מספר הערות לאגדתות מסכת ברכות / הרב ראובן יהודה נייפעלד הי"ד

הראה הקב״ה למשה קשר של תפלין

וראית את אחורי וכו' מלמד שהראה הקב״ה למשה קשר של תפלין, יש לאמר בזה ע״פ מה דמבואר שם בגמרא, תפילין דמארי עלמא מה כתיב בהם, אשריך ישראל מי כעמך ישראל ומי גוי גדול וכו', והנה התפילין של כביכול עם הפרשות שלהם הלא המה נצחיים אף באין ישראל עושים רצונו של מקום, כמו שאמר רבי מאיר בנים אתם להשם וכו׳ בין עושים רצונו ובין אין עושים רצונו, גם רבי סובר דיום הכיפורים מכפר אפילו באין עושים תשובה, ועוד הרבה מקומות נמצאו בדברי חז"ל המראים לנו זאת על נכון, והנה בזה נתקשה משה וביקש להודיעו דרכיו באמרו "הודיעני נא את דרכיך״ ונתן לו בזה שהראה לו הקשר של תפילין. הכוונה שגילה לו את הסוד ההתקשרות שבין כביכול עם ישראל להיות לו "להעם הנצחי" אפילו באין עושים רצונו.

ובדרכנו זה הלא נבין ג״כ מאמר חז״ל המובא שם, בשכר שלש זכה לשלש, בשכר "ויסתר משה פניו" זכה לקלסתר פנים, בשכר "מהביט אל האלקים״ זכה ל"תמונת השם יביט״. והנה ידוע מאמר חז״ל בשבת, אין הבטה אלא מלמעלה למטה, כמו ״הבט נא השמימה וספור את הכוכבים" – מלמד שהגביהו הקב"ה למעלה מן הכוכבים, ואמר לו הבט נא, ובזה נבין כוונת חז״ל, כי אדון הנביאים כאשר ראה מראות השם בסנה ושמע קול האלקים הקורא אנכי אלקי אביך, לא היה יכול להבין, איך נהי׳ כדבר הזה שאדון הבריאה יצטרך ליצור כפיו, והיה ירא מהביט בעינו השכלי אל האלקות, היינו להביט מלמעלה למטה, שהקב״ה יצטרך לבריאה שפלה כמותו, ובשכר זה וכה אח״כ ״לתמונת השם יביט׳׳ הפירוש "מלמעלה למטה״ כביכול, כי הקב״ה גוזר גזרה והצדיק מבטלה, כמו שנאמר. ותגזר אומר ויקום לך:

לעולם יכנס אדם שני פתחים בביהכ"נ ואח׳׳כ יתפלל

לעולם יכנס אדם שני פתחים בביהכ"נ ואח׳׳כ יתפלל, ונראה בזה הכוונה בדרך מוסר ע״פ מה שאמרו היצר דומה לזבוב ויושב בין שני מפתחי הלב, היינו, כי לב חכם מימין ולב כסיל משמאל, והנה אצל הכסיל יש להיצר דרך פשוט ללכת אחרי עינו ולבבו לחפשי, ודין וחשבון אין לפניו מכל אשר יעשה, אולם אצל החכם אם יסיתהו לעשות עבירה לא יאבה ולא ישמע לו, לכן הוא חורד לצד הימין ומראה לו כי אין זה עבירה אלא מצוה, כמו לרדוף אחרי חבירו אם הוא מן מפלגה אחרת ולקיים בו ובערת הרע מקרבך, אשר לדאבון לבנו נהייתה עתה כמעט למלחמת מצוה. לכן מוכרח היצר לישב בין שני מפתחי הלב, והנה חז״ל אמרו "ולעבדו בכל לבבכם״ הכוונה בשני מפתחי הלב. ואין עבודה אלא תפלה כמבואר כי איזה עבודה שבלב הוי אומר זה תפלה, ובזה מה נמרצו דברי חז״ל הנ״ל לעולם יכנס אדם שני פתחים בביהכנ״ס ואח"כ יתפלל,  וכוונתם לאמר בזה, דאפילו שבאם דרכו של האדם להטות את מהלכו בארץ החיים רק דרך פתח אחד מצד הימין או מצד שמאל, אבל קודם התפלה הוא מחויב לצמצם את מחשבותיו ולאחד את שני פתחי הלב לפני קונו בעת יעמוד בביהכנ״ס ואח"כ יתפלל:

מעשה ברבן גמליאל

במשנה ומעשה בר״ג שישא אשה וקרא, ומביא בשם ספר תפארת שלמה שר"ג לא נשתנה ולא נתפעל גם בעת שמחתו ונשואין שלו להיות טרוד בשמחה כדרך כל אדם, וכן רחץ בלילה הראשון שמתה אשתו, שגם בעת רעה לא נתעצב ברב האבלות יע״ש.  והנה הדברים האלה מקורם הראשון הוא אצל אהרן הכהן כמו שפירש״י על הפסוק "וידום אהרן"  וכמו שמבואר במדרש (פ׳ אמור), "מגודל היראה שנתירא אהרן לפני הקב״ה זכה שנתנה לו פרשה זו שאינה זזה ממנו ומבניו עד סוף כל הדורות, ואיזו זו פרשת המת,

