להבות אש קודש, לקט מתורתם של קדושי ושרידי השואה – פרשת תצוה
פרשתנו היא השניה שעוסקת בעניני המשכן, תחילתה העלאת הנר במנורה ולאחר מכן חלק מרכזי בפרשה תיאור בגדי הכהונה.
וְשַׂמְתָּ֞ אֶת־שְׁתֵּ֣י הָאֲבָנִ֗ים עַ֚ל כִּתְפֹ֣ת הָֽאֵפֹ֔ד אַבְנֵ֥י זִכָּרֹ֖ן לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וְנָשָׂא֩ אַהֲרֹ֨ן אֶת־ שְׁמוֹתָ֜ם לִפְנֵ֧י ה' עַל־שְׁתֵּ֥י כְתֵפָ֖יו לְזִכָּרֹֽן (שמות כ"ח י"ב).
וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־שְׁמ֨וֹת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֜ל בְּחֹ֧שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֛ט עַל־לִבּ֖וֹ בְּבֹא֣וֹ אֶל־הַקֹּ֑דֶשׁ לְזִכָּרֹ֥ן לִפְנֵֽי־ה' תָּמִֽיד. וְנָתַתָּ֞ אֶל־חֹ֣שֶׁן הַמִּשְׁפָּ֗ט אֶת־הָאוּרִים֙ וְאֶת־הַתֻּמִּ֔ים וְהָיוּ֙ עַל־לֵ֣ב אַהֲרֹ֔ן בְּבֹא֖וֹ לִפְנֵ֣י ה' וְנָשָׂ֣א אַ֠הֲרֹן אֶת־מִשְׁפַּ֨ט בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֧ל עַל־לִבּ֛וֹ לִפְנֵ֥י ה' תָּמִֽיד. (שם שם כ"ט-ל')
כל חלקי ישראל במחשבתו של הכהן
אומר הרב חיים יהודה מאיר מויז'ניץ זצ"ל בספר זכר חיים בפרשתנו וזלה"ק:
ויש לומר דהנה מצינו כאן שבאותו תפקיד כה נשגב להעלות זכרונם של בני ישראל לפני ה' השתמש הכהן גדול בשלשה איברים: בזכרון שהוא ה'מח'[2], על לבו, ושתי כתפיו…
ויש לומר על דרך זה, דהנה יש ללמוד מן האמור שיש כמה סוגים וחלקים של העם הקדוש בני ישראל, ולא ראי זה כראי זה בעבודת ה' יתברך, כל אחד לפי דרכו ומסורת אבותיו, ואסור לאדם לבזות ולא כל שכן לבטל את החלק האחר שבעולם היהדות[3], אף שלפי השגתו אינה טובה כמו של עצמו. כי גם בשבטי ה' היה לכל אחד ואחד דרך אחר, ועם כל זאת נתברכו יחד…אמרו השבטים שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד, וכשם שאין בלבך יעקב, אלא אחד, כן אין בלבנו רק אחד.
כמו"כ הוא גופו של אדם המורכב מאיברים שונים מהם חלק יותר רוחני ומהם חלק יותר גשמי, ובמרכזם שהוא הנותן חיות לכולם והמרגיש ביותר, הוא הלב, ולכן נצטוה הכהן גדול לשאת את שמותם על לבו, היינו כמו 'הלב' הוא עבודתו של הכהן גדול העומד לשרת את כל סוגי וחלקי העם ואל לו ח"ו לחפש חסרונות על מישהו מישראל, אדרבה עליו להרגיש כאביו של כל אחד ולתת חיות לכל אחד מישראל, ושלש האברים המרומזים פה אצל כהן גדול הם לרמז שישנם אנשים שהם בחינת 'מח', וישנם שהם בבחינת 'כתף' וישנם בבחינת 'לב'. ואלו החלקים צריך הכהן גדול להעלות זכרונם יחד לפני ה'. עכ"ל הרב חיים יהודה מאיר[4] זצ"ל.
