע וההוראה מאוחדים מצאו את המקום הנכון להם בקרב העם. וכשהיה הכהן הגדול מסתכל באבן "הספיר" היה מתפלל, רבונו של עולם ! האר את עיני עמיך ועיני כל בני אדם בכל דבר חכמה והשכלה לטובה, שלא יכשלו באורות זרים המדיחים את האדם מדרך התורה וש"ההשכלה הנכריה" אמריה החליקה, לא תשטוף בזרמיה הכבירים את מקדש גאון היהדות הנאמנה. חכמת החול צריכה לשמש כהוספה לחכמת הקדש, ולא להיפך, כמו שעושים צעירנו היום, שהם מוסיפים מחכמת הקדש של היהדות והשפה הקדושה, על חכמת החול שלהם!

והנה לא נתעכב עוד יותר על יתר האבנים לתכונותיהן בישראל, כי יארכו עלינו הדברים מאד, וקבענו להם מקומות אחרים בספרנו זה בע"ה, יעויין שם.

הוא שאמר המשורר "ידיו גלילי זהב, ממולאים בתרשיש, מעיו עשת שן מעולפת ספירים", כי בבואו לתאר את יופיו של הדוד העליון הוא אומר, כי לבד מה שידיו הם "גלילי זהב" שהוא משפיע את הזהב והאבנים היקרות בעולם, לצרכי תכשיטיו של אדם, לפאר בהם את כל חמודותיו, הנה הן עוד "ממולאים בתרשיש" והוא על פי מה שאמרו בנידן הדגלים. "אשר תרשיש וכו' ומצוייר עליו אילן זית, על שם מאשר שמינה לחמו". הנה אנו יודעים כי זו היא סגולת התרשיש להעשיר את בעליו בעושר הטבע של ברכת הארץ, שצרכי האדם נזקקין כל כך אליו. הנה לזאת גם היופי מצד התכשיטין, גם היופי מצד הצורך, כשומנה ועושרה של הטבע, משפיעות הן הידים החביבות הללו. אולם אחר כך הוא מוסיף עוד: "מעיו עשת שן, מעולפת ספירים", שכשם שהמעיים של האדם הם משמשים את עצמותו היותר פנימית, העובדים בקרבו עבודת העיכול והיתוך המזון ליסודותיו ולתעודותיו, כן הם מעיו של הדוד שהם עצמות פנימיות קיום העולמות כלם, הלא הם המדות הראשיות והתכונות היסודיות של הדוד, שמהם יצר את האדם, בצלם דמות תבניתו, להאציל בקרבו שפע אורות וסגולות נפשיות לחייו הכוללים כל כך שמתייחדות ונאצרות בייחוד, בתואר ה"ספירים" והאבנים הטובות שמהם נעשה החופות לאדם הראשון.

כי הנה אחרי שהקב"ה עשאו לאדם הראשון גולם, חסר הכחות האנושיות הנבחרות, העמיק אחר כך לעטרהו כבוד עם החופות שעשו לו בגן עדן מכל האבנים היקרות, חותם תכנית הכחות הרוחניים הנעלים, שהיו נשואות אחר כך על לבו של כהן גדול בחשן המ שפט ולהטביע בו את מבחר הכחות האלה שיתנחלו ממנו לזרעו אחריו לדורות עולמים.

על ידי חופת הנפך למשל, נטע בו את כחות המלכות, שורש אבנו של יהודא, אליהם כונן את מבחר הכחות הפוליטיות לרדד עמים תחתיהם. על ידי חופת היהלום, שורש אבנו של זבולון, ירה את חצו לנטיעת הכחות המסחריות הנפלאות, שעל דגלו היה מצוייר "ספינה", על שם זבולון לחוף ימים ישכון, לסחור ארץ ומלואה. על ידי חופת התרשיש שורש אבנו של אשר, האיך לנצל את כחות האדמה שתתן את כחה לעובדיה, ועל ידי הברקת והספיר את הכחות המוסריות והמדעיות הנבחרות, שכל זה כללו האבנים שנשאן הכהן הגדול על לבו, "לזכרון לפני ה'", שיזכור איפא ברחמיו את יציר כפיו הראשון שהעטיר אותו בעשר חופותיו אלה, להטביעהו בשפע כחות חברתיים ורוחניים, ולהנחילם לכל באי עולם אחריו, דור אחרי דור.

