דרך החכמה – להכיר בדמיון, לעמוד חזק ולחיות חיי שכל / הרב אברהם זלמנס הי"ד
יסוד המוסר לחפש ולחקור אחרי כל דבר אף הדברים שנראה לאדם שהוא מבין ויודע אותם. ומצינו באבות: איזהו חכם וכו' איזהו גבור וכו'. וזה גופא חידשו הוא, שהתנא חוקר בדבר פשוט כל כך כמו מושכל ראשון. ובכל זאת רואים אנו שאחר החקירה באים אנו למסקנה אחרת מהמושכל הראשון, וכמעט ההיפך. כי לפי מושכל ראשון החכם הוא מי שמלמד אחרים, והתנא אמר להיפך, כי החכם הוא הלומד מכל אדם. וכן גבור, לפי מושכל ראשון הוא זה שמתגבר על אחרים ולפי האמת הוא זה הכובש את יצרו, וכו'. נראה מזה כי יסוד בירור הדברים הוא רק הביקוש והחקירה ב"איזהו". לכן מתחיל התנא בסגנון של שאלה ותשובה שלכאורה הרי צריך לשנות בדרך קצרה, והיה לו לומר: חכם הוא כזה וגבור הוא כזה, אבל עורר לנו התנא הדרך להבנת והשגת הדבר, שזה בא רק לאחר השאלה והחקירה העצומה. וישמע חכם ויוסיף לקח בכל דבר להיות מבקש.
ועד כמה צריך האדם להיות מבקש ורוצה ללמוד, שזהו השלמת החכמה ולאו-דווקא ללמוד באמצעות ידיעה, אלא בכל עסק ובנין רוחני להכיר התועלת שתצא לו מכל אדם בעניין זה, ויתחבר עמו יחד לקדש שם שמים – אפשר ללמוד ממה שמצינו בתורה הקדושה: ראה קראתי בשם בצלאל וגו' ואתו אהליאב בן אחיסמך למטה דן. ואמרו על זה במדרש רבה, לקיים מה שנאמר ולא ניכר שוע לפני דל, שהרי בצלאל משבט יהודה חשוב שבשבטים, ואחיסמך משבט דן, בכל זאת לא יכול היה בצלאל לבדו לבנות המשכן אלא אם יהיה אתו אהליאב ושניהם ביחד יבנוהו. ולכאורה הדבר לפליאה יחשב: כי הרי גם תורה הקדושה מתחשבת בכמה מקומות בייחוס בסדר הדגלים מי לפני מי, וכל אחד ילך לפי מעלתו. ויותר יפלא, הרי יחוס הוא משום מעלה מסוימת: ראובן בכורי אתה – פחז כמים אל תותר, הרי איבד בכורתו ויחוסו בגלל הפחז. ואם כן למה לא יוכר השוע לפני דל?
ובמדרש רבה: ראה קראתי בשם בצלאל. ג' שמות לאדם, א. שקורין לה אביו ואמו. ב. מה שקורין לו בני אדם. ג. שהוא קורא לעצמו. ועל זה נאמר נבחר שם מהון רב טוב שם משמן טוב. ומובן שעניין "שם" הוא תוספת למעלת האדם. שם הראשון הוא מזה שנעשה יש מאין, גם הוא תופס מקום בבריאה, מפני שיש שכל נבדל שאין לו התגשמות, רק שכל בלי גוף, אבל הוא הנו גוף וממילא, תיכף בהיוולדו יש לו שם, זה שקורין לו אביו ואמו.
