אצל "חשן ואפוד" בפרשת תצוה כתיב, "ולקחת את שתי אבני שהם ופתחת עליהם שמות בני ישראל וכו', ושמת את שתי האבנים על כתפת האפוד, אבני זכרון לבני ישראל". אחר כך כתיב; "ועשית חשן משפט מעשה חושב כמעשה אפוד תעשנו וכו', ומלאת בו מלאת אבן ארבעה טורים אבן, טור אדם פטדה וברקת הטור האחד, והטור השני נפך ספיר ויהלום, והטור השלישי לשם שבו ואחלמה, והטור הרביעי תרשיש שהם וישפה משובצים זהב יהיו במלאותם. והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל, שתים עשרה על שמותם, איש על שמו תהיינה". אחר כך העידה תורה שנית, "וירכסו את החשן על לבו, בבאו אל הקדש, לזכרון לפני ה' תמיד". עד כאן . והנה שתי מיני האבנים, אבני האפוד ואבני החשן צריכות בוודאי לביאור מפרט, בהארת תעודתן ומגמתן בקדש, למה היה אצל האפוד רק אבן השהם האחת אלא שנתחלפה לשני כתפת האפוד, וכאן אצל החשן היו אבנים הרבה? ובכלל שתי מיני אבנים הללו שהתורה הקדישה להן פרשה שלמה בציון כל פרטיהם אלה, למה? האומנם רק לכבוד ולתפארת בעלמא הגיעו כל האזהרות החמורות והמדויקות האלה?
שנית, יש להבין מה שאצל האפוד כתיב "אבני זכרון לבני ישראל", ואצל החשן כתיב "זכרון לפני ה' תמיד". ובכלל יש להבין את כל ענין הזיכרונות הללו. זיכרונות עושים למאורעות שכבד עברו, מצבות עושים למתים, אבל לאיזה "זכרון לבני ישראל" אנו מזדקקים בשעה שבני ישראל אלה חיים וקיימים באלפיהם ורבבותיהם?
שלישית הזהירו: "והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל!" הלא היה לו לומר, והשמות תהיינה על האבנים, ולא האבנים על השמות, האם לא כן? ועוד, וכי סלקא דעתך כי שמות אחרים נחקוק על האבנים האלה? כמו כן ענין האזהרה של "ולא יזח החשן מעל האפוד", יש להבין מאי האי? כל אלה הלא הם חוקי התורה הנאמנים שיש לראות בהם השכלה אלהית עמוקה, נפלאות דעת קדושים, בינת רזי עולם, ואתה הקורא הסכת ושמע בעזרת ה'.
גרסינן (בבא בתרא עה) אמר חנינא בן תרדיון, עשר חופות עשה הקב"ה לאדם הראשון בגן עדן שנאמר, בעדן גן אלהים היית, כל אבן יקרה מסוכותיך, אדם, פטדה, ויהלום, תרשיש, שהם, וישפה, ספיר, נפך, וברקת וכו'. עד כאן. והנה עשר חופות אלה שהקב"ה עשה לאדם הראשון בגן עדן, מה טיבן? לחופה מכניסים חתן וכלה בשעה שהם מתקשרים בברית נשואים, אבל איזה חופה עשה הקב"ה לאדם הראשון? ולא עוד אלא שהחופות עשה מאבנים אבנים הללו מה טיבן? ועשר חופות עשה ליציר כפיו זה, עשר חופות מה מלמדות אותנו?
