כשנזכה לחזות בניצחון הטוב על הרוע ובהתגברות היצר הטוב על יצרי החורבן וההרס, אז יכתתו את חרבותם ולא ילמדו עוד מלחמה / ר' יוסף גוטמן הי"ד
השלום יסוד הקידמה
השלום דרוש לנו, מפני שדרושה לנו אנושיות ואחוות הבריות כאוויר לנשימה. במקום ששוררת איבה ואין שלום, שם מפגרת הציביליזציה וקידמת-האדם נסוגה אחור. בוא וראה מה גדול השלום, שאלמלא השלום יאבד לנו כל אשר רכשנו בעולמנו: כל כיבושינו הכלכליים, כל הישגינו החברתיים והפוליטיים, כל מה שיצר האדם בשדה הרוח, התרבות, האמנות. אם יתערער השלום – עמלם החברתי והתרבותי של דורות ירד לטמיון ויגרוף עמו את הציביליזציה כולה, זו שזה עתה העפילה לשיאים חדשים!
מאבק סמוי נטוש בין מלחמה ושלום – מאבק מקביל למלחמתו של פאוסט נגד השטן (בטרגדיה המהוללת של גיתה). יש שנראה כאילו גבר השטן וידו על העליונה. אף על פי כן לא הוכרע עוד המאבק, ואין יודע מראש למי הניצחון. רבים סיגלו לעצמם את עצת השטן הנודעת לשימצה (כגירסתה בלשון רומי): 'רצונך בשלום, היכון למלחמה'. אבל רבים וכן שלמים מפרשים בימינו עצה זו פירוש שוחר שלום, וברוח חכמתו של גיתה, לאמור: 'כל ששואפים אליו, צריך לכובשו', והשלום בכלל זה…
אכן, זהו סוף דבר ומסקנה הגיונית לאותו חזיון דרמאטי מסעיר, שבו ביקש גיתה להציג את השניות הטראגית הקורעת את לב האנוש המודרני (שניות המסתיימת, עם זאת, בניצחון האחדות): מאוויים גשמיים בעולם הזה וכיסופים נאצלים לספירות עליונות של תבונה ודעת מתמזגים בסופו של דבר במעשה האחד ויחיד האפשרי: בהנחת נדבך לאנושות כולה… ועוד נדבך להקמת מגדלי ישועות לאנושות כולה…
ברם, שואלים אנו את נפשנו – כיצד תגיע לידי השלמה מלאכת בנין אדירה זו, אם הפועלים-הבונים, אשר מטרה אחת לכולם, ישטמו זה את זה ויהיו שוב דור הפלגה נבוך ושסוע? איכה נבנה, אם נמות?
כלום לא לריק יהיה עמלם, קרבנותיהם, משאת-נפשותיהם וכיבושי-שכלם של הדורות שקדמו לנו, דורות שהעבירו לידינו את לפיד הציביליזציה, לא על מנת לכבותו, אלא על מנת להגביר את אורו ולהעבירו לדורות הבאים? האם לא נהרוס בכך לא רק את מורשת אבותינו, אלא גם את עתידות צאצאינו?
