עשיית המשכן בל"ט מלאכות תגרום לביטול ל"ט קללות[1]
וַיַּקְהֵ֣ל מֹשֶׁ֗ה אֶֽת־כָּל־עֲדַ֛ת בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֑ם אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁר־צִוָּ֥ה ה' לַעֲשֹׂ֥ת אֹתָֽם (שמות ל"ה א')
בספר עמודי אש לבית יוסף בחלק צמח אש לרב מנחם וויס זצ"ל הי"ד כתב וזלה"ק:
הרב מנחם ווייס הי"ד
וידוע הדקדוק הרי נצטוו כאן לבלי לעשות מלאכה בשבת, ואיך אמר, אשר צוה ה' לעשות? ונל"פ [ונראה לפרש] עפ"י המובא בספרים הקדושים שע"י שאכל אדם הראשון מעץ הדעת ונתקלל בל"ט קללות, לכן רק ע"י הטרחה בל"ט מלאכות יוכלו להשיג צרכי החיים. כי מתחילה הוציאה הארץ כל דבר מאכל ומלבוש בשלימות לבלי יצטרך לטרוח בתקונו, כמו שפרי האילן ראויים למאכל תיכף ומיד בהגמרם, כן היה החטה והשעורה נגמרת בטעם לחם גמור ולא היה חסר לתקנם ע"י דישה, טחינה, לישה ואפיה, וכמו"כ שאר המאכלים, וההקש על המלבושים שהארץ הוציאה גלוסקאות וכלי מילת, כמו שיהיה בעולם התקון.
ועיין במדרש רבה (בראשית ט"ו ז') בפירוש רש"י ד"ה רבי נחמיה, שקודם חטא אדם הראשון היה הלחם גדל, ומשחטא אדם ונגזר עליו 'בזעת אפך תאכל לחם' נהפך לתבואה, ע"כ [מהמדרש]. ומה שנקט רבי יהודה (בברכות מ' ע"א ובסנהדרין (ע' ע"ב), ושם במדרש רבי מאיר) עץ שאכל ממנו אדם הראשון חטה היה, אפשר לכוון שבחטה וכמו"כ בשאר חמשת מיני דגן ניכר יותר הקללה מבשאר מיני מאכל, כי אצלם הטרחא יותר מכל שאר המינים, שנחוץ לחרישה זריעה וקצירה דישה וזריה, טחינה, הרקדה לישה ואפיה שהם ט' מלאכות.
וידוע מספרים הקדושים משום הכי צוה הקב"ה לעשות המשכן ע"י ל"ט מלאכות בכדי לתקן הל"ט קללות שהיה ע"י חטא אדם הראשון, אשר על ידו נקנסו בני אדם לבלי ישיגו חפצם רק ע"י ל"ט אבות מלאכות. ויען ששבת קודש הוא מעין עוה"ב עולם התקון יום שכולו טוב, לכן נאסרו בו הל"ט מלאכות, והנה אם היו זוכים ישראל לתקן מעשיהם ע"י עשיית המשכן לבלי יתעורר עדת קורח וחטא המרגלים, בודאי היה אז עולם התקון כמו שהיה קודם החטא של אדם הראשון והיה החטה ללחם כמו שפירש רש"י הנ"ל, וממילא היו בטלים הל"ט קללות אשר על ידם נקנסה העולם בל"ט מלאכות, כי כל המלאכות היו נעשים מאליהם במעבי האדמה, כי הארץ תוציא גלוסקאות וכלי מילת.
וזהו נראה בס"ד לפרש כוונת המקרא אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם, והיינו אם תעשה הל"ט מלאכות במשכן כמו שצוה הקב"ה (וכמו שדרשו חז"ל (שבת ע' ע"א) דברים הדברים אלה הדברים אלו ל"ט מלאכות שנאמרו למשה בסיני) דהיינו ע"י ל"ט מלאכות שבמשכן יתבטלו הל"ט קללות, אז ממילא יתוקן העולם, ותזכו ע"י זה אשר ששת ימים תֵעָשֶה המלאכה מעצמה כמו שהיה קודם החטא, כי יתבטל הקנס של ל"ט מלאכות, וביום השביעי יהיה לכם קודש, שתהיו כולכם בבחינת יום שכולו שבת שלא תצטרכו לעשות מלאכה כי הכל יהיה נעשה מאליו (ועיין באהל יעקב למגיד מדובנא בפרשתנו) יה"ר שנזכה לזה בב"א. עכ"ל הרב מנחם וויס[2] זצ"ל הי"ד.