בפרשתנו הלשון לקחת 'אליך' כיוון שזה עמוד התורה שהוא משה רבינו
וְאַתָּ֞ה תְּצַוֶּ֣ה׀ אֶת־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ (שמות כ"ז כ')
מבאר הרב סיני אדלר זצ"ל בספרו דבר סיני על התורה ועל המועדים בפרשתנו וזלה"ק:
שלא כבפרשת תרומה שבה כתוב (שם כ"ה ב') דַּבֵּר֙ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְיִקְחוּ־לִ֖י תְּרוּמָ֑ה, כאן כתוב ויקחו אליך שמן זית זך וכו'.
בדרך רמז נראה לבאר לפי הגמרא במסכת בבא בתרא (כ"ה ע"ב) שבה אמר רבי יצחק, הרוצה שיחכים ידרים…וסימנך ומנורה בדרום.
ונראה שמשם אנו למדים שההשפעה של החכמה, והכוונה היא לתושבע"פ, באה לעולם דרך המנורה. אמנם התורה עצמה היתה מונחת בקדש הקדשים שהיה במערב, אולם הרוצה שיחכים – ידרים. כי אנו חייבים ללמוד את התורה שבכתב דרך התורה שבעל פה. היות שתורה צוה לנו משה קהלת יעקב, ולא רק תורה שבכתב אלא גם תורה שבעל פה, , כפי שאמרו במסכת אבות (א' א') משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, לכן משה הוא אשר היה בבחינת 'מנורה', עליו נאמר (שמות כ"ז וְיִקְח֨וּ אֵלֶ֜יךָ שֶׁ֣מֶן זַ֥יִת זָ֛ךְ, אליך דוקא. עכ"ל הרב סיני אדלר זצ"ל.
השמעת קול הפעמון לשמיעת הקול היהודי הפנימי הטהור
וְעָשִׂ֣יתָ עַל־שׁוּלָ֗יו רִמֹּנֵי֙ תְּכֵ֤לֶת וְאַרְגָּמָן֙ וְתוֹלַ֣עַת שָׁנִ֔י עַל־שׁוּלָ֖יו סָבִ֑יב וּפַעֲמֹנֵ֥י זָהָ֛ב בְּתוֹכָ֖ם סָבִֽיב. פַּעֲמֹ֤ן זָהָב֙ וְרִמּ֔וֹן פַּֽעֲמֹ֥ן זָהָ֖ב וְרִמּ֑וֹן עַל־שׁוּלֵ֥י הַמְּעִ֖יל סָבִֽיב. וְהָיָ֥ה עַֽל־אַהֲרֹ֖ן לְשָׁרֵ֑ת וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹלוֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ לִפְנֵ֧י ה' וּבְצֵאת֖וֹ (שם כ"ח ל"ג-ל"ה)
בספר זכרון יעקב לרב יעקב אלימלך פאנט זצ"ל הי"ד כותב וזלה"ק:
הרב יעקב אלימלך פנט הי"ד
במסורה: וְנִשְׁמַ֣ע ק֠וֹלוֹ בְּבֹא֨וֹ אֶל־הַקֹּ֜דֶשׁ, נעשה ונשמע, ונשמע פתגם המלך.
א"ל [אפשר לומר] עפ"י המדרש [שמות רבה תצוה ל"ו א'] ואתה תצוה הדא הוא דכתיב (ירמיהו י"א ט"ז) זַ֤יִת רַֽעֲנָן֙ יְפֵ֣ה פְרִי־תֹ֔אַר קָרָ֥א ה' שְׁמֵ֑ךְ…מה הזית הזה כותשין אותו ואח"כ נותן שמנו, אף ישראל כותשין אותן ואח"כ נותנין שמנן. וח"א [וחד אמר] מה הזית אינו מתערב עם שאר משקין, אף ישראל אינן מתערבין עם שאר אומות העולם.
ויל"ד [ויש לדקדק] טובא דמתוך הקרא נראה דלשבח את ישראל קאתי, ולבסוף מדבר בגנותן דרק אחר שכותשין אותן נותנין שמנן.
