כמה נפיש האי גברא, ממשה ושתין רבוון / הרב שלמה דומניץ הי"ד

הפך ים ליבשה בנהר יעברו ברגל (תהלים ס"ו) התחיל ים ומקיים בנהר. גם בים אמר יבשה, ובנהר ברגל. ויותר קשה דלא אמר "עברו" רק "יעברו" לשון עתיד.

בפשיטות יש לומר דלרמז בא על מה דאמרו ז"ל מחנה סנחריב הרשע מ"ה אלף בני מלכים, פ' אלף גבורים, ס' אלף אחוזי חרב וכו', כת ראשונה עברו בשחי, שטו הסוסים בירדן, אמצעיים עד צוואר יגיע, אחרונים העלו עפר ברגלים ולא מצאו מים. במה הכם, רבי אליעזר אומר ביד הכם, שמאמר וירא ישראל את היד הגדולה, הוא היד שעתידה ליפרע מסנחריב (סנהדרין צ"ה). וזהו באותו יד, כי הפך ים ליבשה, אותו יד עתידה ליפרע מסנחריב, כי בנהר יעברו ברגל, יחרב הירדן באין מים לשתות.

ולהרחיב הדברים, הנני בהקדמת מלין מספר הקדוש בוצינא דנהורא, שהביא מרבי פינחס בן יאיר, כי קאזל לפדיון שבויים פגע בגינאה נהרה, אמר ליה חלק לי מימך ואעבור בך, אמר ליה אתה הולך לעשות רצון קונך ואני לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ואני ודאי עושה. אמר ליה אם אינך חולק, גוזרני עליך שלא יעבור בך מים לעולס. חלק ליה. הוו האי גברא דהוי דרי חטי לפסחא, אמר ליה חלוק נמי להאי דבמצווה קאעסק. חלק ליה. הוו האי טייעא דלווה בהדיה, אמר ליה חלוק נמי להאי, דלא לימא כך עושין לבני לויה, חלק. אמר רב יוסף, כמה נפיש האי גברא ממשה ושתין רבוון (חולין ז').

להבין סברת רב יוסף שאמר נפיש האי גברא ממשה, דכתיב ביה "לא קם כמשה". והתירוץ כי מרן הבית יוסף יגע פעם אחת במשנה, שלא יכול להבינה, ואמר לו המגיד פירוש המשנה, וכשבא הבית יוסף לבית המדרש שמע מנער אחד פירוש המשנה, כהפשט של המגיד, חלש דעתיה. ובא אליו המגיד ואמר לו, לא תתצער, אתה בתחילה פתחת הצינור, לכך נקל לאחרים אחריך לבוא אל הפשט. וכמו כן אמר רב יוסף כמה נפיש האי גברא, שחלקו לו המים, אין זאת רק ממשה; משה רבינו פתח הצינורות תחילה ועל ידו נחלק המים גם לרבי פינחס בן יאיר. ודברי פי חכם חן.

ואוסיף נופך, דלכאורה יש לומר על רבי פינחס בן יאיר שלא השגיח על תשובת הנהר, דתשובה ניצחת הוא אין ספק מוציא מידי ודאי, והנהר גופא למה פחד ולא עמד בטענתו כי עזה. אבל קרוב לעניין זה הביא המדרש (בשלח) ויט משה את ידו על המים, אמר לו הים מפניך אני נקרע, אני גדול ממך, אני נבראתי בשלישי ואתה בששי. מה עשה הקב"ה נתן ימינו על ימין משה, ראה להקב"ה וברח. עיין שם. גם כאן קשה מה ראה הים וינוס, הן תשובה ניצחת לו. גם מדוע נתן הקב"ה ימינו על משה ולא על הים, וכי משא פנים בדבר.

תשובה לדבר מדכתיב, אם לא בריתי חקות שמים וארץ לא שמתי. עיקר בריאת שמים וארץ בשביל ישראל היתה. אורייתא וישראל חד, בראשית בשביל התורה הנקראת "ראשית", ה' קנני ראשית דרכו. ישראל נקראים "ראשית", קודש ישראל לה' ראשית תבואתה. ואתנחא סימנא "בראשית" ראשי תיבות י"ש ש"שים ר"ובא א"ותיות ל"תורה, נגד ששים רובא ישראל. ולפי שאמרה תורה מימינו אש דת למו, הדת בימין ניתנה, לכן להראות כחו של ימינו של משה, הוא כח התורה הקודמת לששה ימי בראשית, לכך כשראה הים אותו מעשה, נזכר הלכה כי למשה משפט הבכורה, ברח הים והראה היבשה.