נדיבות לב שרשה בביטול נגיעה, נשיאות לב שרשה בהגבהה
בספרו של הרב יצחק ולדשיין זצוק"ל הי"ד[3] תורת יצחק מבאר בעומק הבדל בכחות הנפש בין שתי תכונות טובות. יסוד
הרב יצחק אלחנן ולדשין הי"ד
דבריו עפ"י הרמב"ן (שמות ל"ה כ"א, ל"ו ח') המבאר הזכרת עשיית המשכן חמש פעמים בתורה, והבדל בין 'נשאו לבו' [ויבואו כל איש אשר נשאו לבו. שמות ויקהל ל"ה כ"א] ונדיבות לבו. וכך כתב שם בספרו (פרשתנו) …הרי שכתב [הרמב"ן] שיש הבדל בין נשאו לבו לבין נדבה לבו [וזו לשון קדשו של הרמב"ן: כל איש אשר נשאו לבו, על החכמים העושים במלאכה יאמר כן כי לא מצינו על המתנדבים נשיאות לב, אבל יזכיר בהם הנדיבות…עכ"ל הרמב"ן], כי מי שנתן רק כסף על זה שייך נדיבות לב, אבל מי שנדב עצמו למלאכה, כיוון שלא היו אומנים ורק עשו בבטחון בה', אין מספיק התואר של נדיבות הלב, אלא צריכים לאמור עליהם נשיאות הלב מה שנכנסו לעשות דבר שהוא למעלה מיכולתם, ולא עשו דבר זה מעולם, ורק עשו כן מטעם 'ויגבה לבו בדברי ה'…
ויצא לנו שיש שני דברים שחביב לקב"ה, אחד לעשות דבר נגד הרצון והנגיעה, והשני מעשה מצוה כזה שאעפ"י שהוא למעלה מכוחו וממוחו ובכל זאת מכניס עצמו בזה, במצב כזה הקב"ה עוזרו ויש לו שכר וחביבות על כל פעולה שעושה, וכל פעולותיו ראויים להכתב בתורה…והנה החילוק בין עשיית דבר למעלה מן הכוח והמח, הוא שעשיית דבר נגד הרצון, עיקר השבח הוא מה שעשה פעולות של אמת וזבח את יצרו למטרת האמת. אבל עשיית דבר למעלה מן הכח והמח, אין בו זביחת היצר כי את החלק שעושה, עושה אותו מחמת סייעתא דשמיא, ואינו כופה את יצרו כלל, אלא עיקר הגדלות כאן הוא מה שמרגיש בנפשו כח של סייעתא דשמיא כל כך גדולה, עד שנעשה לו כח, ואז יש לו כח לעשות כאילו היה בטבעו לעשות, כמו אחד שמחשב את כסף ההלוואה שלווה לשלו, ומרגיש כי יש לו כסף, ויש כאן מעלת הבטחון שמצרף כוחות של סייעתא דשמיא לכוחותיו, אעפ"י שלדבר זה צריכים תשעים ותשעה חלקים של כוחות יותר מהכח שיש לו, מכל מקום מוצא את עצמו כי יכול לעשות כן. וזה נקרא הרגש היכולת הבא מחמת אמונה וסייעתא דשמיא ובטחון בו יתברך כל כך עד שמרגיש כאילו כבר מונח בקופסא, וכמו כוחותיו ממש.
נמצא כי יש חילוק גדול בין שבירת המדות לבין 'ויגבה לבו' בדרכי הבטחון, כי שבירת המדות כל השבח ששבחה לו התורה מה שיכול לגרוע מעצמו חלקים בלתי ראויים, ויכול למחוק כתב שקר, וכל מילה שמחק בה הכתב המזוייף, כתבה התורה ולא חסה על האריכות [בדברי המחבר שלא הובאו כאן, מבאר ענין אריכות התורה בפרשיית אליעזר בספר בראשית, ש'מחק' את הנגיעה שהיתה לו בענין השידוך של יצחק, והתורה האריכה בסיפור המעשה וכפלה אותו, וכאן המחבר שוזר ענין זה בתוך מאמרו, בענין ההבדל בין עשיית דבר נגד הרצון שמתבטאת בנדיבות, לבין רוממות הרצון שמתבטאת בנשיאות], כי אין כאן אריכות אלא כל מילה היא תורה, אבל פעולות למעלה מכוחותיו, עיקר השבח הוא מה שהחליט להרגיש כי יכול להוסיף על עצמו חלקים שראוי להוסיף, וכל פעולה ופעולה שיעשה שמוכח ממנה שמרגיש הוספה, כתבה התורה… שני דברים אלו, שבירת המדות ועשיית פעולה למעלה מן הכח, הם נגד מצוות ל"ת ועשה, שבירת המדות הוא קיום לא תעשה ע"י ששובר רצונותיו ומדותיו, ועשיית פעולה למעלה מן הכח הוא קיום עשה ע"י בטחון בס"ד. עכ"ל התורת יצחק.
לתוספת על היסוד הזה ראיתי באור החיים הקדוש שג"כ ביאר ההבדל בין נשיאות לב לנדבת הרוח המוזכרת באותו פסוק, כי שתי דרגות הן (וזלה"ק): האחת המתנדב ברצון נפשו כפי יכולתו וערך ממונו, ולזה יקרא נדבה רוחו…והשני הוא המתנדב יותר מיכולתו מגודל טוביות לבו, ולזה יקרא נשאו לבו, פירוש שהלב מנשאהו ומעריכו בערך עשיר יותר ממה שהוא, לתת דבר יקר, עכ"ל אור החיים הקדוש. ונראה שהרב יצחק ולדשיין זצ"ל צעד באותה ערוגה, בעיקר בהבנת הכח הפנימי של נשיאות הלב.
דיוק נוסף מעניין ראיתי בדבריו של תלמיד אחר מבית המדרש של ישיבת נובהרדוק שהיה תלמידו של הרב יצחק ולדשיין זצ"ל (וכנראה הוא התלמיד האחרון ששרד מבית תלמוד מוסרי קדוש זה) הרב אברהם צוקרמן זצ"ל[4] בספרו לוחות אבן, וכך כתב בפרשתנו: משה ביקש מנדיב לבו שהיא גבוהה במדרגתה מסתם נדיב לב המושפע מהתלהבות כללית של כל העדה, ורוצה שאנשים ירגישו בנתינתו. אך בכל זאת אף שהיו אנשים שהביאו רק בשביל שיראו ששגם הם מתנדבים, קיבלו את מתנתם כדי לכפר על הנתינה בחטא העגל, ובשביל להראות לנו שיש לכבד כל נתינה של אדם, אף אם לבו לא שלם עם הנתינה.
נדבת הלב שבנדבה
קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לה' כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת ה' (שמות ל"ה ה')
מבאר הרב מרדכי וינקלר[5] זצ"ל בספר לבושי מרדכי[6] שליקטו דברי דרשותיו (ח"ב בפרשתנו) וזלה"ק:
יש לדקדק מהו שחזר ואמר 'את תרומת ה', ולהלן (ל"ז ו') וְהַמְּלָאכָ֗ה הָיְתָ֥ה דַיָּ֛ם לְכָל־הַמְּלָאכָ֖ה לַעֲשׂ֣וֹת אֹתָ֑הּ וְהוֹתֵֽר, והקשה באור החיים הקדוש שהם שני דברים הפכיים, דאם 'דים' אינו 'הותר', ואם 'הותר' אינו 'דים'.