השם השני שקורין לו בני אדם, היינו התפתחות האדם בין בגוף ובין בשכל, שאנשים יכנוהו בשם "טוב". אילולא התפתח האדם בגופו, ויחסר לו כח הגידול – הריהו בעל-מום. וכן גם אי-התפתחות השכל – זהו מום. ומובן שאי התפתחות השכל אינה תלויה במה שיוכל להמציא בשכלו עניינים שהם לצורך גופו, כי אין לקרוא לזה שכל והתפתחות, הואיל וגם בעלי חיים מחוננים בשכל כזה ועוד יותר מאשר לאדם, כמאמר הכתוב: לך אל נמלה עצל וגו', וכי נאמר כי בעלי שכל הן, הוי אומר שאין זה שכל אלא כחות, וכל זמן שאין האדם חושב אודות שכלו אלא אודות מצבו בעולם הזה, עוד לא התפתח שכלו. ואף אם יפתח את שכלו לא לגופו אלא לשם אהבת הכבוד – גם זו איננה התפתחות, כי גם בחוקי המדינה יש ומכריחים ללמוד חכמה, וכי נאמר שיש להם אהבת חכמה? אין זה אלא שיש להיות איש בין האנשים, אולם הוא טרם חשב על שכלו – ומשום כך אין זה התפתחות השכל אלא פיתוח הגוף. ועל ידי פיתוח הגוף והשכל מושלם הסוג האנושי. וזהו השם שקורין לו בני אדם. וזהו שכתוב בקוהלת: סוף דבר הכל נשמע וגו'. היינו כל מה שיש תחת השמש, אף שיש בו תוספת השכל. "ופנותי אני" ונתתי לבי לדרוש שהיה בשכל, בכל זאת – הכל הבל, עדיין אין זה אדם, עוד לא נשתלמה אנושיותו. אך "את האלוקים ירא" יצא מכלל חשבון העולם, למעלה מן השמש, זה כל האדם.
אולם בכל זאת, האדם יראה לעיניים, מבין מהו טוב ורואה עליו טוב, אבל הוא עלול לטעות, כי אני ה' חוקר לב. והעיקר מה שהוא קורא לעצמו, והיינו אפילו כל העולם אומרים עליך כי צדיק אתה, היינו שעד כדי כך הגיע בשמו, עד שבני אדם קורים לו "צדיק", בכל זאת תהיה בעיניך כרשע, היינו שצריך אתה לראות לפניך רוחניות כזאת שתאמר שלפי רוחניותי הנני כרשע, עדיין לא השלמתי חוקי, בטח בני אדם טועים בי, ותכשיר עצמך להיות צדיק, זהו השם שקורא לעצמו. ועל זה נאמר: טוב שם משמן טוב – ראה קראתי בשם בצלאל, היינו שהגיע לשם העצמי והקב"ה הסכים לזה, ולא עוד אלא "וימלא אותו ברוח אלקים – בחכמה, בתבונה וגו'", אילו הזה אדם יודע על בוריה כל חכמת הברזל והעץ, היה אז חכם גדול, ובצלאל ידע הכל: בזהב, בכסף ובנחושת, בכל מלאכת מחשבת. אין חכם כמוהו. יודע היה בצלאל לצרף אותיות שבהם נבראו שמים וארץ. יודע היה לבנות היכלי מלכים וידע סוד בריאת שמים וארץ .אולם בהגיעו לבניין המשכן אמר לו הקב"ה: לא תוכל עשהו לבדך, תיקח שותף שיהא פחות ממך, דל הוא, משבט דן, ושניכם תעשוהו, למרות שאתה חכם בכל וגם יש בך רוח אלוקים להורות, יודע אתה האותיות שבהן נבראו שמים וארץ, בכל זאת עדיין לא גמרת בחינתך האחרונה, לא השלמת את שלך שכבר תוכל לעשות את המשכן לבדך, אלא ביחד עם אהליאב ולא יוכר שוע, ביחד תעבדו! זוהי הבחינה האחרונה, לדעת להסתדר עם השני, ואז כל החכמות והידיעות יבואו במקומן ויוכשרו בכל אשר תפנה. וזהו שאמרו: ואתו אהליאב בן אחיסמך לקיים מה שנאמר לא ניכר שוע לפני דל.
והנה הגבור הוא זה הכובש את יצרו, מכיר תרמית היצר וכזביו כי הכל הבל שלא נתעה, ואין כאן אלא דמיון מעלמא. ועד כמה שזוהי ממשלת הדמיון שכעבור רגע כל אחד מכירה, נוכל לראות ממעשה העגל. אשר תמוה הוא לכל, מה ראו על ככה ומה הגיע להם מהמעשה הזה. ואם נתבונן בפרטיות הדבר, תהיה זו פליאה שאין פותר אותה: שבתוך ארבעים היום של מתן-תורה, עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו, ומיד "הורד עדיך מעליך", שפשטו מעליהם את הכתרים אשר הלבישום במתן תורה, וכמאמר חז"ל: ששים רבוא מלאכי השרת ירדו והלבישו כל אחד מישראל שני כתרים, אחד כנגד "נעשה" ואחד "נשמע", והרי מלאך אחד יכול היה להלביש לכולם את הכתרים? אלא מוכרחים אנו לומר שהיה בזה עניין נשגב עד שכל כתר היה שליחות בפני עצמו והיה צורך בשליח מיוחד לכל כתר. וכעת איבדו את המתנה הזאת. ומה גם שהימים הללו היו הימים הנבחרים שמשה רבינו עליו השלום נמצא בשמים לקבל הלוחות, וגם זה השליכו אחור. ולא עוד, אלא "ויבן מזבח", הבין מהזבוח שהרגו את חור והיה מתיירא שלא יקוים בהם "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא", כל כך היה בוער בקרבם כיקוד אש, הם הרגל חור, ועמדו להרוג גם את אהרן, המובחר שבעם, "אוהב שלום", אם הוא לא יסכים אתם. הנה עד היכן הגיע הבולמוס!