משול השלום לצמח ענוג, הצומח בכל נפש נאורה וזכה. היפוכו הוא בבחינת עשב שוטה, שגידולו באדמת ציה חרבה. הבערות, חממה טובה הוא לטיפוח המנטאליות המלחמתית. כי היא אחות לטפילויות, היא נושאת עיניה בקוצר רוח לחיים שאין עמהם מאמץ, אלא רק כיבושים קלים ושלל רב. דבר הלמד מעניינו, כי בחינוך לתורה ועבודה יש משום ביצור חומת השלום… אל לנו לכלות את כוחותינו על חורבן והרס, אלא על בנין ויצירה. כי על כן בני-אדם אנחנו, ומותר האדם מן הבהמה הוא כוחו לברוא לו טבע שני, את טבע העשייה שלו, את יכולתו להעמיד יצירות אנוש בצד מעשה ידי אלוקים. הדבורה רודה דבשה, הבונה מקרה ביתו. והאדם השולט באמצעים משופרים לאין ערוך, מכונן ציביליזציות אדירות! אלא שלעולם צריכים מפעלי אנוש אלה להיות מלווים בהישגים רוחניים-פנימיים: בלעדיהם אין להם שיור. הנה משום מה ציביליזציה בלי תרבות ומוסר לא תיכון, הנה מדוע לא תיתכן טכניקה בלי עקרונות מוסר. אין האדם אביזר להפקת מרץ שרירים גרידא. אין הוא רק מקור מפיק קאלוריות… אלוקים בראו בצלמו ודמותו, חננו ברוח, שגם הוא מקור מפיק מרץ, אלא שזהו מרץ מסוג אחר. ובעצם הוא הוא המנחה את המרץ הגשמי, בדומה למגדלור המאיר נתיבות בים. הפועל העושה במלאכתו, סר למשמעת המהנדס המדריכו. מאידך, חובת המהנדס היא לסור למשמעת אנשי החזון החברתי, או להקשיב למצפונו, שכן מצפונו הוא ביטוי נשמת החברה, הניזונה מציוויי המוסר. אם לא נשים לבנו לזיקות גומלין אלה, אם לא נהיה צמודים למשמעות הקשר בין הפונקציות הפנימיות שלנו לבין השכבות החברתיות השונות – שווא עמלנו להגיע לקידמה של אמת.
משנזכה להגשים את האתיקה הזאת של האישיות, שהיא יסוד האתיקה החברתית, נזכה גם לחזות בניצחון הטוב על הרוע ובהתגברות היצר הטוב על יצרי החורבן וההרס. או אז יכתתו את חרבותם 'ולא ילמדו עוד מלחמה', כי יסלדו ממנה נפשותינו.
(שארית יעקב ויוסף : פרקי הגות ועיון מעזבונם הספרותי של האחים יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, תל אביב, תשכ"ט, עמו' 203-202)
המשבר המוסרי של הדור
על תקופתנו עוברים משברים ולבטים קשים. ורופאי אליל למיניהם מציעים לנו בשפע תרופות מאולתרות ליציאה מן המיצר. האנושות כולה חולה. אך כיוון שאין לנו אבחנת מחלה יחידה וחד-משמעית, ממילא גם התרופות אינן דומות כלל. אלה סבורים כי המחלה כלכלית בעיקרה, ואלה תולים את הקולר בפוליטיקה ובסדרים חברתיים. בעלי המגמות הפוזיטיביסטיות, אין באמתחתם אלא תרופה אחת ויחידה: תמורות מהפכניות, שידוד מערכות כללי. הפילוסופים, לעומתם, מפקפקים ביעילות התמורות הכלכליות והחברתיות באין שינוי ערכין מהפכני בתחומי המחשבה והרגש. הווי אומר, לא סדר העולם הגשמי צריך הפיכה, אלא סדר העולם הפסיכולוגי דווקא.
בעיצומה של אנדרלמוסיה רעיונית זו, אנה נישא עינינו? מי יורנו הדרך הנכונה? מהי משאת הנפש שאליה נחתור?
אותו חכם יווני שכינה לראשונה את האדם בכינוי 'בעל-חי חברתי', לא נתן כמובן דעתו על המציאות החברתית השגרתית בלבד, זו שבהכרחי החיים: הן חברתיות כזו, שמקורה באינסטינקט, נוהגת גם בקרב בעלי החיים, אצל החרקים, היונקים וכו'. 'חברות' בעלי החיים מצויינות גם הן במידה ניכרת של סולידאריות, שיתוף פעולה, אחווה ועזרה הדדית. בתקופות פרה-היסטוריות היתה קיימת בחברות האנושיות מידה רבה של דמיון לחברות בעלי החיים. אבל החברה האנושית התפתחה בד בבד עם ההתפתחות הפסיכית והפיסיולוגית של האדם. ההתפתחות והשתכללות המוח הולידו טיפוסים מפותחים של קיבוצים אנושיים וגרמו בקרבם תמורות נוקבות במבנה ובמגמה, מכוח הפעילות השכלית של האדם.
