מאמר בשבח לימוד אגדות הש״ס / הרב מנחם זעמבה הי”ד

תמונת הרב מנחם זמבה הי"ד

והנה בענין עבודתו עבודת הקודש להגדיל תורה ולהרחיב קולה גם במקצוע זו של אגדה הוא ענין נשגב מאוד. כמו שאמרו חז”ל שמא תאמר למדתי הלכות די לי ת”ל כל המצוה למוד מדרש הלכות ואגדות. ואחז”ל באבות דר’ נתן פרק כ”ט כל מי שיש בידו מדרש ואין בידו הלכות,  לא טעם טעם של יראת חטא. ואמרו עוד דורשי רשומות רצונך להכיר את מי שאמר והיה העולם, למוד אגדה,  שמתוך כך אתה מכיר את הקב”ה. ואחז”ל דברי תורה שניתנו מלמעלה לא ניתנו אלא במידה וכו’. יש זוכה למיקרא ויש למשנה ויש לתלמוד ויש להגדה ויש זוכה לכולן. ואי’ במסכת סופרים פרק ט”ז, על הפסוק “פנים בפנים דיבר ה’ עמכם” וגו’. ארבעה פנים, פנים של אימה למקרא, פנים בינוניות למשנה, פנים מסבירות לתלמוד, פנים שוחקות להגדה. וכ”ה הגי’ בפסיקתא דר’ כהנא עיי”ש. ועי’ יבמות קי”ז ע”א כמים הפנים לפנים וכו’ ההוא בדברי תורה כתיב עיי”ש וברש”י ותבין.

וכבר רמזו ז”ל במדרש וישלח בפסוק “ויתן לך האלוקים מטל השמים ורוב דגן ותירוש” מטל השמים זה מקרא, ותירוש זה אגדה. ובספר מגלה עמוקות דברים נמרצים בסוד האגדה שנמשלה ליין. עיי”ש. ומכוון לדבריהם ז”ל במק”א יחיו דגן בתלמוד, ויפרחו כגפן באגדה. ובספרי האזינו “ודם ענב תשתה חמר” אלו אגדות שמושכין לבו של אדם כיין. ובחגיגה י”ד וכל משען מים,  אלו בעלי אגדה שמושכין לבו של אדם כמים. וכן ביומא ע”ה גד שדומה להגדה שמושכת לבו של אדם כמים.

ובדרשותי עמדתי ע”ז לבאר הבדל הדמיון שמדמים חז”ל את האגדה פעם ליין ופעם למים. וגם במה שביומא דימו חז”ל את היין רק לאגדה. ובספרי דרשו על הפסוק “ויאכילך את המן” וגו’ כי על כל מוצא פי ה’ יחיה האדם וגו’ אלו מדרש הלכות ואגדות עיי”ש ובספרי דבי רב. והארכתי בביאור מעלת האגדה להאיר עינא וליבא.  כלומר להכיר את הקב”ה ולהיות שפכי כמים לבך נוכח פני ה’ (תמיד ל”ב) ואכ”מ.

וראיתי חידוש בדברי הרב רבינו מלאדי זצ”ל בלקוטי תורה ויקרא דכתב דגם לדעת המג”א באו”ח סי’ נ’ ס”ק ב’ דאם אינו מבין לימודו, אינו מקיים בזה מצות תלמוד תורה, באגדה אינו כן דשם גם בלא הבנה, מקיים מצות לימוד עיי”ש. וזה חידוש במעלת האגדה.

וראיתי ברמב”ם פ”ג מחגיגה,  גרים שאינם מכירין חייבין להכין לבם ולהקשיב אזנם (לשמוע קריאת ההקהל) ע”כ. ואינו מובן דמנלן דין מיחוד זה דגרים ייצאו ידי חובה המצוה גם בלי הבנה. וחיוב הטף בישראל הלא הוא רק כדי ליתן שכר למביאיהם, אבל מנלן חיוב הגדול  כשאינו מבין, דאין בזה מצות לימוד.

