קטגוריה: ארץ ישראל

ב"ה דונאסערדאהעלי יום ה' לסדר שלח תרצ"א לפ"ק.
רב ברכה ושלום לכבוד ידידי הנעלה הרבני המופלג בהפלגת חכמים ונבונים ווח"ס יקר ערך במעלות ומדות טובות ותרומות כש"ת מו"ה משה גאלדשטיין נ"י, בעיר ואם בישראל מונקאטש תע"א.

אחרי דרישת שלומו הטוב. נתת שמחה בלבי מעת שראיתי איזהו קונטרסים עולים ויפים מספרו הבהיר 'מסעות ירושלים', אשר עולה ומדפיס לזכר עולם כל ההרפתקאות והזדמנות מנסיעה הקדושה כאשר זכינו לעלות רגל לארצנו הקדושה בצירופא דקדושה עם שר התורה היה אדמו"ר הגאון הצדיק המפורסם בכל אפסי תבל מרן רבינו חיים אלעזר שפירא שליט"א האב"ד ור"מ דק"ק מונקאטש תע"א. וטוב עשה מעלת כבוד ידידי נ"י במעשי ידיו אלו למען יראו בני עמנו וידעו ויכירו המסירות נפש שהי'ה לאדוננו בכדי לבצע זממו להזדמן ולפגוע בהאי סבא קדישא מרן רבינו שלמה אליעזר אלפאנדרי זצ"ל (להבדיל בין חיים לחיים) ומעלת כבודו נ"י רשם בזכרונו את כל דיבור ודיבור ושיחת תלמידי חכמים שהיה ביניהם. להבדיל בין חיים לחיים (זולת מהסודות הנוראים שלא ידענו). וטובה כפולה ומכופלת עשה על שמסר תוצאת הספר וכל שבח היתר על הוצאה לטובת החזקת ישיבה רבתי 'דרכי תשובה'. ואין שום צורך לצייר גודל מעלת המצוה של החזקת בחורי חמד לומדי תורה הקדושה בהתמדה רבה וגדולה תלמידי מרן כ"ק אדמו"ר שליט"א ושכרם של כל קוני הספר 'מסעות ירושלים' יהיה כפולה בזה ובבא, וכל אשר יוסיף על המחיר שיקצבו בעדה יוסיפו לו שנות חיים ברב ברכה והצלחה אמן כן יהי רצון.

ובאמת אימה ופחד חיל ורעדה יאחזני בזכרי אותן ימים הקדושים וטהורים שעברו (חודש אייר דשנת תר"צ) כאשר ראינו אותו צורה הקדושה והטהורה דהאי סבא קדישא זצ"ל. וגודל כבוד התורה אשר הראו באותות אהבה ושמחה בני ארצנו הקדושה אל מול פני כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א. וכאשר זכינו להשתטח על קברן של צדיקים מאורי וגאוני העולם זצ"ל, ועל ידי התפלות ובכיות הנוראים של כבוד קדושת אדמו"ר שליט"א נתעוררנו עד אין לשער ושפכנו לבינו בתפלות חמות ונלבבות. וכמה היה קשה פרידתנו ממקומות הקדושים ומארצנו הקדושה, ורק בתקוה שבקרוב ובמהרה נעלה לציון ברנה, עזבנו אז את ארצנו הקדושה. ויהי רצון שנזכה עוד בימינו לביאת גואל צדקינו ולשמוע בקרב שופר של משיח אמן כן יהי רצון.

כעתירת ידידו הדורש בשלומו כותב וחותם בכל לב ונפש חפיצה,
ה"ק הילל וויינבערגער

אב"ד דפה קהילת דונא סערדאהעלי והגלילות תע"א

(הסכמה לספר 'מסעות ירושלים', מאת הרב משה גולדשטיין הי"ד)

ב"ה מוצאי שבת קודש אור ליום א' לסדר 'ו'משה ה'יה ר'עה א'ת צ'אן' [צ"ל: ו'משה ה'י'ה' ר'ועה א'ת' צא'ן' = תרע"ח] לפ"ק פעהי"ת פרסבורג יצוא"ס

החיים והשלום וכל טוב סלה לכבוד ידידי הרב הגדול בתורה ויראת ה' קדומה, חריף ובקי עצום, צנא מלא ספרא וכו' וכו' כש"ת מהו' יהונתן נ"י גבר ענוותן שטייף דומ"ץ בק"ק עיר ואם בישראל אונגוואר יע"א.

אחרי דרישת שלומו הטוב – כבוד מעלתו הרמה בוודאי ישתומם על המראה ותמה יקרא, על אשר אני מעודי לא הערכתי אליו שום מכתב עתה אני בא במנילה עיפה! מה טעם יש בה! ומה השיאני לזה! על כן אערוך מכתב וממילא ינתן טעם לדבר אשר השיאני לזה.

הנה ראיתי במכתב עיתי וגם שמעתי בבשורה לא טובה אשר שר וגדול נפל בישראל שנלקח מהקהלה פארכם והודכם הרב הגאון המפורסם מהו' אלעזר לא"וו זצ"ל ר"מ ואב"ד אונוואר יע"א חבל על דאבדין וכו'. והנה ק"ק אונגוואר לדעתי הענייה תמיד הייתה באותו המיעוט בארצינו אשר בחרו תמיד במנהיגים ואב"ד, אשר גם היו מנהיגי הדור דהיינו גאונים מפורסמים בכל מיני תהלה, גדולים בתורה ובישראל, ולא רצו מעולם באותן רבנים מתחדשים ח"ו, ועל כן בוודאי דעתן זה עוד קיימת וגם עתה רצונם יחד לבחור בטוב, אין טוב אלא תורה, והיות שהרב הגאון הנעדר זצ"ל, לדעתי לא השאיר בנים אשר ירצו למלא מקום אביהם הגדול ז"ל, על כן ראוי היה לק"ק הנ"ל לבקר רב גאון ומפורסם לשם ולתהלה למלאות כסא הרבנות. והנה לדעתי הענייה לאיצטלא זו ראוי היה כבוד קדושת אדוני אבי מורי הרב הגאון הצדיק המפורסם שליט"א כבוד קדושת מהו' שמואל לוי וויינבערנער האב"ד ק"ק עיר ואם בישראל דונא סערדאהעלי יע"א, באשר הוא מקדמת דנא מפורסם לחריף ובקי עצום, ומלבד קדושתו ופרישתו הוא בר אבהן וחתנו של הרב הגאון הקדוש מרן ר' הילל ליכטנשטיין זצ"ל אבדק"ק קאלאמייא.

והנה כבוד קדושת אדוני רבי מורי ורבי שליט"א נתקבל פעם ראשונה לרב אב"ד בק"ק באדראג קערעסטיר בפה אחד בלי שום בחירה, והיה שם רועה את הצאן קדשים שמנה שנים, ואחר כך למלא ולקיים את ציווי אביו הרב הגאון הקדוש ז"ל מניגרעשד יע"א אשר צוה ביציאתו לפני פטירתו שהוא להבדיל בין חיים לחייים ימלא את מקומו, על כן קבל שם את כס הרבנות והיה שם שתי שנים, ואחר כך נתקבל בפה אחד לאב"ד בנאדי באניא יע"א, ונהג שם את צאנו עשתי עשר שנים, וכמה תקנות גדולות התקין שם. וזה כשנים עשר שנים אשר הוא יושב על התורה ועבודה בק"ק עיר ואם בישראל דונא סערדאהעלי יע"א. סך הכל הוא עומד במשרת רב אשר דורש טוב לעמו זה ג"ל עיני ואביטה נפלאות שנים ונודע ביהודה וישראל רב חריפתו וגדלותו ודרך תמימתו אשר הוא נורא, בראש וראשון על דגלו דברי שאננו – מדבר שקר תרחק – כי כל פעולותיו ועסקו היה תמיד על דרך האמת והישר, ומעודו עד היום תמיד עשה לילות כימים, והלך בשיטת לא איברי לילא אלא לגירסא, וממש שם לילות כימים. ועל כן זכה ב"ה שנמצאים אצלו בכ"ג שלשה עשר חיבורים עצומים מהדורות חשובות להלכה ולמעשה ופלפולא טובא וכמה מהדורות על תנ"ך ואגדות הש"ס, ולדעתי הענייה נאה ויאה לק"ק אונגוואר שיקבלו איש גדול כזה למנהיגם. ואולי מאד היה כדאי שכבודו הרמה נ"י יציע לפני פני העיר את דעתו (ולעניות דעתי בוודאי דעתו בעניין זה כדעתי הענייה), שיכבדו ויבקשו את פני הרב הגאון המפורסם דק"ק סערדאהעלי שיקבל את המשרה בקהלתם, כי יש לו גם שאר מעלות ומדות טובות, ואם יבחרו יקיימו 'ובחרת בחיים'. ועתה אסיים בברכה כפולה שלום ושלוה השקט ובטח, והנני חותם באהבה רבה ובדרישת שלום ידידו אוהבו המחכה לתשובתו הרמה מכבדו כערכו.

הק' הלל וויינבערגער בן לאדוני אבי מורי ורבי הרב הגאון המפורסם אבדק"ק דונא סערדאהעלי יע"א, יושב על התורה בבית חמי הרבני המ"ומ כש"ת מהו' ר' יאקב שמואל שלעזינגער נ"י פק"ק פרעססבורג יצ"א.

נ"ב כדי שלא ישאר הנייר חלק אכתוב כאן איזה הערה אשר הערתי עליה בימים אלו…
ידידו הנ"ל
אחכה לתשובתו ולדעתו בענין שמעבר לדף. אדרעססע שלי…

 (קובץ כרם יבנה, תשע"ה, עמו' יא)

בתחילת הספר מביא איזה עובדות מגדולי וצדיקי ישראל לחזק כח שמירת שבת כהלכתו. רציתי להוסיף עובדא אחת ושתים וכדאי שיכתב לדור אחרון. מסר לי לפני ה"ן שנים כבוד ההגאון הצדיק רבי הלל ויינברגר זצ"ל גאב"ד סערדאהעל, שחותנו הרב הצדיק ר"י שלזינגר שהיה מצאצאי הגאון הצדיק המפורסם רבי הלל ליכטנשטיין ז"ל גאב"ד קאלעמיי, מגדולי תלמידי מרן החתם סופר זי"ע, וכידוע היה מוכיח גדול בשער, ובאחד מספריו הקדושים מטיף מוסר לעיר פרשבורג שנמצאו בה בעוונותינו הרבים מחללי שבת בל ישכחו אמרו רבותינו ז"ל שחילול שבת גורם שרפה. וכשהייתה השרפה הגדולה בעיר פרשבורג ונשרפה כל רחוב היהודים כידוע, גר גם ר"י שלזינגר שם, והתחילו הלהבות לכלות ביתו עד שהוצרכו להשליך כל הספרים מהקומה של בית לרחוב. וכולם נשרפו, ונשאר רק דף אחד מספרי הגאון הקדוש רבי הלל זי"ע הנ"ל, שהיה גם כן נשרף משני הצדדים, ונשאר רק כמה שורות שבו מזהיר העיר פרשבורג מפני האש של שריפה.

(אגרת מהרב הגאון ר' שמואל הלוי ואזנר בעל 'שבט הלוי', מלכים אמניך)

---

הרב הלל ויינברגר הי"ד, אב"ד סרדהאלי (דונאיסקה סטרדה) וראש ישיבת 'בית הלל' בעיר, נולד בז' בטבת תרנ"ה (1895) בנאג'-באניא, לאביו ורבו הגאון רבי שמואל לוי ויינברג אב"ד קערעסטור, ניעגרעשט, נאג'-באניא וסרדאהלי, מחבר שו"ת מהר"ש לוי, ולאמו, הדסה, בתו של הגאון רבי הלל ליכטנשטיין מקאלאמיי.

הרב הלל למד בישיבתו של אביו בסרדאהלי. בהיותו בן 17 הוסמך לרבנות על ידי רבי שמואל רוזנברג מאונסדורף מחבר שו"ת 'באר שמואל'. בנוסף נסמך על ידי רבי מרדכי לייב וינקלר ממאד מחבר שו"ת 'לבושי מרדכי', על ידי רבי יצחק גליק מטולצ'ווה מחבר 'יד יצחק' ועל ידי רבי ישעיה זילברשטיין מווייצן מחבר 'מעשי למלך'.

בשנת תרע"ד התחתן עם מרת לאה, בתו של הרב הגביר ר' יעקב שמואל שלזינגר מפרשבורג, אחיו של הרב עקיבא יוסף שלזינגר מחבר 'לב העברי'. לפני החתונה הפסיד החותן כמעט את כל רכושו בעקבות השריפה הגדולה שפגעה ברחוב היהודים בפרשבורג.

לאחר נישואיו התגורר בפרשבורג, ועסק בתורה בהתמדה ובדוחק, יומם ולילה. על מנת שלא יפריעו לו במהלך לימודו, הוקצה עבורו בדירתו הקטנה, חדרון נפרד, שהיה גדוש בספרים, ובו שולחן קטן וספסל, ולא היה בו מקום לזוז. הרב החל להפיץ תורה בפרשבורג. הוא ייסד והעביר שיעורים בחברת 'מהדרי ולומדי הש"ס', והיה המנהל הרוחני של מוסד 'יסודי התורה'.

בחודש כסלו תרפ"ה, בהוראת אביו, עבר לקהילת סרדאהלי לכהן שם כדיין. זמן קצר אחר כך, כחודש אדר תרפ"ה נפטר אביו,  והרב הלל מילא את מקומו כאב"ד ור"מ בסרדאהלי.

אף שהתפלל בנוסח אשכנז, היו לבושו והנהגתו של הרב הלל בסגנון חסידי, ומידי פעם נסע לשבתות להסתופף בצל של האדמו"ר רבי חיים אלעזר שפירא ממונקאטש. בשנת תר"צ (1930) נסע לארץ ישראל לביקור, ביחד עם האדמו"ר ה'מנחת אלעזר' ממונקאטש ורבנים נוספים.

בשנת תרצ"ד בחרה בו קהילת קאלאמיי לאב"ד, אך הרב בחר להישאר ולשרת את קהילתו בסרדאהלי.

בשנת תרצ"ה נפטרה בתו הדסה, בהיותה בת 18.

הרב עמד בראש הישיבה הגדולה 'בית הלל'. על מנת להאכיל את תלמידיו הרבים, ייסד הרב בית תבשיל, בבניין הישיבה שנבנה בשנת תרצ"ו. במהלך בניית בית התבשיל אירע אסון ונהרג בנו של הרב הלל, יעקב שמואל, זמן קצר לאחר בר המצווה שלו.

