אבינו מלכינו נקום נקמת דם עבדיך השפוך

"ונגעו דמי אבות ובנים, ודמי רחמניות וילדיהן, ונתערבו דמי אחים ואחיות, ודמי חתנים וכלות, ודמי חכמים וחכמות, ודמי הגונים והגונות. ודמי חסידים וחסידות, ודמי זקנים וזקנות, ודמי בחורים ובחורות, ודמי פרנסים וחזניהם, ודמי דינים וסופריהם, ודמי מלמדים ותלמידיהם, ודמי אנשים ונשותיהם, ונהרגו כלם יחד על קדוש שמך המיוחד, ינקום ד׳ נקמתו ונקמת עמו, ונקמת תורתו.״ (סליחות לער׳׳ה).

יריעות מרעישות ומחרידות באים אלינו. ממדינות ליטה לטבי׳ ופוילין. נהרגו ונטבחו ונשרפו גדולי ישראל, ארזי הלבנון, אדירי התורה בעלי תרסין במשנה ובגמרא, דמם נשפך ונשתה גבורה, הגאון הדור האמתי שר התורה הרב ר׳ אברהם דוב שפירא זצ״ל הי״ד, האב״ד דקובנה. בעת שבאו העריצים הנאצים לבית הרב לאסרו נשבץ לבו של הרב ויצאה נפשו (יום כ״ב אדר תש״ג). הנאצים שפכו את חמתם על אשתו הרבנית העדינה בת השבעים, בתו של הגדול ממינסק, ובנו ד״ר חיים נחמן שפי­רא הי״ד, באותו היום נפתח הטבח על חמשים אלף יהודים בקובנה.

הגאון הגדול הרב ר׳ אליעזר דון יחיא מלוצין הי״ד.

גאוני הרבנים וראשי ישיבה מסלבודקה, הי״ד.

גאוני הרבנים בורשה פוילין הי״ד, הרב ר׳ צבי יחזקאל מיכלזאן, הרב ר׳ יצחק מאיר קאנעל, הרב ר׳ יחיאל מאיר בלומנפלד, גאון ועילוי עצום, יו׳׳ר תחכמוני, הרב ר׳ נח רוגוזניצקי, הרב ר׳ יעקב זאמטשיק, הרב ר׳ אלי׳ פעטמאן, הרב ר׳ שמחה טרייסטמאן מלודז.

חשובי עסקנים וסופרים ר׳ אייזיק בער אקערמאן ור׳ אברהם מרדכי רוגובי הי״ד.

תורה תורה, חגרי שק והתפלשי באפרים, מי יפרק הויות ומי יתרץ שברים? כלי מלחמה אבדו ונפלו גבורים. אוי מה היה לנו!

אבל כבד

שמועה מרה באה אלינו, אשר הדהימה אוד נפשנו והרעישה את מיתרי לבנו, כי נוסף על חללי בת עמנו וגדולי ישראל מיחידי סגולה אשר ספו תמו ע״י העריצים הנאצים ימ״ש, גם הגאון האמיתי מאור הגולה פאר הדור שושילתא דדהבא כו׳ כקש״ת מוה״ר אברהם דוב שאפירא, זצ״ל, אב״ד דק״ק קאוונא (חבר נכבד לאגודתנו). וזכינו שישתתף פעמים בועידתינו השנתית.

חבל אל האי שופרא דבלי בארעא, ועל משפחתו העדינה אשר נכרתה בידי העריצים הנאצים ימ״ש. ינקום ד׳ את נקמתם, וינחם את בניו היקרים אשר נשארו בחיים, בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.

אגודת הרבנים דארצות הברית וקנדה

(הפרדס, שנה יח, חוברת ז, תשרי תש"ה, עמ' 2)

* נ"ל שצ"ל "הרב ר' בן-ציון ב"ר אליעזר דון-יחיה מלוצין הי"ד".

—

שבעים שנה עברו.

וכיום יש רבים ששמות קדושי עליון אלו אינם מוכרים להם כלל וכלל.

התורה שלהם פרחה באוויר, גווילים נשרפו ואותיות פרחו. ובקרן זווית מונחים אודים מוצלים מאש, ספרים ומאמרים, שלא רבים מכירים ולומדים. הדפים מצהיבים בספריות, והאור הגנוז בהם, כאילו נשאר לצדיקים לעתיד לבוא. ותורתם מה תהא עליה? האם תורתם לא שכחנו?

בידינו הדבר, בידינו לחקור ולבלוש, ולהוציא לאור עולם תעלומות חכמה, ללמוד וללמד, לשמור לעשות ולקיים, להאיר את חיינו מאור תורתם, לדובב שפתי ישנים ולעשות נחת רוח לרבותינו זי"ע הי"ד שביקשו להרבות תורה בישראל והקדישו חייהם להפצת התורה.

בעזרת הנותן ליעף כח ולאין אונים עוצמה ירבה, נמשיך ללמוד להכיר את מפעלות רבותינו הי"ד ואת תורתם.

בחודש תמוז תש"א (7/1941) מתפרסם בשיקאגו גיליון 15 של החוברת "הפרדס" ובו מכתב שנתקבל מווארשה. בהמשך ננסה לבחון אלו מהרבנים הללו נספו בשואה, לעמוד על תולדותם ולהביא מתורתם.

וזה תוכן המכתב:

כארבע מאות רבנים פליטים ותושבים מתגלגלים באי-אבדון זה, ויחד את משפחותיהם עולה מספרם לאלפים ושלוש מאות נפש, וביניהם אנשים גדולי תורה וענקי הרוח שמוניטין יצאו להם בעולם היהודי, כל המה משוללי כל יכולת לפרנס את עצמם, כי צינורי הפרנסה נסתמו לגמרי. ועומדים הם ח"ו בסכנת כיליון ע"י רעבון, מצב בריאותם מתרופף והולך יום יום, ונר חייהם הולך וכבה בין כותלי הטחב, היאוש והרעב. אנא רבני ארצות הברית, הושיעו את חבריכם בליל זוועה זה, ממצולות תהום הנשייה, מגיא צלמות, הושיטו להם עזרה.

התמיכה שהמה מקבלים מועד העזרה מצערה היא מאוד, ואין בה ממש. קרנות של מוסדות הצדקה המה מצומצמים. וסאת הצרות מלאה, משום זה נושא אני עליכם רבני ארצות הברית את בקשתם של חבריכם, עמדו לימינם בפעולה מיידית, וחושו להם עזרה.

הצורך הוא בכסף, מזון ומלבושים. הכסף וכן חבילות חשובות ישולחו עפ"י כתובת של ועד העזרה היהודי (הנרשם למטה). על השולח להודיע לועד שזה יתחלק על פי דעת באי כח הרבנים! הרב ר' מנחם זעמבא, ורשה, הרב ד"ר יחיאל יעקב וויינברג מלפנים בברלין, הרב אליעזר יצחק מייזל מלפנים בלודז, והרב ר' ראובן יהודא נייפלד מלפנים בנאווידוואר.

מן הרצוי שחבילות בודדות תשלחנה לרבנים נכבדים ואנשי שם ומספח אני למכתב זה גיליון כתובות של הרבנים.

ברם ההצטרכות הראשונה היא יציאת החברים. תולים המה תקוותם בכם, רבני ארצות הברית, שתאפשרו את יציאתם מכור עוני זה. המציאו להם דרישות (אפידייוויטס), בטוחים הם שעל ידי התאמצות יתירה ואזור מתנים ויגיעה רבה תצליחו להוציאם משם.

מפעולתם הגדולה של יהודי ארצות הברית למען הצלת תלמידי ישיבות ליטה רגש ליבם, ותקוותם מתגברת ביתר שאת שגם למען הרבנים שרי התורה שכבר הזקינו בעבודה בלתי פוסקת, יעשו רבני אמריקה את המוטל עליהם, בהתלהבות ובמסירות נפש, ולא יתעלמו עיניהם להנעים גורלם.

