דרוש לגידול בנים לתורה / הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד
ב"ה, ביסקוביץ.
דרוש לגידול בנים לתורה שאמרתי מוצאי שבת קודש פרשת תצוה בהאי שתא בשנת 'רפאות' לפ"ק שהיה חל ביום י"א לחודש אדר שהוא יום היארצייט של אדוני אבי מורי הרב החסיד המופלג המפורסים ר' דוב בעריל פרידלינג זללה"ח מזאמושטץ עיר חדשה יע"א (שנפטר במיבחר שנותיו בן ל"ו שנים, ביום י"א לחודש אדר שנת תרס"ד לפ"ק) בסעודת מלווה מלכא שהיה בבית המדרש שלי בפה בוסקוביץ יע"א.
איתא במסורה ג' פעמים 'ונשמע': 'נעשה ונשמע', 'ונשמע קולו בבאו אל הקודש', 'ונשמע פתגם המלך כי רבה (ועיין בספרים 'משמרת אלעזר', 'אור עולם' י"א ובש"ס). וכבר נשתברו בזה הרבה קולמוסין ואנסה גם אני בעזרת החונן לאדם דעת לומר בזה על דרך הפרד"ס, להבין דברי המסורה הלזה בהקדים מה שאמרתי לפרש הפסוק בתורה הקדושה בריש שמות, אשר יאמר כי הוא זה והיא 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו', אשר המפורשים מקשין בזה לדקדק א) במה שבתחילה נקראים 'בני ישראל' ואחר כך 'בני יעקב'. ב) בתיבות 'את יעקב' שנראה כמיותר. ג) במה שאמר 'איש וביתו באו', אחר שכבר נאמר שפרעה שלח עגלות עבור הקטנים, ומדוע כתב כאן עוד 'איש וביתו'?
ונראה לפי עניות דעתי לומר בזה, והיא דהנה ידוע שעיקר ירידת את נשמת האדם בעולם הזה צורך עליה, יכול להיות רק על ידי שמגדל בנים לתורה ויראת שמים, שבזה יתפרסם ויתגדל שמיה רבה ביותר לעולם ועד, כמו שראינו באברהם אבינו אשר נסהו ה' בעשרה ניסיונות וכו', ועל כל אלה בהגיע תור להודיעו חבה יתירה ולהראות לו אהבת ה' אליו, כדכתיב 'וה' אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה וגו' כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה", הלא לא נזכרו לו את כל ניסיונותיו ועבודתו במסירת הנפש לקדש את עצמו, אך זאת בלבד 'אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו לשמור את דרך ה". וכבר נודע הרבה מחז"ל המבטיחים שעל ידי זה שמגדלים בנים לתורה תזכה להעולם הבא, כמבואר בש"ס שבת (קכ"ז) ובפסחים (קי"ג). וגם על הנשים הלא עיקר זכיותם בזה הדבר, כמבואר בברכות (י"ז) הנהו נשיי במה זכיין, באקרויי בנייהו לבי כנשתא. ובסנהדרין (ק"ד) ברא מזכה אבא. וכמו שפירשו מאמר חז"ל 'צדיק וטוב לו' צדיק בן צדיק, כלומר שמניח אחריו בן צדיק, אז טוב לו גם לעולם הבא. מה שאין כן 'צדיק ורע לו', צדיק בן רשע, כלומר שהצדיק הניח אחריו בן רשע על ידי אשר לא חינכו לתורה ויראת שמים, ולכן לא יתנוהו מנוח גם שם, והדברים עתיקים.