בשנת תרצ"ח דרש לבטל נשף מעורב שתוכנן להתקיים בפורים ונועד לגייס כספים עבור עניי העיר. כאשר נודע לו שלא קבלו את דרישתו, קם הרב באמצע סעודת פורים, והגיע בריצה למקום הנשף עם מלויו, ופיזר אותו.

הרב הכין לדפוס חידושים רבים על מסכתות, על סוגיות הש"ס וחידושי אגדה, וקבע לקרוא להם 'קונטרסי אהבה' – ראשי תיבות 'אמר הלל בן הדסה'. בשואה אבדו כמעט כל חידושיו, ונותר חידוש אחד שחיבר בהיותו בן 11.

במהלך השואה, בשנת תש"ד, גורשו בני קהילת סרדהאלי לגטו. הרב שמר במסירות נפש שלא יגלחו את זקנו. אחר כך גורשו היהודים מהגטו למחנה אושוויץ, ובמהלך נסיעתם ברכבת דיבר הרב הלל בענייני חיזוק האמונה והביטחון בה'.

הרב הלל, רעייתו, ובנם הצעיר לוי הי"ד, נהרגו עקה"ש באושוויץ בכ"ז בסיון תש"ד.

בנו, משה זאב הי"ד, נשלח למחנה עבודה ולא ידוע היכן ומתי נספה.

בתן, הרבנית בילא נהרגה עם בעלה הרב מרדכי עזריאל ויינברגר אב"ד ור"מ בקהילת מארגרטן, עם כל ילדיהם, בג' בסיון תש"ד. הי"ד.

שרדו שלשה מבניו: הרב יחיאל, הרב פנחס והרב עקיבא יוסף.

מכתב יד: מכתב מהרב הגאון הנעלה ספרא רבא לאורייתא מוה"ר יוסף בן ציון באב"ד שליט"א [הי"ד] מ"צ בק"ק מיקילניץ יע"א בדבר התאמת הדת והחיים, בדבר עבודת ספרו של הרב חיים הירשנזון לפתוח פתח לחכם לעמוד על מקצוע שחיי עמנו וארצנו תלוי בו, ע"ד מלך ולא מלכה, ע"ד הסתרת דעות מה שאפילו חכמים העמים כקאנט מסתירים לפעמים את דעותיהם… ע"ד איסור מסילות הברזל בשבת, ע"ד השמיטה… על דבר הדתית והלאומי, וע"ד התואר רב:

ב"ה ח' מרחשוון לסדר והיה ברכה "בחיים עושר וכבוד" [תרפ"ד] לפ"ק מקוליניץ יע"א.

שפעות ברכות וגשמי הצלחות מאלקי המערכות לכבוד הרב הגאון המפורסם בחבוריו היקרים חכם בתורה ושלם במדעים, איש אשכולות ובמדות תרומיות כש"ת מוהר"ר חיים הירשענזאהן אבד"ק הובאקען יע"א.

איש גאון וגדול! אחרי אשר אומר אני שלום למר ולתורתו כיאות הנני בזה להקריב לו – כולו אומר כבוד – את תודתי החמה והנלבבה על דבר אשר הואיל בטובו לשלוח לי את חבוריו היקרים ומפז מסולאים, "מלכי בקדש ד' חלקים", ובאמת לא אוכל לתאר לפני כבוד תורתו השמחה שהיתה לי בקבלי אותם, וזה רק שלשה ימים שהגיעו לידי וכבר עלעלתי אותם מרישא ועד גמירא, ואף אמנם רק מקופיא, אבל אי"ה אשנה עוד פרק זה גם מקבעא.

ובכלל הנני מתן לו תודות ותשורות חן חן על אשר כבוד תורתו היה החלוץ הראשון שהתחיל להתענין במקצוע הספרות החשובה הזו, מקצוע שחיי עמנו וארצנו – לפי השקפתינו החרדים שב"ה רוב בנין ומנין עמנו נמנים עליהם – תלויים בהם ותקוותינו חזקה שהיום או מחר אי"ה יעמדו על הפרק להפתר בתור הלכה למעשה, ומובטחני שבתולדות דברי ימי עמינו וספרותינו בבא השעה על דורנו אנו לתת חשבון על מפעלה לטובת הכלל והספרות, יתפוס כבוד הרב מקום חשוב שם על דבר ספרו זה. וכל איש ישראל אשר ארצו חביבה עליו – והאם נמצא איש מבני עמנו שלא נוכל לאמר עליו כן? – עליו להיות אסיר תורה לכבוד הרב על אשר יצא חלוץ וכבש המסילה העולה בית אל, וגם נוכל לקוות שממנו יראו וכן יעשו גם שאר גאונינו בארץ ובחו"ל. ויתחילו להתענין במקצוע הזה, ובזה יועילו שגם אלו החרדים שלמרות חיבתם החזקה לארצנו ולעירנו לא יכלו להתענין בישוב ארצנו בסמכם על דברי רבינו חיים ז"ל בתוספות כתובות ק"ו ע"ב דעכשיו אין מצוה לעלות לארץ ישראל כי יש כמה מצות ודינים התלוים בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולים להזהר בהם ולעמוד עליהם, אך עתה כשגאונינו יצ"ו יוצא לאור דין ומשפט, בוודאי בכל נפשם ומאודם יגשו לעבוד לטובת ישוב ארצנו.

ועתה הנני בזה לקרא למר חזק ואמץ! ומשוך הלאה עבודתך הקדושה הזאת כי עוד הרבה שאלות כהנה וכהנה שסובבות אותנו ומבקשות להפתר. על דרך משל: מה נעשה עם מסילות הברזל בשבת? ואיך נתאים דיני תורתנו הנצחית עם צרכי החיים והדרישות הדעמוקראטיות של זמנינו זה אשר בייחוד על עמנו כשהיה בידינו להנהיג אותם, ולהראות להעולם איך שהחירות האמתית הנתונה לכל האזרחים בלי הבדל דת ולאום איננה לאבן נגף להלאום השולט, רק להיפך עודנה מחזקת את המלוכה, וכמו שלמדו כל העמים הנאורים חירות השווי זכיות וכל הקולטורה האמתית רק מתורתינו שקבלנו אנחנו עליו את היותם הם כחיות ביער וכפראים בשדה וכשור כאדם אכלו תבן, כן גם עתה עלינו להיות לאור גוים, כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלם? ואיך נתנהג אז על פי דינינו נגד הנכרים דהיינו עדות ונזיקין וכדומה הרבה? ועתה מה נעשה עם מצות שביתת שביעית? כשתתמלא בקרוב תקוותינו שארצנו תתיישב באיכרים עברים מה יאכלו אז? רק בשנה שאיכרים עברים מעטים עודם ובפרט החרדים לקיים שנת שבתון תהיה לארץ נסתה "האגודת ישראל" לקבץ מעות על קרן "השובתי שביעית" ואולי בקושי גדול תעלה בידה לתמוך בהם, אבל מה יעשו אז? ושביתת שביעית היא חובה על כל איש ישראל לא רק מצד "הדת" אך גם מצד הלאומית. על זה כבר הכריז הד"ר נוירדוי ז"ל זה שלש שנים, ומי לנו חפשי גדול ממנו ז"ל וסבל זאת הודה לזה.

כן! שאלות אלו וכאלו קוראות הן לכבוד תורתו: התחלת במצווה משוך אותה גם הלאה, ואנן מה נענה אבתריה? ה' יתן עוז ותעצומות למשוך עבודתו הקדושה. יהי ה' עמו ופועל ידיו ירצה.

ועתה ארשה לעצמי לדבר נם מלות אחדות אדות תוכן ספרו, בכל רגשי אהבה ויראת הכבוד שבנפשי אליו הנני מוכרח להודות שנהג באופן רדיקלי מאד. וחס לי להאשימו על זה, ומי כמוני מרגיש שרק מאהבה נמרצה לעמו ולארצו עשה זאת, באמרו אולי יועילו דברי לטובת עמנו וישקוט המריבה שבין התרדים והלאומים. אבל בכל זאת לא נהג עוד רב בישראל כן שיאמר על כל גאוני ישראל שחיו במשך שבע מאות שנה שטעו בדברי הרמב"ם, וכן לחשוד כל הגאונים והפוסקים, וביניהם גם רבינו משה, שטעו בפשט הספרי "במלך ולא מלכה" וכדומה.

ולא אוכל להכחיש כי ביראת הכבוד הנני מעריץ את כבוד תורתו על אשר [הביע] בפירוש הגות לבו ולא כסה את רעיוניו, ואמרתי על זה תא חזי מה בין גאוני ישראל לגאוני אומות העולם, הלא מי לנו גדול בחכמי האומות מקאנט אשר בחקירתו הבקוריות הרס ולא חמל את השטות הישנות, בכל זאת במכתבו לבן מנחם כותב: "אף שחושב הנני הרבה דברים בהוכחות הכי ברורות, בכל זאת אין לי אומץ לב לאמרם". ורב יהודי אף שיודע שבדבריו יעורר על עצמו חמה וכעס, בכל זאת אינו מביט על כל זה ומוצא הוא לחובה לגלות כל אשר לבו הוגה, אבל בכל זאת מרגיש אני חובה לאמר לו שלא נאות לנו לילך בדרך חכמי אומות העולם אשר רק מי שיסתור ויהרוס שיטת הראשונים ויבנה במה לעצמו, לחכם מומחה יחשב. רק אצלם הוא כן יען כל חכמתם רק ממה שנשען כל אחד על בינתו, ובכן באים האחרונים והנם כננס על גבי ענק, שאחרי שהראשון המציא לו את החומר, הנהו יכול להרחיבו ולשנותו בשכלו, לא כן חלק יעקב, תורתנו נצחית היא, בשתי תורות הנני מדבר, אחת תורה שבכתב ואחת תורה שבעל פה, והאחרונים לא בדו חס ושלום סברות ופשטים מלבם, רק הכל בקבלה איש מפי איש, עד משה רבינו עליו השלום, וחס לנו לחשוב להרמב"ם ז"ל לטועה בדבר משנה. וכבר דמיתי את תורתנו לבגד הנעשה מקומוס, לובשו אדם דק והנהו טוב עליו, לובשו אדם גס ועב אזי יכול להתפשט עליו. כן גם תורתנו בתחילה נתנה לדור דעה וראתה שפחה על הים כו', די היה להם בה והבינו דבר מתוך דבר, וכשהתחילו המוחות להתקטן והלב השמן כשית עבית, גם לעומתם הוכרחה התורה להתפשט והוכ[ר]חו לנו תנאים ואמוראים שיפרשוה לנו, וכן הלאה עם רבנן סבוראי והפוסקים עד ימינו אלה, וכל אחד קבל מרבו עד למשה מסיני. ולו נרצה לעשות פשטים כאלו שעשה כבוד הרב עם "מלך ולא מלכה" אזי חס ושלום בטלה תורה מישראל אשר היא חיינו ואורך ימינו ובזכותה ובצלה נחסה בגוים ולא נתערב ונתבולל בהם.

ואציין לו בזה איזה הערות על ספרו היקר…

ובדבר אשר כתב שהדת והלאום הם דברים בפני עצמם ויוכל איש מישראל להיות לאומי ולא דתי. רבים וגם אני הקטן בתוכם לא כן יחשבו, כי זה רק בין העמים, ואשכנזי למשל יכול להיות קטולי, אנגלי, פרסאי, וגם מושלם, ובכל זאת אשכנזי לאומי הוא. לא כן אצלנו העם הנבחר מכל העמים. אנחנו רק כשקבלנו עלינו התורה והמצות הכריז נביאינו "היום נהית לעם", ונביט נא כרגע בדברי ימי עולם ונראה מה נהיה בכל העמים התקיפים שבשעתם רדו עמים תחתיהם ולאומים תחת רגלם, והיום האם נמצא עוד זכרם על הארץ, ולמה לא שמרו את לאומיתם אחרי אשר אויבם גבר עליהם, זהו רק שהתערבו במנצחיהם ולמדו מעשיהם. לא כן אצלינו. אצלינו הדת והלאומיות לאחד נחשבו, ועל ערקתא דמסאני הקריבו אלפי ישראל חייהם והיא שעמדה לאבותינו ולנו שתחת שחשבה רומא בעת שכבשו ארצנו שהניצחון בידם, טעו וטעו כי אנחנו כבשנו אותם, ובעל כרחם קבלו הרבה מהמוסר היהודי, ועד היכן יוכל להגיע הדבר להפריד הדתיות מהלאומיות מאמר "ברנר" יוכיח באמרו שיהודי אמיתי יכול להיות גם נוצרי אמיתי כאחת חס ושלום.

והנני בזה עוד הפעם להודות לכבוד הרב על אשר שלח לי חיבוריו היקרים ואחרי אשר הגיוניו טובים מאד בעיני ארשה לעצמי לבקשו אולי נמצא עוד אצלו איזה אכזמפלר מיותר משאר חיבוריו שיאבה בטובו לשלחם לי ויפוצו מעינותיו חוצה ומאד מאד אהיה לו אסיר תודה על זה.

ואת והב בסופה, [אם] כתבתי בחפזי איזה ביטוי נגדו שלא כראוי ימחול נא כבוד הרב בטובו לי על זה, כי זו דרכה של תורה זה בונה וזה סותר, הסותר לא יוכל להביט שיפלו אבנים ארצה בישר ומסודר נכון כמו הבונה, ודי לחכימא.

ובזה הנני מברכו בברכת הדיוט שאל תהיה בעיניו קלה שיאריך ימים על ממשלתו ויעבוד לטובת עמנו וארצה ודתנו גם הלאה ויעשיר ספרותינו מתוך הרחבת הדעת ונתראה במהרה בירושלם וארץ הקודש במהרה בימינו אמן. דברי הדורש שלום תורתו כל הימים, מוקירו ומכבדו כערכו הרם.

יוסף בן ציון באב"ד.

נ.ב. אעריהו על זאת שכבודו הרם תאר אותי בשם אב"ד ואינני משמש בתור אב"ד רק בתור מו"ץ, ותאר שאינו שלי למה הוא לי, הנ"ל.

(מכתב יד, בתוך מלכי בקודש, ו, עמו' 101, וראה שם בעמו' 108 תשובת הרב הירשנזון)

---

הרב יוסף בן ציון באב"ד הי"ד נולד בשנת תר"ן (1890) לאביו, הרב יהושע השיל אב"ד מיקולינצה (מיקוליניץ ליד טרנופול), ב"ר הרב משה אב"ד מיקולינצה וקוזלוב, ב"ר הרב חיים אב"ד מיקולינצה, אחיו של בעל ה"מנחת חינוך". לאחר פטירת אביו בשנת תרצ"ה מילא הרב יוסף בן ציון את מקום אביו כאב"ד מיקולינצה, אך הגדיר את תפקידו כמו"ץ. נשא לאשה את מרת גיטל בת הרב יהושע השל באב"ד אב"ד טרנופול.