אין לקבל בשום פנים את הדעה, כי ביסודן של תמורות והתפתחויות אלו עומדים הגורמים האינסטינקטואליים, או הרגשיים. אפשר שהגורמים הבלתי מודעים שימשו דחף-בראשית להתהוות השכליות עצמה. אבל כיוון שהופיע השכל, היה הוא ורק הוא שחולל והוליד את הציביליזציות ואת גילויי-התרבות הראשונים, כך התגבשו בתקופה המודרנית החברות האנושיות הגדולות בדמותן של מדינות, אלו שתווי היכר העיקריים בהן הם דיפרנציאציה רבה יותר של הפונקציות ומורכבות רבה יותר של מערכת הארגון.
דומה שהגענו לזמנים, כאשר ההתקדמות האינדיבידואלית וההתקדמות החברתית שוב אינן הולכות בד בבד ובכיוון מקביל. היחיד שוב איננו בחזקת אחד התאים שבכולל, אבר מן החי הקיבוצי. הוא מזדקר עתה יותר בבחינת יסוד בודד, העומד יחיד בעמדת ניגודי למול הכלל ותובע את זכויותיו מידיו. אף על פי כן, הוא הוא שברא לעצמו את החברה, הוא הוא אשר השלים עם קיומה, נכנס עמה בקשרי אמנה ונטל על עצמו חובות כלפיה! מטבעם של הבריות הוא ליצור דברים העולים עליהם בסופו של דבר, וגוברים עליהם. טלו, לדוגמא, את המכונה: אף על פי שאתה, האדם, בראתיה ואתה יצרתיה – הריהי מאיימת לקום עליך ולהרסך. חופשי הפעולה המיט על האדם את עבדות המפעל: הסכמתי מרצוני הטוב לחיות בתוככי חברה, עכשיו הנני נושא על כורחי את עולה על צווארי.
עם זאת, אין החברה בבחינת מציאות גורלית סומה ואכזרית: זוהי מציאות מסוכמת ומקובצת של כלל היחידים, הנפשות והתודעות החושבים, מרגישים ומתאווים ממש כמוני. למה איפוא אשנא ואפחד?
מעשיהם ודעותיהם של הבריות קרמו עור וגידים בדמות מוסדות וגופי חברה, והללו דרכם להשתמר ולהתגבר במרוצת הזמן, עד כי הם נהפכים לכוחות כפייה ולרועץ בשביל היחיד בן-החורין, היוזם והפעיל. לבדו אין היחיד יכול לקום ולהפוך את כל הערכין: או אז ילך ויתחבר עם אחרים, ויחדיו יעלו רעיונות חדשים לתחיקה חדשה. מכאן, שהגורם העיקרי בכל תמורה חברתית לא היחיד הוא, אלא הקיבוץ, החברה. אבל אז נשאלת מה יעשה היחיד המתקומם נגד סילופי הערכין השולטים והמבקש להטיף ולהשליט תחתם ערכין חדשים ונעלים יותר? ובפרט, כאשר רעיונות חדשים אלה אינם, לפי טיבם הנעלה, כדי יכולת ההשגה של הרבים, כיוון שהם מחייבים סגולות של הגות ורגש שאינם מן המצויים? יחיד כזה, צפוי לו שישב, הוא והאידיאל שלו, וימתין הרבה זמן, שקיימא לן כי ההתקדמות האינטלקטואלית והמוסרית בקרב ההמון צועדת בקושי רב ובצעדי צב, עקב בצד אגודל. אין היחיד מסוגל לחולל שינוי ערכין. לכך צריך את כוחו של הכלל. הווי אומר, אין תקווה ממשית לשינוי במצב הנוכחי! שינוי כזה מחייב לא רק כוחות אינטלקטואליים