רשימה א' <כתובתם בוורשה הופיע במקור, אך לא הוקלדו כאן>

הרב מנחם מנעדיל אלטר

הרב משה בצלאל אלטר

הרב א ש אלטער

הרב א מ אלטר

הרב יצחק ח אדעלבערג

הרב דוד בארינשטיין, אדמו"ר מסאכטשוב

הרב דוד בעהר

הרב יחיאל מ בלומענפעלד

הרב עזריאל מאיר אייגער

הרב ניסים עלבערג

הרב לייב הירש פרומער

ד"ר יצחק גליקשטיין

הרב יהושע ה גלדשלאק

הרב יצחק קאליש

הרב מרדכי ניסן קראלל

הרב זלמן ליב קאהן

הרב יעקב יצחק דן לאנדא

הרב מ לנדא

הרב אליעזר יצחק מייזעל

הרב ראובן נייפעלד

הרב נטע נאמקאוויץ

הרב דוד ישעי' סענדער

הרב יצחק סרעבניק

הרב ישראל שפירא, אדמו"ר מגארדזינסק

הרב קלמן שפירא

הרב יצחק אלימלך שפירא

הרב יעקב לייב טויב

הרב שמחה טרייסטמאן

הרב ד"ר יחיאל יעקב ווינברג

הרב מנחם זעמבא

הרב דוד האלברשטם

הרבנית בריינדל יאסקאוויץ <בת ה"אמרי אמת", אשת ר' שלמה יוסקוביץ>

הרב אהרן פערקאל

הרב יצחק פארזענצעווסקי <הרב האחרון בפרושניץ>

הרב יעקב יחזקאל ראבינאוויץ <חתן הרבי מאלכסנדר רבי יצחק מנחם דנציגר בעל ה'עקידת יצחק' הי"ד. בן האדמו"ר מקרימלוב רבי נתן נחום רבינוביץ, בן האדמו"ר מרדומסק רבי אברהם יששכר בער רבינוביץ בעל ה'חסד לאברהם', בנו של האדמו"ר מרדומסק רבי שלמה רבינוסיץ בעל ה'תפארת שלמה'>

(עוד יבוא)

כתובת וועד העזרה היהודי

ראה גם כתבה בבית יעקב, תשכ"ג, גיליון 47 – הנתיב האחרון של גדולי התורה בגיטו ווארשה

מאז ועד עתה מתנהלת המלחמה התדירה בין היהדות והאליליות.

מעמד הר סיני וחוקי־חורב, הכרזת שלטון הרוח על הכוחות החומריים שבאדם, והכרזת בחירת עם ישראל, בתור מחנה הצבא של מלכות שמים עלי אדמות — עוררו במחנה העמים האליליים שנאה בוערת ליהדות. לרגעים נדמה, שהשתררה שביתת נשק בין ישראל ואומות העולם וקמה הסערה לדממה. אמנם הרגעים הללו הם רק תחנות זמניות והפסקות קצרות —  הכנות למלחמה חדשה.

ההפסקות הללו מתהוות הודות לפשרות משני הצדדים: לפעמים העמים מרכינים את ראשיהם לאי־אלו פרטים של תורת היהדות, ויונקים במקצת מרוח היהדות; ולפעמים להיפך, יש מן היהודים המרכינים את ראשיהם לאי־אלו פרטים של חוקות הגויים.

תגובתם של היהודים נגד הנגישות מצד אומות העולם שונה היא בכל פעם, לפי תנאי המקומות והזמנים. כאשר מתבוננים בהשתלשלותה של מלחמה זו בדברי־ימי־עולם, נוכחים לדעת כי הנגישות הקטנות והמקומיות מצד האומות, גרמו לנו נזק יותר גדול ועשו שמות יותר נוראות במחנה ישראל, מאשר הנגישות הגדולות ומלחמות־התנופה שהרעידו את העולם, רופפו עמודי שמים. נגד הנגישות קטנות והמקומיות היתה ההגבה מצד היהודים חלשה מדי; היהודים הכניעו את עצמם ועשו פשרות שונות להציל את עצמם, ולו רק לפי־שעה. הפשרות הללו גרמו לנו אכזבות נוראות, ועשו שמות ביהדות. לא כן המרידות הגדולות והמזעזעות נגד היהדות — דווקא המרידות הללו עוררו את הכוחות הרוחניים הענקים שבעם יש­ראל. התגובה נגדם היתה כל כך חזקה, כי מתוך השאיפה הכבירה להגנה התאחדו כל היהודים, התבצרו והתחזקו באמונה ובבטחון.

הנה, לדוגמא הנגישות הקטנות הראשו­נות של מלכות אחשורוש נגד היהודים עוררו את הרצון לחנוף למלכות זו וליהנות מסעודתו של אחשורוש ולשתות מיינו. אמנם כאשר קם המן הרשע ובקש ״להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים״, כאשר הרגישו היהודים שחרב חדה מונ­חת על צוארם — אז באה התגובה הכ­בירה, רוח גבורה וגאון נתעוררה בקרבם: ״ומרדכי לא יכרע ולא ישתחוה״ — זו נהייתה לסיסמה במחנה היהודים. ואז באה גם הקריאה: ״לך כנוס את כל הי­הודים״.

בכל עת שנוגעים בפנימיותם, אז מתגלה הכוח הנפשי הנצחי של עם ישראל הנצחי. ״הדר קבלוה בימי אחשורוש״  — קבלו את תורת ישראל, ״קימו מה שקבלו כבר״. וכאז — ״ויחן שם ישראל נגד ההר״, ״כאיש אחד בלב אחד״, כן עתה ״כנוס את כל היהודים״.

אין לנו להגיב נגד הזדעזעות מעין זו, החותרת תחת כל קיומי של עם ישראל ותורתו, רק באופן המנוסה של אחדות, ב״כנוס כל היהודים״ וב״הדר קבלוהו״, לקיים מחדש מה שקבלנו כבר — כלומר, לשוב לתורתנו הנצחית, לחזק ולבצר את האמונה והבטחון בכוח ישראל סבא.

• לוחות האבן שניתנו למשה בסיני הם אמנם עמודי־העולם בכלל ועמודי היהדות בפרט. המעמד הנבחר הוא תוצאת בריאת העולם — ״אם לא בריתי יומם ולילה חקת שמים וארץ לא שמתי״. ״בריאת העולם״ היתה רק הכנה ל״מתן תורה״, כי על פי התורה נסדרו סדרי בראשית — ״הסתכל בתורה וברא מעשה בראשית״. חוקי־התורה וחוקי־הטבע אחוזים זה בזה כשלהבת בגחלת, ומשלימים זה את זה, כי מרצון הבורא נחקקו יחד. כאשר הכריז הקב״ה: ״ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״ – … לנו הקב"ה, כי… הבדלה זו בין היהדות והאלילות, ומני אז הוא חוק טבעי שביצירה, שאין לשנותו בשום אופן. כשם שאין למחות נגד ההבדל בין אור וחושך, כך אין למחות נגד ההבדל בין ישראל לעמים. לכן כל הנסיונות של התבוללות לא עלו והתנקמו תמיד בבעלי־הנסיון הזה. היהדות נשארה ב״בדידותה המזהירה״ הטבעית וההיסטורית.

כתוב בתורה: ״והייתם לי סגולה מכל העמים, כי לי כל הארץ״. לכאורה מקרא זה משולל הבנה הוא: מה ענין ״לי כל הארץ״, להיותנו סגולה מכל העמים? רק המקרא הזה בא להורות, כי לא נאמרה לישראל מחמאה זו בתור זכות יתר ונשיאות פנים, אלא הבטחה זו נובעת מרצון יוצר בראשית. בזמן שהיהדות היא מה שהיא צריכה להיות, ״אם שמוע תשמעו בקולי״ — היא חוק ביצירה, שאין לש­נותו. וכשם שאין לשנות את העובדה, ״כי לי כל הארץ״ — כך אין לשנות את העובדה ״כי לי בני ישראל וגו׳ ״

בנוסח ההבדלה אנחנו אומרים: ״המבדיל בין קודש לחול, בין אור לחושך, בין ישראל לעמים״. והנה, מה ענין אור וחושך, שההבדל ביניהם הוא חוק טבעי שביצירה, למושג ההבדל שבין קודש לחול ובין ישראל לעמים, שכל ההבדל ביניהם היא רק בהשגה שכלית! גם על הסדר, המקדים קודש וחול לאור וחושך יש להתפלא. ובזאת נוכל להתעמק ולהבין, כי יש פה מדרגות של הבדל — מן הבדל קל להבדל מוחלט. וכדי שלא לדמות את ההבדל בין קודש לחול לההבדל בין ישראל לעמים – בא ביניהם ההבדל בין אור לחושך להורות, כי ההבדל בין ישראל לעמים, היינו בין יהדות לאליליות, הוא הבדל ביצירה, כמו ההבדל בין אור לחושך.