והנראה, כי צוף דובשה של תורה יוצק כאן. והוא על פי מה שאמרו ז"ל, התורה נקראת אבן, שנאמר שני לוחות אבנים. היצר הרע נקרא אבן, שנאמר והסירותי לב האבן מקרבכם, המלכות נקראת אבן שנאמר אבן מאסו הבונים וכו'. עד כאן. וכוונתם איפא להגיד בזה, כי כל דבר יסודי באיזו בחינה שהיא, בין בעולם התורה והרוח, בין בעולם הטבע והיצר הרע, בין בעולם המדינות והמלכות, נקראת תמיד אבן, בשמשה יסוד נאמן לכמה מעשים רבי העליליה בחיים. הנה מזה נשכיל, לדעת, כי גם אבני "אפוד וחשן", לא אבני תכשיט בעלמא היו האבנים האלה, כי אם חקקי תכונות עמוקות ציון הסגולות הנפלאות של השבטים, בטוי הבדלות של הכחות הרוחניים השונים, טיב איכותם הנצחית לדורות, עד אשר כל שבט היה מוסגר במסגרת מיוחדה ונבדלה בפני עצמה, על ידי האבן המיוחדה ששמשה לכל אחד יסוד נאמן בפני עצמו, לבטוי מיוחד של כחותיו המיוחדות שבהם חונן מאת האלהים. והנה זו היא הדגשת התורה שאמרה בדיוק נאמן, "והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל!" השמות יהיו על האבנים, אין כתיב כאן, להדגיש בזה, להיות כל אבן בפני עצמה קובעת ברכה מיוחדת לתכונה יסודית קבועה וידועה, תכונה המציינת בטיבה את טיב טבע השבט המיוחד, ששמו חקוק על האבן. ולפיכך הקפידה תורה, כי יראו להתאים לכונן את טבע האבנים שתהיינה מכוונות עם שמות בני ישראל לתכונותיהם, כל אבן מיוחדת יהיה עליה שם השבט, אותו השבט, שתכונתו מתאימה עם תכונת האבן יחד, כל אחת לפי מה שהיא כמו שהוחקה מאת התורה.
והדבר הזה מפורש בדברי חז"ל (במדבר רבה ב) הדא הוא דכתיב איש על דגלו באותות, סימנין היו לכל נשיא ונשיא מפה, וצבע כל מפה ומפה כצבע של אבנים טובות שהיו על לבו של כהן גדול. ומהם למדו המלכויות להיות עושין מפה, וצבע לכל מפה ומפה. כל שבט ונשיא צבע מפה שלו דומה לצבע של אבנו, ראובן אבנו אודם, ומפה שלו צבוע אדום, ומצוייר עליו דודאים. והנח את טבע הדודאים הלא מצינו מפורש בתורה, שהוא מיוחד בסגולתו להפראת המין ולהרבאתו הטבעית, ולאה נתנה לרחל "דודאים" כדי שתפקד גם היא בברכת הבטן, ועל כן איפא נשא הכהן הגדול על לבו את אבן האדם לשמש יסוד נאמן לכל משכיל דורש אלהים, לראות ולהשתדל אחרי הריבוי הטבעי של העם, מה שלתכלית זה הגיעה עוד מאז הפקודה: "פרו ורבו ומלאו את הארץ!". לא כאלה העקשנים החדשים המעקשים את דרכם, לשחת את זרעם ארצה, וכמו שהארכתי בזה במקום אחר. וכשהיה הכהן הגדול נכנס לפני ולפנים והיה מסתכל על אבן האדם, היה מתפלל על ריבוי המין בישראל, ושתפקדנה כל העקרות להפראה ולהרבאה בזרע של קיימא.