ופירשו בזה מה שאמר הכתוב 'ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב את המות ואת הרע ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך', רצה לומר כי יש לפניך שני דרכים, האחד בעולם הזה וגם הטוב להעולם הבא, כמו שאמרו חז"ל 'למען ייטב לך' ליום שכלו טוב (בקדושין ל"ט), והשני 'את המות', וגם שם תשיג 'את הרע'. 'ובחרת בחיים' כאלו 'למען תחיה אתה וזרעך', כאשר תראה שגם בניך אחריך יהיו יראי שמים בדרך התורה והמצות, אז ייטב לך בזה ובבא, מה שאין כן אם בעצמך תהיה ירא שמים שומר תורה ומצות ואך בניך לא תגדלם בדרך זה, לא תהיה לך מנוחה מהם בזה ובבא, כי זה לך האות שגם אתה אינך אוהב ה' באמת, ואך תשמר התורה ומצות אנשים מלומדה. וכן הכתוב אומר 'ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך וככל מאדך', והסימן לזה אם באמת ובתמים תאהב ה', כאשר 'ושננתם לבניך ודברת בם' [*א*], ודרשו חז"ל 'ולא בדברים בטלים', כי אז אות נכון הוא כי גם אתה תאהב את התורה באמת ובתמים, ולכן יהיה התועלת בזה 'ודברת בם', תזכה לדבר בם, 'בשבתך בביתך', בעולם הזה, וגם 'בלכתך בדרך', בעולם הבא, כי אם תניח בן מקיים תורה ומצות או תחיה על ידו ולא תמות, כמו שאמרו חז"ל דוד שהניח בן כמותו נאמר בו 'שכיבה', ויואב שלא הניח בן כמותו נאמר בו 'מיתה'. וזה 'בשכבך ובקומך', כי כאשר תשכב תקום לעד.
ובעוונותינו הרבים בימים ההם בזמן הזה, שקמו עלינו 'אלה מתעי בני ישראל' עם 'הראשי חדשים' ו'אמות הרחמניות' אשר מרוב רחמנותם על בניהם להחזיקם בחדר על דרך ישראל סבא ביסודי התורה הנמסרים לנו מאבותינו לכל הפחות עד אשר יורש בקרבם אהבת התורה, ימהרו ויחטפו אותם מהחדר, באומרם כי אין שום תכלית בלימודים כאלו ובמה יתפרנסו את עצמם כאשר יגדלו, ולכן מבקשים תכליתים עבורם ולמדם לשון רומי ויון, ממלאים כרסם בלמודים כאלה עד שאין מקום להחזיק איזה לימוד ישראל ורגש קודש. ובספר חמש ידות כתב בזה שעל זה יוכל לומר שיפה המליץ ירמיה ז"ל לאמר 'ידי נשים רחמניות בשלו ילדיהן', כי מרוב רחמניותם עליהם לבקש תכליתם, על ידי זה נתבשלו תחת ידיהם והיו לברות למו, כי אוכלים בכל פה, לא נשאר להם שריד ופליט מתורת ישראל. וזה 'גם תנין חלצו שד הניקו גוריהן בתי עמי לאכזר כיענים במדבר', כי בזה מפרש הכתוב ההבדל שבין תנין ליענה. כי התנין כאשר צריך להניק ילדיו, ובאשר הדד שלו מכוסה בשריון קשקשים אשר לא לפי כוח התינוק להשיג החלב ולכן יחלוץ השד מנרתיקו למען יינק בנקל, מה שאין כן הבת היענה, מספרים הטבעיים כי הוא אוכל אבנים ושברי זכוכית וברזל, ובאשר היא רוצה בתקנת בניה הקטנים ולהרגילם גם כן במאכלים כאלה, תשבר להם שברי זכוכית לרסיסים דקים שיוכלו לבלוע אותם. ובאשר כי עודם קטנים וחום הטבעי עדיין מצער אצלם, לא יוכלו להתאכל במעיהם ועך ידי זה ימותו הרבה בעודם קטנים. והמגדלים היענות עבור הנוצות, שומרים תמיד את האמות לבל ילעיטו להם מאכלים רעים שאינם לפי כוחם כידוע. וזהו שאמר הכתוב נגד ילדים מגודלים כאלה ויתנו כתף סוררת לכל קדשי בני ישראל ונשארו ערומים מכל רגש לאומי, ואינם יודעים בין ימינם לשמאלם בכל ספרות ישראל. וזה שמתפלא המקונן 'גם תנין חלצו שד' להניק את גוריהם לפי כחם אשר יוכלו שאת, מה שאין כן 'בת עמי לאכזר כיענים במדבר', כי מלעיטים את ילדיהם בסם המוות, אשר מרוב הרחמנותם ממיתם אותם בעצמם מיתה רוחניות. וזה בא ממה שאין להאבות בעצמם האמונה האמיתית כי ה' צבאות, והוא כינוי תמיד לצבאי צבאות שברא בעולמו, על דרך הפותח את ידו ומשביע לכל חי רצון והזן ומפרנס מקרני ראמים עד ביצי כנים, האם אינו יכול לפרנס גם אותו כאשר יקבל עליו עול התורה ויראת שמים.