ומוסריים, אלא בעיקר תנאים נוחים להגשמה ועתודות מגשימים היודעים את אשר לפניהם. להוותנו, אין לה לתקווה זו על מה לסמוך, כי לא הוכשר הדור: הפסיכולוגיה האירופית, למשל, אינה ערוכה, לפי סגולות היסוד שלה, לקבלת עול מלכות היושר והצדק עליה… מסורות ותיקות של עמי הציביליזציה דוחות מעיקרא דדינא סדר חברתי שיעמוד על אושיות השלום, הצדק ואחוות העמים והגזעים… חסרים לצורך זה לא רק תנאים היסטוריים. אפילו הנחות ביולוגיות ופיסיולוגיות דומה כי אינן בנמצא. המשכל האנושי טרם זכה למדרגה של יכולת כיבוש יצרים רעים ודחפים יצריים, אינסטינקטואליים. מוח האדם עודנו רחוק מן האפשרות להטיל פיקוח מרסן ובולם על גורמים היודעים להתחמק על נקלה ממרותו של המצפון. אפילו החוגים האינטלקטואליים והרוחניים אינם אלא משענת קנה רצוץ: תשועת האנושות אינה יכולה לבוא מידי אנשים המשועבדים עדיין לאמונות תפלות, לסילופים ולעיוותים מחשבתיים כה רבים. היא אינה יכולה להישען על בני־אדם השקועים ראשם ורובם באותם א'ידולה מנטיס' (גילולים מחשבתיים) כפי שכינה זאת בייקון… ביחד עם ז'ן קריסטוף הננו מאמינים, כי עלינו 'להיוולד שנית' עם מצפון צרוף מסיגים, כביכול 'טאבולה ראזה' ('שולחן נקי') מבחינת אמונות שווא ודעות סלף, על מנת שנוכל להטביע בקרבנו מושגים ודעות חדשים. או בלשון הנביא 'ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם והסירותי את לב האבן מבשרכם ונתתי לכם לב בשר' (יחזקאל לו,כו).
אף על פי כן, בל נהיה פקפקנים או רכי־לבב יתר על המידה. אין זה מן הנמנע, כי ממצוקות אלה יעלה ויזרח אור חדש על אנושות חדשה. אכן, רב. רב מספור יהיו הקרבנות החפים מפשע, אשר בחלבם ובדמם ישלמו עבור הישועה כי תבוא. מאידך, יש בה בהנחה מזעזעת זו כדי לתת בלבנו יראת-כבוד עד כדי להכביד ולאסור עלינו את הכפירה בתקוות האנושות לעולם יותר טוב. דרכו של עולם מוביל אל ניצחונו של הטוב. אלא שאין זו דרכו לצעוד אפילו צעד אחד קדימה בלי שהמצפון והתבונה יהיו נר לרגליו ויורוהו את הדרך.
(שארית יעקב ויוסף : פרקי הגות ועיון מעזבונם הספרותי של האחים יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, תל אביב, תשכ"ט, עמו' 227-225)
יוסף גוטמן הי"ד נולד בשנת תרע"ה, כבן לאביו הרב צבי גוטמן, רבה של בוקרשט, חבר בית הדין ונשיא 'המזרחי' ברומניה, ולאימו מרת אטל לבית שכטר. משפחתם היתה משפחה רבנית מיוחסת, והוא היה מצאצאיהם של רבי ישראל בעל שם טוב ונכדו רבי אפרים מסדילקוב בעל 'דגל מחנה אפרים', של המגיד ממזריטש ובנו רבי אברהם המלאך, ושל רבי מנחם נחום מצ'רנוביל בעל 'מאור עינים'.