בכח זה ממש משפט הבכורה גם לרבי פינחס בן יאיר, כי הלך לדבר מצווה. תורה צוה לנו משה, וגדול כוחו לנצח לנהר. וזהו שאמר רב יוסף כמה נפיש האי גברא, אם לא ממשה ומשיתין רבוון, שהתורה תליי ביה במשה ובשיתין רבוון, כי גם ישראל קודמין ובשבילם נברא העולם, כדכתיב בראשית, ראשי תיבות, יש ששים רובא אותיות בתורה, נגד ששים רובא ישראל. ויגזור אומר ויקם.

ובספר ת"ח כתב, כי הנך תלת זמנין שנחלק הנהר, הוו רק חד זימנא, משום דלא עביד קוב"ה ניסא למגנא. רק לפי ההכרח. ולכך מתחילה שהיה צריך לעבור במים, נחלק הנהר שיעבור בו רבי פינחס עד צווארו ולא יותר, שהיה די לו. אחר כך להאי דדרי חיטי לפסחא, בכדי שלא יבוא לידי חימוץ, נחלק יותר כפי ההכרח שלא יגיעו המים וילכלכו החיטים. ואכתיה עמוקים היו. ואחר כך להאי טייעא עם סחורתו נחלק יותר עד רגליו. אבל כי אלו ג' דברים ברבי פינחס בן יאיר, הפדיון שבויים, והאי דדרי חיטיה, והאי טייעי, הכל הוא דבר אחד ועת הכושר לכולם, ובאותו יום דהוא ערב פסח היה.

כי אמר יאמרו בשם מהרי"ל, וכתיבה בספר בית הבחירה, שמצות פדיון שבויים בערב פסח דבר גדול מאד הוא. ואפילו לרשע ובעל עבירה, מצווה להשתדל בכל היכולת לפדותו ולהוציא מבית אסורים, כמו הקב"ה בכבודו ובעצמו הוצאנו ממצרים הגם שלא היינו כדאי ופלא. כמו כן הביא הפייטן במעריב ליום שביעי של פסח, פסח עתיד לפדיון שבויים ויצא ונלחם בגויים, פסח לעתיד. חטי לפסחא, בוודאי ערב פסח היה לאפיות מצות אחר חצות במקום קרבן פסח. גם מצאנו בשחיטת קרבן פסח כשהיו הולכים לבתיהם כל אחד היה נותן פסחו בעורו ומפשילו לאחוריו. אמר עוליש טייעות. ופירש רש"י דרך סוחרים ישמעאלים הוא זה (פסחים ס"ה). ובמעשה ידי יוצר להגאון מהרש"ק ז"ל, כתב, מעולם דבר תימה היה לי מאי קמשמע לן ר' עוליש, ולעניין מה קבעו רז"ל זה בש"ס, גם גוף הברייתא למותר, דמאי נפקא מינה לנו באיזה אופן היה נשיאות הפסח לבית. ותירץ עם טעם המפורשים משיעבוד מצרים, דנמשך מעוון מכירת יוסף, דכל ענייני פסח מצה מרור מורה על השעבוד ועל הגאולה, לכן השעבוד מעין מכירת יוסף, דכתיב והנה ישמעאלים באים ויעברו מדינים סוחרים ומכרו לישמעאלים, ולכך מרמז הפסח  שנשאו כדרך ישמעאלים להזכיל עניין מכירת יוסף. ולכך גם לר' עוליש היה קשה למה מספר הברייתא סדר נשיאות הפסח, והטעים מכח טייעות, זכר למכירת יוסף, שעל ידי זה נצמח השיעבוד. עד כאן.

(ואגב אזכיר מה שמ"כ, אליהו נתלבש בדמות הישמעאלים, והרמז ארחת ישמעאלים באה מגלעד – אליהו הגלעדי, "וימכרו "את "יוסף "לישמעאלים ראשי תיבות אליהו. ואמרתי בזה, מה שאמרו, מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו הלכה זו ידקר בחרב, כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי וכו' (יבמות ע"ז). והרגיש במהרש"א שדייק כישמעאל. ולדידי יש לומר, דמרמז על אליהו, כי תשבי הגלעדי ממונה על הלכות, ליישבם כהלכה, וכן נוטה תיבת תיקו "תשבי "יתרץ "קושיות "ואבעיות).

ומעתה צא ולמד בעובדא דרבי פינחס בן יאיר מפדיון שבוים ודדרו חטי, והאי טייעא דלוו בהדייהו, הכל עניין אחד, דבר הלמד מעניינו ודבר דבור על אופנו, ונפלא הוא. וגם רב יוסף הוא דאמר כמה נפיש וכו' ששמו כשם יוסף הצדיק, ודרש מזכותא דיוסף. וכדאמרו רבי דאתא מדוד מהפך בזכותא דדוד (שבת נ"ו). וכזה איתא בגמרא, קרי רב יוסף אנפשיי ורב תבואות בכח שור. ופירשו בתוספות, משום דיוסף איקרי שור, כדכתיב, בכור שורו הדר לו (כתובות מ"ב). וכל העובדא דרבי פינחס בן יאיר מרמז על השיעבוד מצרים הנמשך מעוון מכירת יוסף.