ומה טוב הוא מה שכתב בזה בספר דרשות הרבי"ל לפרש המאמר חז"ל (בסנהדרין ק"ב) שאמרו שאין פקודה שאין בו מן העגל. והוא כי התורה נצחית, וכמו במעשה העגל שהיה מנסה ה' יתברך אותם 'לדעת הישכם אוהבים' וכו', כי לו רצה ה' יתברך היה משלח אח משה רבינו עליו השלום לרדת מן ההר יום אחד קודם, ולא להמתין עד אשר יעשו את העגל ואחר כך לומר 'רד מהר מזה כי שחת עמד' וגו'. וכל עין בוחן יראה בזה שהקב"ה רצה לנסות אותם אם יעמדו בניסיון קשה כזה 'כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו'. ונשארו במדבר נשים וטף באין מנהל ומורה דרך ובלי מזון ומחיה, וכי כל הנהגתם עד כה על ידי ניסים ונפלאות שנעשה על ידו, ומאחר שנעלם מהם וחשבו שכבר איננו בעולם ונשארו כספינה בלב ים, עלול לכל מפגיע וסכנה, כי יתכן כמו שכתב הרמב"ן שלא נודע לכל שלסוף ארבעים יום יבוא, ומצאו את עצמם במצב קשה למאוד לא לחזור למצרים ולא ללכת הלאה. ולכן רצו להשליך התכשיטין מאזני נשיהם בניהם ובנותיהם ולהשתחוות לעגל הזהב ולבקש להם תחבולה איך להיחלץ מהמיצר. וכן בכל דור ודור נמצאים אנחנו בניסיון קשה כזו שרחוק מאתנו מנחם ולא ידענו מתי קץ הפלאות ונמצאים במקום סכנה, ובכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו ומקבלים [יתכן וצ"ל: ומקפחים?] מאתנו כל מקור הפרנסה ונחשים ועקרבים מזה וחיות רעות מעבר מזה, ועל ידי זה נמצאים גם בכל דור ודור ערב רב כאלה אשר נלאו נשוא לעמוד בניסיון ומשליכים מעליהם כל התכשיטין והמידות המצוינות אשר נצטווינו בהם בנות ישראל וילדי ישראל בכל מקומות פזוריהם משנות דור ודור, ועתה רוצים להשתחוות רק לעגל הזהב, לתת את בניהם להיות רופאים ומהנדסים ואת בנותיהם לאנשים כאלה הרחוקים מדת ישראל ולומר אלינו 'אלה אלקיך ישראל', כי רק ההשכלה והלימודים יוציאו אותנו משעבוד לגאולה. ונתקיים בנו ממש התוכחה 'ישא עליך גוי מרחוק', כי על פי הרוב גוים כאלה מרחוק יביאו אותם, 'גוי עז פנים' 'אשר לא תשמע לשונו', כי האב מדבר יהודית והחתן והבנות מדברים אשדודית ולשון ליטה וצרפתיות. 'ואכל פרי בטנך', כי גיים כאלה כאשר אך יכניסם לבית ישראל, אזי יהפכו את כל בני הבית להיות כמותם, כופרים ואפיקורסים. 'והצר לך בכל שעריך עד רדת חומותיך הגבוהות' וכו', כי על פי רוב מרדיפות וחמדת להשיג גוי כזה ולהשתחוות לעגל הזהב, לתת את בתו לאיש כזה שזהב תועפות לו [*ב*] וכי בטוח הוא שיכול לפרנסה גם בלי עזרת ה' יתברך , על ידי זה יבואו לידי פשיטת הרגל להנושים, וגם החומות הגבוהה הבנויה לתלפיות תיפול ביד זרים אשר תימכר לשלם החובות אשר יצר לך בכל בתי המלווה שתאבד סכום האמנה שהיה לך, אף כי באמת הוא אך תוהו ובהו, כי גם העגל הזהב אינו בטוח כלל בפרנסתו בלתי עזרת ה' יתברך. האין זה ממש השתחוות לעגל הזהב, אשר נעשה מנזמי הזהב נשינו בנינו ובנותינו.