יחד עם אחיו הבכור יעקב, למד יוסף בחדר ובתלמוד תורה שייסד אביהם בבוקרשט בשנת תר"פ, עם תחילת כהונתו כרב בקהילה זו. אחר כך הם למדו בבית הספר של הקהילה היהודית, ובנוסף למדו בבית אבא לימודי תנ"ך וגמרא מפי מלמדים מובהקים ויראי ה'.
האחים הצטיינו בלימודם וביקשו להרחיב את השכלתם באוניברסיטת בוקרשט. יעקב הוסמך כעורך דין בגיל עשרים ואחת וסיים שני תארים, במשפטים ובמדעי-הרוח. יוסף נרשם ללימודי רפואה, אך נאלץ להפסיק את לימודיו בשל התגברות הרדיפות האנטישמיות. לבסוף סיים תואר בחוג לספרות. עוד בהיותם סטודנטים היו האחים פעילים כמרצים וכעיתונאיים בתחום התמחותם. אביהם העיד כי בניו, האחים הקדושים יעקב ויוסף הי"ד, שקדו רבות לקנות חכמה ודעת, בשנות חייהם המועטות, תוך שהם סמוכים ומחוברים לטהרה ולקדושה. החינוך בבית אביהם 'החדיר בלבם אמונה לוהטת, עד כדי מסירות נפש, בתורת המוסר ובסוף הצדק והיושר כי ינצח; הם נשאו ברמה את דבר אמונתם בנצח ישראל, הם קשרו כתרים ליהדות המקורית, הם לחמו מלחמה אמיצה ובלתי נרתעת בניצני הפשיזם שהחלו פושים בקרב הנוער – ופרסמו ללא הרף דברים כדורבנות נגד הרוח הרעה ובעד שלטון התבונה והאחווה'. ביום הכיפורים הם היו יושבים ליד אביהם בכותל המזרח של בית המדרש 'והתפללו ברטט של יראה ובטהרת הנפש, כל עיצומו של יום'.
יוסף הי"ד, הגה בכובד ראש ביחס בין היהדות ובין התרבות בכלל אנושית. במאמריו הפילוסופיים הוא השתדל לברר את המשבר המוסרי של תקופתו, ולעמוד על כשלי הקנאות, המטריאליזם והגזענות. הוא ביקש להבליט את הצד האוניברסלי שביהדות, והאמין שבכוחה תוכל היהדות לשמש כמורה דרך לאומות העולם בחיפוש אחר האמת והטוב ולאחד את האנושות סביב אידאל אחד. הוא היה עיתונאי מוכשר, התמסר לעבודתו הספרותית והעיתונאית, ועבד כספרן של הקהילה היהודית בבוקרשט.
בליל כ"ג בטבת תש"א (21.01.1941) פרץ ברומניה, בהשראתם ובתמיכתם של הנאצים, מרד הליגיונרים חברי הארגון הפאשיסטי והאנטישמי 'משמר הברזל', נגד משטרו של הגנרל אנטונסקי. כנופיות המורדים המרצחים ירו ברחובות בוקרשט, שדדו את הרובע היהודי בעיר, הרסו חנויות, הציתו בתים ובתי כנסת, התעללו ביושביהם ועשו בהם פרעות, זרקו ספרי תורה לרחבות ורמסו אותם ברגליהם. על פי תוכנית מסודרת שתוכננה מראש, הם הוציאו מבתיהם אישים רומנים מצמרת השלטון וכן יהודים מכובדים ובעלי השפעה. החטופים, שאליהם צורפו גם יהודים שנלכדו באקראי ברחובות ובבתי הכנסת, הובלו בתחילה ללשכות ה'תאים' הלגיונריים, ועונו קשות, ואחר כך הובלו אל שלשה מקומות ריכוז מחוץ לעיר, בהם הם נרצחו באכזריות רבה. חמישה עשר מבין העצורים הובלו במשאית לבית המטבחים. הם נורו בראשיהם, גופותיהם נתלו על האונקולים כדרך שתולים בשר בהמות, והודבקו עליהם תוויות 'בשר כשר'.