ונלענ"ד לישב דברי המדרש והשני פירושים יהיו עולים בקנה אחד, ומא"ח ומא"ח ול"פ [ומר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליג]. דהנה במסכת שבת (פ"ח) על הקרא ויתיצבו בתחתית ההר מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית. והקשו בתוספות הלא כבר אמרו נעשה ונשמע.
ונלענ"ד לישב עפ"י דברי הרמב"ם הידוע [גירושין פ"ב ה"כ] על הא דאמרו בגמרא [ערכין כ"א ע"א] יקריב אותו לרצונו, הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ולכאורה קשה מה מועיל מה שמוציא בשפתיו שרוצה אם בלבו באמת אינו רוצה?! והסביר הרמב"ם דנפש הישראלי באמת משתוקק אל הטוב ורצונו לקיים פקודת המלך מלכי המלכים יתברך שמו, רק שאור שבעיסה מעכב, וכאשר כופין ומסירין את המונע החיצוני הוא השאור שבעיסה, נשאר על רצונו האמיתי. א"כ אחר הכפיה כאשר אמר רוצה אני, זהו רצונו הפנימי האמיתי. ממילא מיושב דבאמת ישראל אמרו 'נעשה ונשמע' אך מחמת האש הגדולה חזרו ע"י שאור שבעיסה, וכאשר כפה עליהם את ההר כגיגית, הסיר מאיתם המונע ונשארו על תוכן רצונם האמיתי.
ובזה נבין דברי המדרש הנ"ל [בפרשתנו] שמשבח את ישראל שאינם דומים לשאר אומות העולם, דאצל שאר אומות העולם לא יועיל כפיה דמה שיאמרו ע"י כפיה הוא משפה ולחוץ ולבם לא נכון עמו, מה שאין כן בישראל אשר שמנם שמן הקדושה אגור בתוכם כזית הזה שכותשין אותו אח"כ נותן שמנו. כן ישראל אחר כתישה נותנין שמנם ממש… וע"י זה אי אפשר שיתערבו לעולם עם שאר אומות העולם, כי שורש הקדושה אשר צפון בליבם לא יניח אותם מלהתבולל בין אומות העולם (שוב מצאתי כזה בישמח משה ריש פרשת במדבר עיין שם)
מעתה יתבאר כמין חומר המסורה הנ"ל [בתחילת דברינו] נעשה ונשמע, ולכאורה קשה מה מועיל הקבלה הלא ונשמע פתגם המלך הלא גזירת המלך מלכו של עולם תקופה [תוקפה] היה עלינו ע"י כפיית ההר. ועל זה בא כמשיב ונשמע קולו בבואו אל הקודש, כאשר כבר בא אל הקדושה בסור המונע, אז ונשמע קולו של ישראל האמיתי והפנימי הבא משורש הקדושה הצפונה בלב ישראל. עכ"ל הרב יעקב אלימלך פאנט זצ"ל הי"ד.
רמז לנקיון כפים הנלמד מבגדי כהן גדול
וְעָשִׂ֥יתָ צִּ֖יץ זָהָ֣ב טָה֑וֹר וּפִתַּחְתָּ֤ עָלָיו֙ פִּתּוּחֵ֣י חֹתָ֔ם קֹ֖דֶשׁ לַֽה' (שמות כ"ח ל"ו)
בספר דרשות מהר"ם בריסק (דרוש שבת הגדול תרצ"א) כותב הרב מרדכי בריסק[5] זצ"ל הי"ד דבר מוסר נפלא הנלמד
הרב מרדכי בריסק הי"ד
מהציץ של כהן גדול ושייך לכל יהודי באשר הוא, וזלה"ק:
זהו מעבודות הקשות שכספו וזהבו של האדם יהיה טהור בלי שום רמיה ואונאה, הן במדה הן במשקל הן במנין, וצריך להיות מציץ מן החרכים ולהשגיח הדק היטב שזהבו יהיה טהור, ועשית ציץ היינו שיציץ היטב הדק שזהבו יהיה טהור, ועשית ציץ – היינו שיציץ היטב הדק שהזהב יהיה טהור ותוכל לפתח עליו גופשפנקא דמלכא שהוא קודש לה', עיין בנועם מגדים.עכ"ל המהר"ם בריסק זצ"ל הי"ד.