אך על כל אב ואם להבין ולהשכיל כי זה עיקר חיותם בזה ובבא במה שיתנהלו וידריכו את בניהם בדרך התורה ויראת שמים ויחזיקו אותם [*ג*] בבית המדרשות ובבתי הישיבות ליסודי התורה, כמאמר הכתוב 'אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי' (ירמיה לג). ולאי כל אדם זוכה להיות לו היכולת ליישב על התורה יומם ולילה. ועל כן יש היכולת ביד אלו לקיים זה במה שמדריכים ומגדלים בניהם לתורה ומצות, כמצינו בזוהר בראשית (ק"ד ב') במדרש הנעלם דאמר רבי יצחק כל המגדל בנו לתלמוד תורה ומוליכו לבית רבו בבקר ובערב מעלה עליו הכתוב כאלו קיים את התורה פעמים בכל יום. ועיין שם. ואין העולם מתקיים אלא בשביל הבל תינוקות של בית רבן (שבת קי"ט). ועל פי משל הם כמו הלאקאטאטיף במסילת הברזל כשהוא הולך מושך עמו את הוואגאנין המלאים ועמוסים במשאות כבדים הדבוקים אצלוכן כעת בעוונותינו הרבים אשר עול הפרנסה לא יניח לבעל הבית לקיים 'והגית' כנ"ל, ואין אנחנו רק כמו וואגאנים פשוטים, שאין לנו שום חיות (בעווענונג) בהעניין 'אם לא בריתי יומם ולילה חוקת שמים וארץ לא שמתי'. והם התינוקת של בית רבן הם האלאקאמאטופין שעל ידיהם גם לנו יש תקוה לילך ולהיות קיום בעולם. ועל כל אב ואם מוטל החוב הקדוש שבכל לב ונפש חפיצה ישתדלו לראות לדאוג באמת ובלב תמים בעד חינוך בנינו ובעד הצעירים בעודם בטל ילדותם לגדלם ולחנכם לתורה ולתעודה ולזרוע בלבותם זרע אמת ונטעי נאמנים שאפשר לזה רמזה התורה הקדושה במקרא קודש 'ראשית עריסותיכם תרימו לד", שזה רמז על תינוק המוטל בעריסה ו'עריסותיכם' לשון 'עריסה' (וייגעל) שצריך להרימו קדש לה' בראשית טל ילדותו, וכמאמר הכתוב 'בוקר ויודע ד' את אשר לו', ירצה עוד בבוקר לימי חייו צריך להתוודע ולהגלות אם יהיה קדש לה'. ו'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז', עוד כשהם עוללים צריך לייסד האמונה בליבם הרך, ואז תכה יראת שדי שורש בליבם. ויש לפרש ולבאר בזה מאמר הנביא 'הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל ומלאו פני תבל תנובה' (ישעיה כג,כה), ש'הבאים' ירמוז על הדור הבא, צעירינו, נשתדל להדריך בדרך הישר והמוסר, כי כך יציץ ופרח בישראל, אם עולליהם וכל בניהם לימודי ה'.
