עבור נפש ישראל הנידח מחוייבין למסור נפשו ולעשות לו טובה אף שהרבה פעמים קשה / הרב שלום טויב הי"ד בשם סבו הצדיק רבי פינחס חיים אב"ד ראזלא
בלימוד התורה הקדושה היה גאון עצום ומפורסם שיצאו לו מוניטין בכל העולם. כל ש"ס בבלי וראשונים היו שגורים על פיו, ואמר פשט'ליך דברים חריפים גג על גג בדרך הישר. וסיים הש"ס בכל שלשה שנים משנת תרמ"ד עד פטירתו. וכשנשרף פירושו על הלכות גיטין בשנת תרס"ג בעוונותינו הרבים מאז לא כתב על נגלה רק מעט מזעיר. ואף שהריצו הרבה רבנים וחכמי דורו אליו שאלותיהם, לא השיב להם שאמר שסימן הוא לו שנשרף פירושו שעשה על הלכות גיטין, ששורש נשמתו צריך לעבוד ולכתוב רק בדרך חכמת האמת. ובעניין קבלה השיב לכל שואליו, לגדולים וגאונים וחכמים המפורסמים, למדינות שונות למדינת ארץ ישראל וחכמי מערב אונגא[ר]ן הישנה, פולין רוסיא. והניח ראשו ורובו של שנותיו בלימוד וכתיבת חכמת הקבלה. ואמר שלא יש שם או יחוד, הן דבר קטן הן דבר גדול, מכל כתבי האריז"ל שלא יהיה כמו מונח בקופסיה, כמו שרואין בחיבוריו הקדושים [ויכולין ללקוט מכל חיבוריו הקדושים פירוש גדול על הזוהר הקדוש], וכן היו שגורים על פיו בעל פה כל ספרי רבותיו הזקנים, כגון עטרת צבי, דמשק אליעזר, אור עינים, וכדומה, שזה היה חיות נפשו ונשמתו. וכל מנהג ודבר שעשה, עשה בדרך יחוד בדרך רבותיו הקדושים ז"ל. הרבה פעמים רבינו ז"ל קם בחורף ללמוד ולעבוד הבורא יתברך שמו והגבאי היה ישן עוד, וחס לעוררו משנתו, והכינו לו בלילה כל הצריך לעשיית אש והדליקו בעצמו בבוקר. ונמצא עתה נכתב בתוך חיבוריו ייחוד גדול שכתב לו שיכוון בשעת עשיית האש בהכירה באריכות גדול. לא הגביה עיניו בלי ייחוד. והרבה פעמים כשהלך בשוק ראו שדיבר לעצמו הייחודים שיחד אז על הדרך. והיה מתמיד גדול בלימוד התורה הקדושה בהתמדה גדולה וכסדר. אמר מוסר להבחורים והיונגע לייט שילמדו. וכל שכן היה שונא לזה מאוד בתכלית השנאה מה שנתפשט עתה שהם מתערבים בפאליטיק שנקרא שקר וקורין בצייטונגען. ומחמת רוב התמדתו לא נתן שום פעם הורמנא או היתר ממאה רבנים, הסכמה או חתימתו על שאר דבר, אף שבקשו מאתו בבקשות גדולות. ולא נסע בשום פעם עבור זה לאסיפת רבנים…