אמנם באשר נתבונן נמצא, שאם גם ה­הבדל בין הקודש והחול גדול הוא — בכל זה יש עוד אפשרות של תמורה וחילוף, לעשות מן הקודש חול ומן החול קודש. כי ״חולין שנעשו על טהרות הקודש כקודש דמי״; ודבר של חולין יכול להתקדש וליעשות קדשים, על ידי הקדשתם כצד בעליהם; ומאידך, אפשר לפדות קדשים ולעשותם חולין.

לא כן ההבדל בין יהדות לאליליות — כי כאשר יבוא ״תיקון עולם במלכות שדי״, הרי האלילים כרות יכרתון ; ובמקום שמץ אליליות אין יהדות, וכן להיפך.

לכן, ההבדל שבין ישראל לעמים הוא ממש דוגמת ההבדל שבין האור והחושך שביצירה, כי במקום האור אין חושך ובמקום חושך אין אור. ״ויבדל אלקים בין האור ובין החושך״ מיום זה אין לאור ולחושך לשמש בערבוביא, וזהו חוק בטבע. כך מיום שאמר הקב"ה ״ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי״, נעשתה הבדלה זו חוק טבעי שאין לשנותו. אמנם כדי להגיע למדרגת ההבדלים שביצירה ושבחיים, צריכים להגיע למדרגת הדעת, כי אם אין דעת — הבדלה מנין? לכן נתקנה ההבדלה ב״חונן הדעת״. למתבול­לים שמבני־ישראל חסרה, איפוא, הדעת להבין את ההבדל היסודי הזה שבין יה­דות ואליליות.

בכל פעם שאומרים היהודים: ״נתנה ראש ונשובה מצרימה״ — מיד ״וירדפו מצרים אחריהם״, עד שיפקחו את עי­ניהם: ״ויאמינו בד׳ ובמשה עבדו״.

על מחוללי התנועות החופשיות בעם ישראל להסיק מכך את המסקנות ולהיווכח ״שכל מה שמשתדלים יהודים לחקות בחיי היחיד וחיי הציבור את חיי העמים המודרניים השקועים עוד באליליות, מתרחקים מטבעם ומן המציאות, ואינם רוכ­שים על ידי כך הכרה וחיבה מצד האומות! אדרבה, הם נעשים עוד יותר זרים ונכרים בעיניהם. אמנם בזכות יהודים מקוריים יכולים עוד העמים להבין את עם ישראל, אבל בתור עם בדומה להם אין באפשרותם להבינו.

• כאשר נשוב כולנו לדרכנו אנו, דרך ישראל סבא, הדרך ההיסטורית של היה­דות, אזי בטחה ישתנה גם היחס מצד האומות אלינו. ישובו נא החופשיים בעוד מיועד להכרת היהדות, לתורת האומה ולקדושת התורה, יקיימו נא מה שקבלו כבר — ואז בלבבם יבינו ושב ורפא להם. ואז נוכל לבנות שכם אחד את בנין היהדות, על יסוד האמונה הטהורה והתרי״ג מצוות בלי פשרה.

מה הן טענות מנהיגי התנועות החופ­שיות? אי אפשר בין־לילה לכבוש את ההמון אשר פרק ממנו עול מלכות שמים, עול תורה ומצוות, ולהטותו לקבל עליו את עומס ההתחייבויות הנובעות מתורת­נו הקדושה, וגם שישליך מאתו בבת אחת את כל ״ילדי הנכר״, אלילי המודרניות האירופית, שנעשתה להם על ידי ההרגל לטבע שני, ואשר לפניהם כרעו והשתחוו מיום עמדם על דעתם. נכון כי יש עוד שפלי רוח וחלשים כאלה, ואינם מרגי­שים בשום אופן כי ״השמחה במעונו״, ומתקנאים באומות העולים בשמחותיהם הקטנטנות, ויש כאלה, אשר כל תקוותם היא, שיעמדו זמן רב כעני בפתח, על מפתן היכלי העמים האליליים, עד שייעתרו לשוב לקבל אותם כדי שיוכלו לחיות כמותם כבימי ראשית האמנסיפציה.

כלום אחרי שנתגלו לפנינו העמים ״הנאורים״ כרוצחים ובחיות טורפות בדמית אדם, לא נתגאה עליהם ברוח האצילות שבנו — רק נחפוץ להידמות לבריות כאלה ולהתכבד עוד להיות, ח״ו כמוהם?

הכרת תורת סיני כמהות היהדות ודרכה בחיים, הכרת לוחות האבן בתור עמודי האומה והעולם, גם יחד — היא התביעה היסודית לכל מי שנושא שם ישראל אין זה טורח ומשא — ״כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו״. והת­נאי המוקדם לכך, המוטל עלינו: ״לך כ­נוס את כל היהודים״.

(מתוך בית יעקב, שבט-אדר תשכ"ד, גיליון 57-58)

—

הורוביץ, טוביה, בן בן-ציון.
נולד בתרנ"ג (1893). בימי מלחמת העולם הראשונה שהה בבודפשט ואחר כך בווינה. שם התוודע אל עולמם של היהודים החרדים שבמערב אירופה, והדבר עזר לו הרבה בהמשך דרכו הציבורית בפולין. בתר"פ (1920), חזר לגליציה, ועשה הרבה לגיבוש ההכרה היהודית בקרב הצעירים ששנות מלחמת העולם הראשונה זרעו בהם מבוכה. היה ממקורביו של ד"ר נתן בירנבוים והיה לו חלק בחזרתו של זה בתשובה. הוא היה פעיל באגודת ישראל, ונבחר לסגן נשיא התנועה בפולין, עבר לסאנוק, שבגליציה המערבית  ונמנה עם מייסדי "בית יעקב". יצא בשליחויות לארצות מערב אירופה וארה"ב. פרסם מאמרים רבים בעברית, ביידיש ובגרמנית. בתרצ"ג (1933), נבחר כרבה של סאנוק. השתתף בכנסיה השלישית של אגודת ישראל, שהתקיימה בתרצ"ז (1937), במריינבד, שבצ'כוסלובקיה, ותמך בהצעתו של הרב יהודה לייב צירלסון למען הקמת מדינה יהודית ולו גם במחציתה של ארץ ישראל. כשהקימו הגרמנים את הגטו בסאנוק הם גרשו אותו למחנה ריכוז בזסלב, הסמוכה. מקורביו ניסו להבריח אותו להונגריה, אך בדרך כשלה אשתו והוא נאלץ לחזור. נספה בבלז'ץ. כך לפי וונדר. לפי זיידמן בסוביבור בשבט תש"ג, 1943.

(רבנים שנספו בשואה)

לקריאה נוספת: ספר יזכור לקהילת סאנוק – 128, ואתר האוניברסיטה הממשלתית של ג'קסונוויל.