מכתבים ממנו יצא לאור בסוף מליצי אש, ח"א, ובספר מלכי בקודש, ח"ו. חידושים ממנו יצאו לאור בירחון "עטרת תפארת", סיון-תמוז תרצ"א, שנה א, חוברת ב, סי' ח.

נהרג עקה"ש בשואה בשנת תש"ב (1942).

אחרי שבעת הימים של חג הסוכות חוגגים אנו את חג שמני עצרת. חג הסוכות מסמל את מצבו האמתי של העם העברי בגולה: רופפת ורעועה היא סכתנו, גשמי זעם ורוחות סער [נכנסו] מבעד סככה לתוכה וצלתה מרובה מחמתה. גם ישיבתנו בה היא ארעית ונבדלים אנחנו בה מכל העולם הגדול בכל שבעת ימי החג. ובשביל זה מזכירה היא לנו את מעמדנו הדל והרע בגוים ואת תנאי חיינו הרעועים והרופפים ביניהם זה אלפי שנות גולה. אבל לא רק תמונה בהירה מחיי נדודינו בגולה ייתן לנו חג הסוכות הזה, כי גם את החיים הפנימיים שלנו לכל נוראותיהם הוא יסמל ומראה הוא גם על האדמורליזציה והריק השוררים בתוך מחננו. בחג הסוכות, בעוד עמוד הבית על תלו, הקרבנו שבעים פריט בעד שלומם של כל העמים וגם עתה מוסיפים אנחנו להקריב את מבחר בנינו ואת מיטב כחותינו, את חלבנו ודמנו קרבן אשם על מזבחותיהם של כל העמים אשר אנחנו מתגוררים בארצותיהם. בני העם העברי מעשירם הם את הקולטורות של כל העמים ובכישרונותיהם המצוינים יעזרו להתקדמותם התרבותית והתפתחותם המדינית והכלכלית של כל הגוים, ואין לך מקצוע של איזה ענף מדע וחכמה שלהם, שגדולי הרוח שבנו לא ייקחו בו חלק בראש.

כן שומרים הם בנינו את כל הכרמים, אך לא את כרמנו אנו. גורמים הם כבוד ותהלה לכל העמים אבל מאומה לא יתנו ולא יוסיפו בעד כבודנו אנו. ומה הוא התשלום והשכר אשר ישלמו לנו העמים בעד כל טובותינו ועבודתינו המועילות בעבורם? אין כאן לא הכרת תודה ולא שלומים, רק התייחסות ואותות של בוז, קנאה ושנאה מצדם אלינו הם הגמול היחידי, אשר יגמלונו הם בעד כל טובותינו בעדם. אמנם את גאוני הרוח והמדע שבנו מכניסים הם תחת כנפותיהם, את מקור מחצבתם ומולדתם יעלימו ולעיני כל העמים יתפארו בהם בתור בני עמם, אבל שאר העם העברי כנבלי חרש יחשב בעיניהם. מוציאים הם רק את תוכו של הפרי, אבל את קליפתו ישליכו ככלי אין חפץ בו. וגם אם נותנים הם לנו לפעמים איזו זכיות, אזי הן בבחינת פרורים הנזרקים מעל השולחן. ומה שרע עוד ביותר הוא הדבר שעוד מוכרחים אנחנו להעמיד פנים של שביעת רצון ולהודות בעד החסדים המדומים שהועילו לחלק לנו בעלי חסד האלו. זהו השכר בעד קרבנותינו הרבים והעצומים שאנחנו מקריבים תמיר על מזבחותיהם של כל העמים!

יפה המליצה האגדה שלנו על דבר השכר הזה שמשלמים לנו העמים בעד עבודתנו בעדם את הכתוב:  "תחת אהבתי ישטנוני ואני תפלה" (תהלים ק"ט) – בעד האהבה שאנחנו מראים להם, ישטנוני עוד, ובכל זאת עוד מתפללים אנו בעד שלומם ומוסיפים שוב להקריב קרבנות על מזבחותיהם. את כל זאת מסמל חג הסוכות שלנו. אבל אחרי חג הסוכות, סמל הגלות, בא חג שמיני עצרת, ואחרת היא גם צורתו. חג שמיני עצרת הוא חג התקווה ומסמל הוא את שיבתנו העתידה מגלות לארץ המולדת, ואת יציאתנו המקווה מעבדות לחירות ומשפלות לדרור. ביום הזה יוצאים אנו מסוכתנו הארעית והמטה לנפול ונכנסים שוב להתיישב בביתנו החזק. ולכן אם חג הסוכות מסמל את היציאה, הפזור, הגלות, ההתנוונות וגם את הדמורליזציה והרקבון שבנו, אזי חג שמיני עצרת מראה להפך, על הנחיצות של הכינוס ("עצרת" הוראתו התאסף והתכנש), ההתארגנות וההתמזגות של כחותינו אנו לטובתנו היחידה, וגם מסמל הוא את תקוות השיבה לארצנו ואת יציאתנו מגלות לחירות.

"ביום השמיני עצרת תהיה לכם" – מקודש הוא רק "לכם"! "אם בכל שבעת ימי החג הקרבתם שבעים פרים על אומות העולם, בשמיני עצרת תקריבו על עצמכם" (מדרש תנחומא, פרשת פנחס). אמנם אף אם החג הזה בעיקרו בא ללמד על הצורך למזג ולאמץ את כל כחותינו הפזורים ולהשתמש בהם רק לעבודתנו וטובתנו אנו, ובשביל זה קדוש ויקר הוא לנו החג הלאומי הזה מאד מאד – הנה למרות כל זאת נכנס בו עתה לא מעט גם מן הטרגיות של הגלות שלנו.

רואים אנו כי החגים הם הראי של העמים: בהם משתקפים לא רק תכונתם, אופיים ונטיותיהם המוסריות והטבעיות, כי אם גם את גלגוליהם ומאורעותיהם ההיסטוריים, נחזה בהם. ולכן כמקרה עמים אשר יחוגו אותם, יארע גם להם, וגורלם הוא גם מנת חלקם. כמחזה הזה רואים אנו גם בשמיני עצרת שלנו.

בעוד היות ישראל עם יושב על אדמתו שלו, רענן ומאושר, והיה בחגגנו מדי שנה בשנה את חג הסוכות, אותו החג המזכיר לו את חיי המתלאה והנדודים שלו במדבר – ויחוג אז מיד אחריו גם את חג שמיני עצרת, אותו החג המזכיר לו את התקופה המאושרה של בואו לארצו המובטחת, כבושו אותה, התיישבות בה וצאתו מאז מחיי נדודים לחיי קביעות ותרבות.

עתה ברבות ימי הגלות, אבד החג הזה הרבה גם מן צורת ההוד והתפארת שלו, ויד הגלות הניחה גם עליו את חותמה. קחו למשל את התפלה היפה המיוחדה לאותו החג, היא תפלת גשם, אשר בה נתפלל לאל להטריח מפלג גשם. אבל שוכחים אנו בעידן צלותא הזה, כי לא על ארצנו ירד הגשם הזה ולא את אדמתנו הוא ריווה, לא את שדותינו הוא יצמיח את כרמינו הוא יגדל! כן, בעד אחרים תפילותינו נטויה ובקשתנו שטוחה. וזוהי הטרגדיה הגדולה של עמנו הנמשך זה אלפים שנות גלותנו! כי לא רק במקצועות של המדע, החכמה, האמנות, הטכניקה והמסחר עובדים אנו בעד טובתם של אחרים, כי גם את תפילותינו הנפשיות והקדושות נקדיש גם כן לאשרם וטובותיהם! כן! "עצרת תהיה לכם", מצווה אותנו התורה, וצריכה היא להיות מוקדשת כולה לטובתנו אנו, אבל את צורתו הראויה והאמתית, ואת ביטויו המלא והחזק, יקבל שוב החג הזה בארץ ישראל, במקום שם נוכל לקיים אותו ברוב פאר והדר לכל פרטיו ודקדוקיו, אבל לא בגולה.

(קובץ מתוך ירחון "דגל ישראל", תרפ"ז, עמ' 26-27).

---

הרב ישעיה זלוטניק, רב וסופר וחוקר פולקלור, מצאצאי הגאון רבי ישעיה ברלין. נולד בז'יכלין בה' בסיון תרנ"ג (1893) להוריו הרב מאיר ובלה. בהיותו בן חמש היה בקי בחומש ובפירוש רש"י, ובגיל שש עשרה נסמך לרבנות. בגיל שמונה עשרה נשא אשה את אלטע (אלכסנדרה) לבית ווינרייב. אשתו עסקה במסחר בעורות מעובדים והייתה המפרנסת העיקרית, בעוד הרב ישב והקדיש את חייו לתורה ולתעודה, ללימוד ולכתיבה. עד למלחמת העולם הראשונה שימש כרב וראש ישיבה בסטרמיעץ, שם חיבר את ספרו "פרורי השלחן". הוא תמך בתלמידיו העניים שהיו מאוכלי שולחנו. בזמן מלחמת העולם הראשונה שרפו הרוסים את כל עירו וכל רכושו נכחד. הוא נמלט בחוסר כל לראדום, שהייתה ידועה במפעלי החרושת לבורסקאות שבה, וכיהן שם כרב ומו"ץ. בשל סירובו להתפרנס מרבנות, החל לפרסם מאמרים פובליציסטיים ביידיש בעיתוני ורשה, בעיתוני חוץ, בעיתונות העברית ובעיתוני המזרחי. כתב גם תחת שם העת "ה' י' זהבי" ועסק בצורכי ציבור. בשנת תרע"ט (1919) השתתף כציר בוועידת המזרחי השנייה בוורשה ונבחר לנשיאות הוועדה ולוועדה הקבועה. הוא נודע כנואם בחסד ונתן הרצאות בבעיות השעה ובנושאים ציוניים ויהודיים. הוא מסר שיעורים קבועים בתנ"ך, בהיסטוריה של עם ישראל, בלשון העברית ובתולדות הציונות. לפני מלחמת העולם השנייה הוא היה ממייסדי הוועד האנטי -נאצי וכיהן כסגן יושב ראש הוועד הנ"ל. הוא סייע בידי צעירים דתיים לעלות לארץ ישראל כמעפילים, כאשר נמנעה מהם אשרת הכניסה בשל גזירות "הספר הלבן".הרב חלה במחלה קשה במערכת העיכול, והרופאים הורו לו לנסוע במהירות האפשרית לניתוח בברלין או בפריז, אך בשל מצוקתו הכלכלית והמשבר הכלכלי הכבד בארצו לא היו לו את המשאבים לכך. בצר לו פנה לרב יצחק נסים רחמים מבגדאד בבקשה שיסייע לו לממן את הטיפול הרפואי על מנת שיוכל להינצל ולחזור להרביץ תורה כבעבר.

הרב ישעיה זלוטניק עסק גם בעבודות מחקר ספרותית ותורנית וחיבר ספרים רבים במקצועות ההלכה, האגדה, חכמת ישראל והפולקלור, ובהם: פרורי השלחן" על ד' חלקי השלחן ערוך והש"ס ו"ילקוט ישעיהו" על התרגומים, "וויצען פון אונזער אלטען אוצר", "לעסיקאן פון יידישע חכמות" (תרפ"ט, תרצ"ו), "מאדערנע דרשות" ובו הרצאותיו המלאות באהבת ישראל ואהבת ארץ ישראל (תרפ"ט), "ימים טובים פאלקלאר" עם הקדמה על מהות הבדיחה היהודית (תר"צ), "לעקסיקאן פון יודישע חכמות" (תרצ"א), "חומש פאלקלאר" (תרצ"ח).

כתבים ממנו פורסמו בכתבי עת רבניים: בתוך אוצר החיים, א, עמ' קטז-קיז (תרפ"ה), מאמרים "ראש השנה" ו"חג הסוכות ושמיני עצרת" בתוך "דגל ישראל" (תרפ"ז), במדור "שפתי ישנים", בדגל התורה (תרפ"ח), הערות בשו"ע יו"ד, באהל תורה, קראקא (תרפ"ח), חידושים בתוך קבוצי אפרים (שנה ח, תמוז-אב תרפ"ח), בהצופה לחכמת ישראל, יב (תרפ"ח), הנשר, א סי' טז (תרצ"ג), "להבנת המקרא" – בתוך שערי תורה: עולת החדש (תשרי תר"פ), מאמר "ארבעה ראשי תיבות" בתוך אהלי שם (קלויזנבורג), חדושי מגילה – מתוך חיבורו המדעי על הש"ס: ילקוט ישעיה (פורסם בשנת תרצ"א תוך הצופה לחכמת ישראל, ט"ו, עמו' 310-320). מכתב ממנו הובא בגנזים, א עמו' רל, מכתב ומאמר ממנו נמצאים בארכיונים בספרייה הלאומית. הוא פרסם מאמרי מחקר ומחשבה גם בדו שבועון "מנורה" שיצא לאור בלודז', בשבועון "המזרחי" שיצא לאור בוורשה, ב"התור", "ההד" ו"העולם". מאמרו על תקופת הגאונים פורסם "מזרח ומערב" ג עמו' 405-414, בנוסף סייע לסופרים ומשוררים אחרים בעריכה ובניקוד של יצירותיהם. קרוב לפרוץ מלחמת העולם השנייה עסק בכתיבת ספרו הגדול "די יידישע עטיק אין אונזערע ספרים". מפי השמועה נודע שבתקופת היותו בגטו ראדום כתב ספר שאבד בשואה.

נרצח על ידי הנאצים, יחד עם אשתו בבית העלמין בשידלוביץ, באקציה שנערכה בי"ד באדר ב' תש"ג (21.03.1943).

(בספר "לעקסיקאן פון דער נייער יידישער ליטעראטור", 3, עמ' 656-655 כתב שנולד בגלובנה, פלך לודז, בשנת 1892, ונרצח ב 19.02.1943. בספר האנציקלופדיה של הציונות הדתית, א, עמו' 319-321 כתב שנולד בפלוצק בשנת תרנ"ב 1892. בדף עד שכתבה בתו ברכה טונטר עולה שנולד בשנת 1888, ונספה בשנת 1942 בשידלביץ, אך בדף עד שכתבה בתו סוניה פסטרנק עולה שנולד בשנת 1893).

מפעל חייו של אביו, הרב מאיר זלוטניק, רבה של גלובאטשוב שליד ראדום, היה בחיבור ספר מעמיק על התוספות ובעלי התוספות. בטרם הספיק להוציא את הכתבים לאור, פרצה מלחמת העולם השנייה והכתבים אבדו. עם פלישת הנאצים ברח הרב מאיר זלוטניק למקומות שונים והגיע לקוזיניץ. הנאצים התעללו בו וגילחו את זקנו. הוא לבש טלית ותפילין וחיכה למעניו. הם חזרו ורצחו אותו ביריות והוא הובא לקבורה בבית בהעלמין בקוזיניץ. אשתו וילדיו נרצחו במחנות ההשמדה.