אי הזכרת שמו של משה – למעלתו
מובא בספר יכהן פאר מתורתיו של הרב חנוך צבי הכהן מבענדין זצ"ל (חתנו של השפת אמת זיע"א), וזלה"ק:
איתא (זהר ח"ג רעיא מהימנא רמ"ו ע"א) דפרשת תצוה לא נזכר שמו של משה רבינו מפני שאמר 'מחני נא' (שמות ל"ב ל"ב) ולפלא.
ונראה דזה כמו שאמר מוח"ז זצ"ל על דאמרינהו משמא דגמרא (ב"ק ס"א) שע"י מסירות נפש נעשה בעצמו תורה [ואין להם שם בפני עצמם כלל (שפתי צדיק בפרשתנו אות ט"ו[6])] כן נעשה משה רבינו ע"ה הכלל ישראל בעצם, וזה אתה תצוה את בני ישראל (כ"ז ב') ובמקום גבוה כזה שבאים ע"י מסירות נפש אין התחלקות. עכ"ל הרב חנוך צבי הכהן מבנדין זצ"ל[7].
להפטרת תצוה (בשנה שאיננה שבת זכור)
לימוד המוסר מבית המקדש – תוכחה ע"י לימוד התורה בלא לבייש
בספר שיר מעון לרב שמעון סופר זצ"ל הי"ד בעהמ"ח התעוררות תשובה (נכד החת"ם סופר זיע"א. נעקד על קדוש ה'
הרב שמעון סופר הי"ד
בשנות השואה בהיותו בן צ"ד שנים.) כותב בביאור ההפטרה העוסקת בעניני מדות בית המקדש:
אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית ויכלמו מעונותיהם…זאת תורת הבית (יחזקאל מ"ג י'-י"ב)
יש לפרש כתיב (תהלים נ"א ט"ו) אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו, הצילני מדמים אלקים תרנן לשוני צדקתך. יש לבאר, ידוע אם מוכיח לפושע לשוב בתשובה, אפילו בינו לבין עצמו, אסור לביישו רק יאמר לו דברי תורה וכדומה, אשר השומע מעצמו יבין לקח מוסר ולא ישכיל שהמוכיח אומר תורה זו בכוונה כדי להוכיחו ואז לא יתבייש השומע. והנה המבייש כאילו שופך דמים כמאמר חז"ל (בבא מציעא נ"ח ע"ב). וזה אלמדה פושעים דרכיך וחטאים אליך ישובו – ע"י דברי תוכחת מוסר, אבל התפלל דוד, הצילני מדמים אלקים, שלא אכשל לבייש שהוא כשופך דמים, רק תרנן לשוני צדקתך – שהיא התורה שנקראת צדקה כדכתיב (דברים ל"ג כ"א) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. וע"י זה יבין לקחת מוסר.
וזה אמר הקב"ה ליחזקאל להוכיח לישראל אבל לא יביישם. שכל ענין בית המקדש, בניניו וכליו להורות ורמזי מוסר ללמד בני ישראל וילמדו מהם…[ראה חומת אנ"ך ונחל קדומים להחיד"א בפרשתנו שהביא רמזים רבים של מוסר הנלמד מכלי ובגדי הכהונה]. ובזה יש לפרש הגד את בית ישראל את הבית, וממילא יבינו וישכילו איך דרכם שלא ביושר, ויכלמו מעוונותיהם מעצמם…ומסיים זאת תורת הבית – זוהי התורה של הבית שהבית מלמד אותנו איך תהיה דרכנו.
ובזה מיושב הלא קדשי קדשים היה במערב והנכנס במזרח פוגע בשולחן שהיה בדרום, בימין, והמנורה מורה על התורה, והיה ראוי שיעמוד המנורה מימין.