אולם כשם שאבן האדם מראה בייחוד את חובת רבוי המין, הנה תשמש אבן הפטדה לטהרת המין, מה שאנו למדים מקביעת הפטדה כאבנו של שמעון, שעל מפתו הירוקה היה מצויר שכם. מה שמציין בייחוד את הפלגת אהבתו של השבט הזה, לחיי הטהרה והקדושה, עד כי בשביל "מעשה פוגמת" בחיי הטהרה, נכונים היו להרוג עיר שלמה לפי חרב. מה שמורה לכל אחד מישראל עד כמה גדולה החובה על כל אחד מישראל לראות להשגיח בעיניים פקוחות על אחיותינו ה"דינות" השונות, שלא תתחללנה בידי "השכמים הערלים" הקמים לנו בכל עת ועת. וכשנסתכל איפא בדגלו של שמעון שהיה ירוק, סמל הטבע הפורחת ברעננותה בימי האביב היפה, אז נזכר נא לעולם כי חיים רעננים וטובים לא יתכנו בלי חיי טהרה נמרצים, וכשם שאנו מחזירים אחרי היופי והרעננות של בנותינו בנות ישראל העדינות, כן עלינו ביותר להקפיד ביחוד שלא תפגשנה כלל עם "השכמים הערומים" האורבים להן בסתר. וכשהיה הכהן הגדול מסתכל על ה"פטדה" היה מכוון את לבו להתפלל על טהרת המין בישראל. וכמו שאמרו ז"ל, גן געול אחותי כלה, גן געול מעין חתום, גן נעול אלו הבתולות, מעין חתום אלו הבחורים. גם הגן הצמא לפעמים למים, אינו מניח למעיינות זרים להשקות את ערוגותיו, והמעין גם הוא אינו רוצה לבזבז את מימיו על גנים זרים. הגן והמעין כאחד חתומים ונעולים הם אצל ישראל, מכל השקאה זרה שאינה מקודשת ורצויה לד' אלהי ישראל. והנה לזאת ריבוי המין וטהרת המין אלה הן הוראות תכונות אבני "האדם והפטדה"!
"לוי, ברקת, וכו' ומצוייר עליו אורים ותומים"- אבנו של לוי משמשת כבר תעודה לחייו הרוחניים של העם, ועל כן היה על דגלו מצוייר "אורים ותומים" על שם תעודתו להורות משפט ביעקב ותורה בישראל. ידע נא העם את מפרנסיו הרוחניים, את נושאי הארון שומרי משמרת ה' לעבודה ולמשא. ויזכרו נא כלם כי אין יקום לארץ בלי רוח ובלי חיי נשמה.
כי על כן איפא בא דגלו של לוי שהיה תמונה נאמנה, מחותם תכנית אבנו, להעיר תמיד לעם לפקח על כחות "האורים ותומים" שלו, בתור אנשים ובתור עם מיוחד לאלהים. וכשהיה הכהן הגדול מרגיש ב"ברקת" שעל לוח לבו, היה לבו הומה בתפלה על חייו הרוחניים של האדם שלא יהא כסום, כפרד, אין הבין, וכי העם ידע את חובתו, למדריכיו הרוחניים הנאמנים, להרים את תרומותיו ומעשרותיו קדש לד'!
"יהודא נפך, וצבע מפה שלו דמותו כמין שמים. ומצוייר עליו אריה", המרמז על תכונת המלכות בישראל, שהיא צריכה להיות כלה שמימית. כל הכחות הפוליטיות צריכות להתבסם בייחוד על האלהים, וכמו שכתוב, באלהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו. וכשהיה הכהן הגדול מעיף עין על הנפך שעל לבו, היה מתפלל על תפקידי המלכות בישראל, על גור אריה יהודא, שישכיל ויוכיח לגוים רבים.
