תגית: גטו קרקוב

החדש תשרי בריש החדש הוא ראש השנה ומצוותו השופר, ובחצי השני המצוה היא סוכה. ונראה לי שזה סוד מה שאמרו "ופרוש עלינו סכת רחמים וחיים ושלום", שכן "ופרוש", צירופו "שופר", ממצות השופר נעשה הסוכה.

והיינו כמו שנתבאר במקום אחר על מה שהקשה (זוהר ריש אחרי) שפעם אחת כתוב "עבדו את ה' ביראה", ופעם אחת כתוב "עבדו את ה' בשמחה". והיינו שתחילת העבודה צריכה להיות ביראה, ולפי גודל היראה ממשיך עליו השכינה הקדושה, שהוא סוד יראת ד', כמו שכתוב בתיקוני זוהר. ואם כן השמחה ממילא באה, כי אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה. והטעם כי אין אדם מרגיש שמחה מהמצוה אלא אם כן מיגע את עצמו בה, כמו שאמרו חז"ל (ברכות) גדול הנהנה מיגיע כפיו יותר מירא שמים, וכמו שכתבו המפרשים, ולפי גודל היגיעה כך מרגיש השמחה.

והנה השופר רומז על יראה, כמו שכתוב "היתקע שופר בעיר והעם לא יחרדו". ובחצי החודש השני מתחילה השמחה, זמן שמחתנו, ואתי שפיר "עבדו את ד' ביראה", בחצי החדש הראשון, ו"עבדו את ד' בשמחה" בחצי החדש השני. ותודה לא-ל הארכתי בזה במקום אחר.

והנה כתבתי באמתחתי שהסוכה היא דוגמת ארץ ישראל, על כן הוא "זמן שמחתנו", כי השכינה הקדושה שורה בארץ ישראל, ושם הוא מקום השמחה. ולכן איפסקה הלכה שסוכה היא דירת "ארעי", נוטריקון ארבעה גבולי ארץ ישראל: אשקלון, רקם, עכו, ים, כמבואר בריש גטין. כי בסוכה צריכין להרגיש קדושת ארץ ישראל, וההכנה לזה הוא השופר, כנ"ל. ולכן שופר במילוי "שין ויו פא ריש" עולה: "אשקלון, רקם, עכו, ים". וזהו שכתוב "ופרוש עלינו סוכת שלומך".

והבן יותר על פי מה שנתבאר בספר יצירה, שיש עולם שנה נפש. והנה בחלק העולם בחר ה' יתברך את ארץ ישראל. ובנפש בחר בישראל. ובשנה בחר בחדש תשרי, כי זה החודש שכל הכלל ישראל עושין תשובה ומרצין בתורה ובתפלה יותר מכל השנה. על כן ציווה לנו ה' יתברך לעשות סוכות, שהוא דוגמת ארץ ישראל, שאז נכללין כל הני ג' עולם-שנה-נפש יחד באהבה גדולה, כמו שאמרו "יחביאנו צל ידו תחת כנפי השכינה", וכמו שכתב דודינו הגאון הקדוש מורינו הרב צבי הירש שהכוונה על הסוכה, סימן לדבר "דירת ארעי" עולה תתצ"ה, כמניין "הבוחר בעמו ישראל באהבה", שאז נראית חיבת ה' יתברך לעמו ישראל שמסר המאני קרבא ביידהו והכניסם תחת כנפיו, שהיא הסוכה שיש בה קדושת ארץ ישראל. וזהו סוד הכתוב "ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת", כי מצות סוכה היא הכנה להקמת סוכת דוד. לכן "דירת ארעי" עולה כמניין "את סכת דוד". ולעתיד יהא דירת קבע, וידרוש "ברוך אתה ד', עולה ד' פעמים דופן עם סכך, "הבוחר בעמו ישראל באהבה", עולה "דירת ארעי", כנ"ל.

וכאשר זכינו שמהשופר נעשה הסוכה, אמינא עוד פרפרת כלשהיא לההוא תבשילא, על פי מה שכתוב (בעבודת ישראל ריש תבא) על מה שאמרו רז"ל (דברים רבה שם) מה "לשקוד על דלתותי", אמר הקב"ה אם הלכת להתפלל בתוך בית הכנסת אל תעמוד בפתח החיצון, אלא הוי נתכוון ליכנס דלת לפנים מן הדלת. "על דלתי" לא כתיב כאן, אלא "על דלתותי", ב' דלתות, רומז ענין גדול, כמו שכתב הראב"ד פירוש לספר יצירה כי המלכות "א-דני" ומדת התדבקות נקרא "א-"ל שדי", ובב' שמות אלו יש אותיות ד' ד', וצריך לייחד ולדבק אותם, והנשאר מב' שמות אלו הם "יש אני", שעל ידי זה מנושא המלכות, עיין שם.

ולדעתי, יש לומר "יש" נקרא מדת יסוד צדיק, רזא דשם "ש-די", וכמו שכתבו חז"ל סוף עוקצין, עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק "שי" עולמות. ו"אין" נקרא בחינת מלכות, כי לית לה מגרמה כלום, ושניהם בחינת צדיק וצדק שצריכים ליחדם תמיד (עיין זהר וישב קפ"ב). ויען שעיקר כוונת ה' יתברך הוא שיתגלה בחינת מלכות שמים, כידוע, לבא בסוד ד', על כן נרמזים שניהם בשופר, שכן הנעלם מן "שין" "פא", הוא "אין", ומן "ריש" "יש", שהם דלת לפנים מדלת, שצריכים לייחדם כנ"ל.