בשעה 01:30 בלילה התפרצו הפורעים לבית הרב צבי גוטמן, התעללו בו ובבניו והיכו אותם קשות. דמם ניתז על קירות חדרי הבית, ואחר כך הוכנסו הרב ושני בניו הגדולים, יעקב (שהיה בן 27) ויוסף (שהיה בן 25), לתוך הרכב. לאחר עינויים קשים הובלו תשעים יהודים, ובהם הרב ובניו, במשאיות ליער ז'ילאבה הסמוך לבודפשט. העצורים הופשטו מבגדיהם בקור ובסופת שלגים, וירו בהם. האחים ,יעקב ויוסף גוטמן הי"ד, נרצחו בפוגרום לנגד עיניו של אביהם, בשעה שעמדו שלובי זרוע אתו, ניסו לסוכך ולגונן עליו, ואמרו 'שמע ישראל'. הרב צבי גוטמן ניצל בדרך נס, לא נפגע מכדורי המרצחים ונותר בחיים. הוא החזיק בידי בניו וחש ברגע בו יעקב הוציא את נשמתו, בעוד בנו יוסף גסס במשך מספר דקות נוספות. הרב שכב כל הלילה בין המתים, בתוך השלג, ולפנות בוקר הצליח לצאת משם, הלך לכפר הסמוך ומשם חזר אל העיר. הוא נכנס לתחנת המשטרה, אך שם נתפס בשנית על ידי המרצחים שהשתלטו על המקום. הרב נכלא יחד עם עוד כחמישה יהודים נוספים שנמלטו פצועים מגיא ההריגה. בלילה הוציאו המרצחים את היהודים שוב ליער, ציוו עליהם לשכב וירו בהם. גם בפעם השנייה ניצל הרב ממוות בדרך נס, ולא נפגע על ידי הכדורים שנורו לעברו. בבוקר הגיעה ליער קבוצת כפריים רומנים, לשדוד את בגדי הנרצחים ולעקור מפיהם את שיני הזהב. הרב נעצר בפעם השלישית, וסבל רעב, מכות ועינויים.
לאחר שלשה ימים של השתוללות המרצחים הנפשעים דיכה הצבא הרומני את המרד. הגנרל אנטונסקו קיבל לידיו את כל הסמכויות, הוא הדיח ממשלתו את אנשי 'משמר הברזל' והוציא אתם אל מחוץ לחוק. מאות ליגיונרים נמלטו לגרמניה. מאוחר יותר המשיך הגנרל עצמו במדיניותו האנטישמית, ולאורך שנות שלטונו סבלו היהודים מגירושים, עבודות פרך ופוגרומים, עד למפלתו בשלהי שנת תש"ד.
הרב שוחרר על ידי צבא אנטונסקו, וחזר מיד ליער, שם איתר את גופות בניו, וחרט את שמם עליהם בעיפרון, על מנת שיוכל לזהות אותם בהמשך ולהביאם לקבר ישראל.
בבית הרב נותרו הרבנית ושלשת ילדיה הקטנים, שחרדו לגורל יקיריהם. הרבנית לא הצליחה במשך מספר ימים לקבל כל מידע אודות בעלה וילדיה, וכל הזמן בכתה, נאנחה והתעלפה. רק עם שובו של הרב צבי לביתו, כעבור שלשה ימים, התוודעה המשפחה לדבר הירצחם של שני האחים. יומיים אחר כך הובאו האחים לקבר ישראל בבית העלמין היהודי בבוקרשט, ואביהם אמר עליהם דברי הספד.