ויתכן, דלכאורה קשה “גרך” דקרא דנאמר בהקהל,  באיזה גר מיירי, אם בגר תושב, מדוע יתחייב. ואם בגר צדק פשיטא דחייב. ועי’ באבן עזרא שכתב בפרשת וילך : “גרך”  אלו יתייהד. מבואר דפירש על גר תושב.

אמנם הצל”ח לסוכה תמה דלא מצינו חיוב הקהל לגר חושב, עיי”ש. והנה אי’ במכילתא משפטים יכול שונין ולא יודעים. ת”ל אשר תשים לפניהם, עיי”ש. ובזית רענן דמעכב שיבינו היטב, עיי”ש.

אבל לדברי הרב ז”ל בשו”ע הלכות תלמוד תורה סי’ ל”ד דבתורה שבכתב גם ע”ה מקיים מצות לימוד, עיי”ש. ברור דכוונת המכילתא הוא רק על תורה שבעל פה.

וכבר הובא ראיה לדברי הרב ז”ל מהך דכתב הר”י מיגאש בשו”ת סי’ צ”ג דתורה שבע”פ אינה מטמאה את הידים. ובשו”ת משאת בנימין סי’ ק’ הקשה דאם יש קדושה בתורה שבע”פ בזמן הזה דניתנה ליכתוב, מדוע לא מטמא את הידים. וע”כ הבדל יש בין תורה שבע”פ לשבכתב.  דבתורה שבע”פ בעי שיהיה מבין מה שלומד. ע”כ לא נכתבו אלא למכירין. ודמי להך דכתבו בתוס’ מגילה ח’ במגילה דגיפטית לגיפטים. דאף דנתנה לקרות ולכתוב באותו לשון, מכל מקום כיון דאינה כשירה לקרות אלא למכירין בה, אינה מטמאה את הידים. עיי”ש. וה”ה בתורה שבע”פ דנכתבה רק למכירין הלשון, אינה מטמאה הידים. מה שאין כן תורה שבכתב דמקיים מצות ת”ת גם בלי הבנה, שפיר כן מטמאה הידים.

ואף דיש לדון בזה, דתורה שבע”פ דנכתבה לכל בלשון התורה אינו דומה למגילה דנכתבה בלשון לועז. דשם החיסרון הוא במגילה עצמה, שאינה מגילה לכל, רק למי שמכיר אותו לשון. אבל תורה שבע”פ בעצמה הרי היא כתובה לכל אדם מישראל. והכל מחויבים בה. וגם, מי שאינו מבין, אין זה עליו פטור גברא, דהרי חובה עליו ללמוד ולהבין.  אלא דאינו מקיים מצות התלמוד תורה שבה בלי הבנה.

וזהו יתכן כוונת הרמב”ם ז”ל הנ”ל דגרים שאינם מכירין,  פי’ הקרא בגר צדק. וקא משמע לן, דאף דבעלמא בעינן שונין ויודעים. ואף בתורה שבכתב דלא בעי הבנת העניין כנ”ל, בעינן עכ”פ הבנת הלשון, מכל מקום, בהקהל גלי קרא דגם גרים שאינם מבינים הלשון מחויבים להכין ליבם ולהקשיב אזנם למען ישמעו וילמדו ליראה.  ואכ”מ.

והנה ראיתי כי הרחיב כ”מ מאוד בדברי אגדה בעניני מעשה בראשית. והנהני דבזה יש מעלה מיוחדה. כמו שאחז”ל כל המלמד את בנו ספר בראשית מעלה עליו הכתוב כאילו נתעסק ביצירת העולם. וראיתי בהקדמת הרמב”ן ז”ל על התורה דביאר הכתוב “ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם”, וביאר דלוחות האבן, יכלול הלוחות, והמכתב, כלומר עשרה הדברות, והמצוה, הם המצוות כולן עשה ול”ת, אם כן, כתיבה התורה הכוונה הסיפורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה לאנשים בענין האמונה. עכ”ל. האיר לנו הרמב”ן ז”ל, עיקר שם “תורה” היא על הוראה לאנשים, להעמידם בקרן אורה בעמודי האמת והאמונה, וזה ע”י הרחבת ספורי מעשה בראשית. ועי’ ברכות ח’ וקדושין מ”ט ע”ב מאי תורה, מדרש תורה. עיי”ש ותבין ואכ”מ.