והעניין על פי מה שכתב המהרי"ל בהלכות שופר, שבהשופר נכנסין לפני ולפנים, כמו שנכנס הכהן הגדול בקדש הקדשים, ושם הוא סוד ב' דלתות שנפתחו לו ע"י דוד המלך עליו השלם, כמו שאמרו חז"ל (שבת) שמהאי טעמא יש ב"דוד", ב' דלתין, כמו שכתבנו תודה לא-ל בערכו, ואין מקום האסף פה, והדברים עתיקין. והוא סוד הכף והמחתה שהכניס הכהן הגדול כמבואר ב"עבודת ישראל" בדרושי יום הכיפורים. עיין שם.

ובזה גם כן יובן שמהשופר נעשה הסוכה, על פי מה שנתבאר, תודה לא-ל (בעניין סוכה) שהכשר סוכה הוא ב' דפנות ושלישית אפילו טפח וצורת הפתח. והנה צורת הפתח הוא סוד אות ה', וכמבואר בזוהר בא על הפסוק "והגעתם אל המשקוף" וגו', עיין שם. והטעם כי הוא סוד השער שהצדיקים נכנסים בו, דוק היטב. והנה האותיות שלפני השם הוי'ה ברוך הוא הם "טדהד" ובו נרמז סוד הסוכה. ב' דלתין, ב' דפנות. הט' – שלישית אפילו טפח. ה' – צורת הפתח. וזהו שאמר הכתוב "ושמחתם לפני ד' אלקיכם שבעת ימים" ודוק היטב. ולפי מה שנתבאר שמהשופר נעשה הסוכה אמינא, אלו ב' דלתות שבזה השם רומזין על ב' דלתות של ב' שמות א'דני ש-די, ט' רזא דצדיק, מדה התשיעית, שהוא סוד השם ש-די. ה' רזא דשם א'דני כידוע. ומרוב הטרדה אי אפשר להאריך יותר כעת. עד כאן.

(אהלי שם, עמו' צא-צג)

---

רבי שם קלינגברג הי"ד נולד בשנת תר"ל (1870) לאביו האדמו"ר מזאלושיץ רבי אברהם מרדכי, נכדו של האדמו"ר רבי יצחק אייזיק מקומרנה וחתן רבי משה רוטנברג רבה של סקוליה, מצאצאי הב"ח והט"ז. רבי שם היה תלמיד מובהק של אביו והוסמך להוראה על ידי רבי חיים לייבוש הורביץ, רבה של קרקוב. הוא התחתן עם מרת שלאמצי הי"ד בת רבי ישראל הורביץ אב"ד ווייסליץ. לאחר נישואיו המשיך ללמוד בהתמדה וללמד את תלמידיו. היה רב גאון ומקובל, צדיק, גדול בתורת הנגלה והנסתר, קדוש ופיקח מפורסם, ומשנת תרע"ח (1918) כיהן כאדמו"ר מז'אלושיץ בקרקוב. ביתו שימש מרכז לחסד, לתורה ולחסידות, תורתו הייתה כמעיין המתגבר והוא סייע, קירב ועודד יהודים רבים קשיי יום שבאו אליו. בדרשותיו הלהיב את בני עדתו לתורה ויראת שמים, ואת תלמידיו המובחרים לימד קבלה. ניגוניו בשבת היו ניגוני לב, ששר בדבקות נפלאה ובחרדת קודש. הוא ברח מן הכבוד והסתיר את מעשיו מעיני הבריות. הוא אהב שלום והתרחק מן המחלוקת ומן הפוליטיקה. עוד בצעירותו ההדיר את ספרו של האר"י ז"ל "ליקוטי הש"ס". אלפי ספרי הקודש בספרייתו היו מלאים בהגהותיו וחידושיו. בנוסף חיבר ביאור על כל ספר הזוהר, חיבור ארוך על כ"ב אותיות דרושים בקבלה וחידושים על הש"ס והפוסקים. רוב כתביו אבדו בשואה, ורק שרידים מתורתו יצאו לאור בספר "אהלי שם" על התורה ועל המועדים (ירושלים, תשכ"א), בהוצאת בן המחבר, הרב משה קלינגברג, שצירף לספר את ספרו שלו לאור "ברכת משה".