וכל כך למה? מה הרוויחו בזה? "ויצא העגל הזה"! תופים ומחולות! השמחה הייתה במעונם שהשיגו את רצונם אשר בחרו בה. והרי פליאה גדולה היא איזו תאווה יש בזה? על מה ולמה אתם מחריבים עולמות והורגים נפשות? אין לנו על כך שום תירוץ. ואמנם נכון הדבר, כי לאחר שחז"ל בטלו יצר-הרע של עבודה זרה, ממילא רחוקים אנו מלהבין את הרצון המוזר הזה, אין כאן בית אחיזה שכלי אלא רצוני, וכשבטל הרצת לא נשאר מה להבין, ולכן נראה לנו הדבר כה מוזר, משום שכל רצונותיו של האדם אין להם מבוא בשכל אלא זה עניין של רצון בלבד.
ועתה נתבונן, אם כי מציאות היצר עדיין נמצאת בנו ובכל זאת על אותו חלק שבטל מאתנו מביטים אנו כעל שטות בעלמא. מעתה מה יהיה לעתיד לבוא, כשיבטל היצר הרע לגמרי, כמאמרם שהקב"ה יביא את יצר הרע וישחטו, איך אנו נביט על כל מהלך האדם אשר מקורו ברצון. ונשאל את עצמנו: למה תדאג ולשמחה מה זו עושה, אחרי מה תרדוף ותבלה ימיך, מה קרה כאן ובמה התעניינת כל ימיך? הרי יביט על כל זה כפי שאנו מביטים כעת על המחולות סביב העגל.
וזה כל האדם להכיר הדמיון ולעמוד חזק כסלע איתן בלב ים, לחיות רק חיי שכל.
(תורת המוסר, עמ' 151)
הרב אברהם זלמנס (זעלמאנס, ר' אברהם מירער), ראש ישיבת בית יוסף בוורשה, הגאון בתורה ובמוסר, נולד בסביבות שנת תרמ"ב (1882) בעיירה מיר שבמחוז וילנה, בה כיהן אביו, הרב נפתלי הערץ, כדיין ומורה הוראה. מצעירותו ניכרו כישרונותיו ויראת ה' הטהורה שלו, ועוד בימי נערותו ראו שהו מבני עליה המועטים והיו שקראו לו "דער מירער צדיק". הוא למד בישיבת סלובודקה מרבותיו, הרב יצחק בלזר והרב נפתלי אמסטרדם, שלמד אתו בקביעות את "קצות החושן".
בשנת תרס"ה (1905) עבר ללמוד בנובהרודוק והקדיש את חייו לתורה ולמוסר, על פי שיטתו המוסרית של רבו המובהק ה"סבא מנובהרודוק"ר' יוסף יזול הורוביץ זצ"ל. ה"סבא" אמר עליו פעם "היה כדאי לי כל העמל והיגיעה של עשרות השנים, הסבל והדחק שסבלתי בימי חלדי, ואם רק הצלחתי לגדל תלמיד אחד כזה היה כדאי כל עמלי". הוא היה כולו קודש, למד בהתמדה יומם ולילה והתפרסם כאחד מגדולי התורה בדורו, המלא וגדוש בתורה וביראה. כל ימיו הקפיד ללמוד שעה מוסר תיכף אחר התפילה. הוא עזר ל"סבא" לייסד ישיבות ברוסיה, ונדד ברחבי רוסיה עמו תוך שהוא מתמיד ללמוד וללמד שיעורים בהלכה ובמוסר בישיבות הרבות. הוא נשא לאשה את אחותו של הרב אברהם יפהן והיה גיסו של הרב יצחק הלפנד, ראש ישיבת 'בית יוסף' בפולטוסק, הרב זלמנס מונה לעמוד בראש הישיבה ברוסטוב ולא רצה לקבל משכורת מקופת הישיבה, עד שה"סבא" הכריחו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בקיץ תרפ"ב (1922), בשל התגברות הרדיפות נגד הדת מצד השלטון הרוסי שעמד לסגור את הישיבות ולאסור את הרבנים ואת תלמידיהם, הוכרחו הישיבות לברוח מרוסיה, ולהבריח את הגבול, "אז בא הרה"ג מו"ר ר' אברהם זעלמאנס שליט"א (הי"ד) עם ישיבתו מעיר רוסטוב על נהר דן, שהוכרח לברוח משם מחמת המציק על דת קודשינו" (אור המוסר, י"א, עמ' פה). עם שובו לפולין, כיהן כראש ישיבת "בית יוסף" בוורשה, עד לחורבנה בימי השואה. גם כשסבל מעוני ומפגעי הזמן, המשיך בעבודתו ובדרכיו וקבל הכל באהבה.