ידוע לכל א"נש שכל דרך העבודה שלו הייתה במסירת נפש ממש, הן בלימוד תורה הקדושה הן בתפלה. כמעט שלא עבר שינה על עיניו. וכסדר קם בחצות לילה וישב בטלית ותפלין מאור הבוקר עד שעה רביעית אחר צהרים. וכן דרך התפלה שלו בימי נוראים ונענועים בימי החג כמה שעות בכוונות וייחודים גדולים, ובהושענא רבה והקפות והסדר וקריאת מגילה, וכן כל עבודה ועבודה בכל יום, ואמירת תורותיו הקדושים במסירת נפש ממש. ומכל שכן בשעת אמירת תורת שלוש סעודות שהיה מעין מתגבר, ואמר תורה בהתלהבות עצומה, ושילב בנשימה אחת, כמו איש עובד מכה בפטיש זה אחר זה בלי הפסק. וכן דרש דרשות נפלאות במשך הרבה שעות בלי עייפות, מרגליות יוצא מתוך פיו שבשעת אמירה היו כולם שומעין דברי חסידות ותורתו ומוסרו באימה וביראה קול חוצב להבות אש. וכל מאמר רז"ל שהזכיר הן מהגמרא והן מהזוהר הקדוש אמר הכל על הדף והעמוד בדיוק. ועניו ושפל ופרוש מהתאוות בשפלות עד אין לשער. היה אצל עצמו באמת כאסקופה הנדרסת כמו שמזכיר תמיד בחיבוריו כמה פעמים שפלות וענווה יתירה. ומעודו לא עבר שחוק על פניו כל ימי היותו. וכל מנהג שעשה היה על ידי כוונה מיוחדת, כמונח העתקה מהרבה תשובות מקור על כל מנהג ומנהג. וכל מנהגי אבותיו ורבותיו לא עשה עד שידע טעמו של דבר.
כשקם ממטתו הקדושה אחר אמירת ברכות השחר היו לו אז הרבה שיעורים גדולים בלימוד תורת ד' בנגלה, ואחר כך בלימוד וכתיבה בספרי קבלה ומשניות. וגפ"ת למד בכל יום, ואמר האיך יכולין להיות יהודי שלא ללמוד בכל יום גפ"ת. וקודם התפלה לא דיבר בלשון חול רק בלשון הקודש גם כן מעט מזעיר. רק אם באו לפניו עם איזה שאלה או עבור חולה מסוכן אז הפסיק. וישב כך בטלית ותפילין אחר התפלה עד זמן מנחה גדולה בלי הפסק ולא טעם כלום. ואחר כך התפלל מנחה בשעה רביעית ואכל אז מעט, ופתח הדלת לבני עירו שיציעו לפניו טענותיהם וריביהם שהיו להם זה עם זה ואיזה בקשה שהייתה לאנשים עם פתקאות. ואחר כך נכנס לבית המדרש להתפלל ערבית ואחר ערבית התחיל עוד הפעם עבודתו הקדושה.
ובשבת קודש הייתה עבודתו ממש בהתפשטות הגשמיות. תיכף אחר הדלקת נרות התחיל בלי שום שיהוי מזמור "הודו" להתפלל בפחד גדול בקול רם, שאז בשעת מנחה הייתה לו עבודה גדולה בענייני תיקוני נשמות. ובקיץ האחרון עמד בשמונה עשרה דקול רם באמצע כחצי שעה בלי שום דיבור ותנועה כאבן דומם בדביקות הבורא יתברך בפחד גדול, ואחר התפלה דקבלת שבת התחיל לומר "שיר השירים" בחדרו בניגונו הטהור בבכיות ובדביקות נפלא, ממש במסירת נפש. [אמר בכל פעם באמצע "הריני מקבל עלי ד' מיתות בית דין סקילה" וכו', הרבה פעמים], בהתלהבות נורא בפחד ומורא גדול. זקוקין דנורא היוצאים מפיו הקדוש כידוע לאנ"ש. ואחר כך למד מדי שבת בשבתו בספרי רבותינו תלמידי קודש הקדשים הבעש"ט זי"ע ובראשם בספר הקדוש נועם אלימלך. ואחר כך הלך להשלחן אשר לפני ד' לומר "שלום עליכם" בהטלית, בבכיות וקולות שנמס לב כל שומע. ותוארו אז כמלאך אלקים. מכל שכן בשעת עשיית