ויש לומר עפ"י מה שכתבו בספרים הקדושים שהנותן צדקה בעין רעה גורם היזק למעות, וכאומרם ז"ל (כתובות ס"ו ע"ב) בא זה ואיבד את זה. והרי קיימא לן ד'מדה טובה מרובה [ממדת פורענות'] וכל שכן שהנותן צדקה בעין יפה ונדיבות לב גורם ברכה בממון שיתברך גם השאר מן השמים, על כן אמר קְח֨וּ מֵֽאִתְּכֶ֤ם תְּרוּמָה֙ לה' כֹּ֚ל נְדִ֣יב לִבּ֔וֹ יְבִיאֶ֕הָ אֵ֖ת תְּרוּמַ֣ת ה', כלומר, שמלבד תרומתו ונדבת לבו יוסיף להביא גם את תרומת ה' כי ע"י שתרם בנדיבות לב גרם שיברך ה' את השאר, ושפיר אמר הכתוב וְהַמְּלָאכָ֗ה הָיְתָ֥ה דַיָּ֛ם … וְהוֹתֵֽר, כי הם הביאו רק כפי הצורך למלאכה, אך מאחר שהביאו בנדיבות לב חל בו ברכת ה' ונתרבה יותר עד שהותיר. עכ"ל הרב מרדכי וינקלר זצ"ל.
פרשת פרה
עשיית המצוות בחיות תשמר אותן באדם
וְלָֽקְחוּ֙ לַטָּמֵ֔א מֵעֲפַ֖ר שְׂרֵפַ֣ת הַֽחַטָּ֑את וְנָתַ֥ן עָלָ֛יו מַ֥יִם חַיִּ֖ים אֶל־כֶּֽלִי (במדבר י"ט י"ז)
הרב ישכר שלמה טייטאכטל זצ"ל הי"ד בספר משנה שכיר מועדים (ח"א מאמרי פורים פרשת פרה עמ' 646) מלמד מוסר
הרב שלמה ישכר טייכטל הי"ד
ודרך עבודת ה' מכתוב זה וזלה"ק:
במסורה שנים, כאן ואידך וְלֹֽא־הוּרַ֤ק מִכְּלִי֙ אֶל־כֶּ֔לִי (ירמיהו מ"ח י"א). וי"ל דהכוונה דצריך להיות עבודתנו בבחינת חי, כדכתיב (ויקרא י"ח ה') אלה המצוות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ואז מתעצם בו התורה והמצוות שלא יורק ממנו לעולם. אבל אם ח"ו אינו בבחינת 'חי' רק בעצלות ובהתרשלות אז לא יתקיים בו ויורק ממנו. וכמו שהמליץ השל"ה (שער האותיות אות ז' א' בהג"ה) ולחם עצלות לא תאכל[7]. וזה הכוונה במסורה הנ"ל, ונתן עליו מים חיים אל כלי, אז ולא הורק מכלי אל כלי, ו'כלי' הוא הגוף, כמו שאנו אומרים בתפלת יום הכפורים הרי אני לפניך ככלי [מלא בושה וכלימה] והבן.
'והי"א' – ארבע אותיות שנעלמות עד לתקון השלם
כָּל־זֹ֖ה נִסִּ֣יתִי בַֽחָכְמָ֑ה אָמַ֣רְתִּי אֶחְכָּ֔מָה וְהִ֖יא רְחוֹקָ֥ה מִמֶּֽנִּי (קהלת ז' כ"ג)
מדרש זוטא קהלת שם ר' יצחק פתח כל זה נסיתי בחכמה, אמר שלמה לא הנחתי חכמה בעולם שלא עמדתי עליה, וכיון
הרב שמעון סופר הי"ד
שהגעתי לפרשת פרה אדומה, אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני.
מבאר בדרך דרוש נפלאה הרב שמעון סופר זצ"ל הי"ד, בעהמ"ח שו"ת התעוררות תשובה באסופת מאמריו שיר מעון (נדפס עם התורת משה לסבו הגדול החת"ם סופר זי"א) וזלה"ק:
הפירוש הפשוט אמרתי שחכמתי בתורה אבל באמת עדיין אינני רואה שרחוקה ממני החכמה של התורה. וי"ל ידוע שעד שלא נמחה זרעו של עמלק חסר אותיות וי"ו ה"א מהשם ברוך הוא. ואות א' מכסא כדאיתא ברש"י סוף פרשת בשלח על פסוק כי יד על כס י"ה, ואות יו"ד מירושלים שנכתב עתה בלי יו"ד ונקראת ביו"ד, ולעתיד לבוא תכתב ג"כ ביו"ד כדאיתא בספרים, ממילא נחסרים ארבע אותיות אלו והי"א.
והנה לעתיד לבוא יגלה הקב"ה טעמי תורה כדאיתא במדרש ויתגלו רזין דרזין, והנה שלמה המלך אשר חבר ברוח קדשו שיר השירים שהוא קודש קדשים (ידים פרק א' משנה ה') אמר אמרתי אחכמה אבל באמת עדיין, והי"א רחוקה ממני, אותיות והיא עדיין מרוחקים ממקומותיהם ולא נתגלו עדיין טעמיהם וסודיהם עד שיתוקן העולם לעתיד לבוא. עכ"ל הרב שמעון סופר זצ"ל הי"ד.