היוצא לנו מזה במילא חדא, שזה הוא כל עיקר הצלחת האדם כאשר יניח אחריו בנים עוסקים בתורה ומצות, וכמו שאמר הכתוב 'כי עתה לא יבוש יעקב וכו' בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו וכו' ואת קדוש ישראל יעריצו', וכשיניח בנים כהללו אז נוכל לומר [*ד*] שאף אחר מיתתו עדיין חי אתנו עומד היום וכמחז"ל (גיטין צ"ה) צדיקים במיתתן קרויים חיים (ואין עושין נפשות לצדיקים שדבריהם הם זיכרונם) ובכן ראיתי רשעים קבוצים, אל תקרי 'קבוצים' אלא 'קבורים'. ואם חלילה יניח בנים לא אמון בם, אזי נוכל לומר על אביהם של אותן הבנים שהוא קבר באדמה ולא שם לו על פני האדמה כמובן, מאחר שהבנים אינם הולכים בדרכיהם. וכמו שפירשו 'הצדיק אבד ואין איש שם על לב', רצה לומר מתי יוכל חס ושלום לומר על הצדיק הלשון 'אבד', הלא צדיקים במיתתם נקראים 'חיים', הוא רק כש'אין איש שם על לב'. אם אין מי שהולכים בדרכו והיה לוקח מוסר ממנו לעשות כמתכונתו, ממילא הלא אז נשתכח כמת מלב, ובצדק יוכל לומר עליו הלשון 'אבד' חס ושלום. והדברים עתיקים.
והנה אצל יעקב אבינו עליו השלום מצינו שדאג תמיד עבור בניו ויוצאי חלציו שיהיו שלימים ותמימים עם דרך ד' ועם תורתו, כמו שמבואר בחז"ל כאשר ביקש לגלות את הקץ ונסתלק ממנו שכינה אמר שמא חס ושלום פסול יש בכם, עד שפתחו כולם ואמרו 'שמע ישראל, כשם שאין בלבך אלא אחד, כך אין בלבינו אלא אחד'. ובספר חמש ידות פירש שזהו כוונת יעקב אבינו עליו השלום במה שאמר ליוסף בנו 'ועשית עמדו חסד ואמת אל נא תקברני במצרים ונשאתני ממצרים' וכו', אשר המפורשים הקשה מה זה הרעש אשר נתפעל יעקב אבינו עליו השלום מהבטחת יוסף שהבטיחו לשאת אותו ממצרים, האם היה ירא שלא יקיים צוואתו בענין קטן כזה? גם כמה שיש לדקדק על יתר לשון בכתוב, שמאחר שישאוהו ממצרים לארץ כנען, ממילא לא יקבר במצרים. וכתב שכוונת יעקב אבינו עליו השלום היה בזה, כמו שראינו שעיקר פחדו של יעקב אבינו עליו השלום בענין שלזרעו יהיה היראת שמים וקיום התורה לעד ולנצח היה על יוסף כאשר נפרד ממנו והיה במצרים מקום טומאה. ומה מאוד פג לבו כי לא האמין לבניו, כאשר באו והודיעו כי עוד יוסף חי, כלומר צדיק תמים הנקרא 'חי', כי רשעים קרוים 'מתים', וכי הוא מושל בכל ארץ מצרים, כי זהו תרתי דסתרי, עד אשר ראה את העגלות אשר שלח יוסף, אז 'ותחי רוח יעקב אביהם', ובודאי לא מן העגלות נתפעל יעקב, אך כמו שדרשו חז"ל ששלח 'כשפרשתי ממך למדנו פרשת עגלה ערופה', כי מזה הבין יעקב כי הוא עוד 'רד עם אל ועם קדושים נאמן', כי לא זכר לו המאכל שאכל אז או הבגד שלבש או משארי ענינים גשמיים שהיה בביתם, ולתת לו מהם סימן, כי אם מצאו דבר הלכה [*ה*] שבתוך כך הזכירו באיזה פרשה עסק עמו, ומזה סימן שדבר ד' זו הלכה יקר לו מכל. ואחר כך כאשר 'יקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף' ואמר 'אם נא מצאתי חן בעניך שים נא ידך תחת ירכי [ועשית עמדי חסד ואמת ] אל נא תקברנו במצרים'. הביאור ש'במצרים', הוא כמו על ידי מצרים, כמו 'אשר במאמרו ברא