הוא התריע מפני החורבן המתקרב וביקש להזעיק רבים מגודלי הדור להרעיש עולמות ולבטל את רוע הגזירה. לאחר כיבוש קרקוב בידי הגרמנים, חיפשו ללכוד אותו, אך הוא נמלט והסתתר במשך שנתיים בעיירה הסמוכה נפלומיץ, והמשיך שם בעבודת הקודש שלו. אח"כ הוברח במסירות נפש על ידי חסידיו לגטו קרקוב, הסתתר שם בבונקר והמשך למסור שיעורים בסתר, בלא שהפסיק אף יום אחד משיעוריו הקבועים בנגלה ובנסתר. לילה אחד העיר את בנו, שישן לאחר יום עבודת כפייה מפרכת, ואמר לו "עמוד ובוא וחטוף ממני, לפני שלוקחים אותי ממך", והם ישבו ללמוד יחד גמרא ותוספות. בשנת תש"ג גורש למחנה פלאשוב. לאחר חג פסח, בכ"ח בניסן תש"ג (1943), בעת ביצוע סלקציה, הורו הנאצים להוציא להורג את הרבי באופן פומבי, לעיני כל האסירים היהודים. למרות שהמרצחים הורו לו להתפשט הוא התעקש להישאר עם הציצית, והספיק לאמר וידוי ולהתחיל בקריאת "שמע ישראל" לפני שנורה ונהרג על קידוש ה'. עוד הספיק לומר "הריני כפרתם של ישראל". אשתו הרבנית נספתה בכ"ד אדר ב' תש"ג. כן נספו בנם רבי מנחם מענדיל, נשיא אגודת ישראל בקרקוב, ורעייתו חוה עם ילדיהם יצחק אייזיק יהודה יחיאל ולאה. בתם הינדה שרה לברטוב עם בניה אברהם מרדכי ונחום אפרים. בתם ראדיל יוסקוביץ עם ילדיה רייזא ויהודה אריה ליב שלום. בתם חיה יהודית בומבך עם בעלה הרב שמואל וילדיהם רייזע, פייגע ופריידא. בתם גיטל פרנקל-תאומים עם בעלה הרב יעקב יצחק ובנם ישראל. הי"ד.

מילדי רבי שם קלינגברג שרדו בנם רבי משה לימים האדמו"ר מז'אלושיץ באנטוורפן ובנם רבי יצחק אייזיק.

שאלה. אם חיוב להקיץ הדיין משינתו כשבאים לשאול שאלה באיסור והתר ובפרט בהלכות נדה.

תשובה. במסכת שמחות פ"ח כשיצא רבן שמעון בן גמליאל ורבי ישמעאל להריגה היה רבי ישמעאל בוכה כו' אני בוכה על שאנו נהרגים כמחלל שבת וכשופך דמים. אמר לו רבן שמעון שמא באתה אשת לישאל על נדתה ועל טהרות שלה ואמר לה השמש ישן הוא והתורה אמרה אם ענה תענה אותו והרגתי אתכם בחרב. עיין שם. משמע מזה דצריך להקיצו. אבל בנחלת יעקב שם הגירסה ואמרת לה המתיני עד שאישן. עיין שם. ולפי גירסה זו אין­ ראיה דאם ישן כבר דצריך להקיצו. וכבר הרגיש בזה בספר מנ"פ ועיין בשו"ת מהרש"ם ח"ב סימן ר"י דכל זמן שלא ידע השאלה ליכא עינוי הדין, והא דפרק ח' דשמחות היינו משום אלמנה ויתום לא תענון, שמצער את האדם איכא לאו זה, וד' יתברך יודע כי אני כמה פעמים הזהרתי את בני ביתי שאם יבא ממשהו לשאול באמצע אכילה או שינה לא יעכבו אלא יביאו לפני או יקיצוני כי יפחד לבבי ממאמר זה. ובלקוטי מהרי"ל דריש הפסוק בשם מהר"ש מי האיש החפץ כו' ועשה טוב, אין טוב כגמילות חסדים, אם תלמיד חכם הוא יהא גומל חסדים ויהא נח ומזומן לבריות בכל שעה לדון ולהורות בלי שהות, אבל מכל מקום בעובדא דמסכת שמחות בוודאי היא רק מילי דחסדות. עיין ששם. עד כאן לשונו.

ואני מצאתי מעשה הנ"ל גם במכילתא פרשת משפטים בזה הלשון אמר לו רבן שמעון לבי יוצא שאיני יודע על מה אני נהרג. אמר לו רבי ישמעאל מימך בא אדם אצלך לדין או לשאלה ועכבתו עד שתהא שותה כוסך ונועל סנדלך או עוטף טליתך, אמרת תורה אם ענה תענה, אחד עינוי מרובה ואחד עינוי מועט. גם לפי גירסה זו אין הכרח שצריך להקיצו משנתו…

ועיין שבת נ"ה חטא בני עלי ששהו קיני הנשים, עיין שם. ואתה הראת לדעת כמה גדול עונשו של הדיין המעכב תשובתו להשואל רחמנא ליצלן.

ולכן אני זועק זעקה גדולה ומרה על ממוני ונאמני הקהל בכרכים ועיירות גדולות שאין ממנים דיין מיוחד על הוראת איסור והיתר ובפרט על הלכות נדה, ועל ידי זה מתעכבות הנשים לשאול שאלות נשים, כי מתביישות לבא לפני הבית דין בשעה שיושבים בדיני ממונות, והבית מלא בעלי דינים, ועל ידי עיכוב זה באים לידי מכשולים מגונים. כאשר שמעתי וראיתי על ידי ניסיון. ולא דילטר אני להעלותם על הגיליון, ולא יכחיש זה רק מי שנשתכר מיין…

ואין אני מתלונן על הרבנים והדיינים כי המה אינם אשמים בדבר הזה רק כל ממוני הקהל הנציבים ובעלי בתים החשובים שאין משגיחין לתקן קלקול הנורא הזה…

והנה כמה רבנים התמרמרו לפני איך שחדלו האנשים והנשים לשאול בהלכות נדה ווסתות, וכולם ענו ואמרו שנכון מאד לעורר אחינו בני ישראל למנות דיין מיוחד בכרכים ועיירות גדולות להוראה בהלכות נדה וטבילה, גם שיהיה הדיין דורש דמי"ם לדרוש ברבים בענייני דם נדה לפני אנשים ונשים להודיעם כל פרטי נדה וזבה, ולהזהירם על הצניעות כמשפט בנות ישראל סבא, ובזכות זה יצילנו ד' יתברך מכל מקרים רעים וחולאים רעים המתחדשות בימינו, שלא נשמעו בימות אבותינו ונזכה לכל טוב ולכל מיני ישועות ולביאת משיח צדקנו במהרה בימינו אמן.

