הטעם לסמיכות תחילת פרשת ויקהל לסוף פרשת כי תשא/ הרב שלמה בריסק הי"ד, ספר האגדה, דרשות נפלאות
דוד המלך עליו השלום אמר בספר תהלים כי אקח מועד אני משרים אשפוט נמוגים הארץ וכל ישביה אנכי תכנתי עמודיה סלה. נ״ל לפרש, דזה יסובב על העת ההוה על מעמד ישראל, דהנה קול נשמע במחנה היהודים שהים הגלות סוער, צוררי ישראל הרי הם הגלים השוטפים מפחידים ומבהילים את אחינו בני ישראל במדינות שונים שהמים הזדונים ח״ו יעלו למעלה ראש, וגם אומות העולם מתחכמים זה מול זה בחרב וחנית וכלי משחית עורכים לעמוד בקרב לאבד את מין האנושי, ובעין פקיחה נראה שמיום ליום נמונו הארץ וכל ישביה. ועל האדם החרד מוטל לחקור בעין שכלו על תהנהוני בני אדם הגרועות המזיקות לבעליהן, מה זה ועל מה זה בא פרצת האבדון בעולם, הלא השי״ת חפץ חסד הוא ורוצה רק בטובת והצלחת בריותיו ויהיב חי' ומזוני', ואיזהו הסיבה הגורמת שנות ימין עליון והשיב אחור ימינו.
אך את כל זה רמז לנו נעים זמירות ישראל בעצה וטעם במאמר הכתוב כי אקח מועד, י״ל בדרך צחות אם אקח לי סדר מועד ואטייל במס' הבאות כסדרן בסדר מועד אחפש ואמצא במאמרי חז"ל נופש לנפשי, אשר נכספה להכיר שורש הנגע מאין צמחה הספחת המכאבת את גוף האדם הכללי, כדי לדעת להבין ולהשכיל להמציא לתקן ולעשות מרקחת סם מרפא המוכשרת להעלות ארוכה לרפאות את המחלה הלזו ולגדר גדר הפרצה. ובדברי חז"ל אלו אנו משרים אשפוט, אוכל לשפוט באמת וישר סיבות ההעדר וחסרון השפעות טובות בעולם, כי כל העולם קים בשביל ישראל כי המה יסודי העולם וכל הדברים המתהווים בחלקי תבל הפעולות נעשות ע״י תנועות עם הסגולה, וכיון שהם בשפל המצב ובכל יום ויום פוחתים והולכים נמוגו גם כן הארץ וכל ישביה. ואם רגשי חדרי לבבך ממלאים ורעיוניך על משכנך סלקו, על מה עשה ד' ככה לארץ מה חרי האף הגדול, על מה אבדה הארץ, ידוע תדע שעל שלשה דברים העולם עומד על התורה על העבודה ועל גמילות חסדים. ושלשה אלה נפלאו ממך, כי לא ידעת האיך להתנהג עמהם ולהתעסק בהם, האי לקדם האי לאחר, במה להרחיב ובמה לקצר, כי הבונה בית צריך ראשית כל לחזק העמודים אשר הבנין נשען עליהם, וישראל המה הבונים, כמ״ש אל תקרי בניך אלא בוניך, ואם איתן עמוד מושביך מפאת הצפוני ועמוד הדרומי לא יהי' בתוקפה כאשר ינעו אמות הסיפים לא יעמדו החומות. אנכי תכנתי עמודיה סלה אני חזקתי עמוד בנין העולם, ואף אם הבית המט לנפול, אקח בידי כלי האומנן שלי, הלא המה דברי חז"ל בסדר מועד, ואחזק העמודים כדי להציל בנינו של עולם.
וטרם שנתחיל לבאר כ״ז נקדים עוד ביאור במתני' ברכות דף ט״ו הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו לא יצא. ויש לדייק הלא חז״ל שקלו דבריהם בפלס מאזנים, ולא אמרו שום דבר מיותר, כי לכל תיבה אות ונקודה קטנה יש לה צורך גדול להשמיענו למודים גדולים ונפלאים. ולכאורה, הלשון "לאזנו" נראה כמיותר, כיון דאמר ולא השמיע, ממילא ידעינן שלא השמיע לאזנו, כי זולת האוזן בלתי האפשרי לשמוע באבר אחר. וי״ל בהקדם מאה״כ בספר תהלים אטה למשל אזני אפתה בכינור חדתי וכו', וכתבו המפורשים דהאדם הוא עולם הקטן ודמות ותבנית העולם הגדול ימצא בו. וכמו שיש באדם הפרטי חלקים פרטיים אשר צריכים זה לזה ואי אפשר להם להיות זה בלא זה, ומצינו בגמ' כתובות דף ה' דהאזנים והאצבעות הם ב' אברי הגוף שנבראו האחד לצורך השני עי"ש, כן הוא בגוף הגדול, באדם הכללי, דהיינו כל מין האנושי וכל איש ואיש לפי מהותו וערכו יחשב לחלק קטן מהגוף הכללי, וכמ״ש הצדיקים המה הלב והראש וכו'. וצריך כל אדם לקיים מאמר הכתוב איש את רעהו יעזורו ולאחיו יאמר חזק ואיש אשר חלק לו אלקים בבינה ותורתו לו למנה ועוסק באוריתא תדירה, יהיו ידיו אמונה לזכות את הרבים