המחברת הזאת מוקדשת לעורר את הארטהאדקסיע ההונגארית לחובת ישוב ארץ ישראל, ע"י יסוד קולוניות כלכלתיות כעין הכול"ל, וניתוח התנאים שבגלל הוזנחו עד כה יסודי מבצרים הארטהאדאקסיים האלה בארץ ישראל, ותיאור מפורט להוצאת רעיוננו זו מכח אל הפועל בעתיד הקרוב בעזרת ה' יתברך.

נדרי לה' אשלם, שקבלתי עלי מאז הצליח הבורא דרכי לנסוע בתרצ"ג עם כבוד אדמו"ר הגאון שליט"א ולראות ארצנו הקדושה וירושלם עיה"ק ת"ו וראיתי בטוב אנשי ירושלם חסידים ותמימים, יראים ושלמים אבות ובנים, פרושים וזהירים נערים וזקנים, מסורת אבותם עבודה שבלב אומנתם, יום ולילה קול התורה בוקע רקיע השמים, לקיים מה שנאמר: "וראה בטוב ירושלם".

ושבעתי עיני ממראה הנוף הנהדר, שדותיה המלאים, גינות ופרדסיה הפוריות, ובניניה המפוארים, המקסימים ביפים תיירי הארץ, ותושביה אחינו בעלי חורין כל רואיה ירגישו ברוחם אותה ההכרה העצמית שאין בני הגלות זכו לשאב אותה, ומעבר השני למטבע החורבן העתיק והפקרות הדור שאין דוגמתה.
ומי אחראי? אבל אשמים אנחנו…

אני מאמין ומקוה על הגאולה השלימה כפי העיקר הי"ב שנחקק ע"י הרמב"ם ז"ל נדחי ישראל יקבץ, ויחזיר מלכות בית דוד, והוא יבנה בית קדשינו. ומדינה יהודית לא תקום עד ירא ה' ממרום, כמו שביאר הגאון ר' משה חפץ ז"ל בספרו מלאכת מחשבת ס' נצבים. מה שאיננו שולל לקנות ולפדות נחלתנו ברשיון הממלכות, למען הושיב שמה מליונים אחינו בני ישראל הנדחים מארצות גלותם.
וכן כתב מהרש"א חדושי אגדות יומא יט: אם ה' לא יבנה בית -זה המזמור נאמר על בנין הבית, ורצה לומר אבל לא על בנין ארץ ישראל. וכן כתיב "בונה ירושלים ה'", דקאי על מקומות הקדושים גרידא, שהרי גם החוש מעיד שארץ ישראל תודה לא-ל נבנית בימינו למופת, ובית תפארתנו עדיין בידי בני-ערבים, ועל זה דוה לבנו. וכן בא הרמז בילקוט תהילים קמ"ז מסורה אגדה היא שאין ירושלים נבנית עד שיתכנסו הגליות, ואם יאמר לך אדם שנבנית ולא נתכנסו אל תאמין.
לכוונה זאת רצוני לעורר בזה, למען בנין מושבות כלכלתיות בארץ ישראל, כעין הכול"ל – וכפי שהרעיש בשעתו הרב הגאון רבי עקיבא שלעזינגר זצ"ל מירושלים. הרי עינינו רואות שזכות הקימה לחרדים בזה, לפי שאבותינו החזיקו את היהדות מיבנה וחכמיה משך אלפים שנה. גם בנין ארץ ישראל מסורת בידינו, עוד לפני הקמת הציוניות, אכן בימינו אלה שנסכרו תעלות העברת כספים ממדינה למדינה ע"י גדרים הבאלוטריות, ובני כוללנו גועים ברעב, לפיכך מעתה עלינו להמשיך פעולתנו בארץ ישראל ביסוד כוללי"ם, כעין הקולוניות באופן שלא יצטרכו שוב להיות עיניהם נשואות על תמיכתנו להבא, אבל בהשקעת כספים הפרודוקטיבית יוכלו להחזיק את עצמם מכאן והלאה בעזרת ה', ולהכין ערי- מקלט לשארית פליטת החרדים, השבים מזמן לזמן לארץ אבותם.
ועוד שהרי שנינו בספרי ס' ראה, יכול אי אתה רשאי להוסיף על הבנין תלמוד לומר "וישבת בארצם", כל מקום שאתה רוצה לבנות בנה. ומעשה ברבי יהודא וחבריו שהיו יוצאים, כשהגיעו לחוץ לארץ זכרו את ארץ ישראל זלגו עיניהם דמעות, חזרו ובאו למקומם, אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.
ולכאורה מהיכי תיתי שאין אנו רשאים להוסיף על הבנין, הרי מכסת האוכלוסין מתרבה בטבע מזמן לזמן? ועוד מנא לנו שישיבת ארץ ישראל שקולה ככל התורה? כי הנה בגלות משטר המדיני, והנהלת מוסדות הציבוריים ביד זרים, ובצלם אנו חוסים, לא כן במדינה יהודית! כשיגיעו עתים בתקופת התקדמות הטכניקה, לפתור בעיות למשל של זרם החשמל, והספקת המים, בית החולים והמשטרה וכדומה שאר מוסדות ציבוריים האיך ינוחו בשבת? יכול אי אתה רשאי להוסיף על הבנין כלל, כלומר בנינים כאלה "בארץ", על זה באה התשובה דרשאין, כי הכנסת התפתחות הטכניקה והשיגותיה לטובת הבריות אינו שולל כוונת תקנות התורה שהרי כך קבלנו "וחי בהם".
אכן התנאי העיקרי לזה, לא לבא בהתנגדות עם התורה והשבת. ולפיכך תלמידי חכמים שבאותו הדור צריכין לדון בשאלות העומדות על הפרק, לפי שהתורה נצחית, ופקודותיה מתאימות לכל עת ולכל זמן, והני רבנים לפני עזבם את הארץ התחרטו על זה, לפי שאולי ארץ ישראל תצטרך לתורתם להתרת ספיקות הציבוריות וחזרו למקומם בל יעדרו.
וברשות הכריזו שקולה ארץ ישראל כי עד שלא הוכחנו בגלוי, שאפשר לפתור שאלות הארץ על פי חוקי התורה, לא קבלו מצוות התורה התוקף הנצחית, ולכן שקולה ארץ ישראל נגד כל התורה, שעל ידי זה יופץ קידוש השם על תוקף אמונתנו שלא תהא מוחלפת, ותורה אחרת מאת הבורא יתברך ויתעלה שמו.
והנה רבים אומרים לו יהא חוב קדוש ענין ישוב א"י, למה לא הכריזו זאת מאורי ישראל שבדורות הקודמים?
בא וראה מה שכתב היעב"ץ בסידור שלו במזמור ליום שני, ארץ ישראל בכללה שוכנת על יד הים האמצעי כבמרכז ג' חלקי העולם המיושב. אבל כל עוד שתוכחות התורה נתקיימו בארצנו במלא מובן המלה, ארץ מדבר ושממה היתה לא ראוי אדמתה לישוב צפופה וחשיבותה לא התבלטה לעין כל.
והנה עדים אנו כולנו היום לנפלאות הבורא בארץ, שסרו לאט לאט המניעות הכלכלתיות בארץ, והיא מתפתחת ומתרחבת לכלכל מליונים נפשות. גבולי המדינות וקשרי הדרכים הרחוקים נצטמצמו ע"י תנועת מכונית, רכבות, ואוירונים בזמננו אלה. תעלת סואץ, תעלת הנפט הבבלי, קשרי מסחריים אקספארט, אימפארט, וטרנזיט הבין לאומי כולם מובלות דרך ארץ ישראל. אפילו בים המלח המציאו, חכירת סמים חמיים יקרים שאין דוגמתה בכל העולם, ומהפכת סדום נתהפכה לברכה. עיר גדולה נבנתה על חופה – כל זה בעיני ראיתי ושמה "קליה" – ומעסיקה כמה אלפים מאחינו בני ישראל המתפרנסים על ידה, במקום שלא זכה אפילו צפור למצא טרף מעולם. על אחת כמה וכמה בארץ ישראל ההיסטורית ממש.
והיינו דאמרינן בפרק הניזקין ארץ צבי, בשעת חורבנה בימי קדמונינו גמרה, שכח קליטתה לא הספיקה לכלכל בלי תמיכת חוץ אפילו מכסת מעט נפשות אומללות בדוחק, ובזמן שיושבים עליה כהיום הזה נתרחבה לכח קליטה של כמה רבבות תודה לא-ל יתברך.

(קונטרס המביט לארץ על הארטהאדאקסיה ובנין הארץ, ועל אשמת מנהיגיה, בודאפעסט, ת"ש)

---

הרב משה וועלץ הי"ד נולד לאביו הרב ישראל, מגדולי רבני הונגריה, רב וראש ישיבה בטיניע, ולאימו חיה שרה, ביתו של הרב חיים אפרים באלאיטי הי"ד. לאחר מלחמת העולם הראשונה עבר עם משפחתו לבודפסט, כמובא בספר של גיסו, הרב משה דב וולנר, "שאלת חמדת צבי", יו"ד, ב:

"אחרי מלחמת עולם הראשונה בשנת תרע"ח, נחרבו בהונגריא קהלות הקטנות, פרצה המהפכה שפגעה בעיקר ביהודים הגויים בזזו ושדדו את כל רכושם, ערום וחוסר כל ברחו לעיר הבירה בודפסט. בין הפליטים היו רבה של טיניע הגאון הצעיר רבי ישראל וועלץ עם משפחתו ילדיו הקטנים, בלי משרה משען ועזרה, עמד בעיר הבירה, ואחרי המלחמה גם הקהילה של בודפסט היתה במצב קשה מכל הבחינות. הנערים בני הפליטים, ברחובות, היו מסתובבים, מופקרים לכל הזרמים. נתרוקן בורו של ישראל סבא, אין בו מים של תורה, אבל נחשים ועקרבים של כל מיני עבירות וחטאים היו בו. ואף ארי של הכפירה והשכלה היה שואג לטורפם. אז אזר כגבור מתניו הרב הפליט מטיניע והקים ישיבה קטנה לתורה ויראה והכה את הארי של הכפירה והשכלה שבבור, דתנא ספרא דבי רב, דהיינו תורת כהנים, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש בין הגויים, והראה כחו ביום השלג, ימי קור וחושך של צרה ומצוקה. התלמידים האלה מאז הגיעו כבר לימי זקנה, וכמה מהם נמצאו בארץ ישראל ולא שכחו את החסד שעשה עם הנערים, ומספרים תמיד את גבורתו וגדולתו מאותם הימים".

בשנת תרפ"ז (1926) הוא פגש את רבו של אביו, הרב הגאון רבי שמואל גוטליב בטאלטשווא. בתשובה שכתב הרב שמואל גוטליב לרב ישראל וועלץ הוא כותב על התרשמותו מבנו (שמואל ברמה, עמ' פה): "בנך היקר הבחור המופלג משה נ"י הגיע הלום. ואקוה שישיג תכלית מאוד נעלה בעהי"ת כי הוא כלי מוכשר לקבל טהרה. ובענין דיבוק חברים הוא אהוב ונחמד לכולם ומי יתן והיה לבבו זה כל הימים. ואקוה כי יהיה אי"ה לאיש מצויין ות"ח גדול אהוב למעלה ונחמד למטה. וימצא חן בעיני אלקים ואדם אשר כל רואיו יכירו כי הוא זרע ברך ה'."

בשנת תרצ"ג הצטרף הרב משה למסע לארץ ישראל, הוא ראה את יופי הארץ, שמע את קול התורה הבוקע ממנה ועמד על הבעיות הרוחניות בה. הדבר עורר אותו לפעול להקמת יישוב חרדי בארץ ישראל שיהיה עצמאי כלכלית, ולקרוא לגדולי ישראל להתמודד עם השאלות העולות בעקבות ההתפתחויות הטכנולוגיות. בז' בתמוז תרצ"ז אימו נפטרה.

דברי תורה מאת הרב משה וועלץ הובאו בספרי קרוביו: בספרו של אביו "דברי ישראל". בספרו של סבו, רבי חיים אפרים באלאיטי הי"ד, "אשר חיים", ובספרו של גיסו, הרב משה שמעון הופמן הי"ד, "תפארת למשה". וכן בגיליונות כתבי העת "הנשר" (ד-יא) בעריכת הרב אברהם יהודה ב"ר נפתלי הכהן שוורץ הי"ד ובכתב העת "לקט ששנ"ה" (תרצ"ו-תש"ג) בעריכת הרב שמואל ב"ר נפתלי הכהן שוורץ הי"ד מסטמאר.

נשא לאשה את רחל בת לאה פולק. בניהם נולדו בשנים תש"א ותש"ג.

בשנת תרצ"ו הוציא לאור בבודפסט את "מגילת מתתיהו" עם תרגום הונגרי והוסיף לו מבוא.

הרב משה וולץ נהרג בא' בשבט תש"ה. אשתו שרדה.

אביו שרד את השואה, כיהן כראב"ד בודפסט ועלה לירושלים. כפי שממשיך התיאור בספר "שאלת חמדת צבי" הנ"ל:

"הגאון רבי ישראל וועלץ שממחנה עבודה חזר בניסים להגיטו, הגיע אז כבר לשנות הזיקנה והיה חולה ושבור. בנו יחידו הרב מוה"ר משה וכל בית אביו נהרגו. בחורף הקשה, בזמן רעב הנורא, היה עז כנמר ויצא מבור היאוש והחרבן, לקבץ את הנשארים, לחזק אלה שממחנות ההשמדה חוזרים, לדאוג לאלמנות ויתומים. והגדיל לעשות בהקמת בית הדין של הקהילה ובית דין מרכזי לעגונות לכל מדינת הונגריה, ובזה הכה את הארי של זנות, בתוך הבור של עריות. בור שהיה מלא עם אנשים ונשים גלמודים, עגונות אלמנות חיות. ותנא ספרא דבי רב, הלכות קשות להתיר עגונות ולבנות חורבות ירושלים. ובזה הציל את היהדות ההונגרית מבור של זנות ועריות.. וארי עלה לארץ הצבי". הוא התיישב בירושלים ב"שיכון הרבנים" ברוממה והתמסר לענייני הרבנים הפליטים ולמפעל אוצר הפוסקים.

