שלא ימנע עצמו מלימוד תורה בשל סכנת היצר / הרב משה וולף הי"ד בפתיחת הקדמת "נפש אדם"

אמר המר והנמהר הנבזה והשפל והמדוכה ראיתי להעיר אוזן הקורא. ולגלות מצפוני לבבי. מה ראיתי על ככה ואיזה סיבה הביאני לזה להיות נמנה בין מחברי חיבורים:

והנה ראשית כל אודיע. כי לא כל קבל די רוח יתירה בי ואני רוצה להתגדר ולהתפאר במלאכתי. ח"ו עשיתי זאת! כי מלבד שתלי״ת לא נכחד עצמי ממני. ויודע אני מך ערכי. ורוע מצבי. ונגעי לבבי. שאיני כדאי להיות מכונה אפילו בשם ״צורבא מרבנן״. ומה גם להיות נחשב בין הגדולים מחברי חיבורים. מלבד זה הלא ידוע ומפורסם, כי בעיתים הללו נהפוך הוא, כי מחברי חיבורים שבזמנינו, המה ללעג ולקלס. זולת הגאונים המפורסמים אשר מימיהם אנו שותים ומפיהם אנו חיים:

זה ימים כבירים. אשר נבוכותי בזה. אחרי אשר בינותי בספרים. הן בספרי הפוסקים. והן בספרי המוסר. ומצאתי גם ראיתי. שכולם פה א׳ להם. שעיקר עסק התורה הוא לחדש חידושים. ולהעלותם על הכתב. למען יעמדו ימים רבים. להיות לו לזכרון. וגם להפיצם על פני תבל. לזכות את הרבים:

ידעתי גם ידעתי שכ״ז הוא דוקא בלימוד התורה לשמה. משא״כ להיפך ח״ו עוד מיגרע גרע. כידוע מאמר חכז״ל שנוח לו שנהפכה שלייתו על פניו. ומה מאוד הפליגו ספרי המוסר בעונש הלומד שלא לשמה. והנה נבוכותי בדעתי. אחרי שיודע אני בעצמי. שמדה זו של עסק התורה לשמה. לא בי הוא בעוה׳׳ר לא מינה ולא מקצתה. מה אעשה כי אולי יותר טוב הוא ללמוד לימוד הפשוט. בלי שום עיון כלל. בכדי שלא לחדש שום דבר. שלא לבוא לידי פניות וגאות ח״ו. אף שגם זה לא יועיל להיות מן הלומדים לשמה. עכ״פ לא יזיק שאהי׳ לומד שלא לשמה.  שבודאי שלימוד כזה לא יביאני לידי התפארות ולא ע״מ לקנתר. כי לא יהי׳ לי במה להתפאר ולא במה לקנתר:

השיבוני רעיוני שאין מהראוי להניח עיקר מצות לימוד התורה בשביל הסכנה שיש בה. דהא באמת בכל המצות ומע״ט יש סכנה ומלחמה גדולה עם היצה״ר. כמבואר בכל ספרי מוסר. ובראשם בחו״ה שער יחוד המעשה. וזה תכלית בריאת האדם ללחום כנגדו. ולבטוח בד' שיעזור לו. וכי יאמר האדם, מה לי לסכנה הזאת. מוטב שאשב בטל א״כ הוא גרע עוד מן הבהמה. ואפילו אם יפול ברשת היצר פעם ושתים. מ״מ אל ימנע עצמו מללחום כנגדו עוד . אולי יתגבר עליו פעם א׳. ויזכהו הש״י לעשות תשובה על העבר . ונמצא שמשגגות נעשו לו זכיות . וזה לדעתי פי׳ הכתוב בטח בד׳ ועשה טוב. דלכאורה אין קישור לדברים הללו. אולם לפי הנ״ל ניחא . דבא להשמיענו כנ׳׳ל. שלא ימנע האדם עצמו מעשיית המצות בשביל סכנת היצר רק יבטח בד׳ . ויעשה טוב. וכן לענין עסק התורה. מחוייב האדם ללמוד בכל כוחו. ולבטוח בד׳. ואף שרואה שאין לימודו עולה יפה. אל ימנע עצמו מן הרחמים. שאולי יזכהו הש"י שיזכה ללמוד גרגיר א׳ לאמתה של תורה. ועי״כ יהי׳ תיקון לכל לימודו וכן מ״כ בשו״ע הרב־ז״ל בהלכות ת׳׳ת וכבר ידוע פי׳ מרן הב״י ז״ל על משנת אבות ״ודלא מוסיף יסיף. ודלא יליף קטלא חייב״ דבא לאשמועינן שלא יאמר האדם. א״כ הוא גדול העונש של ״דלא מוסיף״ א"כ מה לי ולצרה הזאת. מוטב שלא אלמוד כלל. ולא אצטרך להיות מוסיף. על זה אמר ״ודלא יליף קטלא חייב״:

