סוד מצוות מחצית השקל / הרב מאיר אבוביץ זצ"ל
אמר רבי אלעזר כל המגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות, שנאמר וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ד' בכי ואנקה מאין עוד פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה, על כי ד' העיד בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך (סוף מסכת גיטין).
המאמר הזה מתבאר על ידי הרמז שמרמזת מצות מחצית השקל שמחויב כל איש מישראל ליתן בכל שנה בין דל בין עשיר, שמקורה ממה שציווה הקב"ה למשה, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם ונתנו איש כפר נפשו לד' בפקוד אותם, ולא יהיה בהם נגף בפקוד אותם וגו', שאף על פי שמשטחיות הכתוב נראה שרק בשעה שעוברים על הפקודים מחויבים ליתן מחצית השקל, אבל אם נחדור להבין מעט הצפון בטעם המצוה הזאת הכתוב בצדה נראה, שהיא מצוה הנוהגת תמיד ובכל דור ודור.
הכתוב מבאר לנו: שאימתי יוכל עם בני ישראל להיות בטוח להיות עם חי וקיים לעד בצביונו המיוחד בכל חליפות התקופות והזמנים, ולעמוד כצור איתן נגד כל המקרים והפגעים שיעברו עליו, ולא להינגף בצורי מכשול שיפגוש על דרכו. אם כל העם כולו יהיה חדור ברעיון זה, שרק זה שמביא שכלו, כישרונותיו, ועמלו, קרבן על מזבח האומה וקדשיה, וגם נכון הוא תמיד להקריב חלבו ודמו לצורך קיומם, יכול לבא במפקד העם הזה ולהקרא בשם ישראל. ולכן אם מביאים במפקד את אישי האומה, מחויבים כל הפקודים להביא איזה קרבן לצורך האומה וקדשיה, להורות בזה שהרעיון הזה תקוע עמוק בלבם, ונכונים הם למסור גם נפשם ומאדם בעד עמם וקדשיו אם השעה תהיה צריכה לכך. ולרשם בנפשם הרעיון הזה, נותן כל אחד מחצית השקל כופר נפשו, היינו חלק קטן מזה שבא לו בעמל נפשו, לצרכי האומה, והשווה בזה הדל והעשיר – מלבד הטעמים האחרים – לרמז בזה כי המחצית השקל הנתון הוא רק כפר נפש, משמש הוא רק לאות ולסימן כי מעמיד הוא הנותן נפשו לשרות האומה, והנפשות הלא שוות הנה אצל הדל ואצל העשיר.
והדבר מובן מעצמו שטיפוח וטפול תמידי דרוש, לעשות את הרעיון הזה קנין נפשי אצל אישי האומה, ולכן על כרחך שהמצווה נוהגת היא תמיד ולא רק בשעת מפקד העם. והשפעת המצווה הזאת נכרת היא במדה מרובה מאד אצל עמנו. עדה היא ההיסטוריה הארוכה של רבי רבבות מבני עמנו שמסרו נפשם על קדושת ד'.
וזהו סוד שיח חז"ל במגילה י"ג, דאמר ריש לקיש גלוי וידוע לפני הקב"ה שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו. והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים, שרק השפעת המצווה הזאת הנוהגת תמיד בכל שנה, טפחה הרעיון של מסירת נפש של כל אחד מישראל בעד כלל האומה. ורק תחת השפעתה מסרה אסתר נפשה להצלת האומה ולא הועילו שקלי המן ששקל לאחשורש לאבדם.