(בית אבא, סימן כה)

—

 

הרב אבא וואקס נולד בגלונוב, פולין, בשנת תרנ"ג (1893), לאביו ר' שאול ולאמו שרה שהיתה אחותו  של האדמו"ר רבי שלמה אריה לייב ווינשילבוים מטיטשין. למד בריישא. אחרי מלחמת העולם הראשונה לימד את בוגרי התלמוד תורה בירוסלב. נשא לאשה את שרה חבולה בת הרב  שמואל אהרן מילר הי"ד אב"ד לאבובה, שכתביו יצאו לאור בספר "אבני אש" (תשס"ו). בשנים תרע"ט-תרפ"ב סייע הרב אבא לחותנו ברבנות לאבאווא. בתרפ"ג כיהן כרבה של פרושוביץ. משנת תרפ"ד היה ראש ישיבה ודומ"ץ בקראקא. בשנת תרצ"ה עבר בקביעות לפרושוביץ.

היה חסיד בלז, קנאי נלהב כדודו וחמיו, והטיף חכמה ומוסר בהתלהבות לשמירת גדרי היהדות.

 

מחבר ספר "בית אבא" על הלכות שבת ומועדים, דרושים, דברי כיבושין והתעוררות (תרפ"ב – תרפ"ד) וספר "ברכה שלמה" (תרפ"ח) על תולדות דודו ורבו הרב הקדוש רבי שלמה אריה לייב ווינשילבוים מטיטשין זצ"ל. כתבים ממנו הופיעו גם בכתבי עת שונים ובהם: דגל הרבנים, יגדיל  תורה, חדרי תורה, נצח, שערי תורה ועוד. תשובות ממנו מופיעים בספרים שונים ובהם שו"ת מקדשי השם, וספר הפוסק. תשובות אליו וממנו, משנות תרצ"ו-תרצ"ז, ניתן למצוא בספר "זכר לאברהם אליעזר".

בשער ספרו "בית אבא" ובחתימת ספרו "ברכה שלמה", מזכיר המחבר את כוונתו להמשיך ולהדפיס עוד מחיבוריו שנמנע מלהדפיסם בשל הוצאות הדפוס. הכתבים שאבדו בשואה כוללים שו"ת בלשון קצרה, חידושים וביאורים על ש"ס בבלי וירושלמי, כללי סוגיות והוספות על ספר מלוא הרועים, שו"ת בארבעת חלקי השולחן ערוך ועוד. לפני השואה עסק בחיבור הספר "שרי מאות" אך לא השלים את הדפסתו בשל המלחמה.

בתקופת השואה הסתתר בפרושוביץ, נתפס וגורש לגיטו קרקא, שם נספה בי' באדר ב' תש"ג (1943). כמו כן נספו אשתו וילדיו: יהושע, חנה, ברכה חיה ראשא, שלמה ליב. הי"ד. שרדה רק בתו מירל, אשת ר' חיים מאיר אפשטיין הלוי.

מקורות: מאורי גאליציה ח"ב, ועוד.

 

הגה"ק רבי אברהם שמעון אנגל-הורוביץ זצ"ל הי"ד מזאליחוב

משגיח רוחני בישיבת חכמי לובלין, גאון עצום בנגלה ובנסתר שהעמיד תלמידים הרבה.

 

בהיותו כבן שש שנים, נבחן ע"י הגאון רבי יהושע מקוטנא בכל ששה סדרי משנה והפליא בידיעותיו. בגיל חמש עשרה היה בקי בכל ספרי המהר"ל. בגיל שמונה עשר כבר היו שגורים על פיו כל הש"ס בבלי, עם כל הראשונים.

אביו רבי מאיר היה יהודי בן תורה, חסיד קוז'ניץ ובעל בית חרושת קטן לחומץ. לימים התפרנס גם בנו מאומנות זו, אולם לא ארכו הימים והוא נקרא אחר כבוד להיות ראש ישיבה בצאנז. משם עבר לקאשנוב ומשם לוורשא. שם נתמנה לראש ישיבת ליובאוויטש.

את פרסומו קנה כראש "ישיבת חכמי לובלין". מי שגילה לעין כל את תכונותיו המופלאות היה רבי מאיר שפירא מלובלין, אשר עשהו ליד ימינו ולאישיות המרכזית בישיבה, ולא בכדי. שכן היה רבי שמעו'לה – כפי שכינו אותו, גדול בנגלה וגדול בנסתר, בקבלה, בחקירה ובחסידות, בעל זכרון מופלא ממש בכל התורה, תלמוד בבלי וירושלמי, מכילתא, תוספתא, ספרא, ספרי ומדרשים, כמו גם משנה תורה להרמב"ם, הרא"ש, הרי"ף, ושאר ראשונים. לצד אותה בקיאות היה בעל הבנה מופלאה ועמוקה ושומעי שיעורים נהנו מבהירות רבה מאד בהסבריו.

