עקרונות חינוכיים הנלמדים מטעמי מצוות ספירת העומר / הרב משה דוד פלעש זצוק"ל
והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העמר וספרתם לכם.
א. כתוב (שמות כ"ג,ט"ו) 'וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה שבע שבתות תמימת תהיינה'. ובמנחות ס"ו ע"א מצינו מחלוקת: 'אמר אביי מצוה למימני יומי ומצוה למימני שבועי, רבנן דבי רב אשי מנו יומי ומנו שבועי, אמימר מני יומי ולא מני שבועי, אמר זכר למקדש הוא'. ופירש רש"י: 'אמימר מני יומי ולא שבועי – אמר האי מניינא דהשתא לאו חובה הוא דהא ליכא עומר, אלא זכר למקדש בעלמא הוא, הלכך ביומי סגי'.
וקיימא לן להלכה כאביי, שאף בזמן הזה אנו מונים יומי ושבועי. וטעם הדבר, שאף שהבית נחרב ושוב אין לעומר את טעמו המקורי, הרי שרוח הבית עדיין קיימת, וגם כיום יש טעם לעומר. ונבאר הדברים, מתוך תפילה שבקרוב נזכה להקריב את העומר בבית הבחירה שבציון.
ב. כתוב בבראשית (ב',ט"ו): 'ויקח ה' אלקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה'. ומכאן שהתפקיד הרציני הראשון שהטיל הקב"ה על האדם, היה לעבוד את האדמה. תפקיד זה נבחר, הואיל ויש בו כדי לחזק את אמונת האדם ובטחונו בה'.
תהליך הצמיחה מביאה את עובד האדמה לאמונה. כשהוא רואה את ניצני הנביטה של התבואה, הוא מגיב בהתפעלות ואומר 'מה רבו מעשיך ה", וכשמתחיל אף הקנה של התבואה לצמוח גדלה שמחתו, וכשגרעין התבואה מתחיל להראות בשבולת הוא שמח עוד יותר, וכשהחיטה מתקדמת לקראת ההבשלה הולכת שמחתו וגוברת מאד. וכשמגיע חודש האביב והתבואה כבר קיימת בשדות, נדרש האיכר בנוסף לאמונה אותה רכש בעת הצמיחה, גם לביטחון בו יתברך. עתה יש לו לחשוש שמא יבואו רוח או ברד, ויכו את התבואה. ומעתה, בתחושת חרדה מסוימת, הוא מונה את השעות, את הימים, ואת השבועות, ומקווה שבעזרת ה' הם יעברו לטובה. לנשום לרוחה לא יוכל, אלא לאחר הקציר ביום הביכורים.
ג. ההתפתחות המופלאה של התבואה והפירות, מחייבת את עובד האדמה להתמיד כל הזמן בהודאתו לה'. אופן זה של עבודת ה'. הוא מתאים לנפש האדם, וכפי שאמרו בגמרא חולין צ"א ע"ב: 'חביבין ישראל לפני הקב"ה יותר ממלאכי השרת, שישראל אומרים שירה בכל שעה, ומלאכי השרת אין אומרים שירה אלא פעם אחת ביום כו".
יש כאן הבחנה בין ישראל למלאכים. מלאכים אינם מייחסים חשיבות אלא למושלמות בלבד, היינו כשהתוכנית בוצעה. אין הם מבינים שינויים ותהליכים. ולכן אינם אומרים שירה אלא פעם אחת, כשהדבר בא לסיומו המתוקן. לא כן ישראל, הם מכירים בתהליכים ומבינים את ערכם, ולכן כשהם רואים את ההתפתחות של הזרע, השיבולים, העומר והקציר, רואים הם כל העת את חסדי ה', ואומרים שירה בכל שעה.
ד. זוהי המטרה של קרבן העומר ושל ספירת העומר. 'כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה', פירוש כי תבא אל הארץ וראית את תהליך הפריחה המביא בעקבותיו פירות, וראית אחר כך גם את תהליך ההבשלה עד זמן הקציר, דע לך שאני הוא הנותן את הארץ לבני ישראל, ולכן 'והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן והניף את העומר לפני ה' לרצונכם כו"'. ופריש רש"י" 'כל תנופה מוליך ומביא מעלה ומוריד, מוליך ומביא לעצור רוחות רעות, מעלה ומוריד לעצור טללים רעים'.
תכלית ההולכה וההבאה לרמוז, שעדיין יש בידו יתברך להביא רוחות (הבאות מן הצדדים) להכות את התבואה, ותכלית ההעלאה וההורדה לרמוז שעדיין בידו להביא גשמים ברד וטללים רעים (הבאים מלמעלה) להזיק לתבואה. ולכן מתחילים מעתה לספור עד עת הקציר, על מנת לרמוז לצורך בתפילה ובשמירה, הן במשך כל זמן התפתחות הזרע, והן עד הקציר.
ה. זהו הטעם למצוות העומר, כשהמקדש על מכונו ועם ישראל יושב בארצו. נפרש עתה את טעם המצווה בזמן הגלות ובחוץ לארץ, וכשיטת אביי הנ"ל המחייבת, גם בזמן הזה, לספור ספירה מפורטת של ימים ושבועות.