"ישכר ספיר וכו' ועל מפה שלו מצוייר שמש וירח, על שם ומבני ישכר יודעי בינה לעתים". והוא בהקדם מה שאמרו ז"ל (מדרש רבה תולדות) "ויעקב היה איש תם יושב אהלים, שני אהלים, אהלו של שם ואהלו של עבר", עד כאן. והנה שני אהלים מיוחדים הללו למה? והנראה כי חכמנו ז"ל רצו להורות בזה, כי עוד מקדם קדמתה היו תמיד בישראל שני אהלים מיוחדים לשני מיני למוד והוריה. ראשונה לכל, היתה כמובן, חכמת התורה והדת, שלתכלית זה היה מוקדש ביחוד "אהלו של שם" כמו שכתוב, ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין והוא כהן לאל עליון, שהיה שם בן נח. ואולם השניה לחכמת התורה היא חכמת הטבע והמדעים הכלליים, וכמו שאמרו ז"ל (שבת ע"ה) מנין שמצוה על האדם לחשוב תקופות ומזלות, שנאמר ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים. איזו היא חכמה ובינה שהיא לעיני כל העמים, הוי אומר זהו חישוב תקופות ומזלות. ולתכלית זה היה מתוקן "מדרשו של עבר", שתעודתו היתה להתאים את גאון גבורת החול של צרכי הזמן הכלליים, עם הוד קדושת הנצח של התורה, ולהוסיף תמיד מחול על הקדש, ומתמצית המדעים הכלליים לשוות הוד והדר על חכמת היהדות הנאמנה, שלתכלית זה היה מיועד אחר כך בישראל "שבט ישכר", שעל דגלו היה מצוייר שמש וירח, על שם ומבני ישכר יודעי בינה לעתים. והנה אף על פי שגם בהם היו הרבה ראשי סנהדראות שעסקו גם במקצועות שבתורה, הנה בייחוד היו בעלי בינה לעתים, חוקרים מדעים בשדה העבודה המדעית הכללית המשותפת לכל העמים. ובאופן כזה ראינו כי לוי וישכר, הברקת והספיר שניהם כאחד היו קבועים בחשן המשפט על לבו של כהן גדול, התורה וההשכלה, המדע וההוראה מאוחדים מצאו את המקום הנכון להם בקרב העם. וכשהיה הכהן הגדול מסתכל באבן "הספיר" היה מתפלל, רבונו של עולם ! האר את עיני עמיך ועיני כל בני אדם בכל דבר חכמה והשכלה לטובה, שלא יכשלו באורות זרים המדיחים את האדם מדרך התורה וש"ההשכלה הנכריה" אמריה החליקה, לא תשטוף בזרמיה הכבירים את מקדש גאון היהדות הנאמנה. חכמת החול צריכה לשמש כהוספה לחכמת הקדש, ולא להיפך, כמו שעושים צעירנו היום, שהם מוסיפים מחכמת הקדש של היהדות והשפה הקדושה, על חכמת החול שלהם!
והנה לא נתעכב עוד יותר על יתר האבנים לתכונותיהן בישראל, כי יארכו עלינו הדברים מאד, וקבענו להם מקומות אחרים בספרנו זה בע"ה, יעויין שם.
הוא שאמר המשורר "ידיו גלילי זהב, ממולאים בתרשיש, מעיו עשת שן מעולפת ספירים", כי בבואו לתאר את יופיו של הדוד העליון הוא אומר, כי לבד מה שידיו הם "גלילי זהב" שהוא משפיע את הזהב והאבנים היקרות בעולם, לצרכי תכשיטיו של אדם, לפאר בהם את כל חמודותיו, הנה הן עוד "ממולאים בתרשיש" והוא על פי מה שאמרו בנידן הדגלים. "אשר תרשיש וכו' ומצוייר עליו אילן זית, על שם מאשר שמינה לחמו". הנה אנו יודעים כי זו היא סגולת התרשיש להעשיר את בעליו בעושר הטבע של ברכת הארץ, שצרכי האדם נזקקין כל כך אליו. הנה לזאת גם היופי מצד התכשיטין, גם היופי מצד הצורך, כשומנה ועושרה של הטבע, משפיעות הן הידים החביבות הללו. אולם אחר כך הוא מוסיף עוד: "מעיו עשת שן, מעולפת ספירים", שכשם שהמעיים של האדם הם משמשים את עצמותו היותר פנימית, העובדים בקרבו עבודת העיכול והיתוך המזון ליסודותיו ולתעודותיו, כן הם מעיו של הדוד שהם עצמות פנימיות קיום העולמות כלם, הלא הם המדות הראשיות והתכונות היסודיות של הדוד, שמהם יצר את האדם, בצלם דמות תבניתו, להאציל בקרבו שפע אורות וסגולות נפשיות לחייו הכוללים כל כך שמתייחדות ונאצרות בייחוד, בתואר ה"ספירים" והאבנים הטובות שמהם נעשה החופות לאדם הראשון.