הקפה להשלחן ב' פעמים בהרחת בשמים. ובהגיעו להקידוש נתלהב מאוד בדביקות גדולה, וכן הייתה כל עבודתו בשבת קודש, ומכל שכן בהגיעו לשלש סעודות לרעוא דרעוין הזמירות והתורה בהתלהבות עצום ודביקות. ודברות קדשו בלהבות אש הלהיבו את לבב שומעיהן, היו יורדים חדרי בטן, כמו שידוע לכל אנ"ש שהסתופפו בצלו. לכתוב עבודתו בימים נוראים, גודל עבודתו בתפלתו כשאגת אריה בקול עוז והדר, כל ראש השנה ויום הכיפורים הוא אך למותר. ומכל שכן בראש השנה בשעת מלכיות זכרונות שופרות ויום כיפורים בשעת עבודה, שאז ראו בחוש שלא ידע ממנו כלום בהתפשטות הגשמיות, שהרבה פעמים קפץ על השלחן שאצלו מגודל חשק ואחז בכל מה שמצא אז בשעת התפלה. וכן כל ימי סוכות בלילה הראשונה כשנכנס לסוכה זימר תיכף ומיד הפיוט "ידיד נפש" וכל האנ"ש שהיו שם רקדו ושמחה בייחד בחדווה. וביום סוכות הנענועים שעשה כמו שתי שעות. ובשנת תרצ"ה בחול המועד סוכות אחר הנענועים אמר לנכדו הרב האברך החסיד מורנו אליעזר צבי שליט"א מלבוב בזה הלשון "זקיני רבינו בעל דעת קדושים זצ"ל הוצרך להניח על מוחו אחר כוונת הנענועים קרח, ואני איני צריך ברוך ה' לזה". וכן בהושענא רבה, ההושענות וההקפות בבכיות רבות כל היום. וכן להיפך ההקפות בשמיני עצרת ושמחת תורה, שגם בימי זקנותו רקד ושמח בשמחת תורה בשמחה דקדושה, כמו ילד קטן. ואמירת תורה בין הקפה והקפה הרבה פעמים.
ובחנוכה הדלקת הנרות ושזירת הפתילה בשמחה ומסירת נפש ממש. ובהגיעו לאמירת נשמת בקול גדול, ואחריו שובבי"ם ת"ת בתעניותיו שכל שנה התענה גם כן הרבה תעניות, רק שובבי"ם ת"ת התענה תמיד וישב בביהמ"ד בטלית ותפילין. וסיגופיו בטבילות וגלגול שלג במסירת נפש הרבה פעמים כידוע לאנ"ש. וגלגול שלג האחרון אשר נודע הי פרשת מקץ שנת תרצ"ה, והיה רעש בעיר ראזדאל ונכנסו בניו ואנ"ש ובקשו מאתו שלא יעשה עוד, אבל לא פעלו אצלו. וכן קריאת המגילה שלו הייתה בבוקר באריכות גדול כמו שלשה שעות או יותר במתיקות נפלא עד אין לשער. וכן אצל הסדר מי יכול לשער תענוגו בלילה הראשונה. ואמירת תורה כסדר, ודקדק לאכול כזית מצה קודם חצות וכל עבודה. וברכת טל וגשם, ושבועות בקריאת אקדמות ועשרת הדברות בקול גדול ונורא שנכנס בלב כל השומע קריאת התורה אז [עיין בספר הקדוש "היכל הברכה" ואתחנן על פסוק "ולא יסף"] וכסדר בכל רגע ורגע. ופעם בראש השנה אחר התפלה אמר הייתי מסופק באמצע שמונה עשרה אם מותר להפסיק ולעשות ברכה שהרגשתי או באמצע השמונה עשרה טעם גן עדן…