הקדמה,

לכבוד מלך מלכי המלכים הקב"ה. הנני כותב ספר זה ובו חידושים במקרא במשנה ובש"ס בהלכות ובאגדות. וחסתי על דברי התורה הקדושה שלא יאבדו וקיבצתים בילקוטי, והוצאתיו לאורה, יהגו בו יראי ה' וחושבי שמו, ישוטטו רבים ותרבה הדעת, ויתרומם קרן התורה במהרה. ומה' אתפלל, יזכני לחדש חידושים אמיתיים ולעבדו באמת ואהיה ממזכי הרבים וכבוד שמים יתרבה.

הכותב למען כבוד התורה,

משה קנאהל, בן אדוני אבי הרב הגדול בתורה ויראה מו"ה דוד קנאהל שליט"א מסטניסלאב. סטרי, ניסן תרפ"ט.

אחרים – "דאגה בלב איש ישחנה" (משלי יב), ואיתא בסנהדרין ק': ישיחנה לאחרים. ושמעתי בשם גדול אחד שאמר בדרך צחות, מאן אחרים רבי מאיר (הוריות י"ג:), ולכן מנהג ישראל על כל תפלה ובקשה נותנים צדקה לקופת רבי מאיר בעל הנס. וכעין זה איתא בספרים הקדושים, "ויירא יעקב מאד ויצר לו" שלא יהרוג את אחרים, מאן אחרים רבי מאיר שיצא מגזע אנטונינוס. (בית משה, עמ' ג).

איש – באבות פרק שני "אין בור ירא חטא ולא עם הארץ חסיד, ולא הבישן למד ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש". הנה הסיום הזה אינו מסוג אחד עם הדיבורים הקודמים דחושב והולך כל הדברים שאי אפשר להיות, ומה שייך דיבור זה לכאן. ונראה דהתנא השמיענו בזה, אף על פי שכל הדברים האלה לא יאותו רק לאיש שמסוגל לכך, אבל במקום שאין אנשים אל תאמר הואיל ואני איני ראוי לכל המדות האלה אמנע מהם. לזה אמר שלא כן הוא. אלא במקום שאין אנשים, אז תשתדל להיות חסיד למד מלמד ומחכים, כי אז במקום שאין אנשים אל תשגיח בזה שהמידות שלך אינן מסוגלות להמעלות האלו, רק תשתדל להיות איש. (בית משה, עמ' ד).

אמנה – במדרש רבה בשלח כג ה, "תשורי מראש אמנה", אמר רבי יוסטא הר הוא ושמו "אמנה", עד אותו הר ארץ ישראל, ממנו ולהלם חוץ לארץ. אמר רבי אלעזר ברבי יוסי כשיגיעו הגלויות לשם יהיו אומרים שירה, לכך נאמר "תשורי מראש אמנה". שמעתי בשם הגאון הצדיק רבי ישכר דוב זצ"ל מבעלזא, ידוע דבארץ ישראל היתה התגלות אלקות בכל מקום, וכמה נסים היו שם באתגליא, כדאיתא באבות עשרה נסים וכו', אבל בגלות הכל באיתכסיא, וישראל קדושים עובדים את ה' יתברך באמונה. ולכן ההר הזה נקרא "אמנה", כי ממנו ולהלן הכל באמונה. ולכן כשיתכנסו הגלויות יהיו עומדים על ההר הזה, בטרם יכנסו לארץ אשר שם הכל בהתגלות, ירצו לומר עוד על כל פנים שירה אחת באמונה, כי מאוד יהיה להם געגועים על העבודה הקדושה שעבדו לה' יתברך באמונה. ולכן בטרם יבואו למקום אשר בו כבוד שמים בהתגלות, יאמרו שירה אחת בחוץ לארץ משום חשיבות עבודת הבורא באמונה. והבן הדברים כי קדושים, ופי צדיק מקור חיים. (בית משה, עמ' ה).

ביטחון – בפרשת משפטים "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה רק שבתו יתן ורפא ירפא". רמוז בכאן על דרך המוסר רמז נכון, ונקדים הקדמות קטנות: אם האדם אינו שם ה' מבטחו ואומר "כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה", אזי יש כוח ורשות להמשחית לחבל בו, כמו שכתוב "ארור הגבר אשר יבטח באדם ושם בשר זרעו ומן ה' יסור לבו" (ירמיה יז,ה). איתא בזוהר הקדוש כל ברכאן דלעילא ותתא ביומא שביעאה תליין. במסכת שבת דף יב: איתא, שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא. נמצא דמי שאינו בוטח בה', רק תולה כל העניינים בכוח ידו, וברפואת החולה תולה בכוחו ובממונו שנתן לרופאים לרפאותו, ואינו מאמין כי מאת ה' היתה זאת, אזי יש רשות למשחית לחבל בו ואין בו כל עוון במלאך המשחית. וזה רמוז בכאן "אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו", בכחו ובעוצם ידו, "ונקה המכה", אז ינקה המלאך המכה בו, כי צריך האדם לידע כי "רק שבתו יתן" שהשבת קודש משפיע, כדברי הזוהר הקדוש הנ"ל, "ורפא ירפא" כדאיתא שבת הוא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא, ולא בכוח זרועו, רק בכח השבת הגדול והקדוש. (בית משה, עמ' ח)

בעבורו, בצדקו – בתפלת גשם לשמיני עצרת, "בעברו אל תמנע מים", "בצדקו חון חשרת מים". יש להבין למה נקט אחר אברהם, יעקב, אהרן "העבורו", ואחר יצחק, משה ושבטים נקט לשון "בצדקו". גם למה בזה נכתב "אל תמנע מים" דמשמע ברכה קטנה, שהמים אל ימנעו אבל לא בשפע, ובזה נכתב "חון חשרת מים" שפירושו בשפע. ונראה לעניות דעתי לפרש ברמז על פי מה שנקדים הקדמות קטנות. א) צדק הוא דין. עיין זוהר הקדוש פרשת בחקותי, ועיין רש"י תענית חץ ד"ה שנאמר אמת. ב) אברהם מידתו חסד, ויצחק מדתו גבורה, ויעקב מדתו תפארת, שהוא ממזג חסד וגבורה. משה ואהרן, הוא לוי וכהן. ידוע דלוי מדתו גבורה, וכהן מדתו חסד. כל זה ידוע בדברי הזוהר הקדוש ובמקובלים. ג) על ידי מסירת נפש יש כח לצדיק לגזור גזירה ותתקיים, כדאיתא בברכות כ. רב יהודה כי הוה שליף חד מסאניה אתי מטרא וכו' קמאי הוו קא מסרי נפשייהו אקדושת השם. ד) הבא להתפלל ולעורר מדת החסד, יוכל לפעול שלא ימנעו צינורות השפע, אבל לא שישפיעו במדה גדושה. אבל הבא בטענת דין יוכל לפעול שישולם כל מה שמגיע חלף עבודתו. עיין בתוספות ברכות י"ז: ד"ה והן נזונין בזרוע. ועתה יבוארו הדברים בס"ד, דאברהם, יעקב ואהרן, דמדתם חסד, והגם דביעקב ממוזג גם כן גבורה, עם כל זה במקום שיש חסד וגבורה מצינו שהקדים הקב"ה רחמים לדין, ולכן בחרוז אברהם, יעקב, אהרן, שמעורר מדת החסד נקט לשון "בעבורו", דאי אפשר לומר "בצדקו" דצדק הוא דין, והם מדתם חסד. ולא יכול לומר "חשרת מים", כי כשמעורר מדת חסד לחון אף אותם שאינם כדאים, די בזה שאל ימנע מים. אבל ביצחק ומשה שהם מדתם גבורה, ובחרוז השבטים נכתב "תולדותם נשפך דמם עליך כמים" דהוא מסירת נפש על קידוש השם, בהם נקט "בצדקו", והכוונה, אם במשפט נעמוד ונהיה כדאים, אז תתן שכר שלם "חון חשרת מים". (בית משה, עמ' יב)

ברא – "בראשית ברא", שמעתי רמז נכון בשם הרב הקדוש רבי ירחמיאל בנו של היהודי הקדוש מפרשיסחא זצ"ל, שאמר דאיש ישראל צריך שה' יתברך ישפיע לו קודם כול בני, חיי, מזוני. ורמוז בתורה "בראשית ברא". "בר" הוא לשון בן, כמו שכתוב "מה ברי" (משלי לא). וגם הוא מלשון בריאת הגוף, שהוא חיים. וגם הוא מלשון מזוני, כמו שכתוב "ויצבר יוסף בר" (בראשית מא,מט). ובנו הרב הקדוש רבי נתן דוד זצ"ל משידלאווצע מילא את דבריו, דמילת "ברא" עולה מספרו בגימטריא "בני חיי מזוני". (בית משה, עמ' יג)

גאולה – איזהו בן העולם הבא, זהו הסומך גאולה לתפלה (ברכות ד:). רעיון קדוש צפון בזה, דהתורה הקדושה מלמדת אותנו שלא נאמר עוד אלקינו למעשה ידינו, ולא כמו בעוונותינו הרבים בזמנינו שקמו חדשים מקרוב, וקנו שדות וכרמים בארץ ישראל, והרבה מעמי הארץ מתפארים שהוא הגאולה האמיתית, והרבה מהם מתייאשים מן הגאולה חס ושלום. לא כן אמרה התורה הקדושה ולא כאלה חלק יעקב, כי יוצר הכל הוא יגאלנו. ועל זה אנו מתפללים בבוקר ובערב שהוא יגאלנו בקרוב, והגאולה שלימה תלויה בתשובה ותפלה. איזהו בן העולם הבא זהו הסומך גאולה לתפלה, שלא יאמר כי הגאולה תלויה בכחו ועוצם ידו, אלא יבין וישכיל כי הגאולה תלויה בתפלה לה' יתברך ובתשובה שלימה, עד אשר ישקיף וירא ה' משמים. (בית משה, עמ' טו).

גבורה – ברכת "אוזר ישראל בגבורה" (אורח חיים מו), יש לדעת מה עניין גבורה אצל לבישת האבנט. ושמעתי מהרב הגאון רבי פינחס כ"ץ שליט"א דומו"ץ בסטניסלאב, על מי מאי דאיתא דלא נבראו רעמים אלא עקמומית שבלב (ברכות נ"ט.) ואבנט מכפר על הרהור הלב (זבחים פ"ח:) נמצינו למדים שהרעמים והאבנט שניהם באים לתקן הלב, אלא שהרעמים מתקנים אלהבא לפשט העקמומית כדי שלא יחטא, והאבנט מתקן את העבר ומכפרו. וכמו שברעמים אמרינן "שכחו וגבורתו מלא עולם", כמו כן אמרינן באבנט לשון "גבורה", שהגבורות שבזה ושזה מתקנים הלב לעבודת הבורא. (בית משה, עמ' טו).

גיהנם – רשעים אפילו על פתחו של גיהנם אינם חוזרין (עירובין י"ט.). לכאורה פליאה גדולה הוא, היתכן הרשע הזה בראותו כי כבר עומד על פתחו של גהינם ותפתה ערוך לפניו ולא איכפת ליה. אתמהה. ואמרתי בדרך צחות, על פי מה דאיתא בספרים הקדושים דלפעמים מכניסים את הצדיק שיעבור דרך הגיהנם, למען יהיה על ידו תיקון לרשעים הנדונים שם. והרשע הזה זדון לבו השיאו לחשוב כי צדיק הוא, ומה שהוא עומד על פתחו של גהינם הוא כדי שעל ידו יהיה תיקון להרשעים הנדונים שם ויעלו עמו. (בית משה, עמ' טז).

---

הרב משה קנול, נולד בסטניסלב להוריו, הדיין רבי דוד (צבי) ורחל לבית רוטפלד, היה תלמידו של רבי דוד הורביץ אב"ד סטניסלב. גר בסטרי. כיהן כאב"ד מיקוליטשין, שבנפת נדבורנה, בגליציה המזרחית (כיום אוקראינה).

מחבר קובץ חידושים ומאמרים על סדר א"ב "בית משה" (פיוטרקוב, תרפ"ט), חלק א', על אותיות א-ג. דברי תורה ממנו פורסם גם בכתבי העת "משכנות יעקב" ו"הבאר", ודברים משמו הובאו ב"פרדס יוסף" מאת רבי יוסף פאצאנובסקי הי"ד (פרשת בהר) ובספר "אהבת יהונתן" מאת רבי בנימין שמרלר (פרשת משפטים). בעיתון נייער מארגען⁩⁩, 3.6.1937 עמ' 3 מוזכר הרב משה קנאהל ממיקוליטשין, כאחד מתשעת הרבנים שהתעסקו ברב המנוח מטרנופול, רבי מנחם מוניש באב"ד.

ככל הנראה הוא נספה בשואה בסביבות שנת תש"ב (1942), כן נספו בשואה גם שלשת ילדיו בגילאים 4, 6 ו- 8. 

על קורות יהודי מיקוליצ'ין בשואה, ראה אתר מורשת יהדות פולין.

הערה: חלק מהמידע כאן מבוסס על דף עד שמילאה בת דודתו. בדפי עד שמילאה היא כתבה שהרב משה קנול נולד בשנת 1910, שאביו נולד בשנת 1882, שאמו נולדה בשנת 1888, ושאחותו רבקה נולדה בשנת 1917.. במקורות אחרים היה מי שהעריך שנולד בסביבות 1890, והיה מי שכתב שהיה אב"ד מיקוליצשין בשנים 1915-1940.