כי הנה אחרי שהקב"ה עשאו לאדם הראשון גולם, חסר הכחות האנושיות הנבחרות, העמיק אחר כך לעטרהו כבוד עם החופות שעשו לו בגן עדן מכל האבנים היקרות, חותם תכנית הכחות הרוחניים הנעלים, שהיו נשואות אחר כך על לבו של כהן גדול בחשן המ שפט ולהטביע בו את מבחר הכחות האלה שיתנחלו ממנו לזרעו אחריו לדורות עולמים.
על ידי חופת הנפך למשל, נטע בו את כחות המלכות, שורש אבנו של יהודא, אליהם כונן את מבחר הכחות הפוליטיות לרדד עמים תחתיהם. על ידי חופת היהלום, שורש אבנו של זבולון, ירה את חצו לנטיעת הכחות המסחריות הנפלאות, שעל דגלו היה מצוייר "ספינה", על שם זבולון לחוף ימים ישכון, לסחור ארץ ומלואה. על ידי חופת התרשיש שורש אבנו של אשר, האיך לנצל את כחות האדמה שתתן את כחה לעובדיה, ועל ידי הברקת והספיר את הכחות המוסריות והמדעיות הנבחרות, שכל זה כללו האבנים שנשאן הכהן הגדול על לבו, "לזכרון לפני ה'", שיזכור איפא ברחמיו את יציר כפיו הראשון שהעטיר אותו בעשר חופותיו אלה, להטביעהו בשפע כחות חברתיים ורוחניים, ולהנחילם לכל באי עולם אחריו, דור אחרי דור.
הוא שאומר הכתוב (בפרשת האזינו) "זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודוד וכו' בהנחל עליון גוים בהפרידו בני אדם יצב גבולות עמים למספר בני ישראל", שענין הגבולות בכאן אינו מכוון על גבולות הארצות והמדינות בלבד, כי אם בייחוד גבולות הכחות הרוחניות והסגולות הנפשיות שאנו רואים בהפרדת בני אדם לתולדותיהם, הוא הכל ממספר שתים עשרה האבנים הטפוסיות והתכונתיות שהיו נשואות על לבו של כהן גדול בחשן האפוד, שכלן התנחלו אליהן ממקור קדמונו של עולם, ממקור עשר חופותיו של אדם הראשון. והכל הוא למספר בני ישראל, כי הם "צנורות ההשפעה" הזוכים והמזכים אחריהם לכל העולם כלו. וכדגרסינן תמן, שתפלתו של כהן גדול ביום הכיפורים היתה: יהי רצון שתהי השנה הזאת שנה שחונה, גשומה וטלולה, שנת זול, שנת משא ומתן וכו', שהתפלה ההיא כוללת איפא את כל העמים, להביא ישע וברכה לכל העולם כלו.
מעתה נשכיל לדעת, כי להחשן ולהאפוד היה לכל אחד, באמת, מקור מיוחד ומטרה מיוחדת. ואף על פי שהיו שניהם מרוכסים זה בזה, והחשן לא זח מעל האפוד, מכל זאת היה לכל אחד הוראות מיוחדות בפני עצמן. והוא, כי על האפוד היתה בייחוד אבן השהם האחת, שורש אבנו של יוסף, אלא שנתחלקה לשתי כתפת האפוד, ועל כרחך כל מקורה וצור חוצבה ממקור ישראל, הוא מיוסף הצדיק עליו השלום, מידי אביר יעקב ומשם רועה אבן ישראל. ואחרי שעמד באותו נסיון של אשת פוטיפר כבר נתבשר אז, רצונך שיכתבו שמך על אבני אפוד וכו', ועל כרחך, הוראותיה ומטרותיה של האבן הזאת מיוחדות אך לישראל בלבד, ובגוים אחרים לא תתחשבנה.