היה גומל חסדים עם החיים בלקיחת פתקאות, לפעול להם ישועות טובות בכל עת ושעה המצטרך להם. ומכל שכן אם בא לפניו או כתבו לו עבור איזה חולה רחמנא ליצלן אזי היה מלא עוגמת נפש, ועשה כל התפעלות עד שיהיה לו לרפואה שלימה כאב הרחמן לבניו. וכן פעל על ידי תפלתו הזכה הרבה ישועות ורפואות, [ואף שהעולם ואנ"ש סברו שהוסיף שם לכל חולה, אף על פי כן אמר הרבה פעמים שאני שוקל מאוד מאוד בהוספת שם לחולה]. וכן ישועות גדולות ודברים רמים נשגבים הרבה אין מספר והיה משפיע פרנסות, [וידוע הרבה מופתים שפעל, אבל אין כוונתי בזה החיבור לכתוב ממנו המופתים רק תולדותיו בקיצור]. ועם קריאת הפתקאות הייתה לו עבודה גדולה עד אין לשער, ואמר בקיץ דשנת תרצ"ד לנכדו הבחור תחריף ובקי מ' שלום נ"י, שבקריאת הקוויטל צריכין לכווין מכל שם של איש ישראל איזה ייחוד, ואם לאו לא שווה קריאת הקוויטל. ואמר שאין לשער העבודה הגדולה שצריכין לעבוד בשעת קריאת קוויטל. וכן מצינו בחיבוריו הקדושים ייחוד על קריאת קויטל וזל"ק, עלה בדעתי ייחוד על קריאת קוויטל מאחינו בני ישראל, דחנה נאמר בפרשת מקץ "וילקט יוסף את כל הכסף הנמצא בארץ מצרים", ומבואר בלקוטי תורה פרשת וישב וז"ל גם נקרא יוסף בסוד הגדלות, והוא כשיורדין מוחין דגדלות הנה כשיורדין החסדים ומתפשטין בו' קצוות דזעיר אנפין, וכללות החמשה חסדים מתקבצין ביסוד, כי לכן היסוד נקרא "כל", לפי שמלקט החמשה חסדים שהם סוד נ' שערי בינה, כי כל חסד כלול מי' כנודע, כי הוא הוי"ה אחת. וי' אותיות דמילוי הם י' ספירות הנכללין בכל חסד מאלו, נמצא כי ה' חסדים כל א' כלול מי' הם נ' שערי בינה, שהם יורדין משערי בינה שהוא היסוד דאמא שנפתח, ויוצאים ה' חסדים בו, ונקרא היסוד "כל" לפי שמלקט נ' שערי בינה גימטרייה "כל". וזה סוד "וילקט יוסף את כל הכסף", כי יוסף הוא המלקט כל החסדים שהוא כסף, היורדין בגרון, שהוא ארץ מצרים. והנה החסד נקרא "אל", בסוד "חסד אל כל היום". עד כאן לשונו. לכן נקרא הפתקין שלוקחין הצדיקים אצל בני ישראל בשם "קויטל", והוא כי "קויטל" במספר מכוון קנ"ה, שהוא מספר ה' פעמים "אל", שהם ה' חסדים היורדין מיסוד דאמא שנפתח. והיסוד, שהוא יוסף, מלקט כל אותן החסדים אשר יוסף הוא הצדיק הקורא להקויטל להמשיך אלו החסדים לבני ישראל הנותנים לו קויטל. לכן "קויטל" אותיות "וילקט", כי הצדיק הקורא הקויטל וילקט כל החסדים מיסוד אמא, שהם נ' שערי בינה, שהם ה' חסדים וכל א' כלול מן י', והם נ'. לכן "וילקט יוסף את כל הכסף", כי החסדים הם כסף שמלקט הצדיק עבור בני ישראל בקריאתו להקויטל, שהם אותיות "וילקט", ומשפיע לבני ישראל כסף שהוא שפע קודש. עד כאן לשונו הקדוש בכתב יד קודשו של רבינו זצ"ל.