לבריות מעלבונה של תורה (שבת מט)

כל המלמד בן חברו כאלו ילדו וזוכה וישב בישיבה של מעלה (ב"מ פה,א)

המסתכל באופן שטחי, איש הבינים המתבונן להתנועה רבת הפעלים במחנה העברים, המצלצלת בין שדרות עמנו – יראה, איך כל יד עמלה, המוחות של טובי ראשי המפלגות טרודות, עסוקות בבקשת אמצעים שונים להטבת מצבנו וקיומנו. הסתדרויות למיניהן, חברות, מפלגות אשר לא תדע שחרן, כולן ברעש גדול זו לעומת זו מתנשאות, צצות כחציר גגות, מדברות גבוהות. וכולן כאחת ממציאות מזור ותרופה לרפאות שברים של לאומתנו כי מטה. גם בעולמנו החרדי נבלטת, נכרת הופעה כזו, והתנועה מתגדלת ומתבצרת… לב עמנו, האנוש, והעקוב מדם, לא פעם התפעל, הריח ריח תקוה, ויתנחם, כי סוף כל סוף יעלה מה בידי הקברניטים האלה להתקרב להמטרה הנכונה, להגיע את הספינה המטורפת לחוף המקוה. חלפו עתים ועליז החיים היה מרתיק עלינו בנואמו: קומי דוויה כי בא אורך; קומי סחופה וכבוד ה' עליך יזרח. רוח שפיים נשב על פנינו. טללי תחיה הרגיעו מעט עצבינו באמרם קרובה ישועתנו לבוא. עומדת אחר כתלנו, ועוד מעט והנה כבוד הלבנון ניתן לנו… אכן כחלום יעוף כן כל מועצותיהם, רוח עברה ואינם… כירכורם בתוהו עלה, ואת כולם נשא הרוח, הבל ואין בם מועיל, וכל פעלם מאפע. עולם התועה כמנהגו נוהג, השמש שבה לנרתיקה, עב הענן וערפילי אופל שבו ויכסו עין הארץ. וכל הדרים עליה שבו למשש באפילה כבראשונה. תקות התחיה הורידה לארץ ראשה. שחו עמודי מעמדנו, ויסתם כל נוחם. אפוא בסקירה קלה די להתבונן כי כל הדרכים והאמצעים שאחזו מאשרינו אלה על קו תהו ואבני בהו יסדו; טרם שחותמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה עליהם – כולם יכרעו ויפולו; בעוד שלא בא, ובשם ה' יזכירון – לשוא יעמלו הבונים. לחנם פרשו דיפלומטרון שלהם, אתפרכן אתרחשן אשתתקן… המטרה הלאה מאתנו, רחוקים אנחנו מפתחי העזרה, דבר אין בפינו לאמר כאבותנו "נשינו טובה" – כי אנחנו בעינינו עוד לא ראינוה. אין מלה בלשונינו, רק די לאמר שלא קדמו שעל אחד בבצור קיומנו, אלא הלכנו עוד שחוח עשר מעלות אחורנית בימינו. מצבנו הולך ורע יום יום. אנו עומדים בתוך מעגל קסמים ומאומה לא נעשה. העת איפוא לפשפש במעשנו ולבקר אחר הנעשה. אפשר סרנו מן המסלה העולה בית אל; אולי נטינו הצידה. והעיקר שכחנו וחבה עלינו להתחקות על סיובת הדברים. כדאי לנו לשנן את חובת השעה. העמק שאלה בכדי לדעת את המוטל עלינו לעשות… כשאנו מתלבטים בשאלה הקשה והמרה הזאת, המעיקה על לבנו והעושקת את שיווי משקלנו ומרגוענו: מדוע אנחנו העדים על כל הרעות הגזירות, הרדיפות והריסות מצבנו החמרי? ובעודנו כלואים ומשוקעים בפתרון השאלה הזאת – והנה קול דממה דקה מרחפת על אזנינו, כקול המולה ממרום דופק ומגיע אלינו: בת ישראל הביטי נא וראי היש מכאוב כמכאובך הרוחני שבו פלאים ירדת? מי ילד לך כל אלה בנים הסוררים, הבוזים ליקהת אם? מי גדל לך דור תהפוכות המחרף ומנאץ כל היקר והקדוש לנו? יונתי תמתי!  מאין באו לך כל אלה המלעיבים ומלעיגים בדברי אלקים חיים, המחתירים תחת אישיות דתנו. איה מקור מושחת של צחנה הנובע מקרבו הפקרות ופריצות? מי פרץ גדרו של עולם בבית יעקב אלו הנשים – גדרי מוסר וצניעות שקשטו בהם מיום ששמעו בסיני מפי הגבורה אנכי ולא יהיה לך? בת מלך, שכל כבודה פנימה, מי גילה נבלותה, מי פתח חרצובות רשע לעשותם אגודת מוטה? את סוגה כבשושנה אדומה, בגן נעול ומעין חתום משובחה. מי חלק עתה תיומתך? מי הוריד עדיך מעליך להוליכך שובב? מי ענדך תפארת זרים – העכסים, הנטיפות, השירות והרעלות, פתיגיל, כל מעשה מקשה? בעטיו של מי עלו כל הקמשונים בכרם ה' צבאות בית ישראל, ומי המקצץ בנטיעת שעשועיו? החבית שהיתה צלולה באלפי שנות גלותנו, מי בא ועכרה בימים האחרונים האלה? כשאנו מביטים בתורה השלמה שלנו, שהיא ספר תולדות אדם, מפיצה אור יקרות על כל קורות ומאורעות, נחל נובע מקור חכמה ותבונה, מעין המפכה אמת ומישרים, מפענח כל נעלם – אנו מוצאים כתוב בה: ואם לא תשמעו ולא תעשו את הדברים האלה ואם בחקותי תמאסו ומשפטי תגעל נפשכם וגו' (פרשת בחוקותי)… ורש"י הקדוש בשם הברייתא דתורת כהנים מבאר לנו הרי שבע עבירות. הראשונה גוררת את השניה עד השביעית ואלו הן: לא למד, לא עשה, מואס באחרים העושים, שונא את החכמים, מונע את האחרים מלעשות, כופר במצות, כופר בעיקר. הדברים הקצרים האלה מפיצים קוי אור, שביבי נוגה וזהרי להט מקרבם, על הרבה פרשיות סתומות וחידות נעלמות שבהליכות דברי ימינו. המה עושים הסתום למפורש. המה נותנים ידים מוכיחות ומראים באצבע סוד עליותינו וירידותינו…. אחת היא הסיבה – אם כל הרשע ומקור כל חטאת – לא למד, וממילא לא עשה, ואחר כך מונע את האחרים ושונא את התורה ואת חכמיה עד שכופר בעיקר ר"ל… מעתה על נקלה לנו לדעת למה קרא ה' בימינו אלה אנאליגון שלהם מלמעלה, הכיר מעבדיהם, הפך לילה וידכאו. והתורה מכרזת: ואם לא תשמעו לי להיות עמלים בתורה וגו' וזרעתם לריק זרעכם. ופרש"י שם נגד הבנים והבנות הכתוב מדבר, שאתה עמל בהן ומגדלן והחטא בא ומכלה אותם. ועל ידי זה "ורדו בכם שונאיכם", שאיני מעמיד שונאים אלא מכם ובכם. ועל ידי זה "ולא תהיה לכם תקומה לפני אויביכם" ח"ו. דברים ברורים ומפורשים, בתורה הם כתובים, ועל נסיונות החיים הם מיוסדים. ספורי קורות ימינו בשנות דור ודור הראו לנו למדי, שבכל עוד ילדי עמנו חונכו על ברכי התורה, למדו מנערותם, ספגו לתוך תוכן ידיעות התורה ופלפולה, שקידתה וסלסולה, מצפצפים ומהגים בה במשכנות מבטחם – אז כל הרחות הסערות לא הזיזום ממקומם – מקום הקודש, לא הפרידו ביניהם לבין אביהם שבשמים ובין מאלפיהם ומעבדיהם. ואם לפעמים בהשאת הזוחל סלפו דרכם ויטו משביל הזהב – המאור שבה עד מהרה החזירם למוטב, וכצנה עטרם, כחומה בצורה נשארו באמונתם, החזיקו מעמד נגד כל הסופות המנשבות בעים. ומעוזה של תורה חזקתם לעמוד בנסיונות החיים הכי יותר קשים לבל יכרעו תחתיהם…

באוצר החכמה ניתן לראות (גם ע"י כניסה כאורח) את החיבור השלם של "עלבונה של תורה",

—

אדמו"ר מסוקולוב, רבי יצחק זעליג מורגנשטרן הי"ד בן האדמו"ר מפילוב רבי חיים ישראל מורגנשטרן, בן האדמו"ר האמצעי מקאצק רבי דוד, בן האדמו"ר הזקן מקאצק רבי מנחם מנדל מקוצק. חבר מועצת גדולי התורה וממנהיגי יהדות פולין לפני השואה. הוא נולד בתרכ"ד,1864 (או בתרכ"ו,1866). בתרנ"ט, 1899, התקבל לרב ואב"ד בסוקולוב, שבאזור ורשה. שם יסד את ישיבת "בית ישראל", והיה ראש הישיבה שלה. בתרע"ט,1919, הצטרף לאגודת "שלומי אמוני ישראל", שבפולין קדמה לאגודת ישראל, והשתתף בכל הכנסיות הגדולות של אגודת ישראל. היה סגן הנשיא של אגודת הרבנים בפולין. היה סופר מוכשר, והצטיין בידיעת הלשון העברית. כאביו תמך גם הוא בישוב ארץ ישראל, וביקר בארץ בתרפ"ד,1924. כשחזר לפולין פתח את החלון וצעק לחסידים שבאו להקביל את פניו "סעו לארץ ישראל. טובה הארץ מאוד מאוד". נפטר באוטבוצק, שעל יד ורשה בחשון ת"ש,1939.