ולהמשיך לב בני אדם אל התורה הקדושה ולנטוע בקרבם אהבת התורה, שהוא אילת אהבים ויעלת חן, ואל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת, כמו שנרמז בפסוק בראשי תבות אדם לעמל יולד – ללמוד על מנת ללמד. ויובן בזה המדרש, בשביל משה שנקרא ראשית נברא העולם, דכבר אמרו טוב לו לאדם שלא נברא משנברא, מפני שהוא רחוק מן השכר וקרוב להפסד, מפני שהוא עלול לחטא. אך המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. ואם כן, הוא קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד, ועל איש כזה נוכל לומר טוב לו שנברא משלא נברא, ואין להתחרט על ביאתו לעולם. וזה שרמזו במדרש בשביל משה, ר״ל שהעולם יתנהגו כהתנהגותו, ילכו באורחותיו, יפסעו בנתיבותיו, ידרכו במסילותיו, בשביל הכבושה שכבש להם משה רבנו עליו השלום, שהקדיש כל עתותיו ורגעיו לטובת הכלל, והשתדל בכל כחו לזכות הרבים, אשר לתכלית זה נברא העולם. ועל זה אמר ותרא אותו כי טוב, שטוב לו שנברא, כיון שנראה בו סימני טהרה הללו וניכר בו שיהי' מושיען של ישראל והציר הנאמן לשולחיו. ובעבור מדתו ומעלתו הלזו זכה האדם הגדול בענקים להיות נעלה ומרומם ומבחר היצורים
והתורה הקדושה רמזה לנו ג״כ שמה ראה על ככה ומה הגיע אליו שזכה לקרן עור פניו, בסמיכות סוף פ' כי תשא ותחילת פ' ויקהל. כי קרן עור פניו – ויקהל משה, דרש״י ז"ל פי' בקהלת, משום הכי הי' נקרא קהלת ע״ש שקיהל חכמות הרבה, ויש אומרים שהי' אמר כל דבריו בהקהל. רצונו לומר, דהי״א מוסיפין על הקודש, דהאדם הרוצה לעשות רצון קונו ולהקדש עצמו לשמים, לא יצא עוד ידי חובתו אם הוא אדם השלם לעצמו, רק צריך גם להטיב לאחרים, כמו שאמר הכתוב לעשות רצונך אלקי חפצתי ותורתך בתוך מעי,אפילו מקבץ ומאסף תורה הרבה וממלא כריסו בש״ס ופוסקים עליו מוטל גם לקיים סיפא דקרא, בשרתי צדק בקהל רב. והשם קהלת הוא תואר נכבד אשר יאתה לשלמה המלך ע״ה, שהוא בחור כארזים ונתעלה על גפי מרומים והשלים עצמו במדותיו ומעלותיו הנשגבים יותר מן שאר בני אדם, ווחוץ כל עניניו ופרטי עסקיו הנפלאים, הי' מעלתו העלית על כלנה והשלמה מיוחדת הי' לו במדה טובה זו שהקהיל אנשים להורותם דרך ד' לעשות משפט וצדקה ולהרחיקם מהבלי עוה״ז, ונקרא קהלת שהקהיל בני אדם ללמדם דרך החיים. ומשה רבנו עליו השלום הי' הראש והראשון שקבל תורה ומסרה ליהושע, ונהג בה טובת עין לזכות את הרבים, ועל כן זכה לקרן עור פניו, ורמז לנו התורה הקדושה בסמיכות קרן עור פניו ויקהל, שזכה לזה על שהקהיל קהלות ללמדם תורה. וכיון שהוא הי' המתחיל ללכת בשביל הזה, נקראת על שמו, שבילו של משה, ובזה נא״ה בראשית ״בשביל״ משה שנקרא ראשית נברא העולם, אם בן אדם ילך בשביל הזה לקיים את אשר מוטל עליו, כי זה תכלית המקווה שישתדל יתעצם ויתחזק לפעול פעולות טובות לטובת הכלל לזכות את הרבים, אז נברא העולם, בדין הוא שנברא וטוב לו שנברא ונאה ויאה לו שנברא…
הנשמע מכל זה דהחיוב מוטל על כל בר נש לקחת מוסר השכל מעצמו, ומבשרו יחזה האיך ובאיזה אופן יעבוד אלקיו, כמ״ש ומבשרי אחזה אלקי. וכמו שב' חלקי הגוף הפרטי, האזנים והאצבעות, נבראו כל אחד לטובת חבירו, כך יפעל האדם פעולות לטובת כל מין האנושי, וזהו שאמר הכתוב אטה למשל אזני, רצונו לומר, שמאזני אקח לי משל, אפתח בכינור חדתי, כמו שבלתי האפשרי לנגן בכינור זולת הידים, והידים אין להם מזה שום הנאה רק יערב לאזנים, כן יעשה כל איש דברים טובים אעפ״י שלפי דמיונו אין לו שום תועלת ממנו, רק לאחרים. וממילא יובן ראש דברינו הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו, שלא לקח משל וראי׳ מאזנו לזכות חבירו, ולא קרא ק״ש רק לעצמו, לא יצא ידי חובתו.
(ספר האגדה, הרב שלמה בריסק הי"ד)