והכוונה בזה נראה לי, היינו מגודל יראת הרוממות שהיתה לו, לא עשתה עליו מיתת בניו שום רושם באמונתו שכן צריך להיות,  וזה הוא הפירוש של ״וידום אהרן" היינו שנעשה ״כאבן דומם", מבלי שום התפעלות של אבלות עליו, וע"כ זכה לפרוש את עצמו מטומאת המת, ומן המקדש לא יצא, להראות גלוי לכל כי הכהנים העומדים על משמרת הקודש קדושתם בכל הזמנים שוים ואינם נתפעלים מפגעי הזמן, וממילא מובן מה שדרש משה ממנו מדוע לא אכלתם החטאת במקום הקודש, בחשבו כי עשה זאת מחמת אנינות ואבלות, אולם אהרן השיב לו תשובה נוצחת, כי הן אמת שהצרה הזאת לא עשתה עליו שום רושם של אבלות, אבל מה שנוגע לענין הדין של התורה מחויב הוא לקיים כמו מצוה אחרת, דהנה כבר אמרו חז"ל חמשה חטאות המתות, ואחת מהן היא חטאת שלא נתכפרו בעליו, ואינה נאכלת, והנה כאשר הקריבו את החטאת חשב אהרן למשפט שכבר נתכפרו על החטא של העגל, אבל לא כאשר חשב, כן היה, כמו שכתוב ובאהרן התאנף השם מאד להשמידו, ואין השמדה אלא כילוי בנים אך תפלתו של משה עליו עשתה מחצה, ומתו נדב ואביהו כמו שמבואר בגמרא, נמצא באופן זה כי לא נתכפרו בחטאתם, והוה חטאות שמתו בעליו וגם חטאות שלא נתכפרו בעליו, לכן השיב לו, "הן היום הקריבו את חטאתם", והוה צריך להיות כפרה על העגל, ולבסוף, "ותקראנה אותי כאלה", מזה אני רואה כי לא נתכפרו בהחטאת כלל, "ואכלתי חטאת היום הייטב בעיני השם", הלא ע״פ הדין אסור לי ולבני לאכול את החטאת משום דהוה חטאת שמתו בעליו ושלא נתכפרו בעליו, ונכון.

וכן מצינו אצל יחזקי׳ המלך בעת שצר סנחרב על ירושלים והרעה הגיעה עד מרום קצה לא נתפעל כלל מזה. עד שאפילו בעת שלח לו השם עזרתו מקודש וראה במפלתו הנוראה של סנחרב לא מצא לנחוץ לפניו לאמור שירה, ומה שאמרו בגמרא "גנאי הוא לחזקי׳ שלא אמר שירה",  נוכל לפרש שכוונתם הוא להיפוך, דאיתא במדרש (פ׳ בשלח) על הפסוק אז ישיר משה, למה באז, אמר משה באז קראתי תגר לפני הקב"ה שנאמר ומאז באתי אל פרעה הרע להעם הזה, בלשון שסרחתי בו באותו הלשון אני אתקן ואקלס אותך, יע"ש באריכות.

מובן מזה כי מחמת הצער של ישראל נתפעל משה וקרא תגר, לכן כאשר ראה הנס היה מתקן ג"כ ע"י התפעלות בזה שאמר שירה, אבל יחזקי׳ הצדיק כבר היה לו ממי ללמוד, מאדון הנביאים ולא נתפעל כלל בעת הצרה, לכן גנאי היה לו אח"כ לאמור שירה, כי לא סרח מתחילה וממילא לא הי׳ צריך אח"כ לתקן בשירה, והי׳ עומד בצדקו ובאמונתו השלמה בהשם כי לא ינום ולא ישן שומר ישראל, ואף בעת שלא היה לו ע״פ דרך הטבע שום מקום להנצל מחרבו של סנחרב, בכל זאת לא נתפעל מזה כלל ועסק בתורה, כמו שדרשו חז״ל על הפסוק "וחובל עול מפני שמן", וראיות נכונות על הפירוש הנוכחי יש לי מכמה מאמרי חז"ל, ומכללם מן המאמר חז״ל המובא במדרש הנ״ל, הה"ד נופת תטופנה שפתותיך כלה,  אך אין העת האספם פה:

———–

הגאון רבי ראובן יהודה נייפעלד הי"ד רבה של נובידבור, מגדולי חסידי אלכסנדר,, נולד בעיר וענגרוב בשנת תרכ״ט, לאביו רבי אברהם שהיה סוחר נעלים אמיד ממשפחה מיוחסת מקראקא. אביו השקיע רבות בחינוך בניו וזכה לראותם גדלים לתפארת, עד שנהרג בעיר ביאלאסטאק בעברו דרך שם בעת הפאגרום.