טעמה של אי הבנת טעם פרה אדומה
במורשת גד (שמות פרה) לרב גד אייזנר[8] זצ"ל [חסיד פרוש וטהור, מחנך בחסד עליון, מחסידי גור לפני השואה. תולדותיו נחרטו בספר במחיצת ר' גד'ל. ניצל מגיא ההריגה, לא זכה לזש"ק, יום היארצייט שלו בכ"ד באדר (תשמ"ה)] כתב וזלה"ק:
הרגשת החיך שיש לאדם בשעת אכילתו או שתיתו, הוא אחד ממתנות הבורא שנתנו לנו, המכונה 'חוש הטעם' יש שטעמו מתוק וענוג, וישנו שחריף כאש…כאשר נתבונן בהרגש זה נמצא שהוא ענין עמוק שאין ניתן להעבירו ולהמחישו לאחר…אלא מי שטעם אותו חש בו, ומי שלא טעמו אינו בר השגה בענין, ולמרות כל הסבריו אין האחר אמור להבחין בטעם מאומה. חוש הטעם אינו מתיחס רק לצד הגשמי שבאדם, אלא גם בעבודת ה' ובהרגש הרוחני שבו מצינו את ענין הטעם. שהרי חיות ה' הפנימית הנסתרת
נקראת 'רזא דאחד' (עפ"י זהר תרומה קל"ה ע"א, מקור תפלת 'כגוונא') שבכל נברא טמון וגנוז בו כח הבורא שהוא אחד. רז זה הוא סוד גנוז בעצם, ואינו כמו שיסתיר אדם חפץכל שהוא שאין זה סוד בעצם, שהרי אפילו ילד יוכל למצאו באקראי. אולם סוד הפנימיות גנוז בכל דבר, כמו טעמו של מאכל שהוא גנוז ונסתר בתוכו, ורק הטועם את המאכל בפועל הוא היכול לעמוד על טעמו, שהרי אי אפשר להפרידו ולומר הבא לי רק את הטעם…כך הפנימיות שבכל דבר הינה סוד בעצם, ואדם אשר זוכה לגלות את הפנימיות הוא זה אשר זוכה לחוש ולטעום מטעמי התורה.
פרשת פרה פותחת ואומרת זאת חוקת התורה (במדבר י"ט ב') ודרשו חז"ל אשר לא נמסרו לנו טעמיה של פרה, אלא חוקה חקקתי גזירה גזרתי ואי אתה רשאי לעבור על גזירתי (במדבר רבה י"ט ח'). מאידך אמרו חז"ל (שם שם ו') אמר לו הקב"ה למשה, לך אני מגלה טעם פרה אבל לאחר, חוקה. נמצא שטעמיה של פרה קיימים אלא שלא נמסרו לנו. לאחר חוקה, לאו היינו העדר טעם, כי אם קוצר המשיג. מפני שחוש הטעם רוחני הוא, לכך א"א לגשמיות ורוחניות לשמש בכתר אחד, ואדם אשר טעם טעמו של עוה"ז, פגם בחוש הטעם הרוחני שבו, ואינו יכול לחוש בטעמי התורה אשר תחושתם פנימית ודקה. לפיכך לאחרים חוקה, כי אינם יכולים להשיג את טעמי פרה, מה שאין כן משה רבינו ע"ה אשר חושיו נשתמרו בשלימות ללא פגם, יכול היה לחוש בטעמי פרה.
הסיבה שעם ישראל לא היו מסוגלים לחוש בטעמי פרה, הוא מחמת שטעמו טעם חטא בעשיית העגל, שהרי משעה שקבלו את התורה עד שחטאו בחטא העגל, היו בדרגה גבוהה ונאצלת. כמו שנאמר (תהלים פ"ב ו') אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם, כבחינת אדם הראשון לפני החטא, שהיה דבוק בעץ החיים בלא תערובת טוב ורע. למרות זאת הותיר בידינו הבורא ברחמיו המרובים דרך תשובה ואפשרות לתקן את חטא העגל, והוא ע"י מצות הפרה, כדאיתא במדרש (במדבר רבה י"ט ח') תבוא פרה ותכפר על מעשה העגל. אולם אעפי"כ לא חזר המצב לקדמותו…אלא עדיין תערובת טוב ורע ישנה בעולם עד שיהיה התקון השלם בביאת גואל צדק…
כה דברי השפת אמת (פרה שנת תרל"ה) דודאי יש טעם לפרה, רק שמי שטעם טעם חטא אינו יכול להשיג זה הטעם, כי הוא תקון חטא העגל, שמקודם היו דבוקים בעץ החיים וע"י החטא אינם יכולים להשיג טעמי פרה, ולכן משה רבינו השיג הטעם. [ע"כ עפ"י דבריו]. עם ישראל מאמינים בני מאמינים הם, ומקיימים את צווי התורה אף בלי ידיעת טעמיהם, בטלים הם לרצונו של מקום אף אם דעתם קצרה מלהשיג את דרכיו. הנהגה זו על טבעית היא, שכן טבעו של אדם שלא לעשות שום דבר טרם אשר יבין אותו וימצא טעם לעשותו. וע"י שבני ישראל מקבלים עליהם את מצות פרה כחוק בלי טעם…מתרוממים איפוא מהטבע החומרי ומתבטלים לרצון ה' יתברך. ואשר על כן יכולים הם לזכות לגלות טעימה כל שהיא מבחינת טעמי הפרה שאף הם מעל הטבע, מדה כנגד מדה…קבעו חז"ל לקרוא פרשת פרה בשבת, היות וכח השבת מסייע לטהרתם של ישראל, מהטעם דאיתא (פרי עץ חיים שער השבת ח') שבשבת משה רבינו ע"ה מחזיר לישראל את הכתרים שקבלו בעת אמירתם 'נעשה ונשמע' א"כ זוכים הם לקבל הארה מלוחות הראשונות קודם שחטאו, ממילא ע"י זה זוכים אף לחוש ולו במעט מטעמי הפרה וטהרתן של ישראל, וזה שמבקשים (זמירות ליום השבת 'אסדר לסעודתא' ) 'יגלה לן טעמי'…מלבד כח השבת שמסייע…גדולה מעלתם של הימים האלו שלפני חודש ניסן לטהרת בני ישראל, כי הזמן מבקש תפקידו. בימים ההם שנתעוררו ישראל להטהר לפני הפסח…[כן נזכה אנו לטהרה ולגאולה שלימה ולהחזרת חוש הטעם לטבעיותו, בב"א]. עכ"ל הרב גד אייזנר זצ"ל. הספר מורשת גד נערך ע"י תלמידיו עפ"י שיחותיו.
הגליון נלקט ונערך בחסד ה' יתברך ובטובו ע"י יהודה יעקב ברקאי תל ציון כוכב יעקב יע"א
052-6514000 Ybarkai6@gmail.com
[1] עריכת הגליון לקיים מצות בוראי יתברך ולעילוי נשמות הורי היקרים, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה ואמי חוה בת יהודה.
חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם משה יצחק ז"ל. הרב יצחק סיני בן הרב שמעון (אדלר) זצ"ל, אהובה לאה בת הרב שמעון יבלחטו"א (קלרמן). יחזקאל ב"ר אפרים שמואל ואשתו פייגא סוסא בת ר' טוביה.
ר' בנימין ב"ר דוד יעקב (פישר) ז"ל, יום אזכרתו באותו יום של בעל 'נועם אלימלך' זיע"א שהוא מצאצאיו בכ"א באדר, וכן של הרב שלמה יוסף זוין זצ"ל העורך הראשון של אנציקלופדיה תלמודית ועוד ספרים רבים.
לרפואת שמואל דב בן מלכיאלה, חנה בת איידיו, רפאל חיים בן חנה אסתר בתושח"י.
[2] שושלת תולדותיו של הרב מנחם וייס זצ"ל הי"ד משתרגות אל על באילן הדורות.
בתחילה נאמר כי כל הנכתב לקמן הוא עפ"י קונטרס עמודי האש תולדות הרבנים צבי הירש וייס זצ"ל, בנו הרב משה וייס זצ"ל ונכדו הרב מנחם וייס זצ"ל הי"ד. יצא לאור ע"י מכון נר אברהם בני ברק תשס"ח (מאגר אוצר החכמה). ננעץ יתד נאמן בתקופת גירוש ספרד, ומשם בפזורתם על פני תבל, נעבור לנקודת הזמן בה המשפחה ובראשה הרב יצחק וייס קובעים מקומם בהונגריה ולאחר מכן עברו לגארליץ שבגליציה. הרב יצחק היה גביר אדיר בעל נכסים, אך יחד עם זאת ת"ח מופלג, ירא שמים ובעל צדקה. זכה לשבעה בנים ושבע ובנות שהשיאם למשפחות מפוארות ומיוחסות בישראל, ביניהן נעשה מחותן עם הרב יוסעל'ה חריף, ועם הכתב סופר ע"י שהשיא לו את בתו. ומעשה מופלא על ברכה מיוחדת וזכות זו.
רבי משה לייב מסאסוב זצוק"ל היה מפורסם במצות פדיון שבויים שמסר נפשו עליה. באחד הפעמים נודע לו על יהודי שנקלע לצרה ולצורך פדייתו נדרש הון עתק. רבי משה לייב יצא לדרך לאיסוף הכסף בימים קרים ומושלגים, באחת העיירות התמוטט ונשאוהו לבית היהודי הקרוב, היה זה ביתו של הרב יצחק וייס. לאחר שהתאושש נשאל מה ראה על ככה לצאת במזג אוויר כה קר, ותשובתו שהוא אוסף כסף לפדיון. הרב יצחק אמר לו שהרב ינוח בביתו והוא יאסוף עבורו את הכסף הדרוש, וכך היה. כשביקש רבי משה לייב לברכו ושאלו במה, השיב לו רב יצחק כי נתברך בבנים ובנכסים אך משאלתו שיזכה להשיאם לחסידי עליון גדולי הדור.
בנו של הרב יצחק הרב אליקים נשא לאשה את בתו של רבי יוסל'ה חריף מרת שפרינצה. היכרות המחותנים החלה שנים רבות קודם לכן בהיותם אברכים צעירים, רבי יוסל'ה חריף היה סמוך על שולחן חותנו בצאנז. מגזירת הצאר האוסטרי היה מוטל חובת גיוס לפי הגרלה, בענין זה מי שעלה בגורל לא שמחה היתה לו הרי היה כשעיר לעזאזל, אֵבֶל גדול ל'זוכה'. ומי שעלה זה היה רבי יוסף חריף. אמנם רצו לפדותו אך הוא מצדקתו לא היה מוכן להשתמש בכתרה של תורה, ולא הסכים שיהודים יתנו כסף לפדיונו. חברו רבי יצחק וייס הציע לו הצעה מיוחדת. באותם זמנים היתה 'גזירת מס הנרות' משמעות זו, גזירת הצאר האוסטרי מרושעת, שעל היהודים לשלם מס מיוחד על כל הנרות שמדליקים מעבר לשני נרות בכל שבת, כך היו צריכים לשלם לנרות חתונה, חנוכה [קיים מנהג אצל אשכנזים שמדליקים כמספר הילדים] הממשלה היתה ממנה חוכר מהיהודים שיבדוק ויגבה את המס, ומי שהדליק יותר הממשלה חמסה אותו במשכונות וגזלה אותו. גובה המס היהודי קיבל תשלום גבוה מאוד עבור זה וכן פטור מחובת הגיוס. רב יצחק הציע לו שיקח את החכירה וכך יפטר מגזירת הגיוס שריחפה מעל ראשו. אולם הבהיר לו מיד שודאי אין כונתו לבדוק אלא הם יתנו תשלום גבוה מאוד מעצמם לממשלה כאילו גביית המסים, התושבים ישלמו כפי יכולתם, והם ידליקו נרות כאוות נפשם. למעשה אף אחד לא השתתף בתשלום המס שהעביר ר' יוסף חריף והוא הפסיד סכום עצום, עם זאת אותה שנה הדליקו נשות צאנז נרות כפי שלא הדליקו מעולם.
לימים חלק מאנשי העיירה שהיו חסידים נסעו לחוזה מלובלין ואספו כסף לנסיעתם מתושבי המקום, כשהגיעו לרבי יוסף חריף נתן להם מטבע אמרו לו שהם מזכירים שמות הנדיבים שתמכו בנסיעתם, הוא נעתר להם ורשם את שמו. (אותה תקופה לא השתייך לעדת החסידים) כשהגיעו לחוזה וקרא את שמו אמר 'יוסף בן לייצא' [כך רשם בפתקא] אור גדול הוא, אור גדול הוא! ושאלם למעשיו, אמרו לו שהוא ת"ח גדול. השיב להם לא זו הסיבה של האור, ואז מי מהם אמר בשחוק אולי זה האור של נרות שבת שהדליקו נשות העיירה בזמן היותו חוכר המס, השיב להם החוזה אכן זו סיבת האור המיוחד שאני רואה משמו, נחת ואור גדול לפני ה' יתברך! חזרו החסידים לעיירה וספרו לרבי יוסף את המעשה, וכך התקרב לחוזה ונהיה מגדולי תלמידיו. כל הצלתו מגזירת הגיוס היתה בזכות עצת חבירו יצחק וייס.