(לקריאה נוספת: אדמו"רים שנספו בשואה, עמ 155-152. אלה אזכרה, א, עמ 295-283. היכל קאָצק, עמ תרסא-תרנא. "מרביצי תורה בעולם החסידות, ח"ד. תולדותיו מובאים בהקדמת ספרו "עלבונה של תורה", הוצאת ספרים חרדית נצח, תש"ד).

יחסו לכתיבת ספרים, מוזכר בהקדמתו לספר "דער קאצקער רבי" (פיטערקוב, תרח"ץ):

ועל שאלתו אם חיברתי ספרים, הלא כבודו יודע, שזקני הקדוש מקאצק זי"ע מאס מאד מלכתוב חידושיו על ספר, וכן נהג מר זקני הקדוש ר' דוד ז"ל, אף שהיה ספרא רבה עד להפליא, בכל זאת לא רשם אפילו תיבה אחת מכל מה שחידש בעולמו, ואפילו מר אבא ז"ל שהתחיל לכתוב מעט, רובי תורתו אנכי כתבתי, וגם הקונטרס "שלום ירושלים" אנכי כתבתי ולא הוא, ולא רצה בשום אופן שיודפסו חידושיו, זולת הקונטרס "שלום ירושלים", ראיתי בו שהיה ניחא ליה להדפיסו, אבל בכל כתביו שלטו ידי זרים ונגנבו ונאבדו, וחבל על דאבדין. כן אנכי חידשתי בעזרת ה' יתברך הרבה ולא רציתי בימי חורפי לכתוב אותם על ספר, כמו שראיתי אצל אבותי, רק זה לפני איזה שנים, שראיתי שנהג עלמא לכתוב על ספר אפילו פטומי מילא בעלמא, גם אנכי רושם לפעמים מה שה' יתברך מאיר עיני, וישם תחת ידי הרבה פנקסים של חידושי תורה, ומפני תשות כחי אין ביכולתי לסדרם כראוי.

מעט מכתביו נמצאים באתר היברובוקס: מאמרים ומכתבים מאמרים ומכתבים ח"ב מאמרים ומכתבים ח"ג מאמר לפרשת תולדות, הבאר כ"ג ח"ב, תרפ"ד מכתב בדין משלוח מנות לרבו מובהק, אוהל מועד אב-אלול תרפ"ט, ועיין בספר שארית יצחק שרידים של דרושים וחידושים אשר נותרו לפליטה לאחר השואה… מאת… רבי יצחק זליג מורגנשטרן (תשמ"ט).

ניתן לקרוא על תולדותיו באתר כולל פולין.

פורסם בקובץ אפריון, שנה חמישית, קובץ שישי, תרפח

"אלא מעתה גדולה נקמה שנתנה בין שתי אותיות דכתיב אל נקמות ד'. אמר ליה אין למילתיה מיהי גדולה היא, כדעולא, דאמר עולא שתי נקמות הללו למה, אחת לטובה ואחת לפורענות. אחת לטובה דכתיב הופיע מהר פארן, לפורענות דכתיב אל נקמות ד' אל נקמות הופיע" (ברכות ל"ג).

הנקמה היא אחת מן המדות המגונות העושה שמות בחיי החברה האנושית. היא מהפכת את האדם, בחיר היצירה, לפריץ חייתי, משחתת בקרבו כל חלקה טובה והשפעתה הרעה בולטת וניכרת לא רק בין העמים הפראים באפריקה, כי אם גם בין עמי אירופא המנומסים חניכי הצייויליזאציא, ילידי דור המאה ועשרים המתפאר ביחוש השכלתי ובהמצאותיו הנפלאות. זכרון המלחמה האחרונה עודנו חי בזכרוננו. ומה היתה סיבתה, האם לא רגש הנקמה אשר מילא את לב הצרפתים בעד מפלתם בשנות השבעים למאה העברה. ורגש הנקמה של אוסטריא בעד רצח אחד מנסיכיהם בסרביא?  נהרי נחלי דם אדם אשר נשפכו לעינינו המה תוצאות הרגש הזה בן החיה שבאדם. הנקמה היא שהביאה שואת פתאום על עמי אירופא ועד עתה טרם נבנו החרבות והוקמו הנהרסות, ולא לחינם ציותה אותנו תורתנו הקדושה: "לא תקום ולא תטור את בני עמך".

ומה מאירים ומזהירים דברי הירושלמי בנדרים, הובא בתורה תמימה, "משל לאדם שהיה מחתך בשר ומחת סכינא לידו השניה, האם יחזור וימחא ידיה". בדברים הקצרים האלה מתבלטת השקפת חז״ל על החיים, כי הרע לא יתוקן ברע.

ודעתם זאת השמיעו במאמרים רבים: "לעולם יהא אדם  מן הנרדפים ולא מן הרודפים"  "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עליהם הכתוב אומר וכו' ". "כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו".

ולכן התפלא רק אחא קרחינאה על דברי ר' אלעזר האומר כי כל דבר הנתן בין שתי אותיות הוא גדול ונכבד, האם גם הנקמה הנזכרת בין שני שמות אלקים, האם גם היא גדולה ונכבדת? הלא בת התופת היא ואם לכל חטאת.

אולם אין רע מוחלט בתבל. גם המדות הרעות יש אתר תביאנה תועלת רב לבני אדם. יש אשר גם הנקמה תהפך לסם חיים "וכל תלמיד חכם שאינו נוקם כנחש, אינו תלמיד חכם". ירבו מאוד ההתמרמרות והמחאה נגד עושי הרשעה בכתבי הקודש ובסדר תפילתנו ״זכור ד' לבני אדום את יום ירושלים", "יוודע בגוים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך", "שפוך חמתך על הגוים אשר לא ידעוך", ועיר כאלה אשר בתוכנם הם מעוררים ומפתחים את רגש הנקמה בנפש היהודי, רגש שנאה יהמה ללוחציו ומעיקיו, כי נשיקת השבט והתרפסות יתירה לפני התקיפים ובעלי הזריע משפלת את הנפש ומחלשת את הכרת ערך הרע, ומביאה לידי שיויון נפש והצדקת הרשע. ולכן ציותה תורתנו אחר המצוה "לא תקום ולא תטור" גם מצות אחרות- "ובערת הר מקרבך", "ולא תחמול ולא תכסה עליו".

אולם עלינו לדעת את סימני ההבדל בין הנקמה האסורה והמותרת. בין המשובחת והמגונה. על זאת יש שתי בחינות:

א) אותה הנקמה המביאה תועלת לרבים על חשבון היחיד ע"י הכרת הצדק העולמי והיושר האלקי, לא נקמה בשביל נקמה, כי אם בשביל "למה יאמרו הגיים איה אלקיהם", "ודם עבדיו יקום", "ונקם ישיב לצריו וכפר אדמתו עמו", להראות ערך העם הקדוש והארץ הקדושה, שנתחללו על ידי בבל ואדום ויתר צוררינו ככל התקופות והדורות.

