מלחמה נצחית בין היהדות ובין האלילות / הרב טוביה הורביץ מסאנוק הי"ד
מאז ועד עתה מתנהלת המלחמה התדירה בין היהדות והאליליות.
מעמד הר סיני וחוקי־חורב, הכרזת שלטון הרוח על הכוחות החומריים שבאדם, והכרזת בחירת עם ישראל, בתור מחנה הצבא של מלכות שמים עלי אדמות — עוררו במחנה העמים האליליים שנאה בוערת ליהדות. לרגעים נדמה, שהשתררה שביתת נשק בין ישראל ואומות העולם וקמה הסערה לדממה. אמנם הרגעים הללו הם רק תחנות זמניות והפסקות קצרות — הכנות למלחמה חדשה.
ההפסקות הללו מתהוות הודות לפשרות משני הצדדים: לפעמים העמים מרכינים את ראשיהם לאי־אלו פרטים של תורת היהדות, ויונקים במקצת מרוח היהדות; ולפעמים להיפך, יש מן היהודים המרכינים את ראשיהם לאי־אלו פרטים של חוקות הגויים.
תגובתם של היהודים נגד הנגישות מצד אומות העולם שונה היא בכל פעם, לפי תנאי המקומות והזמנים. כאשר מתבוננים בהשתלשלותה של מלחמה זו בדברי־ימי־עולם, נוכחים לדעת כי הנגישות הקטנות והמקומיות מצד האומות, גרמו לנו נזק יותר גדול ועשו שמות יותר נוראות במחנה ישראל, מאשר הנגישות הגדולות ומלחמות־התנופה שהרעידו את העולם, רופפו עמודי שמים. נגד הנגישות קטנות והמקומיות היתה ההגבה מצד היהודים חלשה מדי; היהודים הכניעו את עצמם ועשו פשרות שונות להציל את עצמם, ולו רק לפי־שעה. הפשרות הללו גרמו לנו אכזבות נוראות, ועשו שמות ביהדות. לא כן המרידות הגדולות והמזעזעות נגד היהדות — דווקא המרידות הללו עוררו את הכוחות הרוחניים הענקים שבעם ישראל. התגובה נגדם היתה כל כך חזקה, כי מתוך השאיפה הכבירה להגנה התאחדו כל היהודים, התבצרו והתחזקו באמונה ובבטחון.
הנה, לדוגמא הנגישות הקטנות הראשונות של מלכות אחשורוש נגד היהודים עוררו את הרצון לחנוף למלכות זו וליהנות מסעודתו של אחשורוש ולשתות מיינו. אמנם כאשר קם המן הרשע ובקש ״להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים״, כאשר הרגישו היהודים שחרב חדה מונחת על צוארם — אז באה התגובה הכבירה, רוח גבורה וגאון נתעוררה בקרבם: ״ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה״ — זו נהייתה לסיסמה במחנה היהודים. ואז באה גם הקריאה: ״לך כנוס את כל היהודים״.
בכל עת שנוגעים בפנימיותם, אז מתגלה הכוח הנפשי הנצחי של עם ישראל הנצחי. ״הדר קבלוה בימי אחשורוש״ — קבלו את תורת ישראל, ״קימו מה שקבלו כבר״. וכאז — ״ויחן שם ישראל נגד ההר״, ״כאיש אחד בלב אחד״, כן עתה ״כנוס את כל היהודים״.
אין לנו להגיב נגד הזדעזעות מעין זו, החותרת תחת כל קיומי של עם ישראל ותורתו, רק באופן המנוסה של אחדות, ב״כנוס כל היהודים״ וב״הדר קבלוהו״, לקיים מחדש מה שקבלנו כבר — כלומר, לשוב לתורתנו הנצחית, לחזק ולבצר את האמונה והבטחון בכוח ישראל סבא.
- לוחות האבן שניתנו למשה בסיני הם אמנם עמודי־העולם בכלל ועמודי היהדות בפרט. המעמד הנבחר הוא תוצאת בריאת העולם — ״אם לא בריתי יומם ולילה חקת שמים וארץ לא שמתי״. ״בריאת העולם״ היתה רק הכנה ל״מתן תורה״, כי על פי התורה נסדרו סדרי בראשית — ״הסתכל בתורה וברא מעשה בראשית״. חוקי־התורה וחוקי־הטבע אחוזים זה בזה כשלהבת בגחלת, ומשלימים זה את זה, כי מרצון הבורא נחקקו יחד. כאשר הכריז הקב״ה: ״ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״ – … לנו הקב"ה, כי… הבדלה זו בין היהדות והאלילות, ומני אז הוא חוק טבעי שביצירה, שאין לשנותו בשום אופן. כשם שאין למחות נגד ההבדל בין אור וחושך, כך אין למחות נגד ההבדל בין ישראל לעמים. לכן כל הנסיונות של התבוללות לא עלו והתנקמו תמיד בבעלי־הנסיון הזה. היהדות נשארה ב״בדידותה המזהירה״ הטבעית וההיסטורית.