ולכן הוקצעו השקלים שבכל שנה רק לצורך קרבנות הצבור, לפי שגם המזבח והקרבת הקרבנות אחת מהתעודות שלהם היא לעורר על הרעיון הזה כי כל איש מישראל מחויב להרים תרומה מהונו, מאונו, מבינתו ומכל מה שחננו ד', קרבן בעד אלקיו תורתו עמו וארצו, ואין שום אדם מבני ישראל פטור מלהקריב איזה קרבן לד' תמיד על ידי פעולה טובה להרבות כבוד ד' ותורתו, שהרי אף מהעני שבישראל לא מנע הקב"ה היכולת מהקריב קרבן לד', והחשיב עשירית האיפה קמח סולת מנחת העני כמו שור פר שמקריב העשיר. להורות נתן בזה, כי לא נמנע הוא אף מאיש הדיוט משולל כישרונות מיוחדים וגם עני, להביא קרבן על מזבח דתו ועמו.
ואיזה קרבן יכול איש כזה להביא? הקרבן היחידי שאיש כזה יכול להביא, הוא, לחנך בנים נאמנים לד' ולתורתו, נוחים לבריות והולכים בדרך טובה. מנחת עני זאת חשובה היא הרבה מאד. אבל התנאי הראשי לחנוך טוב, הוא שהאב והאם יחיו בשלום ואהבה ויכבדו זה את זה. ובמקום שבין האב והאם, שוררות שנאה מחלוקת וקטטות אי אפשר שיתחנכו בנים טובים. נמצא מי שבוגד באשת נעוריו, שמטבע האדם לאהוב אותה ולכבדה, שעליה אמרו חז"ל אין אדם מוצא קורת רוח אלא מאשתו הראשונה, אם גם עם אשתו זאת אינו יכול לחיות בשלום, והמריבות והקטטות ביניהם מגיעות כל כך עד לידי גירושין בלי סבה חשובה שמרשית לגרש, מאיש כזה אין שום תקוה למזבח האומה שיהנה ממנו אף במשהו. איש שאיננו מוותר מקפריזיותיו נגד אשת נעוריו, איננו מסוגל להביא אף הקרבן היותר קטן לטובת אחרים. ואף מנחת העני שמביאים רוב בני אדם על ידי חייהם השקטים והישרים משולל הוא מזבח האומה מאיש כזה, כי גם הבנים המגודלים בבית כזה המלא מריבות וקטטות בין אביהם לאמם, משחתם בהם מום בם, ואם משפיעים על סביבתם היא רק לרעה להרעיל ולהשחית גם אחרים, וכי לא יפה אמר רבי אלעזר שהמגרש אשתו הראשונה אפילו מזבח מוריד עליו דמעות.
—
הרב מאיר אבוביץ זצ"ל נולד בשנת תרל"ה (או תרל"ו) בשניאדובה לאביו הרב ישעיה זצ"ל. מכל שמונת ילדי המשפחה, נותר רק מאיר, כבן יחיד. הוא למד בכמה ישיבות ובעיקר וולוזין וראדון, והיה מפורסם כמתמיד עצום. לאחר שידוכיו המשיך ללמוד עוד תשע שנים, כשאשתו מאפשרת לו להיות פנוי לעסוק בתורה בהיותה מנהלת חנות בעירם קינישין שליד ביליסטוק. הרב הוסמך להוראה בידי משה דנישובסקי אב"ד סלבודקה, הירש רבינוביץ אב"ד קובנה, ומלכיאל טננבוים, אב"ד לומז'ה.
הרב היה בתחילה רבה של העיירה דליטץ' שברוסיה הלבנה, ואחר כך רבה של לובטש עד לחורבנה של העיר במלחמת העולם הראשונה. עבר עם פליטי עירו לנובהרדוק ונשא על כתפיו את עומס הקהילה, בהעדר רב מקומי שם. העיר עברה מספר פעמים ידיים בין שלטון האדומים והפולנים, וכל חילוף שלטון הביא לנגישות וגזירות על התושבים. הרב היה עסוק וטרוד בהשתדלות אצל שליטי העיר והצבא לבטל גזירות ציבוריות ולהציל יחידים מעלילות ומאסרי שווא וסכנות מוות, ופעמים רבות סיכן את חייו לשם כך. הרב אף נאסר ונכלא עם אנשי בליעל שיכורים, בעקבות השתדלותו לשחרר לראש השנה וליום כיפור את היהודים שנתפסו לעבודות כפייה בידי האדומים. לאחר התייצבות השלטון מונה הרב להיות אחראי על חלוקת עזרה לכל נזקקי מחוז נובהרודוק, תוך שהוא נזהר לרשום חשבון מפורט על כל פרוטה שעברה תחת ידו וכשהוא מסרב לקבל עזרה לשיקום דירתו, כפי שהוצא לשאר התושבים, על מנת שלא יחשדו בו שנהנה מכספי ציבור.