אולם אבני החשן יש להן מקור אחד לגמרי, ממקור "קדמונו של עולם", מקור עשר חופותיו של אדם הראשון, הכוללות כבר את כל האנושית לתולדותיה, אולם לפי שהציב גבולות עמים למספר בני ישראל, כי הסגולות האנושיות תתעצמנה ותעברנה על ידי שבטי בני ישראל, שהתורה חלקה אותם כל שבט על אבן מיוחדת אשר ממנו פריו נמצא בכל הגוים. על כן נשא אותם הכהן הגדול על לבו, לעורר זכרון חופות חיתונים והתכתרות הכחות שעשה לאדם הראשון בגן עדן, להורות תעודת הבדלת הכחות בהפרדת בני אדם. על כן באו כל האבנים האלה לבדנה, להאציל את ברכת החופות הסגולות על כל הארץ.
הוא מה שהודיעה התורה "והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל"! כי אף על פי שהאבנים הולכות ממקור קדמונו של עולם, אם כן היו צריכות האבנים להיות על שמות האבות אברהם ויצחק שמהם יצאו גם עמים אחרים כישמעאל ועשו וכו', עם כל זה, הנה צנורות ההשפעה המרכזיים, שורש התפצלות הסגולות והפרדת הכחות התחילה בייחוד למספר בני ישראל, משבטי יה הדגולים, הוי "והאבנים תהיינה על שמות בני ישראל"!
והוא אשר הדגישה התורה אצל האפוד, "אבני זכרון לבני ישראל"! כי למרות הריבוי המוכרח להתפתח בקרב העם על ידי אבני החשן השונות, הנה עליהם לזכור תמיד כי "אל יזח החשן מעל האפוד", כי סביב אבן השהם, אבנו של יוסף, יתרכזו איפא כל האבנים, כאשר התאחדו כל השבטים במצרים תחת חסותו של יוסף. ועתה גם עתה, לאחר הבדלת הכחות של השבטים, אינם צריכים להיות אלא כענפים המתפצלים מתוך האילן, מאוחדים כלם אל "האבן הראשה" הוא האפוד.
אולם אבני החשן משמשות ביחוד "זכרון לפני ה'!" שמקורו הולך ממקור קדומיה ש ל היצירה הראשונה, הכוללות כבר את כל האנושיות לתולדותיה. הנה לזאת "לזכרון לבני ישראל" משמשת אך אבן האפוד היחידה ו"לזכרון לפני ה'" משמש אך החשן. אבל החשן צריך להיות מרוכס תמיד אל האפוד, וגם ה"אורים ותומים" שמאירים את דבריהם, ומחממים דבריהם, יחדיו אתו יהיו תמים!
(מתוך תועפת ראם, מאמר ארבעה עשר, מאת הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)
מספר הצפיות במאמר: 45
הרב משה אליעזר דאנאטה (דונאט), נולד לאביו הרב שמואל, בשנת תרנ"ח (1898). משנת תרפ"ב כיהן כר"מ בטופולצ'ן, משנת
תרפ"ו כיהן כאב"ד של עיר חדש ומשנת תרצ"ג היה רב החברא קדישא בפרסבורג. מחבר ספר "דבורי אמת – הלכות שמחות וש"ת" [תרצ"א] וספר "אהל משה" – ב"ח על מאמרי חז"ל [תרח"ץ]. בהסכמות ספריו הנלהבות כותבים עליו גדולי דורו "הרב הג' מעוז ומגדול חו"ב משנתו זך ונקי מוכתב בנימוסין וכו'", "ידידי הרב הגאון הגדול חו"ב טובא משנתו זך ונקי מחבר חבורא חכימא משיב מלחמתה של תורה בסברא יקירא ובפלפלא רבתא איש יקירא מפורסמא רבתא","ידידי הרב המאור הגדול לממשלת התורה אוצר בלום". הרב נספה בשואה עם משפחתו באושוויץ.