רק י"ל מי שבא לביהמ"ק טרוד ומשוקע מעניני העוה"ז ושקוע בתאוות הזמן, לדידיה השולחן שמורה על עשירות עדיף יהוא בימינו לימין הנכנס, אבל בחזרתו שיוצא מבית קדשי הקדשים וממולא ביראת שמים, אז ביציאתו המנורה בימינו, ועיקר אצלו התורה שהמנורה מרמזת עליה לטוב. עכ"ל הרב שמעון סופר זצ"ל הי"ד.
[1] עריכת הגליון והלימוד בו לקיים מצות בוראי יתברך, ולעילוי נשמות הורי היקרים אודים מוצלים מאש, אבי מורי ר' מנחם אהרן ב"ר טוביה, אמי חוה בת יהודה ז"ל. חותני הרב מנחם ב"ר יצחק (חבה) אשתו זהבה בת ר' אליהו ובנם משה יצחק ז"ל. אוד מוצל מאש, הרב סיני יצחק בן הרב שמעון זצ"ל (אדלר) הרב דוד ב"ר חיים (פוקס) זצ"ל, אהובה לאה בת הרב שמעון יבלחטו"א (קלרמן).
[2] האברבנאל פירש שהזכרון יהיה לאהרן, וזלה"ק: שהאבנים ההמה תהיינה סיבה שיזכור אהרן תמיד במחשבתו ותפלותיו את בני ישראל ותשוטט בהם מחשבתו, כי זה יכינהו ויזמינהו מאוד להגעת הנבואה בעניניהם. עכ"ל. הרלב"ג גם פירש בדרך דומה. א"כ דברי הרב חיים יהודה מאיר זצ"ל מקור נאמן להם, דברי ראשונים אלו. (רש"י ד"ה 'לזכרון' פירש שהזכרון הוא לקב"ה. עפ"י שמות רבה ל"ח ח').
[3] שלא תצא ח"ו תקלה מתחת ידינו, ובעיקר שלא יתלו בוקי סריקי דברי הבל וריק בדברי קדשו אלו, נאמר כי הוא כתב במפורש לפי דרכו ומסורת אבותיו. דהיינו עוסקים אנו בדרכים המקודשות מדור ודור, לא דברים ודרכים חדשים אשר לא שערום אבותינו, בכל מחנה יראי ה' באשר הוא.
[4] הרב חיים יהודה מאיר זצ"ל בנו ה'שארית מנחם' מוז'ניץ, בנו בכורו של ה'אהבת ישראל' רבי ישראל הגר זלה"ה. אביו ה'שארית מנחם' נפטר לפני השואה. בנו הרב חיים יהודה מאיר שרד בניסי ניסים את התופת בשואה, ואף בסיום החורבן עודד והדריך אנשיו להזהר מאוד באכילה לאחר הרעב האיום שסבלו ממנו במחנות ההשמדה, ורבים קיפחו חייהם בגלל שאכלו לא בצורה נכונה. לאחר שיצא מהמחנות עבר לתקופת מה לארה"ב אך סירב בכל תוקף לקבל כתר האדמורות שבקשו והתחננו שארית הפליטה לעטר את ראשו. ואמר 'איך אתעלה ואכהן פאר אחרי עברו שנות השואה בלי תורה ובלי מעשים וכו'. בשנת תשי"ח עלה לארץ ישראל אך המשיך לסרב לקבל כל עול רבנות שהיא שהוצעה לו. כפף עצמו תחת דודו ה'אמרי חיים' מויזניץ. בשנת תשכ"ה זכה להעלות את עצמות אביו מאירופה לארץ ישראל, ולקברו באוהל אדמורי ויזניץ בבני ברק.
בשנת תשכ"ה בהיותו רק כבן נ"ה החזיר נשמתו לבוראו, ונקבר בסמיכות לאביו. לא זכה כלל להשאיר זש"ק. דברי התורה בספר שנאספו ונערכו הם זכרו ושמו שנותרו ממנו בעולם. כמו"כ השאיר ספר בכת"י זכר חיים ילקוט תשובה מאהבה, שנדפס גם לאחר פטירתו .