למרות טרדותיו הרבות, המשיך לשקוד על תורתו, בעיקר בשעות הלילה המאוחרות.
בתרע"ט, 1919, השתתף באסיפת היסוד של המזרחי בליטא הפולנית, שהתקיימה בווילנה, ובוועידות שונות של התנועה שהתקיימו בפולין בין שתי מלחמות העולם. היה מן הרבנים שאחרי הוועידות הגליליות של המזרחי שהתקיימו בלובלין ובביאליסטוק בתר"פ ותרפ"א (1920, 1921) חתמו על קול קורא להצטרפות אל המזרחי. היה מקובל גם על אנשי אגודת ישראל. בנובהרדוק פעל למען החינוך הדתי הלאומי וייסד ישיבה קטנה בשביל ילדי העיר והסביבה, שבו הוא ראה משקל נגד לבתי הספר היהודיים החילוניים שנוסדו בעיר אחרי מלחמת העולם הראשונה. הרב השתתף באסיפות רבנים ואסיפות ועד הישיבות להחזקת ישיבתו.
כבר בשנים הראשונות לרבנותו עסק בהדפסת ספריו: ספר פני מאיר – ביאורים לתלמוד ירושלמי מסכתות שבת ועירובין , זכרון ישעיה – דרשות לביאור מקראות ומאמרי חז"ל (תרע"ב) וכוכבי אור – דרשות וביאורים באגדות חז"ל והדרנים על הש"ס (תרפ"ח). שאר פירושו על הירושלמי היה מוכן בכתב יד, ואבד בשואה. בסוף קובץ שיעורים חלק ב מובאים מכתביו.
ביתו היה בית ועד לחכמים, רבנים ובני תורה היו באים אליו לשוחח בדברי תורה, ובני ישיבות רבים באו לקבל ממנו הסמכה להוראה. הוא התעמק רבות בשאלות איסור והיתר או דין, וגם נכרים היו מביאים לפניו את סכסוכי המשא ומתן שלהם. הרב והרבנית הרבו בהכנסת אורחים, בגמילות חסדים ובעשיית צדקה.
הרב נפטר בז' בטבת תש"א, ונקבר בנובהרדוק.
בכ"ח בסיוון תש"א, יום לאחר פלישת הגרמנים לברית המועצות, נסוג הצבא האדום מהעיר ביום ח' בתמוז תש"א (3.7.1941) נכנס הצבא הגרמני לעיר והחל מיד בהגבלות על היהודים וברצח הדרגתי.
בנו הרב ישעיה יעקב ורעייתו מאריאשע נרצחו יחד עם ילדיהם רבקה, בלומה, העניע ובינימין. הי"ד.
בתו, הרבנית שאשקע אשת הרב יצחק וייס זצ"ל, נספתה עם בתם היחידה יענטע, הי"ד.
בתו, הרבנית מנוחה אשת הרב אליעזר גולוביצנר נספתה עם בתם אסתר'קע ביום י"ט בכסלו תש"א בריגא. הרב אליעזר גווע ברעה במחנה ריכוז בגרמניה. הי"ד.
מכל בני משפחתו שרדה רק ביתו פיגא רחל אשת הרב אלעזר שמחה בנו של רבי אלחנן ווסרמן הי"ד.
(מקורות: רבנים שנספו בשואה, הקדמת בת הרב לספר פני מאיר בהוצאת בעלה)
מקור לעיון נוסף: ספר לובץ' ודלטיץ' מעמוד 99 מדפי האתר
מספר הצפיות במאמר: 221