* "הבה נתחכמה לו". הגלות הקשה ביותר תבוא עלינו בעת שאויבינו מבקשים להחכים אותנו, לעשותנו בני אדם נאורים…

* יצחק אבינו חרד פעמיים: פעם אחת כשהיה נעקד על גבי המזבח (במדרש רבה תולדות פרשה ס"ז: מחרדה שחרד על גבי המזבח), ופעם שנית כשנכנס עשו לחדרו אחרי שלקח יעקב את הברכות. נפעם השנית מדגיש הכתוב "חרדה גדולה". מה פשר הדגשה זו? ראה יצחק את צאצאיו זרע ישראל על מזבח ה', בשעה שנעקדים ומוסרים את חייהם על קידוש השם, מתוך שמסרבים להתכחש לאמונת אומן, מיד תקפתו חרדה לנוכח זה החזיון. אבל ידוע ידע כי סופם לעמוד כראוי בניסיונות האלה. ברם, כיון שבא עשו עליהם בעלילה, בטענות כלכליות, שהם רמאים וסחטנים וכיוצא בזה כדבר – שנאמר "ויעקבני זה פעמיים" -ומעמיד פני עשוק ונגזל, וקובע ממילא שהותר דמם של ישראל, דבר זה זעזע את יצחק עד כדי "חרדה גדולה עד מאד". מי יודע אם יוכלו לעמוד בניסיון הזה…

* מי האיש ראוי לעלות ולהתנחל בארץ ישראל? דבר זה נלמד מסדר ארבע פרשיות שבתפילין: "שמע", היינו קבלת עול מלכות שמים, "והיה אם שמוע", קבלת עול מצוות, "קדש", להתקדש ולהיות טהור, ורק לאחר מכן "והיה כי יביאך"…

* ארץ ישראל הוא העולם הבא של עולם הזה וכן העולם הזה של העולם הבא…

* "האוכל מעפרה של בבל כאילו אוכל מבשר אבותיו" (שבת קי"ג ע"ב). עיין בפירוש רש"י שמבאר "מבשר אבותיו שמתו שם בגולה", והכוונה דכל מי שביכולתו לרכוש בית וקרקע בארץ ישראל ולהתפרנס שמה, ולמרות שהדבר בהישג ידו מעדיף לאכול עפרה של בבל, היינו לרכוש קניינים בחו"ל ולהישאר שמה, הרי זה כמי שאוכל בשר אבותיו. הלא האבות סבלו וחיו מעונים בגולה זו, היו נרדפים ומומתים על קידוש השם בפרעות ובטבח דמים ואיך מסוגל איש מיוצאי חלציהם לתרום גם את חלקו לפיתוח ושגשוג אדמת הגלות? אין זה אלא כאוכל בשר אבותיו הקדושים להנאתו…

* ציווה הקב"ה לנח ערב המבול לבנות תיבה. מה טעם לא ציווהו לנסוע לארץ ישראל כדי להינצל, כי שם לא ירד המבול? אלא בזמן שמציף מבול וזרם מים זדונים את העולם, אין זו הגינות להימלט על נפשו לארץ ישראל כדי להציל רק את עורו, אלא זוהי חובת איש צדיק שיוסיף לישב בגולה ולדאוג לעת כזאת שלא תיפסק שלשלת הזהב…

* צא ולמד מה בין מנהיגי עמנו למנהיגי אומות העולם. קח לדוגמא את החוקה בארץ מצרים: "כי חוק לכהנים מאת פרעה". העם כולו גווע ברעב, אין לחם לפי הטף, האנשים האומללים ברצון מוכרים את עצמם ואת אדמתם לעבדות ולמקנה לפרעה, הלא כל אשר לאיש יתן בעד נפשו. "רק אדמת הכהנים לבדם לא היתה לפרעה", כהני הדת היו בעלי חסינות מיוחדת, כי אין ברוח חלקם והאדמה יסודם, חלילה לפגוע בקודש קדשיהם. לעומת זאת, להבדיל, בכהני ישראל כתוב "לא יהיה לכהנים וגו' חלק ונחלה". אין להם מאומה בנכסים הארציים של העם בארצו, רק אישי ה' יהיו נחלתם, כי מנהיגינו הם ביסודם אנשי רוח…

משל למה הדבר דומה: לאדם שטיפס אל העלייה על גבי סולם, והחזיק בידו גפרור, קרא אליו חברו "אחוז היטב בגפרור כי נוטל אני את הסולם מתחתיך". כיוצא בזה יש בני אדם, כאלו המזייפים את רעיון ישוב ארץ ישראל, אשר מחזיקים בידם מכשיר קטן להפיץ כמה קווי אור קלושים. אבל מאחר שהם משמיטים מתחת לרגליהם את יסוד העמידה והקיום של ישראל, את התורה, מה ערך יש לגפרור זוטר אשר בידיהם…

על מכת ההתבוללות: במפרשים הקשו למה ציווה הקב"ה לישב בסוכת כדי לזכור את ענני הכבוד, ולא ציווה לעשות זכר לבאר ולירידת המן במדבר? ואפשר זוהי הסיבה, כי מן הבאר והמן שתו וניזונו גם אנשי ערב-רב, לא כן בענני הכבוד שפלטום – כמובא במדרש – וישבו תחתיהם רק זרע כשרי ישראל. לפיכך ראוי לייחד זכר מיוחד להם. כך גם המה נקראים "ענני כבוד", כי כבוד גדול הוא לישראל בעת ישכון העם לבדד, באיו שם תערובת של זרים. הענן שימש כ"גיטו" הישראלי בגלות המדבר…

* "משורר ששיער חייב מיתה" – אדם המסוגל לקום ולשורר תהלת ה' בקרב הארץ, אר אינו מנצל את סגולתו לכבוד שמים, אלא תחת לשורר הוא "שוער", ונועל את הפתחים – מתחייב בנפשו.

* איתא במדרש: "כשאמר קין 'השומר אחי אנכי". אמר לו הקב"ה: קרקפתא דלא מנח תפילין את". מה הקשר בין הדברים? ביום שילד יהודי מתחיל להניח תפילין, הריהו מצטרף לקהלת יעקב ונעשה חבר שווה זכויות וחובות בציבור הישראלי. נאמר במשה רבינו "ויגדל משה ויצא אל אחיו" – כיון שנעשה גדול, דהיינו שהגיע לגיל בר מצוה שמניחין בו תפילין, מיד הרגיש מחובתו לצאת אל אחיו ולראות בסבלותיהם, לראות במה יכול הוא לעזרם ולסעדם, כמסופר במדרש שהיה נותן כתף לזה ומושיט ידו לזה לסייעם במשא. הנחת תפילין קשורה, איפוא, בגיל המסמל את חובת העזרה ההדדית בקרב בני א-ל חי. התפילין משרישים חובה זו בתודעתו של החבר החדש שהצטרף כעת לקהיליה היהודית. אמור מעתה: כיוון שאמר קין "השומר אחי אנכי", גילה דעתו שאין הוא נושא בשום אחריות כלפי אחיו – סימן מובהק שאינו מניח תפילין.

(הרב יהושע בוימל הי"ד, שלשה דורות עמ' תא)

---

רדיפות היהודי במשך הדורות

ה"שה" סמל הרחמנות והחמלה, היה אליל מצרים – דחליל כלפי חוץ; ואילו ה"שור", סמל האכזריות, משמש לגויים דוגמא חיה במעלליהם: "כלחוך השור". שור אין הנאה להיזקו, תכונת שור לעקור כל צמח עם שרשי וכיו"ב. פרעת הרשע הוא שחידש מזמה לא נודעת, להעמיד פנים כרחמן וצדיק, ולעשות בהסתר כל תועבה – לחפות על כל דבר פשע באמתלאות. לדוגמא: (דבר ששמעתי מפי אדמו"ר מהר"מ שפירא מלובלין זצ"ל) כיוון שביקש לגזור על ילדי ישראל להשליכם היאורה, השתדל שהמבצע יעבור בשתיקה, ולכן נמנע מלפנות אל המוני העם בקריאה גלויה, אלא קרא לחיות, לשכרים שלו, כדי לצוות "אם בן הוא והמיתן אותו". והיה כי יזדעקו שגרירים של ממלכות ידידותיות למחות בו, יוכל פרעה בנקל להצטדק ולומר: "לא בי האשם. לא ממני יצתה הגזירה, מזימת הפקידים היא". גם אחר כך, בראותו שאין מחשבותיו מתקיימות, יצא בכרוז פומבי לכל עמו "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו". אבל הפרשנים המיוחדים לכוונותיו של המחוקק במצרים, ידעו היטב את הכוונה, כתרגומו: "בנין דיהודאי". שוב יוכל פרעה להישאר צדיק וישר כלפי חבר הלאומים. אין הוא אלא דורש מעמו שישליכו קרבנות לאלהיו, לנילוס, וכדרך שלא מיחו בשעתו על עבודת המולך ושאר פולחניה של עבודה זרה, כך אין שום עילה למחות בו עתה, כי אין מדרך המלכות להתערב באופני עבודת אלהיה של מדינה ומדינה. ואף אם למעשה צירף פרעה תרגום סודי לכרוז "כל הבן", המחיל את הגזירה על בני-ישראל לבדם, הרי כלפי חוץ הנהו מתורץ כדבעי. אם תתגלה לבסוף העובדה שהשליכו ליאור רק את ילדי היהודים – אשמת הפקידים המבצעים היא.

ברוח זו מתפרש הכתוב "ויקם מלך חדש על מצרים" – שנתחדשו גזירותיו (חז"ל). כלומר, מתחילה סבר פרעה, שאם רצונו לשאת חן בעיני לאומים אחרים ולהצטייר בעיניהם כמלך של חסד, שומה עלינו להעניק ליהודים שויוון-זכויות עם כל שאר האוכלוסין בארצו. עד שלבסוף חור ונמלך בדעתו, כי אין צורך בזה, הלא יכול הוא לנקוט בתכסיסים דיפלומטיים – כמו של דו פרצופים, להערים ולאחז את העיניים, להתנהג בפני ארצו כרשע עריץ ולהעמיד פנים כלפי העולם החיצוני כצדיק וישר… כשה תמים… משום כך, בשבא הקב"ה לגאול את עמו ישראל מגלות מצרים, ציווה עליהם לשחוט את ה"שה", כלומר, לטבוח אחת ולתמיד את אלהיהם המדומה של המצרים, את סמל הרחמים, שהיו מתעתעים בו את הבריות כל הימים, ובדרך זו מחפים על גודל רשעם ואכזריותם.

ובליל יציאתם מכור-הברזל, הכה ה' את המצרים ב"מכת בכורות", להודיע שהבכורים – דהיינו ראשי העם – המה אשמים בכל, לא הפקדים הזוטרים אשר רק ביצעו את הפקודות, כדברי ספר משלי: "מושל מקשיב על דבר שקר כל משרתיו רשעים". המושל אינו כי אם מקשיב לרעה, אולם די בזה כדי שיהיו כל עושר רצונו מוציאים לפועל את המעשים הנפשעים ביותר.

(הרב יהושע בוימל הי"ד, שלשה דורות עמ' שצח)

בקבענו מידת היופי ונושא דברנו עיקר בינתנו ליופי של מעלה, לזה אשר נעשה ונולד מתוך דעת קדושה לזוהר הנאצל מחיים שיש בהם תורה ויראת שמים, ולא חלילה חל הגיהוץ הנכרי והזר אשר בכל ועוד נתקלים בו רבים מבנים עמנו.

אין בדעתנו להרבות דברים פה על היופי של פלסטיקה המרהיב את העין ועל התפתחות הרגש האסתטי. בדבר זה הלוא מטפלים הנכרים והללו אשר נתנכרו מעשיהם לאביהם שבשמים ואין לנו דין ודברים עם היופי הזה.

גם אין בדעתנו להעמיק חקר בדעתם המוטעת והבדויה של הנכרים אשר גזלה מאתנו עדינו נפשנו ומלאה רוחנו בטענתה כי אין אנחנו נותנים לחדור לתוכנו ציורי היופי והנשגב.

אנו עם התורה האלקית יודעים ורואים בכל עת ובכל שעה על פי הרוב שהללו המחזיקים את היופי ותענוגיו לתכלית כל השלמות אינם חשים שום תענוד במעשה הטוב והצדק אשר הוא הוא באמת תכלית כל השלמות, ודווקא אלו אשר לבם ער לנוי בועטים במעשים טובים ועוברים בשאט נפש על כללי המוסר לכל העולם כולו.

ואם הואלנו לדבר על מדת היופי, הרי זאת רק מדין הנהגה למעשה.

כמה יש בה במדה זו משום הדרכה של נוי תורני ביחוד לאלה המקדשים והמזמינים את עצמם לעלות ארצה ישראל, ארץ של פאר עילאי המכוונת כנגד ארץ ישראל של מעלה.

ומפני שרצוננו בעקר להטיף לקח על נוי למעשה ולא לשם תיאוריא והלכה לבד עלינו טרם כל לדעת ולהבין שהוא תלוי ועומד בשלשה דברים, באדם, ובמעדה ובעת עשיתה. באדם: בזמן שהוא שלם בגופו בנשמתו בשעה ששניהם בריאים חזקים ומפותחים במדה נכונה ועובדים ביחד.

שלמות הנשמה, הלא כולנו יודעים מה טיבה של שלמות זו, תורה ודעת של יראת השם וגם קביעות בנפש ואיתניות ברוח מושגה הנכון של אמונה, כמו שכתוב בספר החינוך בפרשת יתרו.

ושלמות הגוף גם היא דבר חשוב מאוד, אומנם כי תורת "שרירים אמיצים" אסורה ומנקרת היא לנו, אבל השרירים כשהם לעצמם כשרים ואולי גם נחוצים מפגי שגם בהם יכולים לעבוד את עבודתנו יתברך שמו באופן שיופי היא הרמוניה נאה ואידאלית בין הגוף והנשמה במידה קצובה שקולה.

במעשה; לעשות הכלב מדה הראויה והדרושה בתנאים ההגונים והמתאימים ובעת המכוונת לאותה פעולה.

אולם, גם בדבור וגם בהלבשה יש נוי. בדבור, לא להרים את הקול בשעה שצריכים לדבר בנחת, כגון במסיבת רעים וכדומה, ולא לדבר בחשאי בשעה שמחויבים לדבר בקול רם, עובר לפני התיבה בהרצאת שיעור שלא להגזים ושלא להפחית, וכדומה בהלבשה, להיות לבוש נקי ובטעם הכשרים.

ואף בברכת איש לאחיו יש פאר, לקדם את פני רעהו בברכה משלום בטעם ובמדה כראוי וכהגון לאיש אשר לו מדת היופי המעשי.

בקצור לעשות הכל כאשר לכל במשקל של תורה והלכות דרך ארץ הריהו יפה בפנימיותו וחיצוניותו לול נאה להתעטר בשם איש היופי. וכן שנו חכמים באבות, ורבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם (אבות פ"ב), הוי אומר שיופי שלנו הוא שפיר המעשה והדרכה בחיים והוא זה אשר לכל העולם כלו פאר נס ונוי מכוער ואף לא יופי – עינוי, מדעי, בצורה של אליטוניות מופשטת.

גם כוונה טובה ונכונה בעשיית מצוה והשמחה בשעת קיומה, הזהירות המרבה במצוות שבין אדם לחברו, ההליכה ב"שביל הזהב", זאת אומרת, התנהגות האדם בכל הדברים בדרך האמצעית, מבלי נטות לקיצוניות ימין ושמאל, כל אלה בשם "תפארת" נקראים, כדברי רבי שמואל די איזידא בספרו מדרש שמואל בשם רבותיו הקדמונים ז"ל, כי לא לתפארת של נוי בעלמא מטיפה תורת היהדות, אלא לתפארת של טוב להדר המועיל ולא להדר הערב הנכרי והטמא.

אמרנו למעלה שגם בהלבשה ובדברים חיצונים עלינו להנהיג מדת היופי. הריני רואה חוב לעצמי להרחיב מעט את הדבור בכיוון זה.