נכדו של הרב יצחק וייס בנו של הרב אליקים שהיה כאביו, נגיד ות"ח עצום, הלך בדרכי הוריו הגדולים ומקטנותו נעשה ת"ח מופלג – ר' צבי וייס, לימים נהיה חתנו של אחד מגדולי תלמידי החת"ם סופר הרב מאיר א"ש – מהר"ם א"ש. הרב צבי וייס הולך וגדל בתורה וביראה במדות שלא תשערנה ואף בדרכי החסידים היה מהלך, כאשר עם היותו בעל מדריגה ומנהיג התכופף בפני גדול ממנו, הדברי חיים מצאנז זצוק"ל. במהלך חייו משמש ברבנות הרבה הרפתקי עדו עליו. דברי תורתו נחרטים בספר עמודי אש. בעת כתיבת הדברים התברר לי כי נסתלק לבית עולמו במוצאי שבת פרשת ויקהל כ"ו באדר א' תרנ"ז. [במשך כמה פרשות ניסיתי לערוך ולהביא דברי ספר זה ולא עלתה בידי, כעת (תשפ"ב) שהבאתי זיכני ה' יתברך ברוב חסדיו, כי זה סמוך וממש במוצאי שבת זו נסתלק ובאותו תאריך].
דבריו נכתבו ונשתמרו עד שנת תש"ג עת נכדו הרב מנחם וייס העלם לדפוס בשם עמודי אש לבית יוסף, זה כבר היה בעצומה של השואה. זהו השריד מכתבי זקנו הגדול עם מעט חידושי אגדה כשש מאות תשובות ערוכות של סבו הרב צבי וייס עלו בלהבות ואבדו לנצח להוציא כעשר תשובות אותן הביא בספר הנ"ל. בספר הובאו גם דבריו של הרב משה וייס בנו של הרב צבי, שנולד יומיים לאחר פטירת החת"ם סופר ונקרא על שמו. ארבעה בנים נולדו לו, הצעיר הרב מנחם וייס. אף הוא ממשיך שושלת זהב של אבותיו הגדולים בגדלותו שתוארה לימים: ת"ח גדול אשר כל דברי הש"ס שגורים על פיו כאחד מגדולי הדורות…אלא שהיה בענינים כאלו כהצנע לכת, ולא היה רוצה להראות חזותו לאחרים (ע"כ). ערך תשובותיו של הדרכי תשובה ממונקטש ולמעשה בזכותו יצא הספר לאור (צבי תפארת) כמו"כ היה בידידות עם בנו המנחת אלעזר ממונקטש. הרב מנחם הוא אשר כינס תורת אבותיו. בספר ממנו הובאו הדברים לעיל. את דברי תורתו עצמו ערך בספר בחלק הנקרא צמח אש. נספה על קדוש ה' ג' בסיון תש"ד במחנה אושויץ, הי"ד.
שלשה עשר בנים ובנות היו לרב מנחם רק שנים מהם שרדו את השואה והמשיכו את השושלת, בנו הרב אברהם צבי וייס שהיה רבה של שכונת נוה אחיעזר בני ברק, ובתו מרת שפרינצא יוני שנשאה לאחר השואה לרב יחזקאל יוני תלמיד המהרי"ץ דושינסקי והתגוררו בבלגיה ואח"כ בארה"ב.
הספר עמודי אש לבית יוסף ג' חלקים יצא לאור מחדש ע"י הרב דוד מאיר ובנו מנחם וייס שליט"א ירושלים תש"ע הוצאה פרטית.
[3] הרב יצחק אלחנן ולדשיין זצ"ל הי"ד, תלמיד ה'סבא מנוברהדוק' הרב יוסף יוזל בעהמ"ח 'מדרגת האדם', שנשא לאשה את נכדתו. שימש כמשגיח בישיבת 'אהל תורה' בברנוביץ, ובישיבות נוספות שנוסדו בשליחות הסבא מנובהרדוק. הרב ולדשיין נספה בשואה בתמוז תש"א. שיחות ממנו שנותרו בכתב, הועלו עלי ספר 'גוילי אש' שהוא אסופה של הקדושים מישיבת נובהרדוק שנספו בשואה. בשנת תשל"ד נאספו שיחות של הרב ולדשיין לבד, שנשתמרו ע"י שנמסרו לתלמידים שעלו לארץ ישראל לפני השואה, ונקרא בשם תורת יצחק. בשנת תשע"ו נערך הספר ונדפס מחדש עם תולדות חייו של המחבר, הכתובים בצורה מרתקת, ובתוספת על ספור חייו של בנו הרב רפאל ולדשיין זצ"ל שהוגלה לסיביר, ודוקא כך סיבבה ההשגחה שהוא ואמו נצלו, בשעה שבני משפחתו שנשארו בעירם נטבחו ע"י הנאצים ועוזריהם ימ"ש. הוא זכה לעלות לארץ ישראל, ותלה זאת בברכה שזכה לקבל מהחפץ חיים זיע"א בעצמו (עמ' תת"י בספר). הקים משפחה לתפארת ונפטר בתשע"ה.
[4] הרב אברהם צוקרמן זצ"ל (תרע"ו ליטא – תשע"ד כפר הרא"ה) בצעירותו למד בישיבות של בית המוסר הליטאי, וביניהן בעיר פינסק שהשתייכה לישיבות בית יוסף נובהרדוק, שם למד מ'הסטייפלר' זצ"ל ומהרב שמואל ויינטרוב הי"ד. תורת המוסר קיבל מהרב יצחק ולדשיין זצ"ל הי"ד. בתרצ"ו עלה לארץ ישראל למד בבית יוסף נובהרדוק בבבני ברק שם פגש את רבו הסטייפלר זצ"ל.