עפ״י הדברים האלה נ״ל לפרש השני מאמרים של הש״ס הסותרים זא״ז בענין לימוד התורה שלא לשמה. שבמס׳ פסחים ב׳: אמר רבא לעלם ילמוד אדם ואפי׳ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. ובמס׳ ברכות י״ז. אמר רבא, כל הלומד תורה שלא לשמת נוח לו שנהפכה שלייתו וכו'. וכבר הקשו בתוס׳ קושיא זו ותירצו דתרי גווני שלא לשמה יש. והגם כי דברי רבותינו בעלי התוס׳ כנים ואמתיים. עכ״ז. ע' פנים לתורה ורשות נתונה לתרץ גם באופן אחר. ונלפע׳׳ד ששני המאמרים הללו תלוים זה בזה. והוא כעין פי׳ הב״י על משנת ודלא מוסיף וכו' הנ׳׳ל . ושני המאמרים שבגמ׳ הנ״ל אינם חלוקים. רק שהא׳ אמר חומר האיסור של עסק התורה שלא לשמה. והיינו במי שיכול ללמוד לשמה ולומד במזיד שלא לשמה. ובא חבירו ואמר שאל יאמר האדם. א״כ איפוא גדול איסור הלומד שלא לשמה . מוטב שלא אלמוד כלל. ע״ז אמר. שלעולם ילמוד אדם ויכניס עצמו בסכנה זו. שאפילו אם ח"ו יפול פעם אחת בסכנה זו של לימוד שלא לשמה. מ״מ מתוך שלא לשמה יבוא לידי לשמה. ואין הכוונה ח״ו שעיקר כוונתו בלימודו יהי׳ שלא לשמה. וזהו החילוק בין שלא לשמה דהכא. לשלא לשמה דהתם. ששם הוא הפי׳ שתכלית כוונתו הוא ללמוד שלא לשמה ודו״ק. כנלפע״ד ועיין בספר סור מרע ועשה טוב . מ׳׳ש לענין סכנת לימוד הקבלה שלא ישגיח האדם ע״ז עיי״ש ויונעם לך. וא״כ כ״ש לענין לימוד נגלה:

והנה אחרי שנתיישבתי בדעתי כל הדברים הללו. סבותי אני את לבי לייאש מלימוד החילוקים ופלפולים של הבל עכ"פ. רק לטרוח א״ע ולעסוק בכל כוחי בדברי הש"ס והפוסקים הראשונים. להבין עומק דבריהם כפי יכולתי בעזה״ת וגם זה במה שנוגע לדינא ומה שנוטה אל קו האמת.

(נפש אדם)

—

הרב משה וולף בנו של הדומ"צ בויזניצא ר' פינחס, שקד על דלתות התורה מילדותו, היה מו"ץ ואב"ד בק"ק זאגרוש ואח"כ עבר למלא את מקום דודו-חמיו כדומ"ץ ואב"ד בבוכניה, בגליציה המערבית. נולד ב-1845 והאריך ימים עד קרוב לגיל מאה. חיבר את ספר "נפש אדם" ובו פלפולים וחידושי דינים על ספר חכמת אדם הלכות שחיטה וכיסוי הדם. מהקדמת הספר ניכרת הענווה הגדולה של המחבר הי"ד.

שימש בהוראה בצלילות הדעת עד סוף ימיו. מלבד גדלותו בתורה כפי שמשתקף בספר, היה גם ביתו פתוח לכל ובפרט בזמן השואה הנוראה עזר להרבה יהודים במסי״נ וטרח הרבה באופן אישי למרות גילו המופלג. בשנת תש"ב (או ת"ש) כאשר לקחו הנאצים ימ״ש את יהודי בוכניה להריגה רח״ל וגם הוא בתוכם, שאלו אחד מיהודי העיר אם לזאת האריך ימים שעתה יהרגוהו הגוים, וענה לו ״תראה שלא יהיה להם שליטה עלי״, וכך היה שנפל ארצה והשיב את נשמתו ליוצרו, והרשעים ימ״ש שאלו מי הוא הזקן, ואמרו להם שזה רב זקן. הרשו שיובילו אותו לקבורה והביאו אותו לקבר ישראל, ואחרי המלחמה הציבו מצבה על קברו בבוכניה.

נספו בשואה גם בנו הרה״ג המופלג ר' מרדכי וולף הי"ד זצ״ל דומ״ץ בק״ק בוכניה יע״א שהיה בקי נפלא, וחתנו של הרב משה וולף, הרה״ג ר' אריה בלייך הי"ד זצ״ל מו״ץ בק״ק קאטוביץ.

(מתוך רבנים שנספו בשואה, מאורי גליציה, ומתוך תולדותיו שהובאו בסוף ספרו)