מיום בואו ללובלין השרה במקום אוירה מיוחדת, בהיותו עטוף בטלית ובתפילין במשך רוב היום. צורת תפילתו הביאה את תלמידיו לידי השגות נעלות והנהגה מיוחדת בתפילה. שיטתו בלימוד היתה שונה מן המקובל. היה חולק על הבקיאות השטחית ויותר מכך על החריפות השטחית. האמין בלימוד יסודי מאוד של החומש עם כל דיני היסוד שכן רק כך אפשר להבין משניות וכן הלאה.

יחס של כבוד הדדי שרר בינו ובין מסד הישיבה רבי מאיר זצ"ל. לימים, לאחר פטירתו הפתאומית של רבי מאיר, עזב את הישיבה ועבר לקרקא, שם המשיך להרביץ תורה לעדרים לפי שיט ההוראה  המיוחדת שלו, הסתפק במנין תלמידים בעלי עליה, ועסק הרבה בחילופי מכתבים ודברי תורה עם תלמידיו שהיו פזורים ברחבי פולין ומחוצה לה. מדי ליל שישי היה מוסר שיעור בפרשת השבוע אותו נקהלו לשמוע אלפי יהודים.

לפני פרוץ השואה הוציא לאור קונטרס קטן בשם "שובה ישראל" אותו חתם בכינוי "קול חוצב להבות אש" (ראשי תיבות – אברהם שמעון) בו נשמעו הדיו של החורבן המתקרב.

בגיטו קרקא לא שינה רבי שמעו'לה ממנהגו. המשיך לשבת רוב היום מעוטף בטלית ותפילין ולמד עם קבוצת אברכים. המשיך ללמד את פרושו הקבוע בפרשת השבוע מידי ליל שישי לקבוצה מצומצמת של יהודי הגטו. רק שינוי אחד חל בו. שוב לא היתה שיחתו עריבה. שתק הרבה והרבה בתעניות.

כמה מתלמידיו ניסו להצילו אך לשוא.

בקיץ תש"ג, בעת חיסול גטו קרקא, הוצא רבי שמעו'לה לדרכו האחרונה מעוטף בטליתו. הבחין בו איש משטרה יהודית ורצה להצילו. סירב לו רבי שמעו'לה ואמר: "כלך לך מזה! אינני רוצה שתצילני! ברצוני לצאת יחד עם כל היהודים- על קידוש ה'!"

לקריאה נוספת על תולדותיו – ניתן להכנס לאתר חב"דפדיה

מאמר זה נתפרסם ביום י"ט בכסלו שנת תרצ"ט. הדברים עמוקים ומדברים בעד עצמם.

שובה ישראל

זרע אברהם בית יצחק ובית יעקב, לא חדשות אני מגיד לכם אלא ישנות ישנות, ברית חורב וערבות מואב שבסדר בחקותי וכי תבוא, אשר קבלנו מאז לדורות עולם באלה ובשבועה ככתוב בתורת משה, וכך נתך לעינינו כיום הזה.

והנה רבים אומרים למה אתה ה' תעמוד מרחוק אוין אתה בקרבי ולמה מצאוני הרעות האלה מאויבינו, הלא אנו עושים צדקה וחסד בארץ ושובתים בשבת קודשיך, והריני חרד ואפילו חסיד, וכדומה מהזכותים (זכויות) השגור על לשונם וממלא את כל לבם ומחשבותיהם, אין איש שם על לב לעורר אותנו לרפאות שורש מכותינו, וחושבים לרפאות שברינו על נקלה באיזה צום או אמירת פרקי תהילים בחיפזון ועד איזה טפילות, אבל העיקר עוד בידינו ולא זז מאתנו.

ולהבין שורש הטומאה אשר בידינו ר"ל , למען נשליך אותה והטבילה תעל, ההכרח הוא להבין ענין ע"ז, החטא המלא בכל התנ"ך, אשר רבים לא יבינו, כי הנראה בשטחיות בפסוקי התורה שמה שהכתוב אינו מזהיר אלא על עבודות זרות כפשוטו. כן ידוע שאבותינו רוב התת"ן שנים שישבו בארץ הקדושה, מימות יהושע ועד גלות הארץ וחורבן ביהמ"ק בימי צדקיה, היו עובדי עבודה זרה, ועל זה סובב הולך רוב תוכחת הנביאים מפי ה', ורבים חושבים מזה כי אז ישראל פנו עורף לכל התורה כולה כמו המשומדים בזמננו עתה.

אבל לא כן, אחי ורעי, לעולם שמרו בני ישראל את התורה ברוב פרטיה ודקדוקיה כל השייך לחובת האברים, רק את חובת הלבבות לא שמרו, כאשר יובן את מה שיתבאר להלן. הרי אחאב מלך ישראל היה מן האדוקים מאד בכל מיני עבודה זרה ביחד עם בני דורו, אעפ"כ כתיב "וארבעה אנשים היו מצורעים פתח השער וגו'" מבואר מזה ששמרו גם מצוה קלה של "בדד ישב מחוץ למחנה" הנאמר במצורע, וכן אמרו חז"ל באגדת פ' חלק שאחאב מסר נפשו ועמו לבלתי תת את ספר התורה למלך ארם הגם שהיה מרוצה ליתן לו מנשיו וכספיו וכל חמדת ביתו, ועוד כמה וכמה פסוקים בנביאים ובכתובים המעידים כי לעולם שמרו ישראל רוב מצוות התורה במעשה על שטחיותם.