אמת ונכון הדבר שלפני איזו עשרות שנים לא נתנו את עיוננו כלל בדבר זה. לא חלילה מפני שנהגנו קלות במידה זו,  אלא מפני שהשקענו את כל דעתנו ליפות את גינתנו הרוחנית. נעצנו את מבטנו ביופי של מעלה ובנשגב פנימי. הקפדנו אז רק על האדם שבקרבנ ולא על הבר נש אשר סביבותנו. הדורות שלפנינו פארו וקשטו אך ורק בת בתי גוואי… ולא בתי בראי… אמנם אכן, פאר עילאיוזוהר דלעילא נוי מסתתר מנועם עליון היו האספקלריא המאירה של חיינו אזי.

אבל היום בזמן הזה אשר העולם רק לברק חיצוני מבטו, כורע ברך לפני יופי של גיהוץ קל ושטחי, בשעה שהאליל היווני פגר מובס זה שקם לתחיה בנוסחה חדשה, בלי אותה התפעלות האלילית הקדמונית, שיש בה משום עילאיות המשובשה והגשומת כחות נאצלים, אלא בפטום אש גס ומכוער וחמדה בזויה ושפלה אשר מוצאה בתתאי תתאיות בדיוטא התחתונה אשר במרתף אירופא, מקום שם יורדים ואינם עולים ממנו לעולם.

עלינו להנהיג סלסול במדה ידועה גם במידת החצינות של הוד והדר, כסות נקיה, מעון נקי, סדר ומשטר בכל תהלוכותינו, וביחוד אתם אשר תכינו את עצמיכם לעלות לארצנו הקדושה בתור בוני התורה על אותה קרקע, אשר נתחללה בידי בעלי האסתתיקא הטמאה והנוכרית באופן ציבורי  ומאורגן לפי הטעם היפה השולט כעת בעולם.

בפאר חיצוני לקינו ובו נתרפא. כשאני אומר "בו", אין דעתי חלילה לומר אך בו, אלא גם בו, כלומר, גם הוא יכול לשמש מעשי רקחות וטבחות לעבודתנו עבודת הקודש, אבל הריני מבקש מכם יקירי מיד על אתר שלא תטעו חס ושלום בדברי לומר שאגודתיות תלויה ועומדת רק, או אפילו במידה מכריעה, בחיצוניות. לא ולא. אגודתיות קבועה ומעורה בהנקודה הפנימית החופפה עלינו ומשמרת אותנו באותו תא בלב אשר שוכן בו "מגן אברהם" ואין מגע נוכרי חיצוני שולט בו, כדברי החידושי הרי"מ זי"ע.

החיצוניות שהננו משמיעים עליה, אנחנו נוהגים בה רק מנהג של תשמיש טכני בעלמא. עמוד ועשה מלאכתנו! וזהו באמת אם נרצה להשתמש בנוב של חסידים תקונה ועליתה, והסרתי דמיו מפיו… ושקוציו מבין שניו… ונשאר גם הוא לאלקינו (זכריה ט).

אמנם כן מידת היופי היא מדה גדולה וחשובה בעבודת ההכשרה של חלוצי הרוח והחומר של אגודת ישראל המכינים את גופם ונפשם ארצה ישראל. אם פאר הנפש הוא דאורייתא, מן התורה ממש, פאר הגוף הוא מהלכות דרך ארץ הנוהגים ביותר בזמן הזה אשר עלינו להנהיגם בחיינו כדי להנחיל כבוד לתורה ולהיהדות החרדית, וכל לנאותן בוודאי שאינו חוצץ חלילה בפניהן. ואף על פי כן, אין בה במידה זו, ביופי חיצוני, יותר מהנהגה טובה. ולאפוקי מדברי היהודי החשוב, מורה דרך לשבים בארצות המערב, הד"ר נתן בירנבוים שיחיה, אשר כתב בספרו דברי העולים (וינה תרע"ז) סימן ב' "שלש קדושות יש שבהן בני האדם מתקדשים מן התורה, ואחת מהן קדושת התפארת ופראכט". ואף שאחד העולים מעיר שם שכוונתו על ההיפך מתיעוב, אבל אם כן, הריהי צניעות וקדושה, כדברי חז"ל, בכל מקום שאתה מוצא גדר ערווה אתה מוצא ערווה.

ומדוע הוא אומר אחר כך, בסימן ג', כדי לעלות בתפארת [פראכט] הרינו מקבלים עלינו לדאוג ליופי ולחן, לניקיון ולסדר אצלנו ואצל כל אשר ברשותנו. וכי בגדים נקיים וכלים יפים, דירות ובתים נאים מדרגות של עליה במידת התפארת, קדושת הצניעות. אם יש קדושה בתפארת, הוא רק במובן מוסרי, נוי המועיל, זאת אומרת, הנהגה נהדרה אשר משמעותה ההתנהגות כמנהג החרדים והכשרים, ולא כמושג חיצוני ופלסטי בניקיון וגיהוץ.

בעלי הקבלה שנו שתפארת היא מדת אמת, בחינת יעקב אבינו עליו השלום, לומר לך שיופי אינו ההיפך מן הכיעור החיצוני, רק מן השקר, מושג רוחני שכלני. העולם הנוכרי הורה שהיפה הוא אמת, והיהדות מלמדת שהאמת היא היפה, וזהו שופרי דיעקב אבינו עליו השלום שהיא מעין שופרא דאדם הראשון, פאר רוחני עילאי, ולא הדר חיצוני של סדר ומשטר. הוא אינו קדוש. אותו יכולים אנו לעשות רק הדום לרגלי קדושה, ולא יותר.

אין לנו אף כתוב אחד בתורה שיורה אף במידה זעומה על קדושה חיובית ומסויימת לתפארת בתמונה החיצונית.

המקראות אשר צטט אחד העולים בהערותיו, אין בהם אף סמך קל כי בכולן הכוונה על תפארת בבחינה מוסרית או על התפארות ותהילה, כמבואר שם בתרגום ורד"ק ובשאר המפורשים ובמדרש בפרשת תצוה ובמפרשים. ודעתי שתשובוני מבגדי כהונה שאמרה תורה בהם "לכבוד ולתפארת", הרי לנו מפורש שתפארת קדושה בתבנית חיצונית. אולם הרגעו נא, והאזינו דברי הרמב"ם ז"ל בספר המצוות מצוות עשה ל"ג, וכך הוא אומר: "וכבר בא בספרי שלבישת בגדים אלו היא מצות עשה, והוא אמרם מנין שאין אהרן לובש בגדים אלו לגדולתו אלא כמו מקיים גזרת המלך שנאמר ויעש כאשר צוה ה' את משה, כלומר לבישת הבגדים, ואף על פי שהם בתכלית היופי, שהם מזהב שהם וישפה וזולתם מהאבנים הטובות והיפות, לא יכוין בהם היופי אלא לקיים הציווי שצוה השם יתעלה למשה לבד והוא שילבש בגדים אלו תמיד במקדש". עד כאן לשונו.

שמע מינה מהכא, שהקישוטים הללו שציותה התורה אין זאת משום ייפוי-כח לברק חיצוני אלא גזרת המלך היא, והנאת היופי שבהם פוסלת, וחוצצת בפני הכוונה הטהורה הנשגבה לקיים מצוותו יתברך שמו.

מכל האמור עלינו להסיק, אחים יקרים, שעיקרה של היופי מדת התפארת היא שתי מדות האחרות שמהן היא מורכבת, הלא הם מדת החסד ומדת הגבורה, כמו שמסרו לנו רבותינו בספריהם הקדושים והנשגבים, ועלינו בני הכשרה לקבוע אות בקרב לבבכם פנימה.

במידת החסד עליכם להשתמש כדי שתרגילו את עצמכם להיות חיים של צדקה וחסד קולקטיב כשר וחרד מבוסס על מצות עשה של "ואהבת לרעך כמוך". ובמידת הגבורה כיצד?

בשנת ההכשרה תשתדלו לנטע בכם את מדת העוז והאומץ שלא לגור מפני הפושעים והמורדים בפלטין של מלך, זה ארץ-ישראל, העושים כגרועים שבגויים, ואיתניות בנפש שלא לכוף את הראש כמו אגמון ולעמוד בכל הניסיונות המתרחשים ובאים שם בתור שומרי תורה ואגודתי נאמן ומסור מהתמזגות שתי מדות הללו תוקבע בכם מידת היופי מאליה.

והיה אם נכשיר את רמ"ח איברנו ושס"ה גידינו במידת החסד, במידת הגבורה ובמידת התפארת לפי המושג התורני, תקוים בנו נבואתו של זכריה, ועוררתי בניך ציון – המצוינים בתורה ומצות – על בניך… יון – אלו המפיצים טומאת היונים בארצנו הקדושה והטהורה, והושיעם ה' אלקיהם ביום ההוא כצאן עמו, כי אבני נזר מתנוססות על אדמתנו.

(מתוך "דרכנו", גליון כט, ניסן תרצ"ח, בעריכת אלימלך שטייער. מאמר המשך והבהרות בנושא נמצא בדרכנו תרצ"ה גיליון 40)

---

הרב מאיר זאב ניסטנפובר נולד בסביבות שנת תר"ן (1890). כפי שנראה במאמר שלפנינו ובמקורות נוספים היה הרב פעיל בתחום קיבוץ ההכשרה של אגודת ישראל, והוא אף שימש כמנהל ה"יסודי תורה" באחד הקיבוצים הללו.

הרב כתב מאמרים רבים, מהם פורסמו ב"יודישע ליטעראטור" גיליון א, ארטאדאקסישע בלעטלעך תרצ"ג גיליון 40 וגיליון 41 – השתלמות עצמית כיצד, דרכנו תרצ"ה גליון 6 – נחפשה דרכינו ונשובה!, דרכנו תרצ"ה גיליון יב – כיצד מלמדים, דרכנו ספר היובל תרצ"ו – מדור ספרות ומדע: המבקר בראשון בספרות ישראל – לדמותו של רבי משה אבן עזרא ז"ל, דגלנו תרפ"ט – מגמת הפילוסופים בישראל לפנים והיום. בשנת תרצ"ז הוציא לאור את הספר היוצר ויצירתו, מרן הגאון רבי מאיר שפירא זצ"ל מלובלין, מחולל "ישיבת חכמי לובלין" ויוצר "דף היומי" (20 עמ'), לרגל סיום המחזור השני של הדף היומי ושמונה שנים ליסוד ישיבת חכמי לובלין.

בספר זכרון לקהילת פולטוסק (יצא לאור בשנת 1971) – מוזכר שהרב מאיר וועלוול ניסטנפובר, אשתו שרה ושני ילדיהם נספו בשואה.

מקורות: דף עד באתר "יד ושם" ועוד.

בעניין קיבוצי ההכשרה של תנועות הנוער הדתיות ראה אתר זכור. בעניין חורבן קהילת פולטוסק ראה אתר מרכז מורשת יהדות פולין.

ומי כעמך ישראל? (דברי הימים א,יז).

בהמאמרים שהבאנו סתרנו את הדכות של הארבע כתין. ואם תאמר, איזהו דרך ישרה אשר יבר לו היהודי? על זה נשיב: אם יש עם לבבנו לקיים את היהדות בטהרתה אין לנו בלתי אם אחת משתי דרכים: או לשוב אל חיי אבותינו, בתוך חומת הגיטו בכל תקופותיה ובכל מראותיה, להנזר מכל אשר נעשה חוצה לה. ולא ידרכו כף רגלי בנינו מן הבית-מדרש והלאה, ובנותינו לא תדענה, כי נמצא בעולם הזה ספר חוץ מן הסדור והצאינה וראינה. אך אם היא גזרה שאין רוב הציבור יכול לעמוד בה, אם בן-החסיד אינו רוצה בקב-הכנסות של בית המדרש ובועט במשרת הרבנות, הדיינות, השחיטות והמלמדות – אשר על ידיהם אולי היה אפשר להנצל מזרם-החיים אשר חוץ לרחוב היהודים. ואשר יש עוד להסתפק גם בזה – אז עלינו לטבוע על חיי-היהודי את מטבע הלאומית ישראלית. עלינו להבליט את רגש-הלאומי בין כלפי חוץ בין כלפי פנים. אבל לא לאומית כמו של עמי הנכר, כי אם לאומית בטעם תורת ישראל. להקים דור עברי לאומי על פי התורה, בן לעם ישראל, ולא דור בעלי דת משה בן להעם אשר אנחנו יושבים בקרבו.

• עלינו לפקוח על בתי הספר אשר לישראל להחיות בהתלמידים את רוח מוסר ישראל. לעורר בהם את כחות היהדות ולגלות ולהקביל את כבוד רוח האומה בטהרתה ואת כל מחמדיה, אל מול רוח זרה אשר לעמים אחרים, ליחד את לבם אל היהדות הצרופה בכל אשר היא נראית אלינו בצורתה הבולטת מתוך למודי נביאנו וחכמינו ומתוך תקוניהם, ולהחזיר אותה בעינה ובטהרתה אל בניה אשר תעו מעליה, להורות הלשון וההסתוריה אשר לעם ישראל, להנחיל את דעת ספרות ישראל, למען גלו עיניהם להביט אל אוצר החכמה אשר גנוז שם, להוקיר ולרומם בעיניהם את כבוד השופטים, הגבורים, הנביאים, המלכים, התנאים, האמוראים והגאונים שנשתבחו ונתיחדו בהן ישראל. ואז ימלא הנער כח ועז, להיות לאיש ישראל מכיר מקומו וזמנו, מעמדו ומסיבתו, יודע את ערך עמו ואת יקר תרבותו. ואז תאהב הנערה את עמה ואת מולדתה, את יקר תפארת גדולתה, כי תדע נאמנה, כי לא אלמן ישראל בכל התשבחות של עם אחר. ואז לא יבשו ולא יכלמו בנינו ובנותינו לדבר בשפת-עמם ונרפא מן התחלואים אשר חלו בנו ידי "משכילנו ומתקנינו", לעשות במשפטי הגויים אשר סביבותינו.
• עלינו לסדר משטר לאומי ועממי, בתוך קהלתינו. ובבוא מורה העם להדריך את קהלתו בדברו אשר בפיו, יש לו לכון להרמת רוח של עמנו: לדעת את התורה-תורת העם בכל הודה והדרה, בכל גדלה ותפארתה מכל צדדיה הדתי, המדיני והמשפטי: לחבב את המצות ואת המנהגים אשר נפלו בירושה מאת אבותינו. לעורר את הכרת-עצמי, ההכרה-הלאומית ברוחו ובשפתו, לחזק את היסוד העברי בארץ האבות ולהגדיל שם את השפעתנו כי שואפים אנחנו להגאל לארץ אבותינו ביום אשר פקוד יפקוד ה' את עמו.
• עלינו לתקוע ולחזור ולתקוע באזני העמים והממשלות כי עם אנחנו! ליתן לנו זכויות לאומיות, כזכות כל אומות העולם, למען נחיה על פי רוחנו וטבענו. נדרוש מהם ליסד לנו בתי ספר על פי תורת עמנו, לשוות את זכות השפה המדוברת בפי העם ישראל, לזכות שפת עם אחד, לבר יזמינו אותנו בשבתות ומועדים, לבל יכריחו אותנו לפתוח את בתי מסחרינו בימי חגיהם, אחרי שהם סגורים בשבתותינו ומועדנו, לאשר את זכויותינו לארץ אבותינו. ועוד דרישות כאלה הנוגעים את עם-ישראל.
• עלינו להסתדר לאגודה אחת, לרכז את כל כחנו החמריים והרוחניים לשלוח לבית המועצות המדיני שליח אשר ידרוש טוב לעמו, אשר ילחם בעד דרישתינו, ואשר יגן בכל נפשו ובכל לבבו בעד זכויותנו…

אחים בצרה, אחים בדעה! זהו הדרך אשר יבור לו ישראל בין העמים. לא ליפול את הים ולהיאוש מישועת ה'; לא לענג בחיק אם נכריה, לסגל לו מולדת עם אחר ולהתנכל במעשיו לדתו ולרוחה; לא בתחית-הלאום במושג כללי, אבל גם לא לקיים כל מה שכתוב בתורה בנשמת עם אחר. לא, לא! כי אן להיות עם סגולה מכל העמים. עם לפי רוח התורה וישראל שדי. עם – שבכל מקום שהוא – בבית ובחוץ.