[5] הרב מרדכי בריסק (תרמ"ז-תש"ד). נולד בהונגריה. למד אצל אביו הרב יהושע בריסק ואח"כ אצל הרב מרדכי לייב וינקלר בעהמ"ח שו"ת לבושי מרדכי. בגיל ח"י הוסמך להוראה ע"י הרב פינחס חיים קליין, ובהגיעו לשנת הכ"ג נתמנה לדיין. בצעירותו התכתב עם גדולי עולם ביניהם רבו הלבושי מרדכי, המהרש"ם – הרב שלום מרדכי הכהן שבדרון, האדמו"ר ממונקטאש הרב צבי הירש שפירא בעהמ"ח 'דרכי תשובה' זכר צדיקים לברכה.
בהיותו בן ל"ג נבחר לשמש ברבנות במחוז טשאנד שברומניה, חמישים ישובים היו פרושים תחת חסותו. במקום זה הקים ממלכה של תורה ומפעלי חסד רבים. הישיבה שהקים ועמד בראשה היתה מפאר פעולותיו. ייסדה בפחות ממנין בחורים עד שבשיא תפארתה נהרו אליה אלפי תלמידים ונחשבה לישיבה הגדולה ביותר ברומניה וטרנסילבניה הסמוכה לה. שיעוריו הלמדניים היו בנויים לתפארה משילוב של ביאור הפשט הישר והגיון צלול שצלח נחשולי קושיות ותמיהות במהלך בניית הסוגיה. אמנם גדלותו התפרשה גם לשדה הפסיקה ההלכתית. בסוגיה הלכתית קשה של מחלוקת בענין כשרות המקוה בעיירה מסויימת בהונגריה בין רב המקום טען לכשרות המקוה, לדומ"ץ שאסרה בגלל סוגיה של 'זחילה שאינה ניכרת' (מובאת בשו"ת מהר"ם בריסק ח"ד בסימנים הראשונים). המהר"ם מבריסק נטה לדברי הרב ולהכשיר את המקוה. הגם שרבנים מהונגריה רצו אפילו ל'רווחא דמילתא' לתקנו, הוא טען בתוקף להשאירו בכשרותו ללא תקון כדי לא להוציא לעז על הראשונים ילדי ישראל הקדושים והטהורים. בסופו של דבר נמסר הדבר לזקן רבני הונגריה הרב שלמה זלמן עהנרייך אב"ד קהילת שימלוי זצ"ל הי"ד, בעהמ"ח שו"ת לחם שלמה, שהכריע להיתר.
בספר ממנו הובאו הדברים לקמן נמצאות דרשות רבות שמסר לבני הישיבה כ'פתיחה' לזמני הלמוד, וכן דרשות לימים נוראים שבת הגדול ועוד. הספר יצא לראשונה מכת"י תשמ"ז (ברוקלין) דרשתו האחרונה שנאמרה ונדפסה היתה של שבת שובה תש"ד, כאשר מרבית יהדות אירופה כבר נרצחו ע"י הנאצים ימ"ש, והכורת שעלה על יהדות הונגריה בסוף מלחמת העולם השניה, עלה בסערה השמיימה גם המחבר בי"א בסיון תש"ד.
בנו הרב אהרן צבי בריסק זצ"ל ניצל מגיא ההריגה עלה לארץ ישראל והקים בנתניה ישיבת 'מהר"ם בריסק טשעקא' ע"ש אביו. אך טרם הגיע לגיל חמישים נגדע האילן בשיא פריחתו. הספר הזה וכמו"כ חידושי סוגיות מהר"ם בריסק שיצא לאחר שנים נוספות, המשיכו את שושלת קודש הזהב ע"י נכדיו וניניו. (התולדות נכתבו עפ"י הקדמת המלבה"ד, וכמו"כ עפ"י מאמר 'בקדושה של מעלה' לרב פינחס אליהו אייזנטל שליט"א התפרסם בתוספת ל'המודיע' ערב שבועות תשס"ג.)