כעבור שלשה חודשים, בעיצומה של תקופה קודרת ליהודי רומניה, ערך הרב גוטמן לבנו הצעיר אפרים, מסיבת 'בר מצוה', בה השמיע דברי תורה ודברי עידוד וחיזוק, ואמר: "ועתה, אפרים בני, בשעה שאנו בוכים בלב נשבר ושואלים: זו תורה וזו שכרה? למה נהרגו אחיך יעקב ויוסף? למה לא זכו גם הם להיות עמך יחד היום בשמחת המצווה שלך? הריני אומר לך: אסור להתייאש! אומנם, נשברו במותם שני הלוחות, אבל נשארתם לי אתה, ואחיך הקטן יצחק, וחובה עליכם לשקוד על התורה, כדי להיות במקומם, בעזרת השם, בבחינת 'פסל לך שני לוחות כראשונים'…".
בעקבות האסון חשך עולמו של אביהם, ואימם חלתה והייתה מרותקת למיטתה במשך שנים רבות, עד לפטירתה בשנת תשי"ט (1958).
כבר בסוף חודש טבת תש"א, ייסד הרב צבי גוטמן בית חדש לתורה ולתפילה לזכר בניו, בשם 'בית יעקב ויוסף': "וזאת על מנת להכריז ולהודיע בפרהסיה, חרף ימי האפלה שטרם פסקו אז, כי עזה ושלמה אמונתי שבזכות קדושי עמנו, חללי בת עמי, זכה נזכה במהרה לצמיחת קרן גאולתנו וכי 'עת צרה היא ליעקב וממנה ניוושע'".
לאחר תום מלחמת העולם השנייה הגיש הרב צבי גוטמן בקשות עלייה לישראל, אך בקשותיו נדחו. הבולשת הקומוניסטית, ה'סיקוריטטה', עקבה אחריו בשנת תשי"ד עצרה את בנו הרב אפרים בשל 'פעילות אנטי-מהפכנית' נגד המשטר הסוציאליסטי, מפני שלימד עברית ויהדות לצעירים. לאחר השתדלויות רבות, אצל ראשי השלטון ברומניה, שוחררו רב אפרים, ואסירי ציון נוספים. בשנת תשכ"א עלה הרב צבי גוטמן לארץ ישראל והיה חבר הרבנות הראשית לעיר תל אביב – יפו. יחד עמו עלו שלשת ילדיו הנותרים, אחיהם של יעקב ויוסף הי"ד: חוה הס (רופאה ומרצה בפקולטה לרפואה באוניברסיטה העברית בירושלים), יצחק בן צבי (מהנדס מטוסים, מרצה לאווירונאוטיקה בטכניון ובאוניברסיטת תל אביב, וסמנכ"ל התעשייה האווירית) והרב אפרים גוטמן (כרב בית כנסת בתל אביב ועובד משרד הדתות). הרב צבי גוטמן ייסד מחדש את המרכז הקהילתי ובית הכנסת 'בית יעקב ויוסף' בצריף בתל-אביב. שנים עשרה שנה לאחר עלייתו נפטר הרב בגיל שמונים. שש עשרה שנה לאחר הקמת 'בית יעקב ויוסף' בתל אביב, הונחה אבן הפינה לבניין קבע של בית הכנסת, שהחליף את הצריף הישן, בנוכחות אישי ציבור ובנוכחות רב בית הכנסת, הרב אפרים גוטמן, אחיהם של יעקב ויוסף הי"ד.
דברי הגות ועיון מעיזבונם הספרותי של האחים יצאו לאור בספר 'שארית יעקב יוסף' בהוצאת אביהם, שפעל להקים יד ושם לבניו. במהלך המלחמה התאמץ האב להוציא לאור ספר זה, אך הוצאתו נאסרה על ידי הצנזור. רק בתום מלחמת העולם השנייה, בשנת תש"ה (1945), עלה בידו להוציא לאור ברומניה את המהדורה הראשונה של הספר, ברומנית. המהדורה העברית יצאה לאור בארץ ישראל בשנת תשכ"ט (1969).