עוד בימי עלומיו בלט הנער ראובן יהודה והפליא את רואיו בתכונותיו, בחריפותו ובמרצו הכביר. התמדתו היתה לשם דבר, ועוד בצעירותו קנה לו שם כאחד הגאונים.

רבותיו המובהקים היו: הרה״ג ר׳ יהודא ליב המו״צ האבד״ק מאקאביד, והגאון ר׳ יחזקאל זצ״ל האבד״ק ווענגראווא, והדיין המפורסם ר׳ פתחיה הערונבלאס המו"צ דק״ק ווארשא, ואח"כ למד בישיבת הרה״ג ר׳ ישראל יצחק הכהן ז"ל אבד״ק פאוואנזיק, שהיה תלמיד מובהק של הגאון בעל ״חידושי הרי״מ״ זצ״ל. בגיל צעיר נסמך להוראה מהגאון ר׳ מאיר יחיאל הלוי מאוסטרובצה, מהגאוןר׳ אליהו חיים מייזל רבה של לאדז, מהרה״ג ר׳ ירחמיאל אבד״ק לוקעווא, ומהגאון ר׳ שמואל זייגוויל קלעפפיש רבה של ווארשא, ומהרה״ג הישיש ר׳ יוסף לעווינשטיין אברד"ק סעראצק. בשנת תרנ״ד נתקבל לרב בעיר ראצונז פלך פלאצק, ובשנת תרס״ד בעיר נובידבור.

הרב הכין לדפוס כתבים רבים בכל מקצועות התורה, ובהם כתבי יד של ספר ״שדה יהודא״ על גפ״ת ושו"ת, ״פרדס האגדה״ על דרוש, ״כרם יהודא" על אגדה ומאמרי חז"ל.

הרב נייפעלד התבלט משכמו ומעלה באישיותו הרב-גוונית, הוא היה איש אשכולות במלוא מובן המילה. גאון אדיר בעל מח חריף, ובקיא מופלא, דרשן בחסד עליון אשר ריתק בדרשותיו קהל רב במשך שעות ארוכות, אך עיקר גדולתו ויחודו היה בכך שהוא לא הסתגר בד' אמותיו בלבד, אלא היה מן הרבנים הלוחמים את מלחמת ה' ברמה. הוא היה מראשי המדברים והלוחמים שהשיבו מלחמה שערה באומר ובמעש, במרץ כביר המשפוע באהבת ישראל אמיתית ולוהטת, ובכח השפעתו פעל רבות למנוע פגיעה במורשת ישראל בכל תחומי החיים הדתיים בפולין. למאות המאמרים שפירסם בעיתונות התקופה הייתה השפעה עצומה על העם, וביחוד על הדור הצעיר. הוא היה בין מקימי "אגודת הרבנים" בתהליך מייגע וממושך. הוא  נסע לורשה עפ"י ציווי רבו ה"תפארת צבי" מאלכסנדר, שם שהא חודשים ארוכים ועסק בשדלנות, עד שבשנת תרע"ג הצליח להשיג את האישור משלטונות רוסייה לייסוד אגודת הרבנים בפולין. הרב הרבה לעסוק בפדיון שבויים, דאג לחיילים יהודים ולאסירים שנאסרו ב"מבצר מאדלין", המבצר הגדול שכלל בית כלא מרכזי. הוא היה בין גדולי המשיבים בין רבני פולין. אישיותו הנפלאה, גדולתו בתורה ובחכמה, ודרך ניהולו את ענייני העיר הקנו לו הערכה והערצה בלתי מסוייגת מצד אנשי העיר.

ואז פרצה המלחמה. יהודי נובידבור גורשו לורשה יחד עם רבם. שם התערבו עם שאר המוני הפליטים שזרמ לעיר הבירה מכל רחבי פולין. החיים בגיטו היו קשים מנשוא ומיום ליום הלך והתמעט מספרם של יוצאי העיר.

הרב, שבור בגופו אך איתן ברוחו, ריכז סביבו את שרידי יהודי נובידבור והפיח בהם תקווה וכח להמשיך. באחת האקציות נדרשו כולם ללכת אל ה״אומשלאג פלאץ״.הרב כבר לא היה מסוגל ללכת על רגליו, מקורביו הסיעו אותו על ריקשה. ומשם נשלחו כולם אל המשרפות.

הרב נייפעלד, שכל חייו היו מסכת אחת של קידוש השם ושל מסירות נפש, קידש גם במותו את השם. הי"ד.

מקורות:

אהלי שם, כרמנו, גליון ל, אדר תשנ"ו, כרמנו כה, אלול תשנ"ג.

וראה פנקס נובי-דבור עמ' 119.