ב) אותה הנקמה הנקיה מכל שמץ של הנאה עצמית לפניה ואחריה. נקימה ונטירה כנחש שאין לו שום הנאה. נקמה אשר רק כבוד אלקים יסע לפניה ומאחריה, היא הנקמה המשובחת "נקמת האדם". אולם אותה הנקמה האינסטיקטיויית בת הרגש שיש בה תערובות של הנאה עצמית ואינה מביאה תועלת רוחנית ומוסרית היא הנה ״ נקמת החיה שבאדם", וזאת היא כוונת מאמרם ״גדולה נקמה אותה שנתנה בין שתי אותיות״ אשר כבוד אלקים יסובבנה.

קראז ליטא.                                                                                                                         הרב קלמן מגיד אב״ד.

מאמרו "המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב" – הופיע במאסף דרושי, ח"ב (וילנה תרע"ג)

 מתולדותיו

הרב קלמן ב"ר אלעזר מגיד (תרל"ד, 1874- תש"א, 1941) נולד בקובנה. למד בישיבות סלבודקה וטלז. רבותיו המובהקים היו הגאונים ר' אלעזר גורדון זצ"ל ור' יצחק רבינוביץ זצ"ל אב"ד פונוביז'. נסמך להוראה מאת הגאונים ר' חיים יהודה סאסיניצר זצ"ל מסרגן ור' שלמה הכהן מוילנה זצ"ל ור' צבי יעק אופנהיין זצ"ל אב"ד של קלם.

אביו, הר' אליעזר ז"ל היה שקדן ועסקן במצוות, והיה מפורסם בקובנה בשם: "ר' אליעזר מיוארנא". חותנו של הרב קלמן היה ר' צבי הירש דאנילעווין מקראז שבפלך קובנה, איש נכבד יודע תורה ועסקן בכל צורכי העיר.

הרב קלמן נבחר לרב בקהילת ארמיאנסק בשנת תרס"ב (1902). בימי מחמת העולם הראשונה פעל להצלת יהודים תוך מסירות נפש. אחרי המלחמה חזר לליטא ושימש רב ואב"ד בקרוז' ובוואקשנה. היה חבר נשיאות אגודת הרבנים בליטא ומראשי "המזרחי" שם. היה ידוע באהבתו הגדולה לא"י. נאם באסיפות רבות ופרסם מאמרים בעתונות. נספה בימי השואה יחד עם בני קהילתו ביער סמוך לטירקשלה.

לרב קלמן היה אח גדול בתורה, שמו ר' אשר ז"ל, שנפטר בשנת ה-39 של חייו, בג' בכסליו תרס"ח. ר' אשר נסמך להוראה ע"י גאון ישראל ר' יצחק אלחנן זצ"ל והיה רב בעיר וועסלי שבפלך יעקאטירנסלאוו, ואח"כ במשך 13 שנה בעיר נעניצעסק שבפלך טבריא, והניח אחריו הרבה חידושים בהלכה ואגדה.

(מתוך יהדות ליטא חלק ג, ומתוך אהלי שם).

וראה גם באלה אזכרה, ח"ב, 208.

בנו, משה דב מגיד, עלה ארצה ב-1934 והיה תעשיין ואיש ציבור בתל אביב.

עדותו של חנן לייף על תלאות יהודי ווקשנה בתקופת השואה וחיסול הקהילה – מופיע בארכיון בית לוחמי הגיטאות.

באתר הספרייה הלאומית מצאתי מאמר מהעיתון הצופה (01.01.1947), המתאר את חיסולה של עדת ווקשנה בכלל ואת הנהגתו של הרב קלמן מגיד באותם הימים בפרט: וראה גם תיאור רציחתו על קידוש השם במאמר "רבני ליטא שמתו על קידוש השם" (עיתון הצופה 17.04.1966, עמ' 2),

פורסם בגיליון 61 של בית יעקב (סיון תשכ"ד)

א. "עם הספר" הלכה למעשה

במלוא העולם יכונה עמנו בשם "עם הספר". אצלנו יש לתואר הזה גם תוקף ההלכה, הדורשת כי המלך, בתור סמל האומה בכללה, ישא תמיד ספר־תורה קטן מצומד על זרועו (סנהדרין כא, ב) לאות על התאחדות האומה עם הספר; וכי יש לקרוע למראה מיתת יהודי פרטי, מטעם החשבה כשרפת ספר־תורה (מועד־קטן כב, א). הלכות כאלה הנם איפוא חותם תבנית עם-הספר. ועם ישראל זכה לתואר נשגב אשר כזה בצדק וביושר. עוד בהיותו במצרים, כבר היו לו, לפי מה שהשמיעונו חז"ל במדרש "שוחר טוב", "ספרים, שהיה משתעשע בהם" ברגעי הנופש מעבודתו הקשה. והנה, התחולל מעמד הר סיני ואחדו לנצח העם עם ספר הספרים, שהוא התורה. ההתאחדות כלולה בזה, שאיך שיהיה יחס היהודי אל דתו, הנהו מושפע, פחות או יותר, ברצון או שלא ברצון, מספר הספרים מיום הוולדו עד יום מותו. השפעה מתמדת כזו היא לא רק ביחס הדתיות, כי אם גם ביחס החברתיות לכל ענפיה השונים. נקח נא בתור ציור את התקופה, שחיו בה הפילוסופים חגדולים אפלטון ואריסטו, שהיא אחת התקופות החשובות, שלפני יותר מאלפים שנה. לעינינו הנה מופיעים העמים, שהם משכילים ותרבותיים ביותר, לפי טעם העת ההיא: מצד אחד היוונים והרומאים, ולהבדיל מצד שני, היהודים. אבל עד כמה עמוקה התהום שביניהם, יוכיחו למדי שלושת הפרטים האלה: עינוי העבדים באופן היותר אכזרי היה בתור מושכל ראשון אצל היוונים והרומיים. בהתיירא האדון, לבל יגלה העבד סודו, היה חותך בקור רוח את לשון האחרון. אם לא מצא העבד חן בעיני מטרונא, היתה מסמרתו אל העץ והיתה מתענגת ביחד עם רעותיה, המזומנות למראה תנועת הפרכוס, השבץ והגסיסה של האומלל. העבדים הזקנים, שאינם ראויים עוד לעבודה, היו מושלכים אל כלובי התנינים, האריות והנמרים, אשר בקירקסאות, במעמד ההמון הרב, שהיה מוחא כף למראה חריצות החיות הפראיות, שהיו דורסות ואוכלות את הנדכאים. כך היה מוסר העולם התרבותי ומנהגיו המקובלים. לפי טבע הדברים, היו גם היהודים צריכים להימשך אחרי חיי "תרבות" זו, ואיך קרה הדבר, שהם יכלו לעמוד בפני ההשפעה הזאת? גרם לכך רק הספר. זה הספר, החוצב להבות, לאמר: "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט, ומת תחת ידו, נקם ינקם" (שמות כא,ד). "נקם ינקם" – דהיינו על ידי חרב נוקמת, כהחלטת חז"ל (סנהדרין נב, ב) ולא עוד, אלא ש"לא תעבוד בו עבודת עבד" (ויקרא כה,לט), דהיינו ש"לא יטול אחריך בלונטיא ולא יטול לפניך כלים במרחץ" (תורת כהנים, שם). יתר על כך, שאם אין לאדון אלא כר אחד, עליו למוסרו לעבדו, והוא ישן בלא כר (תוספות קידושין כ,א, ד"ה "כל הקונה" בשם הירושלמי). את בעלי המלאכה היו היוונים וה רומיים מדכאים בשער, היו מעמיסים עלי הם מסים כבדים וגם היו שואפים לשלול מהם זכות אזרח. בזרם כזה נסחף אפילו הפילוסוף אפלטון, באמרו בספרו המצוין "רפובליקה", ש"הפועלים הנם המזוהמים והשפלים אשר בחברה האנושית". השקפה לרעה בזו היתה עלולה להשפיע גם על התיחסות היהודים אל הפועלים, אלמלא דרישת הספר, המרים על נס את ערך הפועל, לאמר: "יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך" (תהלים קכח, ב), וכי "גדולה, מלאכה שמכבדת בעליה" (נדרים מט, ב). הוא הנהו מרחיק כל כך ללכת, עד היותו מרחיב גם את זכות-הפועל המשפטית, בתתו לו את הרשות לחזור בו אפילו בחצי היום ממלאכתו, שנשכר אליה (בבא קמא קטז, ב) היוונים והרומיים היו חוקקים חוקים מעיקים בתור אמצעים לשרש את העניים. בולמוס השאיפה הכללית הזאת אחז אפילו את אפלטון, המחליט בספרו הנזכר, "כי יש לבער את החיות האלה מקרב הארץ, וכי בחלית מי מהעניים, נכון למנוע ממנו רפואה, כדי שימות". אם היהודים עמדו אז כסלע מוצק, לבלתי הסחף בגלי רעות־רוח אשר כזו – הוא יען כי הספר דורש מכל אחד מהם: "פתח תפתח את ידך לאחיך, לעניך ולאבינך בארצך" (דברים טו, יא); ולא עוד, אלא ש"יהיו עניים בני ביתך" (אבות א,ה). וכה, האם אין זה טבע שני, שחולל הספר בקרב ישראל?