האדם נקרא כך על שם האדמה ממנה לוקח. ואכן כשם שיש כח באדמה להוציא פירות. כך יש באדם כח מאת ה' להוציא פרחים. דהיינו מצוות לטובת האדם. בבחינת 'עץ חיים היא למחזיקים בה'. כשם שהאדם מעבד את אדמתו בכדי שלא תעלה קוצים, כך זקוק האדם לחינוכם של הוריו מוריו ומחנכיו כדי שלא יעלה קוצים. ומעתה נפרש 'ויקח ה' א' את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה', שה' הניח את האדם בבית הוריו ובבית המדרש, בבחינת 'גן עדן', על מנת ששם יתחנך וששם ישתמר.
ו. ואם יאמרו ישראל שבחוץ לארץ, הרי שוב אין אנו על אדמת קודש ומדוע נמשיך לספור גם בחוץ לארץ את ספירת העומר? נשיב להם, גם כעת הרי יש לכם ילדים אשר גדלים ומתפתחים על אדמת לבותיכם. וכשם שכשהיינו בארצנו שמרנו והתפללנו על פרחי אדמתנו, כך נשמור ונתפלל בחו"ל על פרחי ילדינו. נבחין בשלבי התפתחותם ונתפלל שישמרו בכל שלב מן המזיקין.
וכדומה לתבואה הזקוקה לשמירה יהירה דווקא באביב, צריכים הילדים את עיקר ישועת ה' דווקא כשהם כבר גדולים. וכך דרך שמירתם: 'והבאתם את ראשית קצירכם אל הכהן' – הביאו אותם למפגש עם 'הכהן', היינו עם יסודות האמונה והקדושה. והכהן מניף, מוליך ומביא, היינו והמחנך מורה לילד איזוהי הדרך המובילה אל ה', ואיזו הדרך אשר חס ושלום תסירנו מאת ה', ועל ידי כך שוב לא יהיה הוא חשוף לרוחות רעות המנשבות סביבו. בנוסף לכך. יהיה המחנך גם 'מעלה ומוריד למנוע טללים רעים', היינו יראה הוא לילד הבוגר את רוממותה של תורתנו הקדושה ואת גודל עמקה, ובכך שוב לא ינזק ממפגש עם תרבות זרה.
ז. וגם לאחר שהענקתם לידיכם את החינוך האמור, עדיין 'וספרתם לכם כו", המשיכו לספור ולשמור את השעות הימים והשבועות של המשך גידולם, ורק 'ביום הביכורים', כשתהליך ההבשלה נסתיים כליל 'בהקריבכם מנחה חדשה לה" (במדבר כ"ח,כ"ו) כשכבר ברור שבכוחם לעמוד לבדם בניסיונות החיים, אזי "ושמחתם לפני ה' אלקיכם אתם ובניכם ובנותיכם כו" (דברים י"ב,י"ב).
(מתוקים מדב"ש, לפרשת אמור, עמ' 84-87)
הרב משה דוד פלעש נולד לאביו הרב שמואל ולאמו מרת אסתר, בט"ו באב תרל"ט [1879]. משפחתו עברה לגור בפרשבורג, ושם למד בישיבת בעל "שבט סופר". אחר כך עבר ללמוד בישבת הרב שלמה ברויאר, חתנו של הרש"ר הירש, בפרנקפורט ע"נ מיין. בשנת תרע"ג לערך נשא לאשה את מרת פערל לבית הופבאואר, ומונה לכהן כרב בית הכנסת שטומפרגסה וינה, שם לימד מידי יום שיעורי תורה יומיים למבוגרים ולנוער. דרשותיו המצוינות, הבהירות והמלהיבות משכו קהל רב. בין שומעי דרשותיו היתה גם מרת שרה שנירר, אשר העלתה את דרשותיו על הכתב, העמיקה באמצעותם את עולמה הרוחני וקיבלה מהם עידוד לייסד את תנועת "בית יעקב". לאחר סיפוח אוסטריה בידי גרמניה הנאצית נעצר הרב בתנאים קשים ביותר, ולאחר ששוחרר נצטווה על ידי לסגור את בית הכנסת. הוא החל לקיים מניין בביתו. אחר כך ברחו הרב והרבנית פלעש עם שתי בנותיהם לאמסטרדם, שם התמיד הרב ללמוד שיעורי תורה יומיים. לאחר פחות משנה נעצר הרב בידי משטרת הולנד והוגלה לבכנוואלד. שם סבל יסודים קשים כחודש עד שנפטר ביום ח' באדר תש"ד [1944]. דרשותיו של הרב ושיעוריו הכתובים בכתב ידו, רובם בראשי פרקים, הוסתרו בהולנד והגיעו לידי בתו. ראשי הפרקים עובדו לדרשות ויצאו לאור בספר "מתוקים מדב"ש", בשנת תשס"ה, בעריכת נכדו, ר' שלמה מתתיהו לוונטהל.