אבל עצם הענין של חטא עבודה זרה הוא כידוע שיצרא דעבודה זרה היה אז חזק ותקיף מאד, מפני כי העמים שהיו סביבות ארץ ישראל כל התאוות והקלטור [התרבות] שלהם היה בעניני עבודה זרה שונים כמו בעלים, עשתרות, מולך וכדומה. וישראל בחשקם להתדמות ולהתחבר להעמים אשר בארצות האלו, עבדו גם הם עבודה זרה שלהם, כדי לא להיות נבדל מהם. מה שדבקו בעבודה זרה עיקר מגמתם וחפצם היה בזה להידמות להעמים אשר סביבם ולא להיות נבדל מהם. והבדלה מן העמים זה עיקר רצון השי"ת בנו, כמו שנאמר בפרשת קדושים "ואבדיל אתכם מן העמי להיות לי", ואמרו בתו"כ, מובא ברש"י ז"ל, "אם אתם מובדלים מן העמים אתם לי, ואם לאו הרי אתם של נבוכדנצר וחבריו" ר"ל. ועל זאת, על הידמות לעכו"ם והתדבקם בם, נגזר עליהם חורבן הבית ושיתמו בחרב ושבי ומיני יסורים ומיתות אכזריות.

עיקר הגורם בעונשים החמורים הללו על כלליות ישראל לא היה מפני מעשי החטא של עבודה זרה ומפני שבמעשי עבודת עבודה זרה יש עונש כרת וסקילה שעל עבירות שיש בענשם כרת וסקילה, אם לא הגיע לעובר עבירה כזו עונש בעולם הזה כבר הכין לו השי"ת עונש ותנור גיהנום וחיבוט הקבר וכדו', אבל לא יתך על עבירות שיש בהם מיתת בית דין עונש על גוי ואדם יחד עם כליה אכזרית כמאז לנו, אלא רק פליטי מספר, ככתוב בירמיה ועוד נביאים, רק העונש הכללי היה בעיקר על אשר עברנו על שורש רצונו ית' ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי והרסנו הרבה את גבול הבדל העיקרי הזה, רק ינעם להידמות ולהתחבר לכל חוקי שככנינו ולהדבק אתם ברצון הלב ובמעשה עבודה זרה. לכן כילה קנאתו בנו ועשה אתנו בחמה, נתן אותנו בידיהם – בהאומות אשר רצינו להידמות ולהתחבר אליהם – והם שפטונו במשפטים קשים אכזריים ככתוב כל זה באר היטב ביחזקאל כ"ג, ע"ש.

אנשי כנסת הגדולה לא ביטלו אלא יצרא דעבודה זרה במעשים של עבודות, שהיצר היה תקיף מאד אז לעשות פעולות הללו, וחסו על נפש מיראל בפרטות שלא יפול בעונש כרת וסקילה. ובהכרח לידע שכל ענין של עבודה זרה שבתורה פירושו הנטיה מדרכי תוה"ק להדבק בתועבות הקולטור (תרבות) וחכמת תאוות העמים והרצון לנטיה זו הנכללת בעבודה זרה, הרצון הזה בעצמו לא נתבטל.

אין מקרא יוצא מידי פשוטו כלל כי היינו הך, הלשון "עבודה זרה", כלומר שהיא עבודה שהיא זרה לנו מפני שהיא תועבה לפני ה', כן אלהים אחרים פירושו – כוחות אחרים. והנה זה החשק לכל מיני עוגב להדבק בקולטור ולקסוס ונימוסי הגויים אשר סביבותיהם תקיף עתה כמו אז, והן רק הבעלים והעשתרות שבזמנינו אלא שאז היו מלובשים בעץ ואבן ובפעולות מיוחדות שהיה עליהם חיוב וסקילה, הלבוש הזה נתבטל ועתה החשק מלובש להתחבר ולהתדמות לאומות בהבלי חכמת העמים הנקרא קולטור אירופאי והמה הבעלים שהזמננו. העשתרות, הן המה כל מיני תענוגותיהם ומגמותיהם הנקרא לוקסוס, שאין כמעט אחד שיהיה נקי מהם. ואם הוא נקי – הרי עדיין אין הוא מובדל לגמרי כחפץ הבורא מפני שבניו ובני ביתו הם עובדי הבעלים והעשתרות הנ"ל, והרי הוא כנוגע בבניו וב"ב באהבה והם מנגעים גם אותו בהבלי העולם המודרני ובהדבקו באלילי הקולטור של העמי הרי הוא מתדבק במהות העמי עצמם ואינו מובדל מהם ובזה הוא סר מה'.