כתוב בתורה: ״והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ״. לכאורה מקרא זה משולל הבנה הוא: מה ענין ״לי כל הארץ״, להיותנו סגולה מכל העמים? רק המקרא הזה בא להורות, כי לא נאמרה לישראל מחמאה זו בתור זכות יתר ונשיאות פנים, אלא הבטחה זו נובעת מרצון יוצר בראשית. בזמן שהיהדות היא מה שהיא צריכה להיות, ״אם שמוע תשמעו בקולי״ — היא חוק ביצירה, שאין לשנותו. וכשם שאין לשנות את העובדה, ״כי לי כל הארץ״ — כך אין לשנות את העובדה ״כי לי בני ישראל וגו׳ ״
בנוסח ההבדלה אנחנו אומרים: ״המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים״. והנה, מה ענין אור וחושך, שההבדל ביניהם הוא חוק טבעי שביצירה, למושג ההבדל שבין קודש לחול ובין ישראל לעמים, שכל ההבדל ביניהם היא רק בהשגה שכלית! גם על הסדר, המקדים קודש וחול לאור וחושך יש להתפלא. ובזאת נוכל להתעמק ולהבין, כי יש פה מדרגות של הבדל — מן הבדל קל להבדל מוחלט. וכדי שלא לדמות את ההבדל בין קודש לחול לההבדל בין ישראל לעמים – בא ביניהם ההבדל בין אור לחושך להורות, כי ההבדל בין ישראל לעמים, היינו בין יהדות לאליליות, הוא הבדל ביצירה, כמו ההבדל בין אור לחושך.
אמנם באשר נתבונן נמצא, שאם גם ההבדל בין הקודש והחול גדול הוא — בכל זה יש עוד אפשרות של תמורה וחילוף, לעשות מן הקודש חול ומן החול קודש. כי ״חולין שנעשו על טהרות הקודש כקודש דמי״; ודבר של חולין יכול להתקדש וליעשות קדשים, על ידי הקדשתם כצד בעליהם; ומאידך, אפשר לפדות קדשים ולעשותם חולין.
לא כן ההבדל בין יהדות לאליליות — כי כאשר יבוא ״תיקון עולם במלכות שדי״, הרי האלילים כרות יכרתון ; ובמקום שמץ אליליות אין יהדות, וכן להיפך.
לכן, ההבדל שבין ישראל לעמים הוא ממש דוגמת ההבדל שבין האור והחושך שביצירה, כי במקום האור אין חושך ובמקום חושך אין אור. ״ויבדל אלקים בין האור ובין החושך״ מיום זה אין לאור ולחושך לשמש בערבוביא, וזהו חוק בטבע. כך מיום שאמר הקב"ה ״ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״, נעשתה הבדלה זו חוק טבעי שאין לשנותו. אמנם כדי להגיע למדרגת ההבדלים שביצירה ושבחיים, צריכים להגיע למדרגת הדעת, כי אם אין דעת — הבדלה מנין? לכן נתקנה ההבדלה ב״חונן הדעת״. למתבוללים שמבני־ישראל חסרה, איפוא, הדעת להבין את ההבדל היסודי הזה שבין יהדות ואליליות.
בכל פעם שאומרים היהודים: ״נתנה ראש ונשובה מצרימה״ — מיד ״וירדפו מצרים אחריהם״, עד שיפקחו את עיניהם: ״ויאמינו בד׳ ובמשה עבדו״.
על מחוללי התנועות החופשיות בעם ישראל להסיק מכך את המסקנות ולהיווכח ״שכל מה שמשתדלים יהודים לחקות בחיי היחיד וחיי הציבור את חיי העמים המודרניים השקועים עוד באליליות, מתרחקים מטבעם ומן המציאות, ואינם רוכשים על ידי כך הכרה וחיבה מצד האומות! אדרבה, הם נעשים עוד יותר זרים ונכרים בעיניהם. אמנם בזכות יהודים מקוריים יכולים עוד העמים להבין את עם ישראל, אבל בתור עם בדומה להם אין באפשרותם להבינו.