והגם כי אחז”ל בחגיגה י”א ע”ב אין דורשין במעשה בראשית בשנים. וכן פסק הרמב”ם פ”ד מיסודי התורה הי”א, עיי”ש שכתב: וענין מעשה בראשית מלמדין אותן ליחיד. עכ”ל. אולם כבר הרי ביארו התוס’ בשס ר”ת, דמעשה בראשית הוא שם של ע”ב היוצא מפסוק בראשית ומהפסוקים שלאחריו. ועי’ ברש”י קדושין ע”א, וברש”י ע”ז י”ז,  ובפי’ הראב”ד ז”ל לספר יצירה פרק א’, ועי’ בשו”ת הרשב”א ז”ל ח”א סי’ ר”ב. ועי’ בזוה”ק תרומה ד’ ק”ט ובספר הליקוטים לרב האי גאון ז”ל ואכמ”ל.

והנני להאיר את כבודו בזה על השמטת משנה אחת בענין מעשה בראשית והיא במסכת כלים פי”ז מי”ד “ויש במה שנברא ביום הראשון טומאה. שני אין בו טומאה. בשלישי יש בו טומאה. ברביעי ובחמישי אין בהם טומאה חוץ מכנף העזניה וביצת נעמית המצופה” וכו’. וכל שנברא ביום השישי טמא עכ”ל. האירה לנו המשנה כי כל ששת ימי בראשית יש בכל יום למוד הלכה מיוחדת בטומאה וטהרה.

ובחידושי הארכתי בישוב דברי הרמב”ם דהשמיט משנה זו ואכמ”ל. ושמעתי רמז נפלא בשם היהודי הקדוש זי”ע, דאלו הימים הנזכרים במשנה דיש יום שיש בו טומאה ויש יום שאין בו טומאה, הם מורין על יום הכיפורים ויום הפורים. הכלל דיוהכ”פ לעולם ביום דאין בו טומאה. ויום הפורים ביום שיש בו טומאה. ולכן ביום הראשון שלישי וששי, דיש בהם טומאה, חל פורים ולא יוכ”פ. ולהיפוך בשני שאין בו טומאה, חל בו יוהכ”פ ולא פורים. אמנם ביום הד’ והה’ חלים שניהם, משום דבהם אין טומאה מהתורה, דכנף העוזניה וביצת נעמית מטמאין רק מדרבנן, כמו שכתב הרמב”ם והרע”ב, לכן יוהכ”פ דהוא מן התורה,  ומדאורייתא אין בימים אלו טומאה, יוכל לחול בהם. ולעומת זאת, פורים דהוא רק מדרבנן, ומלרבנן יש הרי כן בימים אלו טומאה, ע”כ גם פורים יוכל לחול בהם. עכד”ק.