ידוע מאמר הבעש"ט ז"ל: "וסרתם – מן השי"ת ותורתו, מיד – ועבדתם אלוהים אחרים" – היצר יטה אתכם לכוחות אחרים וזאת הקולטור של העמים ועגביהם, ואח"כ בהמשך הימים – והשתחויתם להם – תכנעו תחתם לגמרי. עד כפשוטו שכל ימיכם תבלו בהבלי הקולטור האירופאי בתחרות איש על רעהו להשיג את לוקסוס העמים. לא הבעש"ט לבדו אמר דבר זה אלא כן מפורש בספרי, "השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלוהים אחרים", הזהרו שלא יטה אתכם יצה"ר לפרוש מן התורה שכיוון שאדם פורש מן התורה הולך ומתדבק בעבודה זרה שנאמר "סרו מהר מן הדרך אשר ציויתים עשו להם עגל מסיכה". הרי כיון שאדם סר מן הדרך אשר ציוהו ה' הוא נמשך לעשות מעשה עגל מסכה ממש, לסור אחרי ה' ולהדבק בהבלי הגויים שבארץ, כי ההדבקות בעגביהם ובנימוסיהם זאת היא עבודה זרה ממש.

הנה השי"ת עליון מלך נורא נעלם מכל רעיון, ואיך אפשר כלל אפילו לנאצל היותר עליון שישאל לו מה תעשה ומה תפעל, כן עלה ברצונו לברוא עולמות לאין מספר מצדנו, מה שנגדו באמת כלא חשובין, ושלשל אותם מלמעלה למטה כל עולם ועולם חשוך מחברו, עד שיצא עולם הזה היותר חשוך ומזוהם מאד מאד, דווקא בו ברא וייצר ועשה את האדם ונפח נשנצ חיים וזאת ירום ונשא וגבה מאד, ואם ילך בדרכי התורה אשר חקק לו יוצר נשמתו, בכוחו להאיר מתוך חשכת העולם הזה ולגלות כבוד מלכותו, יזרע לצדקה מן התורה ומ הזריעה הזאת יקצור לפי חסד פרי זרעו לעת קץ בעולם הבא ולימות המשיח ותחית המתים, שאז יקבוץ כל עבודת הנשמות לאור העולם ויגלה כאן כבוד מלכותו  ביתר שאת מן הנגלה בעולמות העליונים.

מאז ימות אדם הראון חיפש הקב"ה דור שיעמוד בנסיון ולא מצא מה שביקש וכן דור אחר דור עד שהגיע דור ההפלגה. כאשר ראה ה' שאין עוד תקוה למצוא דור העומד בנסיון, בחר באדם – אברהם אבינו, אשר עמו ועם צאצאיו כרת ברית לעולם. ואותם נשמות קדושות ושמורות, הן ראויות לקבל מאוחר יותר את התורה.

אמרו חז"ל בספרי פ' בשלח, שהתורה והסייף ירדו כרוכים מן השמים ככתוב "אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו כי פי ה' דבר", אחת דבר אלוקים שתיים זו שמעתי, כלומר, כך התרה בנו ושמענו והבנו באר היטב, "אנכי ה' אלוקיך א-ל קנא פוקד עוון אבות על בנים" וכו' האמור בדיבר השני של "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", זאת התרה בנו בפירוש כי אני בחרתי בכם על כל צד שתהיה, שרק אתם תגלו כבוד מלכותי בעולם הזה, שזה רצוני וחפצי מאז תכלית כל הבריאה כולה. והנה שתי דרכים לפניכם, שעל ידם תתגלה הדר כבוד מלכותי בעולם, החיים והטוב דהיינו שתלכו בחוקותי ומצוותי תשמורו. ועי"ז יבוא גילוי מלכותי לאט לאט באופן של טוב ובנעימים, ואת המות ואת הרע – שאם בחוקותי לא תלכון ואת מצוותי לא תשמורון בכל זאת גם כן אתם תגלו מלכותי בעולם, אבל הגילוי הזה על ידי יסורים קשים ומרים ומיתות אכזריות אשר אביא עליהם, וגם הוא חכם ויבא רעה כזו, אשר ממנה ועל ידה תתגלה המלכות בודאי.

ועתה ישראל בינה והאזינה כי כל תענוגי והבלי העוה"ז הם הם החושך וההסתר אשר ברא השי"ת בעוה"ז, למען יהיה לנו מה לפעול בעוה"ז מצידנו, דהיינ להתרחק מהם ובזה נגלה אור מלכותו עלינו לעלם ועד, ואתה רוצה להתחבר בטינופי התרבות האירופאית ועגביהם, להתרחק מן כריתת ברית השי"ת עמנו אשר בנו מכל העמים להתקדש בקדושתו, ובהתערב עם העמים ועם מחשבותיהם אתה מוסיף חושך על חושך למען יקוים "והסתרתי פני מהם והיה לאכול". ואם תשאל על הברכות אשר נאמרו בפרשת בחוקותי ובפ' כי תבוא, דע כי לא מחכמה שאלת זאת ולא הבינוך אבותיך מלמדיך עיקר מקרא כפשוטו. שם אמר הקב"ה שאם תלכו בחוקותי ואם מצוותי תשמרו תגלה אור אלקותי ומלכותי כל כך בעולם עד התגלות אור האלוקות אפילו בטוב הגשמי… אבל לסור מדרכי התורה המסתירות אור פני השי"ת, הרי הוא כמשליך עצמו לזוהמה לבל יראה עוד אור האמת כלל.