- כאשר נשוב כולנו לדרכנו אנו, דרך ישראל סבא, הדרך ההיסטורית של היהדות, אזי בטחה ישתנה גם היחס מצד האומות אלינו. ישובו נא החופשיים בעוד מיועד להכרת היהדות, לתורת האומה ולקדושת התורה, יקיימו נא מה שקבלו כבר — ואז בלבבם יבינו ושב ורפא להם. ואז נוכל לבנות שכם אחד את בנין היהדות, על יסוד האמונה הטהורה והתרי״ג מצוות בלי פשרה.
מה הן טענות מנהיגי התנועות החופשיות? אי אפשר בין־לילה לכבוש את ההמון אשר פרק ממנו עול מלכות שמים, עול תורה ומצוות, ולהטותו לקבל עליו את עומס ההתחייבויות הנובעות מתורתנו הקדושה, וגם שישליך מאתו בבת אחת את כל ״ילדי הנכר״, אלילי המודרניות האירופית, שנעשתה להם על ידי ההרגל לטבע שני, ואשר לפניהם כרעו והשתחוו מיום עמדם על דעתם. נכון כי יש עוד שפלי רוח וחלשים כאלה, ואינם מרגישים בשום אופן כי ״השמחה במעונו״, ומתקנאים באומות העולים בשמחותיהם הקטנטנות, ויש כאלה, אשר כל תקוותם היא, שיעמדו זמן רב כעני בפתח, על מפתן היכלי העמים האליליים, עד שייעתרו לשוב לקבל אותם כדי שיוכלו לחיות כמותם כבימי ראשית האמנסיפציה.
כלום אחרי שנתגלו לפנינו העמים ״הנאורים״ כרוצחים ובחיות טורפות בדמית אדם, לא נתגאה עליהם ברוח האצילות שבנו — רק נחפוץ להידמות לבריות כאלה ולהתכבד עוד להיות, ח״ו כמוהם?
הכרת תורת סיני כמהות היהדות ודרכה בחיים, הכרת לוחות האבן בתור עמודי האומה והעולם, גם יחד — היא התביעה היסודית לכל מי שנושא שם ישראל אין זה טורח ומשא — ״כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו״. והתנאי המוקדם לכך, המוטל עלינו: ״לך כנוס את כל היהודים״.
(מתוך בית יעקב, שבט-אדר תשכ"ד, גיליון 57-58)
—
הורוביץ, טוביה, בן בן-ציון.
נולד בתרנ"ג (1893). בימי מלחמת העולם הראשונה שהה בבודפשט ואחר כך בווינה. שם התוודע אל עולמם של היהודים החרדים שבמערב אירופה, והדבר עזר לו הרבה בהמשך דרכו הציבורית בפולין. בתר"פ (1920), חזר לגליציה, ועשה הרבה לגיבוש ההכרה היהודית בקרב הצעירים ששנות מלחמת העולם הראשונה זרעו בהם מבוכה. היה ממקורביו של ד"ר נתן בירנבוים והיה לו חלק בחזרתו של זה בתשובה. הוא היה פעיל באגודת ישראל, ונבחר לסגן נשיא התנועה בפולין, עבר לסאנוק, שבגליציה המערבית ונמנה עם מייסדי "בית יעקב". יצא בשליחויות לארצות מערב אירופה וארה"ב. פרסם מאמרים רבים בעברית, ביידיש ובגרמנית. בתרצ"ג (1933), נבחר כרבה של סאנוק. השתתף בכנסיה השלישית של אגודת ישראל, שהתקיימה בתרצ"ז (1937), במריינבד, שבצ'כוסלובקיה, ותמך בהצעתו של הרב יהודה לייב צירלסון למען הקמת מדינה יהודית ולו גם במחציתה של ארץ ישראל. כשהקימו הגרמנים את הגטו בסאנוק הם גרשו אותו למחנה ריכוז בזסלב, הסמוכה. מקורביו ניסו להבריח אותו להונגריה, אך בדרך כשלה אשתו והוא נאלץ לחזור. נספה בבלז'ץ. כך לפי וונדר. לפי זיידמן בסוביבור בשבט תש"ג, 1943.
(רבנים שנספו בשואה)
לקריאה נוספת: ספר יזכור לקהילת סאנוק – 128, ואתר האוניברסיטה הממשלתית של ג'קסונוויל.
מספר הצפיות במאמר: 210