[5] הרב מרדכי לייב וינקלר (תר"ה-תרצ"ב) מגדולי רבני הונגריה בתקופה שלפני השואה, נחשב מעמודי ההוראה. למד אצל תלמידו של החת"ם סופר הרב יצחק אהרן לנדסברג זצ"ל, ושרשי תורתו ושיטתו של החת"ם סופר נקבעו באישיותו. תשובותיו בהלכה נכתבו בשו"ת לבושי מרדכי שיצא לאור עוד בחייו. בתשע"א יצאו מחדש כל חלקי השו"ת בד"כ. כמו"כ חידושיו למסכתות הש"ס נערכו אף הם מחדש. נפטר בי"ז בתמוז תרצ"ב. היתה לו בת יחידה שהתחתנה עם הרב יוסף צבי דושינסקי זצ"ל שלימים נעשה רבה של העדה החרדית בירושלים, אך ממנה לא נולדו ילדים, [הרב דושינסקי נישא בשנית ומזווג זה נולד בן יחיד] וזכרו בעולם זוהי תורתו. ופטירתו סמוך לשואה, לכן הבאתי מדבריו בחיבור זה.
[6] השם ניתן עפ"י ספר השו"ת שלו לבושי מרדכי.
[7] שלה"ק שער האותיות אות ז' בהג"ה: ולא בעצלות ובעצבות, ועל זה נאמר (דברים כ"ח מ"ז) 'תחת אשר לא עבדת וגו' בשמחה'. ואז שורה השכינה, כי אין השכינה שורה מתוך עצבות אלא מתוך שמחה (שבת ל ב), רצה לומר שמחה הנזכר. ונודע, כי (פרשת) [פרק] אשת חיל בסוף משלי (ל"א), קאי אשכינה, והזכיר הזריזות 'ותקם בעוד לילה' וגו' עד… 'ולחם עצלות לא תאכל' (משלי לא, טו – כז) ולחם נקרא מאכל המצוה (התוריים) [או התורה]…
ויש לפרש מה שאמר הכתוב (ויקרא י"ח ה) 'אשר יעשה אתם האדם וחי בהם', פירוש כענין 'לנפש חיה' …שרצה לומר שיעשה בחיות ובזריזות ולא בעצלתיים, כשיש באדם רוח עצלות ועצבות, שהוא כח החיצוני[ים], [ה]מכביד כל אבריו של האדם, באופן שאין כח באבריו לקום ממטתו, לעמוד לתורה ולתפילה, וכן בשאר המצות, ואז אבריו כאילו מתים. אבל 'יעשה אתם האדם', ויגבור כארי, על ידי דבקותו בה' אלהים חיים, ואז 'וחי בהם'.
[8] הרב גד אייזנר זצ"ל (כ"ד שבט תרס"ג – כ"ד אדר תשמ"ה) נולד בפולין לאביו ר' יצחק שלמה ולאמו מרת רבקה השתייכו לחסידות גור (אחרית ימיו של השפת אמת נלב"ע שבט תרס"ה). בהיותו בן אחת עשרה פרצה מלחמת העולם הראשונה ששיבשה סדרי עולם, קול התורה נתמעט מאוד ובמיוחד בין הילדים והבחורים. האדמו"ר ר' אהרן מקוזניץ זצ"ל אירגן קבוצות לימוד, בהבחינו בכשרונו של הילד גד, צירפו לקבוצת בחורים מבוגרים יותר. הודות למלמדם שהאהיב עליהם עד למאוד את קדושת התורה, למרות המחסור עסקו בשמחה ובהתמדה גדולה. היו משננים מסכתות שלימות של משניות בע"פ, חוזרים עליהן בלכתם בדרך. את המרחקים ממקום אחד למשנהו אמדו לפי מספר המשניות אותן היה ניתן ללמוד בפרק זמן של הליכה זו. כשבגר והמשיך לעסוק בהתמדת התורה בחשק עצום, מספר על כך שצמאונם לכל מכמני התורה היה עצום, אך ספרים לא היו כל כך בנמצא, והם היו משוטטים בבתי המדרש בין אוצרות הספרים. כאשר יצא לאור כרך חדש מהשדי חמד של רבי חזקיהו מדיני זצוק"ל והם קנוהו לבית מדרשם, פרמו את הספר לקונטרסים וחילקוהו בין הבחורים כדי שיוכלו ללמוד ממנו כמה בחורים באותו זמן.
בחודש אלול תרפ"ב הקים ביתו עם בתו של הרב אליהו קופר מחסידי גור בלודז'. בהיותו אברך המשיך בתלמודו מתוך שקיעה ושקידה עצומים. מתוך שבחסידים עסקינן, יש לדעת כי התקשרות לאדמו"ר ולזקני החסידים, משמעות חשובה לה בעבודת ה'. יראת כבוד גדולה היתה לזקנים ביניהם, שהסתופפו אצל אדמורים מדור קודם. זקני החסידים בבית המדרש עוד היו אצל האדמור מקוצק. [יש לדעת כי חתנו של האדמור מקוצק היה רבי אברהם בעהמ"ח שות אבני נזר, ואגלי טל מספרי היסוד של הלכות שבת. בתחילת ספרו זה כותב כי עיקר דרך הלימוד האמיתית קיבל מחותנו]. פעם ניגש אחד מזקני החסידים וסיפר לר' גד כי ראה בחור (לא נשוי) עוסק בספר חסידות, ושאלו: מה לבחור ולחסידות? שילמד גמרא ותוספות! שכן באותה תקופה לא היה מקובל שיעסקו בספרי חסידות לפני הנשואין. ענה לו הבחור: את הנסיונות שבעבר לא עברו עד גיל שבעים, אנו עוברים עתה בגיל שבע עשרה…כלומר ספר החסידות מחזק אותם בעמידה בנסיונות. החסיד הזקן הניח את הבחור וקיבל דבריו. [להזכירנו עוסקים אנו בתקופה לפני כמאה שנה (תרפ"ג לערך) מה נאמר היום?]