ב. השנאה, שהיא נגד הטבע האנושי

המקונן ב"שאלי שרופה באש", שהוא הגאון מהר"ם מרוטנברג ז"ל, זועק מרה: "אתמה מאוד על מאור היום, אשר יזרח אל כל, אבל יחשיך אלי ואליך!" הגאון הזה חי באמצע המאה השלש עשרה, דהיינו בתקופת ימי־הבינים, העולה כבר הרבה בהשכלתה על התקופה העתיקה. בתוצאות ההשכלה היה אור במושבות האנושיות, כי הוקל והוטב מצבה בנוגע לענפי החיים השונים: הוצאה מכלל האנושיות רק האומה הישראלית: בשבילה לא רק שלא זרח "מאור היום" הזה, אלא שהוא הגדיל לה עוד את החושך. הוא שהביא לה שערורית מסע־הצלב, את מפלצת האינקויזיציה, את האויטא־דאפע ועוד ועוד. לכן הוא שיתמה מאוד המקונן על זריחת ה"מאור" הזה של ימי הבינים. אכן, אם כך גדלה תמיהתו אז בראשית ההשכלה, עד כמה תגדל תמיהתנו אנו במאה העשרים. בזאת התקופה, שהספרות העתונאית התרחבה והתפשטה במידה ענקית מלאה חן ויופי; בתקופה שמרכבות האוירון מעופפות ישר בסדרים נכונים מתחנה לתחנה במלוא העולם ושמכונת הראדיו משמעת את הקולות השונים מסוף העולם ועד סופו, – והנה "מאור היום" הזה, שהוא השכלת תקופתנו, "אשר יזרח אל כל", הוא שמרבה להחשיך לנו, עם ישראל. טבע כל ברואי היבשה לאהוב לפי חושם את בני מינם; כל שכן איפוא, שהאדם, בחיר היצורים, איננו נופל מהם בזה מצד תכונתו הטבעית. אם בפועל אין הדבר כך, אין זה אלא מצד גרם בלתי־טבעי. הוא שאמר החכם מכל האדם: …עשה האלקים את האדם ישר, והמה בקשו חשבונות רבים (קהלת ז,כט(, כלומר, האדם מצד תולדתו הנהו ישר (נורמלי), שלפיכך יטהו טבעו לאהוב את בני מינו באין הבדל כלל בין עם לעם. אולם השתנות המושגים הרבים היא שהולידה את האיבה שביניהם. מזויפת היא הנחת הספרות האנטישמית, אשר תורתנו תאלפנו לשנוא את כל בן עם אחר; אדרבה, היא בכללותה דורשת מאתנו אהבת כל הבריות, אשר על כן תשים אמריה בפי התלמוד: "מפרנסין עניי עכו"ם עם עניי ישראל ומבקרין חולי עם עם חולי ישראל כו׳ ושואלין בשלומן, מפני דרכי שלום (דהיינו הדרך הטבעי, שהנהו סמל השלום)". התבוננו! הן אין אנו שונאים אפילו את הרשעים עצמם. הננו שונאים רק את רשעתם, את הרעל שלהם. הלא הוא הדבר שהורונו רז"ל במסכת ברכות (י,א): "יתמו חטאים" – מי כתיב חוטאים ?"חטאים" כתיב. למה הדבר דומה? להתחוללות שטף מים כבירים, אשר בכל זאת איננו שונאים את המים עצמם, אלא שאנו שונאים רק את שטף מרוצתם. כך היא דרכנו – דרך התורה, אשר על ידה הננו מתאימים בזה חיינו אל הדרישה הטבעית.

ג. האמת הנצחית מול נסיונות הזמן

אכן, למען ברר את הקשר בל־ינתק בין דת ישראל ועם ישראל, די לנו להראות רק על שתי התקופות האחרונות בתולדות האנושיות. התקופה הראשונה החלה לאחרי המהפ­כה הצרפתית. בהיות האויר מלא מהרעיון של האזרחיות העולמית (קוסמופוליטיזם), מנה אז נפוליון הראשון, בשנת 1807, "סנהדרין" של שבעים ואחד איש מרבנים מתקדמים ומאנשי־שם, אשר עליהם הוטל לברר ולהחליט את התיחסותה של היהדות אל השאיפה החדשה ששררה אז בארץ. ה"סנהדרין" המדומה הזה פרסם אחר כן את החלטתו, שישראל כבר חדל מהיות גוי, אלא הנהו רק חלק מאותה האומה, שזיכתה אותו באזרחיותה; אשר על כן מציאותם של היהודים במדינה היא רק בתור חבורה דתית". מושג כזה התפשט אחרי כן גם באשכנז, באמצעות תלמידי מנדלסון. הבסיס של כל אלה המתחדשים היה: "למה יאמרו הגויים, שנשתנינו מכל האומות?". הם הרימו אז על נס את הסיסמה: "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך", זאת אומרת: ברחוב היה סתם אדם, בלי משהו יהדות; אולם בביתך, במקום שיתכן לתת מקום לרגשותיך הדתיים שם היה יהודי בעל יהדות מגוהצה. והנה, סיסמה מסוכנת כזו עשתה, לפי טבע הענינים, את שלה, בהביאה להתבוללות גמורה בקרב המחזיקים בה. התקופה השניה מתחלת לאחר המלחמה האשכנזית־צרפתית, בשנת 1871. אחרי מלחמה הזו חולל הגרף ביסרמק את הרעיון של לאומיות־נפרזה (כלומר – השוביני­זם) כזו, שאיננה קשורה עם הדת. ההתקשרות ביניהן לא היתה באפשרות אצל האשכנזים של ביסרמק, לסיבת התחלקותם לבעלי אמונות נפרדות. והנה, הבסיס של "למה יאמרו הגויים" מתחדש עוד הפעם. "היתכן", טענו המתקדמים, "כי כל האומות תתרברבנה בלאומיות מזוקקת, מכל תערובת דתית, ואנחנו נשכבה בבשתנו?" הגו – עשו: הם נפלו על המציאה הזאת, בהשתמשם בסיסמה חדשה: "היה יהודי בצאתך, ואדם באהלך"; כלומר, ברחוב תרעש, התגאה בשם "יהודי", בתור לאומי נלהב, אבל בביתך, במקום חייך הפרטיים, שם היה סתם אדם, בלי יהדות, בלי דת. הסיסמה הזאת נראית אמנם יותר חשובה מהראשונה, בגלל היותה, למצעד, נגד ההתבוללות. אולם עם כל זה איננה ממשית, יען כי האמת ההיסטורית בת הנטיה הטבעית מוכיחה ברור, אשר הלאומיות של עם ישראל, כל כמה שאינה מאוחדת עם הדת, עלולה היא להתנדף בנקל איו אין לנו, איפוא, אלא מה שמחלטת התורה: "היום הזה נהיית לעם לה׳ אלקיך" (דברים כז, ט).