הוא שאומר הכתוב (בפרשת האזינו) "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודוד וכו' בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", שענין הגבולות בכאן אינו מכוון על גבולות הארצות והמדינות בלבד, כי אם בייחוד גבולות הכחות הרוחניות והסגולות הנפשיות שאנו רואים בהפרדת בני אדם לתולדותיהם, הוא הכל ממספר שתים עשרה האבנים הטפוסיות והתכונתיות שהיו נשואות על לבו של כהן גדול בחשן האפוד, שכלן התנחלו אליהן ממקור קדמונו של עולם, ממקור עשר חופותיו של אדם הראשון. והכל הוא למספר בני ישראל, כי הם "צנורות ההשפעה" הזוכים והמזכים אחריהם לכל העולם כלו. וכדגרסינן תמן, שתפלתו של כהן גדול ביום הכיפורים היתה: יהי רצון שתהי השנה הזאת שנה שחונה, גשומה וטלולה, שנת זול, שנת משא ומתן וכו', שהתפלה ההיא כוללת איפא את כל העמים, להביא ישע וברכה לכל העולם כלו.

מעתה נשכיל לדעת, כי להחשן ולהאפוד היה לכל אחד, באמת, מקור מיוחד ומטרה מיוחדת. ואף על פי שהיו שניהם מרוכסים זה בזה, והחשן לא זח מעל האפוד, מכל זאת היה לכל אחד הוראות מיוחדות בפני עצמן. והוא, כי על האפוד היתה בייחוד אבן השהם האחת, שורש אבנו של יוסף, אלא שנתחלקה לשתי כתפת האפוד, ועל כרחך כל מקורה וצור חוצבה ממקור ישראל, הוא מיוסף הצדיק עליו השלום, מידי אביר יעקב ומשם רועה אבן ישראל. ואחרי שעמד באותו נסיון של אשת פוטיפר כבר נתבשר אז, רצונך שיכתבו שמך על אבני אפוד וכו', ועל כרחך, הוראותיה ומטרותיה של האבן הזאת מיוחדות אך לישראל בלבד, ובגוים אחרים לא תתחשבנה.

אולם אבני החשן יש להן מקור אחד לגמרי, ממקור "קדמונו של עולם", מקור עשר חופותיו של אדם הראשון, הכוללות כבר את כל האנושית לתולדותיה, אולם לפי שהציב גבולות עמים למספר בני ישראל, כי הסגולות האנושיות תתעצמנה ותעברנה על ידי שבטי בני ישראל, שהתורה חלקה אותם כל שבט על אבן מיוחדת אשר ממנו פריו נמצא בכל הגוים. על כן נשא אותם הכהן הגדול על לבו, לעורר זכרון חופות חיתונים והתכתרות הכחות שעשה לאדם הראשון בגן עדן, להורות תעודת הבדלת הכחות בהפרדת בני אדם. על כן באו כל האבנים האלה לבדנה, להאציל את ברכת החופות הסגולות על כל הארץ.

הוא מה שהודיעה התורה "והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל"! כי אף על פי שהאבנים הולכות ממקור קדמונו של עולם, אם כן היו צריכות האבנים להיות על שמות האבות אברהם ויצחק שמהם יצאו גם עמים אחרים כישמעאל ועשו וכו', עם כל זה, הנה צנורות ההשפעה המרכזיים, שורש התפצלות הסגולות והפרדת הכחות התחילה בייחוד למספר בני ישראל, משבטי יה הדגולים, הוי "והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל"!

והוא אשר הדגישה התורה אצל האפוד, "אבני זכרון לבני ישראל"! כי למרות הריבוי המוכרח להתפתח בקרב העם על ידי אבני החשן השונות, הנה עליהם לזכור תמיד כי "אל יזח החשן מעל האפוד", כי סביב אבן השהם, אבנו של יוסף, יתרכזו איפא כל האבנים, כאשר התאחדו כל השבטים במצרים תחת חסותו של יוסף. ועתה גם עתה, לאחר הבדלת הכחות של השבטים, אינם צריכים להיות אלא כענפים המתפצלים מתוך האילן, מאוחדים כלם אל "האבן הראשה" הוא האפוד.

אולם אבני החשן משמשות ביחוד "זכרון לפני ה'!" שמקורו הולך ממקור קדומיה ש ל היצירה הראשונה, הכוללות כבר את כל האנושיות לתולדותיה. הנה לזאת "לזכרון לבני ישראל" משמשת אך אבן האפוד היחידה ו"לזכרון לפני ה'" משמש אך החשן. אבל החשן צריך להיות מרוכס תמיד אל האפוד, וגם ה"אורים ותומים" שמאירים את דבריהם, ומחממים דבריהם, יחדיו אתו יהיו תמים!

(מתוך תועפת ראם, מאמר ארבעה עשר, מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)