וגם רב יוסף שהיה סיני, שורש התורה, הוא שאמר כמה נפיש האי גברא מכח תורתו, ממשה, שקיבל תורה מסיני ונקרע היום מלפניו, כן גם רבי פינחס בן יאיר בכח התורה לו משפט הבכורה (במקום אחר הארכתי כעין זה מעניין דרב יוסף). ובזה נדרש הפסוק כמין חומר, מבשר ואומר מעשה ידי יוצר, זה הקב"ה שעשה לישראל, והוא לכו וראו מפעלות אלהים וכו' הפך ים ליבשה, בזכות תורת משה ברח הים ונעשה יבשה, והוא שפתח הצינורות, נקל יהיה כי בנהר, בגינאי נהרא יעברו אלו שלשה, ברגל על כי גם זה שעבר בסחורתו יוכל לעבור ברגל, וכפי ההכרח, ולא יבשה ממש, כי לא עביד קודש אבריך הוא ניסא למגנא.

והיינו דכתיב, בים דרכך ושבילך במים רבים ועקבותיך לא נודעו נחית כצאן עמך ביד משה ואהרן (תהלים עז,כא). בשביל בים דרכך, נעשה שביל במים רבים, כגון גינאי נהרה, דרבי פינחס בן יאיר וכדומה אותות לעתיד לבא לעשות נס בכל ימים ונהרות, על ידי כי נפתחו הצינורות לעשות שביל, הכל ביד, בכח, משה ואהרן. יד, לשון כח, כמו יש לאל ידי.

במדרש, תבא חרב יד שעשה אברהם, שנאמר וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת וכו' ותעמוד על חרב יד פרעה, שנאמר אריק חרבי תורשמו ידי. פירוש לדברים האלה אקדים אמרי קודש מבעל מלוא הרועים שכתב, וזה לשונו, שמעתי מהרב החסיד המפורסם מנחם מענדיל מפריסטיק, וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת, גם המלאך אמר אל תשלח ידך אל הנער, מי לא ידע שפעולה זאת נעשה על ידי שליחת יד. אך הענין, אברהם אבינו היה מוטבע כל כך בעבודת ה', על כשבא לדבר מצוה היו ידיו בעצמם עשו הדבר. אמנם בעקידה שבאמת לא היתה כוונת הבורא ברוך הוא לשחטו לא היה זה מצוה, כי לא ציווה רק להעלהו, אסקיהו אחתיהו, וכאשר רצה לקחת הסכין לשחוט, לא היו האברים אחר פעולת זאת, כי לא הוטבע להם חשיקה על זה, והיה צריך מצד בחירתו השכלית להמשיך ולשלוח ידו. וזהו וישלח את ידו, וזהו שאמר לו המלאך, אל תשלח ידך, שמזה יש לך ראיה כי על זה לא נצטוות מאחר שלא היתה ליד החשיקה ללכת מעצמו בלי שליחת יד. ודברי פי חכם חן.

וכמו כן עם זו יצרת, קודש ישראל לה', אף שהיו תחת ממשלת פרעה, עם כל זה, לעשות להם כלה חלילה לא נגזר עליהם. ולכך כלי מלחמה להרם חרב עליהם לא היו מוכשרים. כי אמר אויב ארדף אשיג אחלק שלל, הגם אריק חרבי, אבל תורישמו ידי, מכשירי כלי-רעים יתרוששו, יגעים היו מלשלוח יד.

(שיחת חולין מהקיסר פרנץ יאזעף ידענו, עת כי הגיע לאזנו השמועה רחוקה ונוראה מרציחת אשתו הקיסרה עליזאבעט, בעיר גענף מדינת שוויין שנת 1898, נאנח ואמר נפלאים אצלי מעשה חרב יד הרוצח שהצליח להרם חרבו על זאת החסידה זו אשתי השלמית, ולא נחלשו ידיו טרם החטיא המטרה להרגה בחרב).

ומימר שפיר אמר המדרש תבוא חרב "יד" של אברהם ותעמוד על יד פרעה וכו'. כי כמו יד אברהם שלא היתה מוכשר לפעילה השחיטה מחמת שלא היתה בגזירה עירין פתגמין, כן גם יד פרעה תורישמו ידו, כי לא כאשר זמם לעשות היה כן רצון הבורא ברוך הוא.