לאחר כמה שנים החל לעסוק בעבודת קודש של חינוך בתלמוד תורה שהיה מעולה 'דרכי נועם' בלודז'. ולמעשה לאחר השואה המשיך בכך בכל שנות חייו. נודע כמחנך דגול ובמסירות לתלמידיו.
תקופת השואה עברה עליו, בתחילה בביתם בפולין. מתחילת המצור והצרות אחז בכלל אותו אמר שנהג בכל חייו: 'אין מאבדים את צלילות הדעת'. והנסיונות לשמור על צלילות הדעת בתקופה זו, כידוע היו גבוה מעל גבוה מיכולת דעת אנוש.
אשתו הצדקת חלתה בשנים הראשונות לנשואיהם, ובתחילת השואה נפטרה ממחלתה. בת אחת היתה להם שנספתה בשואה מַחְלָה ריינא הי"ד.
אחד הדברים שהיו חביבים על הקלגסים הנאצים ימ"ש לגזוז את זקנם של היהודים ברחוב. רבים וכן אדמורים נאלצו משום סכנת נפשות מוחשית להסיר סממן יהודי-חסידי זה, ובמקרים אחדים יש שהסתירו זקנם בצעיף וכדומה. ר' גד שמר על זקנו, ופעם אחת כשתפסוהו ורצו לגזוז זקנו בסופו של דבר ניצל מהם. כשהגיע לבית החסידים, חשב אחד המבוגרים שגזזו את זקנו והחל מנחמו בדברים. לאחר כמה רגעים של דיבורים הסיר באחת את הצעיף ונתגלה זקנו בתפארתו. הכל פרצו בצחוק שהפיג מעט את המתח הנורא. לימים כשסיפר זאת, אמר: זה מה שנתכוונתי, שיעלו חיוך שיוקל מעליהם לכמה רגעים.
כל חייו היו העלאת חיוך ועדוד ליהודים. בהיותם באחד ממחנות המוות, לאחר התעללות קשה באחד מחבריו ר' משה יהושע אבוביץ ז"ל ע"י הרשעים שכמעט הרגוהו במכות, ועזרתו ועדודו של ר' גד, סיפר לימים: נפשי התרפאה חיש ע"י 'זריקות' של שמחה שהעניק לי, וכך קמתי על רגלי וחזרתי אל בין החיים – מכוחה של אותה מילה טובה ברגע הנכון.
פעם שאלו תלמיד: כיצד היה יכול לחזק אנשים במצב הזה? ר' גד ענה לו: 'מאז ומתמיד למדתי את היצירה הזאת ששמה 'אדם', מתוך כך ידעתי שמילה טובה צופנת בתוכה כוחות כבירים שיש בה למשות אדם ממצביו הקשים…' ורבים העידו שאכן המילים הטובות שלו השיבו אותם לחיים ונתנו להם את כח ההשרדות.
במהלך התקופה משיצא מגטו לודז' ובזמן שהותו במחנות צ'נסטוחוב עד הרחצה (חיטוי) במיידנק אליה הועברו, לקח אתו ספר חובות הלבבות. בעת שהמתינו לחיטוי והיו שבורים ורצוצים לגמרי לאחר שנאלצו להשאיר כל החפצים שהצליחו להחביא בדרכים לא דרכים, ראה בחור שלמד עמו בשטיבל. 'שמואל, קרא לעברו, יודע אני על מה חושב אתה כעת. חושב אתה על שידוך…'הלה התבונן בו בתדהמה, מדוע תתלוצץ ממני? ענה לו ר' גד: שמואל, דע לך כי יעזור ה' המלחמה תסתיים עוד יהיו חתונות וגם אתה תזכה להכנס לחופה. ואם אתה חושש שיהרגו כל האופים, אל דאגה, בסעודת הנשואין שלך יהיו הרבה 'בילקעס' גם מנגנים יהיו לך, וילדים ואפילו…תהיה לך תאוה ל…כסף…אכן לאחר המלחמה הגיע אליו ר' שמואל וסיפר לו על שידוך שהוצע לו.
הרב גד זכה להנצל מהתופת, כשוחרר חלה בדיזנטריה שרבים נפלו חללים ממנה, והוא ניצל ממש באורח פלא. לאחר הצלתו שימש עוגן הצלה רוחני ליהודים רבים, בעודדו אותם לשוב לחיים בכלל ולהתחזק בחיים הרוחניים בפרט. 'קחו לכם מצוה אחת מה שתרצו מבית הוריכם שנרצחו וחהזיקו בה. והיא תהיה לכם למגן ולעתיד טוב יותר'.
סיפור מופלא לאחר שנים שעלה לארץ ישראל, הגיע לבקר אחד מתלמידיו שחיזקו ועודדו לרגל 'שלום זכר' שנערך בליל שבת קודש. ר' גד ראה שהבית חשוך, ובעל הבית הסביר שזה מכיוון שאינו רוצה להשתמש בחשמל של חברת חשמל, רק בחדר בו ישב ללמוד דלק האור ממקור פרטי. שאלו ר' גד: לעצמך דאגת לאור, ומה בנוגע לשאר בני הבית, היית צריך לדאוג לאור גם עבורם…מהשבת שלאחריה, הואר הבית כולו בתאורה כשרה למהדרין.
רב גד נישא בשנית לאחר השואה. לארץ ישראל עלה בשנת תשי"ג, היה מקורב מאוד לאדמו"ר מגור ה'בית ישראל' שאמר עליו כי הוא 'מחנך של המחנכים'. במשך ל"ב שנים נתן ליבו לעבודת קודש של חינוך בבית מדרש חידושי הרי"מ. בכ"ד באדר תשמ"ה החזיר נשמתו הטהורה לבוראו. אמנם לא זכה להשאיר זש"ק, אך תלמידיו ומעשיו שנחרטו בלהבות קודש בספר במחיצת ר' גד'ל (תשס"ו) ממנו נערכו תולדותיו, וכן משיחותיו בקודש שהועלו בסדרת הספרים מורשת גד, היא מורשתו ותולדותיו של הצדיק הנשגב בעולמו של ה' יתברך.