ונראה דכיון ז”ל בזה ליישב הקושיא דתמהו למאי נפק”מ סידור זה של ימי הבריאה, אם נברא בהם דבר המטמא או לאו. ולכן פי’ דנפק”מ סידור לקביעה דירחא, דכתב רש”י ז”ל בפסחים נ”ח ע”ב דגם בשעה שקידשו ע”פ הראיה היו נזהרין שלא יבואו תרי שבא בהדי הדדי. וכ”ה בר”ה ב’. עיי”ש. ואי’ בתקוני זוהר דפורים יוס כיפורים עיי”ש. אך ההבדל שבשניהם הוא עפ”י המדרש פר’ חוקת “מי יתן טהור מטמא לא אחד” מרדכי משמעי, עיי”ש. גילו לנו חז”ל דפורים הוא יום טהור מטמא. אולם יוהכ”פ אי’ בתנא דבי אליהו, ימים יוצרו ולא אחד בהם, זה יוהכ”פ לישראל. ופי’ בסה”ק דהוא כולו במקום טהור,  של אחד, ע”ד שאחז”ל בקדושין מ’ ע”ב, צדיקין נמשלין בעוה”ז שכולו עומד במקום טהרה וכו’. על כן ביוהכ”פ דישראל כולם צדיקים ודומים למלאכי השרת, בעי יום שכולו במקום טהור. אבל פורים הוא טהור מטמא כנ”ל. וזהו הכוונה דקביעות יוהכ”פ הוא רק בימים שאין בהם  טומאה. והיפוכו לפורים, דהוא טהור מטמא, הוקבע ימים שנברא בהם טמא, ונעשה טהור מטמא ע”י מרדכי היהודי, כמו שאמרו חז”ל באסתר רבה אל תקרי יהודי אלא יחידי, שייחד שמו של הקב”ה כנגד כל באי עולם. עיי”ש. וכן הא במדרש חוקת מי יתן טהור מטמא לא אחד, זה מרדכי.

וראה במתניתין דמגילה ב’ ע”א חל להיות בשני וכו’. והלא בשני אין בו טמא. אבל בירושלמי פ”ו דמגילה ה”ב אמר ר’ ייסא לית כאן חל להיות בשני, דאם כן יום הכיפורים בחד בשבתא, לא קבעי תרי שבתא הדי הדדי עיי”ש. וזה מכוון כדברי הזוה”ק. ובדרשותי העמקתי בהבנת ענין זה, ועת לקצר.

(מתוך הסכמתו לספר ילקוט נחמני מאת נחום בריינר מלודז’ – הובא גם בחידושי הגרמ”ז. ועיין בתורה שלימה שכתב שהספר ילקוט נחמני מבוסס כמעט כולו על ספרו תורה תמימה, והביא בשם הרב זמבה שלא ידע על כך בעת כתיבת ההסכמה, ושיש לפרסם שיש כאן זיוף מגונה, על מנת שתהיה כפרה למחבר ילקוט נחמני, שהינו בעל תשובה)

—————

תולדותיו

ב”רבנים שנספו בשואה”, מובא שהרב מנחם זמבה (פראגר), נולד בוורשה בתרמ”ד,1884, ושם קיבל את חינוכו התורני. היה מעורה בכל התחומים של חיי הקהילה היהודית בוורשה, ובתרצ”ה, 1935, נבחר לוועד הרבנים של העיר. היה בגטו ורשה, וגם שם היה חבר בוועד הרבנים, ואף המשיך לכתוב חידושי תורה. הוא היה מן הרבנים האחרונים ששרדו בגטו. הוא עודד את ההתמרדות בנשק, ונמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטובה ולטראווניקי. השתתף בעריכת ליל הסדר שהתקיים ביום הראשון של המרד ערב פסח תש”ג, עם הרבנים יהושע השל גולדשלג,משה בֶּר מזדונסקה-וולה ואחרים, בבונקר ברחוב קופייצקיה 7. הבניין הפגז, ופתח הבונקר הוצת. בין הנספים היה גם הרב זמבה, שנקבר בחצר של הבית. בהשתדלות אגודת ישראל העולמית הועלו עצמותיו ארצה, ובראש חודש תמוז תשי”ח, 1958, הובאו לקבורה בירושלים.

תולדותיו הובאו במקורות רבים נוספים, ובהם: תולדות הגרמ”ז – מאת אהרן סורסקיחבדפדי”ה, אנציקלופדיה יהודית דעת,  ויקיפדיה, זכור, אתר כולל פולין, שבעים פנים (ישראל ארליך, תל אביב תשנ”ג, עמ’ 298).

 

מספר הצפיות במאמר: 76

לשבת זכור ולפורים / הרב יצחק ניסנבוים הי"ד
דרוש לחנוכת בית הכנסת / הרב יצחק פרזנצ'בסקי הי"ד

מאמרים דומים