וידוע שלא רק להחיים הושיע בתפלתו אלא לנשמות הנדחות פעל הרבה פעמים. ולדוגמא נכתוב מה שהיה פרשת ויצא שנת תרפ"ט בשבת קודש קודם השלוש סעודות אמר שיש לו לתקן דבר גדול. ובשעת שלוש סעודות היה פחד גדול עד אין לשער, שכל העם שישבו אז בסעודה שלישית היו ארכבותיהם דא לדא נקשן, והתחיל לומר "אתקינו סעודתא" בקול רם ובצעקה. והיה התעוררות גדול וירד לחדרי לב עמוק עמוק, וכשבא ל"הללויה אשרי איש" להחרוז "זרח בחושך אור לישרים", אמר בזה הלשון "זרח בחשך, ער טיט לאכטין פאר די פינסטערע וואס עס איז זייא פינסטער אין גהינם", ואחר כך אמר כך עד הגיעו לחרוז "פזר נתן לאביונים", ואמר ער האט דאך געגעבין צדקה. ואמר כן הרבה פעמים. ואצל התורה אמר יודישע קינדער איך זאג נישט קיין מאהל אויס נאהר יעצט מיז איך זאגין, דרכי לומר תורה להשפיע פרנסה על כל השבוע, רק עתה אני מוכרח לומר בדרך אחר. והתחיל לומר תורה על המדרש תנחומא ההורג נפש בשגגה להיכן היה גולה. והתחיל לומר בקול רם ההורג נפש שאם אחד הורג את נפש של עצמו. ואמר תורה על זה באריכות גדול ובהתלהבות. ובאמצע התורה אמר מוכרח אני לומר אף שהוא מונח על הקוצים ועל הברקנים ייקחו אותו על אבן שתיה שזה הגן עדן. וישבו העולם בפחד גדול עד אין לשער. ואמר התורה באריכות. וכשהדליקו הנר אחר התורה ראו שפניו הקדושים היו כלהב ממש. ובשעת הבדלה אצל ברכת בשמים לקח ג' פעמים בשמים וזרק בתוך בית המדרש ואחר כך בלילה כחצות אמר מה אעשה הנשמה ביקשה אותי היום בצהרים ג' פעמים והפחד לא היה בשביל זה, שאם כן אצטרך לפחוד כמעט בכל יום ויום, משום שעבור נפש ישראל הנידח מחוייבין למסור נפשו ולעשות לו טובה אף שהרבה פעמים קשה. עד כאן היה המעשה. מזה יכולין לראות גודל קדושתו ועבודתו לתיקוני נשמת ישראל. (וידוע עוד הרבה מעשיות ממנו שעשה לנשמת ישראל ועוד עניינים רק אין כאן מקומם).
(מתוך קונטרס אבדת הפר"ח)
הרב החסיד שלום טויב מגרוסוורדיין ומרגרטן, היה בנם של האדמו"ר מראזאלא-מארגרטין, רבי יהודה יחיאל טויב ומרת ברכה פרידא, ואחיו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל טויב מקאליב. נשא לאשה את מרת רייכל בתם של הרב יששכר בער לייפער ומרת אסתר אדל. סבו של הרב שלום אמר עליו שיש לו חלק ממוחו של הקדוש בעל ה"עטרת צבי" מזידיטשוב.
בשנת תרצ"ו (1936) הוציא לאור במרגרטן את "קונטרס אבדת הפר"ח" על זקנו, רבי פנחס חיים מאורלא. קונטרס זה מהווה הקדמה לספר "אהל מועד" על המועדים שחיבר רבי פנחס חיים. הרב שלום הי"ד ואחיו הרב אליעזר צבי הי"ד, הכינו לדפוס את כתבי היד של סבם, "תורת חסד" על התורה ובו 682 דפים, ממנו נשארו מספר חיבורים ובהם "אהל מועד" על השבת והמועדים.
בשנת תש"ג יצאה לאור בגרוסווארדיין מהדורה חוזרת של הספר "נצר חסד" על מסכת אבות, מאת רבי יצחק אייזיק יהודה יחיאל סאפרין, והרב שלום הוסיף הקדמה לספר.
הרב, הרבנית וכל צאצאיהם נרצחו באושוויץ בי"א בסיון תש"ד.
תשובה אליו, בעניין אהל על קבר אביו, מופיעה במהר"ם מבריסק, קכ"ג.