ויאמר ה' אל משה מה תצעק אליו דבר את בני ישראל ויסעו (שמות יד,טו).

זאת תורה ישראל בין העמים. כנסת ישראל תלבש זיוה, רוח גבורה להיות ל"עם קדוש", נאמן לרוחה ולמסורתה ולתקותה. וגאות הנפש הזאת תהיה מועדת בין כלפי הפנים בין כלפי החוץ. אמנם יודעים אנחנו היטב, כי להקים דור חדש, ברוח דתי-לאומי כמה קשה בארצות הגולה. אחרי שכבר הורגלנו כל כך בחיינו הבלתי טבעיים עד שהיה ל"טבע-שני" לבלתי להבין מה זה לאומית-ישראל. וכעין פחד יאחז לשמע המלה הזאת. אלו מצד שקיעתם במ"ט שערי הטמיעה וההתבוללות, ואלה מצד אי-ידיעתם בטובה. על כן לצאת מן המצב הנורא הזה, אין עצה כי אם לדבר על בני ישראל ויסעו. שיבת העם לתורתו ולארצו. כי פה הננו חיים תחת השפעת זרים אשר קשה להשתחרר מהם. וקיום הלאום-היהודי ברוחו ישיג רק בשובו לארץ אבותיו. אמנם תנאי קודם למעשה כי כבוד ה' ילך לפנינו והוא מאספנו. את דברי תורתו הקדושה, על פי יסודותיה, ננהיג אתנו בשובנו לארצנו. למען תהיה הארץ הזאת ראויה לשמה: "ארץ ישראל". רבותינו הקדושים הפליגו בכמה מקומות במעלות הארץ וקדושתה. הם הרגישו כי קרן ישראל תרו רק בארצו. רק בה ישב העם להיות על פי פקודת תורתו "וישראל שבחוץ לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם" (ע"ז ח.) שאי אפשר בשום אופן להינצל מתחת השפעת הנכרים אשר סביבותיהם.

אמנם תשובה זו אל הארץ דורשת גם מעשים כבירים. עבודה זרויה ותכופה. "ושב ה' אלהיך את שבותך", אם תתעורר בקרבך אתערותא דלתתא תבוא עליך אתערותא דלעילא. ועל כן חובה על כל איש הירא וחרד לדבר ה' לעבוד באחדות גמורה בהשתתפות הכחות שארץ ישראל תהיה לנו לארץ אומתנו אשר בה נשוב להחיות על פי רוחנו הכתובה בספר תורתנו. ואם נגיע למטרה זו בעזרת השם, שישיב ישראל לארצו, יישב בה בשלום וחי על פ י רוחו ויתפתח לפי טבעו, אז תחל בקרב בני ישראל גם בארצות פזוריהם עבודה לאומית חיה ופריה בכל שדרות העם, תחזק בקרבו תורתו, תתפשט שפתו וכל כחותיו יתרכזו סביב לתחיתו, וכל בני האומה בכל מקום שהם ירגישו ויכירו כי בני הם לאומה גדולה וחזקה ברוחה, וכל העמים וכל הממלכות יכירו זכותם של האומה הישראלית. כן תחית העם תעזור להשיב את הארץ לעם, ותחית הארץ תעזור להשיב העם להארץ, להיות אומה מתוקנה, אומה הראויה לגאולה שלמה. אמן.

(סיום המאמר ישראל בין העמים)

---

הרב חיים יהודה אהרנרייך, נולד בזוואלו או באבליה (הונגריה, כיום סלובקיה) בשנת תרמ"ז (1887) לאביו הרב קלונימוס קלמיש. תלמיד בעל שבט סופר בפרסבורג, בעל ערוגת הבושם בחוסט ורבי ישעיה זילברשטיין בווייצען. נשא לאשה את מרת רבקה בת רבי יעקב שיק אב"ד נאדאודוואר. היה רב בנאדאודוואר (הונגריה) ובהולשוב (מורביה, כיום צ'כיה). במלחמת העולם הראשונה גויס לצבא ושימש רב צבאי. משנת תרפ"ג שימש כרב בדבה (טרנסילבניה כיום ברומניה), ומשנת 1930 בהומנה (צ'כוסלובקיה כיום סלובקיה). עסק ברוב מקצועות התורה וביחוד במחקר תורני של התלמוד וספרי הראשונים, וערך את הירחון התורני "אוצר החיים" (1924-1938). היה מקורב לחצר מונקטש, אך צידד בעמדות הקרובות למזרחי.

הוציא לאור ספרים רבים, שאת חלקם ערך והוסיף להם הקדמה ואת חלקם כתב. בין ספריו נמצאים: מצוה תרי"ג: לכתוב ספר תורה לעצמו (תר"ע), ישראל בין העמים : ציור מצבנו בחמריות וברוחניות בארצות-העמים: תשובות לארבע הכתות אשר נעשו בתוכנו, ועצות ישרות איזהו דרך ישרה שיבור לו ישראל בזרם החיים האלו (תר"ף), בית אב: הערות ביאורים וחידושים (תרצ"ג), בית אב: מחקרים בתלמוד בבלי וירושלמי (תרצ"ד), מגבעת המורה (תרצ"ו), חכמה לשלמה (תרצ"ו), חנוכה בספרות הגאונים, ועוד.

מחודש ניסן תרפ"ח הותקף קשות הירחון "אוצר החיים" ועורכו, מעל גבי גיליונות כתב העת "בית ועד לחכמים", בשל תמיכתו באדמו"ר ממונקטש ובשל יחסו החיובי לראי"ה קוק. הסכסוך הגיע עד לידי דיונים בבית המשפט.

הרב אהרנרייך ובני משפחתו נרצחו בידי הנאצים בלובלין ביום כ"ח באייר שנת תש"ב (1942).

מקורות: אתר בית התפוצות, חכמי טרנסילווניה וחיבוריהם, חלק ב, עמ' 15-16, המעין – ניסן תשע"ד באתר ישיבת שעלבים ועוד.

ונא אל יפלא בעיניכם אחיי ורעי כי הרהבתי בנפשי עוז לגשת אל הקודש ולהוסיף מחול על הקודש ולא נעלם ממני מיעוט ידיעתי ושפלותי בתורה ויראת שמים רך בשנים ובחכמה. אמנם אמרתי בלבי בן יכבד אב וכמה פעמים שעסקתי בכתבי יד קודשו ובספרא דבי רב אאז"ל אמר לי אאמו"ר עטרת ראשי  זצלה"ה בדברי התעוררות דע בני כי אין התכלית לספר בשבח החידוש ולהפליא הדברים כי אם ללמוד דרך הלמוד וסדר הלמוד ולעיין היטב האם יש לפלפל ולהוסיף על הבנין בפלפול נאה ובסברות ישרות וברורות ואמיתיות, וזהו עטרת זקנים, ולא להיות רק שר המסכי"ם, כי אין בזה עניוות. ולהיפך אם בא יבא העיר"ה וצרפו פנימה בספר, אין כאן עוד גאות, כי אם אדרבה בזה הבן יכבד אב. ומלבד דבר זה יש לי טעם הכמוס בזה ואשים יד לפה. ותקוותי חזקה כי גם דברי ימצא חן בעיני צעירי תלמידי חכמים, ותלמידים. וברוך ה' כמה וכמה פעמים גערתי בהמון דאגותי ובמה שסבלתי בעוונותי הרבים שרבו למעלה מראש כי בעוונותינו הרבים מדחי אל דחי הלכנו ובמצולות התלאות נלכדנו. וחזקתי בכל כחי ועמדתי הרבה פעמים על ענין אחד כמה ימים וכמה לילות עד שהעמדתי בסיעתא דשמיא הדבר על בוריו דבר דיבור על אופניו ורק המאור תורה האירני מתוך חשיכה, ונסו יגון ואנחה, ובפרט בעת ההוא אשר כל ראש לחלי וכל לבב דוי. ולבי נשבר לשברי שברים על שבר בת עמי וקול דמי אחינו בית ישראל צועקים מגירושים וטלטולים, הריגות ורציחות, שנתערבו דמי בנים ואבות מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימות, ה' ירחם על שארית עמו ישראל ואין לנו שיור רק התורה לחזק במעוזו של תורה אשר עומד לנו לחומה נשגבה, וזהו שאמר אדוננו המלך החסיד ע"ה (תהלים קי"ט) לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, רחמנא ליצלן, רצונו לומר דרק ע"י התורה הקדושה אנו מתחזקים בגלות המר הזה אשר בעוונותינו הרבים כבר כשל כח הסבל, וה' יתברך ירחם ויוציאנו מצרה לרווחה ומאפלה לאורה במהרה בימינו אמן סלה.

והנני נותן הודאה על העבר חסדי השם כי לא תמנו והגדיל חסדו עלינו, וראה ראינו עין בעין, השגחה פרטיות. ברוך השם כי הפליא חסדו עלינו. וכה אתחנן אל ה' יתברך כי יחלץ אותנו גם להבא ממצר טרדות הזמן ופגעיו, וברוב רחמיו וחסדיו אל יעזבנו ואל יטשנו. ועוד אזכה לשקוד על דלתי תורה הקדושה באמת ובתמים ולראות בכבוד התורה ולומדיה כי ישובו בנים לגבולם במהרה בימינו אמן.

ואזכיר את זוגתי היקרה והצדקת מנשים באהל תבורך מרת זיסל שתחיה לאורך ימים טובים וארוכים, ותהי משכורתה שלימה מאת ה' חלף עבודתה ותשוקתה כי רבה שאהגה בתורה, ונזכה לגדל בנינו היקרים והנעימים שיחיו לאורך ימים  טובים וארוכים מתוך עושר וכבוד נחת והרחבת הדעת דקדושה ולראות מכל יוצאי חלציהם נחת בזכות אבותינו הקדושים, ויתקיים בנו מאמר הכתוב לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וגו'. אמן כן יהי רצון.

ואסיים בדברי המשורר האלקי הניצב בפתח השער אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו. (עיין מה שכתבנו לעיל לפרש בסייעתא דשמיא) וראיתי בשם האר"י הקדוש זי"ע, אחת ראשי תיבות ארץ ישראל חיי עולם הבא תורה, אלו שלשה מתנות שנתן הקב"ה לישראל, כמאמר חז"ל, וכולם הם אחת, כי זו גוררות זו. וזה "אחת היא לאמה" אלו דברי קודשו,  ודוק.

ואני הפעוט הוספתי על פי דברי קודשו לפרש הכתוב הלאה, ועל פי מה שמבואר שם בדברי חז"ל (ברכות דף ה' ע"א, ומכילתא סוף פרשת יתרו, וספרי פרשת ואתחנן) שלשה מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, אלו הן תורה וארץ ישראל ועולם הבא וגו', עיין שם. ונודע דלשון "שבתי" מורה על שלום ושלוה, כמו שבת אחים. וכן וישב יעקב פירש רש"י ממדרש רבה ביקש יעקב לישב בשלוה. וכן ביארו המפורשים הכתוב (תהלים קל"ז) על נהרות בבל שם ישבנו, רצונו לומר ישבנו שם ישיבת קבע והיה לנו נחלת שדה וכרם, כמו שנאמר בנו בתים ושבו ונטעו כרמים ואכלו את פרין, ובכל זה גם בכינו בזכרנו את ציון, מפני שזכרנו את קדושת ציון מבית המקדש ועבודה ושכינת קדשו, ועל זה בכינו על האושר הרוחני שנאבד מאתנו. וזה שביקש המלך החסיד עליו השלום אחר דהתורה הקדושה וארץ ישראל ועולם הבא ניתנה ע"י יסורין כנ"ל, "שבתי בבית ה' כל ימי חיי", היינו שאזכה לישב על התורה ועבודה בשלום ובשלוה, השקט ובטח, בלי צער, ובלי יסורין "לחזות בנועם ה'" היינו עולם הבא, ליום שצדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה, "ולבקר בהיכלו" היינו ארץ ישראל, אשר על ידי זה נזכה ממילא לבנין הר מרום הרים, וקרן עמו ישראל ירום.

וה' יתברך יחזקני ויאמצני ולהאיר עיני במאור תורתו הקדושה, ולחדש חידושין דאורייתא אליבא דהלכתא, מתוך הרחבת הדעת דקדושה ולראות בישועות ישראל, מי יתן מציון ישועות ישראל, לעלות לציון ברנה ושבחות, ובשובע שמחות, לראות כהנים בעבודתן בזבחים ומנחות, ולוים בדוכנן רנה פוצחות, וישראל במעמדן בארץ נכוחות במהרה בימינו אמן סלה.

כעתירת היושב ומצפה בכל עת ובכל רגע ורגע לאורו של משיח

משה בן צפרה גרינוואלד

בלאאמו"ר מוה"ר יקותיאל יודא ז"ל שהיה אבד"ק יארע תע"א

בן הגה"ק המחבר ז"ל "בעל ערוגת הבושם"

ראקושפאלויטא, ה' קדושים, ט"ז למנין בני ישראל, תש"ג לפ"ק.

(סוף הקדמת הרב משה גרינוואלד הי"ד לספר עולת תמיד עם פירוש מנחת תמיד)