---

הרב יהודה לייב צירלסון הי"ד נולד בכ"ח בכסלו תר"כ (1859) לרב משה חיים, שהיה רבה של קוזלץ שבמחוז צ'רניגוב באוקראינה. הוריו, שהיו חסידי חב"ד אמידים, לקחו לו מורים גדולי תורה ויראה. כשרונותיו הגאוניים ושקידתו הרבה סייעו לו למלא כרסו בש"ס ופוסקים, ולהשתלם בידיעה מעמיקה בכל מקצועות התורה. בהיותו כבן 16 שנה הלך ללמוד במשך כמה שנים אצל האדמו"ר החב"די רבי ישראל נח שניאורסון מניעז'ין, בנו של הצמח צדק, והוסמך על-ידו לרבנות.  לאחר הסתלקות רבו, התקשר אל האדמו"ר רבי שלמה זלמן מקאפוסט בעל "מגן אבות", ומילא כל ימיו ולילותיו בעיסוק נמרץ בתורת הנגלה והחסידות. בשנת תר"מ בהגיעו

כבר בגיל עשרים נתמנה כרב ואב"ד פרילוקי שבמחוז פאלאטווא שבאוקראינה, שבה שימש כרב במשך כשלושים שנה ועמד שם בראש הישיבה והרביץ תורה לתלמידים הרבה. למרות גילו הצעיר תתבלט בכשרונותיו העילויים, בתפיסתו החדה והמהירה, בניתוחו המזהיר ובכוח פסיקה חותך וברור. עד מהרה הציפוהו מקרוב ומרחוק בשאלות סבוכות, והוא זצ"ל השיב לכל אחד בחכמה ובתבונה כיד ה' הטובה עליו. חלק נכבד מאותם תשובות וביאורים בהלכה ובסוגיות הש"ס, נדפסו על ידו בספרי השו"ת שלו "גבול יהודה" ו"עצי הלבנון". ספריו מעוטרים בהסכמות גדולי דורו. הרב כתב גם מאמרים שעסקו בעיקר בנושאים קהילתיים ופוליטיים יהודיים. המאמרים שהתפרסמו בכתבי עת בעברית, יידיש ורוסית, ובהם: "הפלס", "הצפירה", "המליץ" ו"המודיע". חלק מהמאמרים קובצו לספר "דרך סלולה" (תרס"ב).

הוא השתתף במשך שנים רבות באסיפות רבות שעסקו בענייני כלל ישראל. האסיפות נערכו בליובאוויטש, פטרבורג, חרקוב, ויטבסק, מוסקבה, וילנה ועוד.

בשנת תרס"ח (1908) נתמנה הרב צירלסון לרבה של העיר קישינב, שם הקים ישיבה מפורסמת וחיזק את הקהילה הגדולה. ב-1911, בעת משפט בייליס, ארגן עצומה נגד האנטישמיות שנחשפה במהלך המשפט. על עצומה זו חתמו כ-300 רבנים בולטים נוספים. באותה שנה זכה הרב צירלסון באזרחות כבוד מטעם האימפריה הרוסית. ב-1912 נמנה הרב צירלסון על קבוצת הרבנים והעסקנים שהקימה את התנועה החרדית "אגודת ישראל", ואף היה חבר ב"מועצת גדולי התורה" של התנועה. הוא השתתף בועידת היסוד בקטוביץ, ונבחר כיושב ראש לשלש הכניסיות הגדולות שהתקיימו לפני השואה.

בשנת תרע"ח (1918), לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, סופחה בסרביה לרומניה, והרב צירלסון נתמנה לרבה הראשי של בסרביה כולה. הוא החל בהקמת מערכת חינוך חרדית מקיפה, החל מגילאי הגן, תלמודי תורה, ישיבות לצעירים וישיבות גבוהות. הרב צירלסון כיהן כראש ישיבת קישינב, ורבים מבוגרי מוסדותיו הפכו לימים לרבנים ולאדמו"רים. בנוסף לכך יסד בקישינב סניף של אגודת ישראל, הקים את הגימנסיה החרדית "מגן דוד", פעל למען רעיון הדף היומי של הרב מאיר שפירא מלובלין ועסק בלימוד והפצת תורה ברבים.

בשנת תר"פ (1920), לאחר שרכש הרב צירלסון ידיעה מקיפה ברומנית, הוא נבחר לשמש כסנטור בפרלמנט הרומני בבוקרשט. שנתיים לאחר מכן הוא נותר הנציג היהודי היחיד בבית הנבחרים. בתפקידו זה נקט הרב צירלסון בפעילות שתדלנית לטובת יהודי בסרביה. שתדלנותו אצל שר החינוך הרומני הביאה לביטול גזירת הממשלה להכריח את התלמידים היהודים בבתי הספר לכתוב בשבת. הוא התריע בפני חברי הפרלמנט כנגד האנטישמיות שפרחה ברומניה בשנים ההן, אך בעקבות התנגדות הצירים האנטישמיים נאומים אלו לא פורסמו בכתב העת של הפרלמנט, וכתוצאה מכך התפטר הרב צירלסון בשנת 1926 מחברותו בפרלמנט.

באותן שנים נמלטו רבבות יהודים מאוקראינה לבסרביה. השלטונות הרומניים החלו לרכז אותם במחנות לצורך גירושם חזרה אל מעבר לדנייסטר. הרב צירלסון פעל למניעת הגירוש, גייס תמיכה חומרית עבור הפליטים ולאחר מכן סייע להם להיקלט ברומניה או להגר לארצות הברית או לארץ ישראל.

לאחר הסכם ריבנטרופ-מולוטוב סופחה בסרביה לברית המועצות. הקומוניסטים, שהרסו את חיי הקהילה היהודית בקישינב, החלו להצר את צעדי הרב צירלסון, והציגו אותו בעיתונות הסובייטית כסוכן אנטי-סובייטי. למרות זאת לא נטש הרב צירלסון את תפקידו.

בשנותיו המאוחרות חיבר עוד שני ספרים "מערכי לב" ו"לב יהודה". מתוך הספרים ניכר שהרב היה עמוד ההוראה, שמאות רבנים מפורסמים מכל הגליל, ואף מארצות אחרות, היו פונים אליו.

הרב צירלסון נהרג במלחמת העולם השנייה ביום ראשון, י"א בתמוז תש"א (6/7/1941), בהפצצה אווירית שהונחתה על קישינב על ידי הגרמנים. הוא הובא למנוחות בבית העלמין הישן של העיר. בשנת תשי"א החליטו השלטונות להניח מסילת ברזל וגופתו הועברה למקום אחר בבית העלמין. לאחר שנים ספורות החליטה עיריית קישינב להקים במקום פארק שעשועים, וגופת הרב צירלסון הועברה בשנית. מקום מנוחתו הסופי הוא מתחת לאנדרטה הענקית שהוקמה על קברם של הרוגי פרעות קישינב.

הרב צירלסון הדפיס מספר ספרים תורניים בחייו והותיר אחריו מאמרים וכתבים רבים. חלק מהם פורסמו לאחר מותו על ידי תלמידיו בישראל ובארצות הברית.

מקורות: אהלי שם, חב"ד און ליין, חב"דפדיה.

לקריאה נוספת על פעלו של הרב צירלסון ראה:

ספר הגאון רבי יהודה לייב צירלסון, חייו ופעולתו

הישיבות ברומניה

י"א בתמוז: 65 שנה למותו של הרב יהודה לייב צירלסון הי"ד

אנציקלופדיה יהודית – דעת: יהודה ליב צירלסון

אתר דעת הישיבות ברומניה – אתר דעת, ויקיפדיה

אתר משפחת יורב

חכמי ישראל: רבי יהודה ליב צירלזון (תגים לדמות פרצופו) /דגלנו, המשך: ר' יהודה ליב צירלזון – תגים לדמות פרצופו המשך נוסף – ר' יהודה לייב צירלזון

הגאון ר' יהודה ליב צירלזאן זצ"ל –מאמר באידישע ווארט

הרב רבי יהודה לייב צירלסון – האיש ופעולו – לדמותו/ הקדמת הספר "לב יהודה", ירושלים תשכ"א