והנה זה תוכן כל שירת האזינו אשר ציוה ה' ללמדה את בני ישראל ולהיות שימה בפיהם… אמר השי"ת הנה בחרתי בך ועשיתי עמך טוב וחסד לאין מספר ככתוב שם בהשירה מן זכור ימות עולם עד וישמן ישורון ויבעט, ולמה בחרתי בבני ישראל? כי תשמור מצותי וחוקותי ותורתי ותהיה לי לאור עולם להאיר מלכותי על כל העולם לעולם ועד.

אבל לא יעלה על דעתכם מחשבת און כי בחרתי אתכם כי לא ידעתי את מריך ואת ערפך הקשה, הן ידעתי כי קשה אתה וגיד ברזל ערפך ואגיד לך אז בטרם תבוא השמיעתיך ידעתי מאז וישמן ישורון ויבעט ויטוש אלק' עשהו וינבל צור ישועתו, אבל מפני זה גם אני הכנתי מאז שבט אפי ומקל עברתי, שגם באופן הזה בעת שיהיה ויטוש אלק' עשהו וינבל צור ישועתו, בהכרח גם כן שתגלה מלכותי בהבריאה כולה, כמו שחשב שם יסורין ומיתות נוראות ואכזריות ר"ל, שבזה תמלא פעולת המצווה ויבוא גילוי אלוקיות ועולם התיקון על ידי יסורים ר"ל, כמו שהיה ראוי לבוא על ידי קיום המצוות והשפעת הטוב עליכם, כי תיקון העולם וגילוי מלכותו ית' מוכרח שיבוא על ידכם…

לכן גזר השי"ת אשר דייקא ואויבינו פלילים (פלילים פרושם שופטים) אשר ישפטו אותנו על כל עוונותינו, כי עיקר העוון אשר בא עליו המשפט הזה הוא ההתדמות להם חפץ ורצון הלב… ודווקא מהם, כאשר אנו מתדמים להם יבוא המשפט… כן יוודע על ידי הסיבוב של יסורים קשים ומרים הכתובים כאן בשירת האזינו כי אני אני הוא ואין אלוקים עמדי, חי אני לעולם וישיב נקם לצרי והרנינו גויים עמו וכפר אדמתו עמו…

ואחשבה כי זה אחד מן יישוב במקרא אשר נתקשו בו המפרשי בסו"פ וילך והסתרתי פני מהם והיה לאכול ומצאוהו רעות רבות וצרות ואמר ביום ההוא הלא על כי אין אלוקי בקרבי מצאוני הרעות האלה ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה כי פנה אל אלוהים אחרים.

מדוע חוזר ואומר שוב "ואנכי הסתר אסתיר פני"?

הרצון הזה להדמות לגויים לא נתבטל כלל, ובהיות שזה ההרס של גבול ההבדל העיקרי, היצר מסית לשורש הטומאה בכל כוחותיו, וכמו שבימי ההם שמרו ישראל מצוות מעשיות, כמובא לעיל, גם היום טוענים ומציינים: הלא אנו עושים צדקה וחסד בארץ, נשבות ביום השבת ועוד מן הזכויות. ועל כן אמר הכתוב ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה אשר עשה, כי עם המצוות מערבים גם הרבה רע, כל מיני שקר, תרמית הרהב והגאווה, וגם השנאת חינם אשר בתוכנו. הסיבה לכל הצרות הללו אשר הם יחד עם המצוות המעשיות שמקיימים הוא שורש הרעה שיש עמנו על שעברנו על שרשי רצונו להיות מובדלים מן העמים…

בהעדר התנ"ך נשכח לגמרי מה השי"ת חפץ מן האדם מישראל הישר אשר בארץ… כל אחד בחר לו דרכים חדשות אשר בדה מליבו… הכיתות השמאליות דוחים מדרכי התורה שמאלה והימינים דוחים ימינה, סוף כל סוף קו הישר אשר בחר בו ה' נשכח לגמרי, ואי אפשר למצוא אותו מבלי לשקוד על התנ"ך…

יזכרו הדברים הנאמרים פה וילמדו תורת משה בפשטות בכללה ותורת האזינו בפרטות, וידעו ויבינו כי עוד שלושת אלפים ור"י שנים מקודם (כי שיר האזינו נאמרה בשנת ב' אלפים תפ"ח לפ"ג לבריאת העולם) התרה בנו ה' כן וצוה ללמדה את בני ישראל שני דרכים לפני עם ישראל לגלות את מלכותו בעולם – אם בדרך הרצוי לפני ה' כמבואר בכל התורה אשר המרכז היא להבדל מדרכי העמים מהגיונם ומן חכמתם, כל תענוגם ואורח חייהם וכל המרוחק מהם ביותר הוא מקורב להקב"ה ביותר, ואם ח"ו לא – בהכרח לגלות מלכותו יתברך על ידי יסורים קשים המפורשים בשירת האזינו עד יבוא העת כי אשא אל השמים ידי, ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו.

חוצב להבות א"ש

(רוב הציטוטים עד לכאן הם מהספר "עדות", ומקצתם מקובץ "אור המאיר")

באוריו בפרקי אבות, נמצאים בקובץ אור המאיר, שנה א, תשד"מ ושנה ב, תשמ"ה.

הביוגרפיה שלו הובאה בכרך השלישי של אלה אזכרה.