[6] וזלה"ק של השפתי צדיק האדמו"ר פינחס מנחם אלעזר יוסטמן זצוק"ל (גיסו של השפת אמת זיע"א): מזקני הקדוש מו"ר ז"ל [חידושי הרי"מ מגור רבי יצחק מאיר אלתר] על המדרש מובא בבעל הטורים מפני שאמר משה מחני נא לכך לא נזכר שמו בפרשה זו. ופלא וכי ח"ו היה נדנוד חטא בזה שביקש רחמים על כלל ישראל?! אמר עפ"י דרש חז"ל בבבא קמא (ס' ע"ב) ויתאוה דוד וגו' ישקני מבור…ולא אבה דוד לשתותם [שמואל-ב כ"ג]…מאי לא אבה דוד לשתותם… אמר כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי כל המוסר עצמו למות על דברי תורה אין אומרים דבר הלכה בשמו…[ומבאר שאין זה חסרון אלא למעלתו הגבוהה] אמר הטעם כי כל ת"ח המייגע עצמו ומחדש תורה מכל מקום הוא גוף חוצץ בצד מה מהתורה הקדושה בעצמותה, לכך נזכר שמו על הלכה שזכה פלוני
[כלומר יש לו בחינה מצד עצמו ולכך מזכירים שמו שהוא עצמותו, אבל] מה שאין כן המוסר נפשו הוא כ'מאן דליתא' ממש וכל חיותו נדבק בתורה הקדושה בכל אפשרות, לכך נעשה מזה תורה הקדושה עצמה בלי שום גוף כלל.
וכן היה גבי משה רבינו ע"ה הגם שהיה תמיד מלא דבקות, מכל מקום נקרא מחציו ולמטה איש, וכשמסר נפשו עבור כלל ישראל ב'מחני נא' זכה להידבק כולו, שלא נקרא בבחינת איש רק הוא התורה הקדושה ממש, לכך נאמר ואתה תצוה, ואתה הקרב שהוא ממש התורה הקדושה, ודפח"ח [של סבו, חידושי הרי"מ]. עכ"ל השפתי צדיק זיע"א.
[7] הרב חנוך צבי הכהן לוין זצוק"ל היה חתנו של האדמור רבי יהודה אריה לייב אלתר השפת אמת. הספר נדפס לראשונה בתשכ"ד ע"י בני המחבר שהצליחו להציל את כתב היד ממאכולת האש בתקופת השואה. אך כפי שכתבו בפתיחת המהדורה הראשונה שהם זכו להוציא לאור תעלות חכמה ממעינות הקדושה אשר השאיר אחריו אביהם, מעט מזעיר שנשאר לנו לפליטה…יותר מארבעים חיבורים בכל מקצועות התורה השאיר…מהם נדפס בחייו אחר הסתלקותו הספר הראשון יכהן פאר חידושים נפלאים על סדר קדשים וחידושים על הרמב"ם וכן ל"א דרשות אשר השמיע ברבים…בעוונות הרבים נאבדו בשואה הגדולה רוב רובם של החיבורים על כל מקצועות התורה…נשארו לפליטה רק שלשה חיבורים מעטי הכמות, שנים לקוטים על התורה, מועדים ודרשות וחידושים בודדים, וחיבור קטן אשר כתב לזכר אחינו הרב החסיד עובד ה' מוהר"ר יחיאל אפרים פישל הכהן זצ"ל אשר נפטר בדמי ימיו וקרא לחיבור על שמו 'הבן יקיר לי אפרים'…
קראנו שם הספר יכהן פאר כשם ספרו הראשון אשר נקרא בשם זה ע"י [אבינו המחבר זצ"ל]…עכ"ל הבנים בהוצאה הראשונה. הדברים שהובאו לעיל ומעט מענינו של הספר נערכו עפ"י מהדורה חדשה שיצאה בירושלים תשע"א.