לאחר פטירת ה"סבא" היה הרב זלמנס ה"אורים ותומים" של תנועת נובהרדוק בגולה, שנודע כאיש קדוש וטהור, החי בפרישות מופלאה ושקוע בעבודת ה' בכל הוויתו. בהיותו ראש ישיבה בוורשה היה יוצא בקיץ לפרברי וורשה, לצורכי התבודדות ובריאות הגוף, והשתכן תמיד בדירה רעועה. מלבד שיחותיו הקבועות בישיבה, ברבים ובחבורות, לא היה מרבה כל כך בדברים עם יחידים, כי היה עסוק ביותר בשלימות ותיקון נפשו ובהתעלות בתורה ויראה.
הרב אברהם היה מתבודד הרבה תוך שהוא לומד מוסר בהתלהבות עצומה. הוא קרא למלחמת חורמה ביצר הרע באמצעות לימוד תורה תוך התעמקות בהלכותיה ובכוונת מצוותיה, ותוך ביטחון מוחלט בקב"ה. בשנת תרפ"ה (1925) חתם עם חבריו על תקנות החבורה בביאליסטוק בה נקבע "שאין נקרא חבר החבורה אלא רק מי שמקבל על עצמו בלי נדר שיהיה לו ב' שעות בדידות בכל יום במקום מיוחד שיעסוק אז בענייני השלמות שנוגע לעצמו, כמו לימוד המוסר והלכות ותפילה וכדומה, ומכל משמר ישמור התקנה הזאת שיחשב למקור לכל פעולותיו וענייניו".
הרב אברהם שאף לעלות לארץ ישראל והיו לו געגועים חזקים אליה. למרות שהצליח פעמיים להשיג רישיונות עליה, לא התאפשר בידו לעלות בשל עיכובים שונים ובשל פרוץ מלחמת העולם השנייה. הוא הסתתר עם בני משפחתו ובהם חתנו, הרב אברהם שאול סקלסקי הי"ד וכל משפחתם הגדולה, עד שנהרגו כולם בהפצצות מן האוויר בידי הנאצים ימ”ש.
מתורותיו נשתמרו כמה מאמרים, ובהם: קבלת עול מלכות שמים (אור המוסר, ב, עמ' קיט. אור המוסר, יד, עמ' כא. וכן באוהל יוסף, שנה ז חוברת ב, עמ' 44), שבירת המדות (אור המוסר, ח, עמ' כא), חקר תכלית היצירה (אור המוסר, י, עמ' כ), רחמנא ליבא בעי (אור המוסר, יא, עמ' כח), חיי החכם תפלה ארוכה (אור המוסר, יב, עמ' כ), "ההתלמדות" (אור המוסר, טו, עמ' ח), דרך הבטחון (חיי המוסר, א, עמ' ג), יום הזכרון (חיי המוסר א, עמ' לד), חדשו מעשיכם (אור המוסר, טז, עמ' יח), דרך החכמה (דרך המוסר, תשי"ט, עמ' 151), אזיהו גבור הכובש את יצרו (מתוך מכתבו המובא באור ישראל, עמ' תג), דברי חיזוק לאחר חג מתן תורה (בית חיינו: לימוד התורה והמוסר, עמ' פו), ניסיון השמיטה (בית חיינו: עבודת התפלה, עמ' עב).
מקורות: תורת המוסר (תשי"ט) עמ' 151, צהר ליוסף דף ד, גילת מאיר עמ' ריט, דברי בינה ומוסר עמ' 16, דבריהם זכרונם עמ' 3, ועוד.