שחקים' עלי מאמרו, כלומר על ידי מצרים, כאשר הכנסת את עצמך ראשך ורובך בענייני שררה והנהגת המדינה, וצריך לך להדריך הבנים בלימודי הזמן כראוי במקום הזה לאיש כמותך, ואולי אחרי מותי ישחיתו את דרכם. ראה בני השמר והזהר לבל תקברני על ידי זה, כי אם חס ושלום תעזוב דרך ה', דרך הקודש, ולחצב לך ולבנך בארות נשברים, אז תקברנו לנצח, ודי לחכימא ברמיזא. וחבל על דאבדין והצדיק אבד כנ"ל. וכאשר הבטיח לו יוסף בשבועת אמונים בנקיטת חפץ כן אעשה כדבריך, אז 'וישתחו ישראל על ראש המטה' לברך את ד' על זה. וזהו הענין הגדול לבקשת יעקב ולהבטחות יוסף שהבטיחו לשאת אותו ממצרים, שהבטחה הייתה מבנו שילך בדרך ה' הוא ובניו אחריו, אשר על דבר זה אך נצטער אותו צדיק – וזה היה גם הענין והלשון של 'שים נא ידך תחת ירכי', כי לכאורה מה ענין הירך כאן, דבשלמה אצל אברהם שהשביע את אליעזר בברית מילה, שם הטעם יען שהוא מצות ראשונה ונתון נפשו עליה ונצטער, משום הכי היתה חביבה לו מאד. מה שאין כן אצל יעקב שנימול לשמונה, ומה גם לדברי חז"ל שנולד מהול (מדרש רבה בראשית שכל מי שנאמר בו 'תמים' נולד מהול) לא שייך כלל שבועה תחת ירכי.
אך הכוונה בזה כי כל אדם מחויב להשגיח על שני הענינים, כדרך שאמר עקביא בן מהללאל הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה, 'דע מאין באת', לזכור תמיד מי היו אבותך וחוס נא על כבודם, שהם היו קדושים וטהורים, והשתדל תמיד שלא לביישם, כי באם נהיית מפחותי ערך כי אז החרשתי כשתהיה איך שתהיה, אך באשר כי אבותך היו ממרומים המעלה אז החוב גם עליך להתדמות אליהם, לבל יגרע ערכך מערכם. [*ו*] וזאת שנית 'לאן אתה הולך', כי מעשיך יפעלו הרבה גם על צאצאי מעיך, כי מחויב אתה להשתדל שגם הם יהיה טובים. ואם תקלקל מעשך, אז תגרום שגם בניך ילכו אחריך בדרך עקלתון, ונחשב לך כאלו גם אתה תלך עמהם, וזה 'ולאן אתה הולך'. וזכור נא כי על שני העניינים 'אתה עתיד ליתן דין וחשבון'. וזה על ראשון ראשון, כלומר 'דין' אתה עתיד ליתן על אשר תבוא מגזע ישישים תלמידי חכמים יראי אלקים, ומדוע לא תלך בדרכיהם ונגרע ערכך מהם. וגם 'חשבון' אתה עתיד ליתן בנפשך, כי לו היית יחידי ואחריך לא ישאר שם ושארית, כי אז אתה עתיד ליתן דין אך עבור מעשיך, אך חשוב 'לאן אתה הולך', כי כל הנהגתך ואורחות עקלקלותיך יגיע גם לבניך אחריך דור אחד דור, ומעתה החשבון גדול מאוד, כי מי יודע עד כמה דורות ילך ויגיע דרכיך הרעים ומעשיך הלא טובים. ואם בשני רעיונות אלו יסתכל האדם תמיד להשגיח על כבוד אבותיו ועל הבאים אחריו, כי אם הוא יגרע מאבותיו אז גם בניו יגרעו ממנו, וכי על שניהם עתיד ליתן דין וחשבון, כי אז לא יבוא לידי עבירה. וזהו שביקש יעקב אבינו עליו השלום מיוסף הצדיק 'שים נא ידך תחת ירכי', כלומר זכור נא שאתה הנך מיוצאי ירכי. הסתכל תמיד מאין באת, כי בן מי אתה. וכן 'ועשית עמדי חסד ואמת', שגם את בניך תדריך באופן הרצוי בדרך הטובה והישרה, ובזה תעשה גם עמדי חסד ואמת, כדרשות חז"ל שחסד שעושין עם המתים הוא 'גמילות חסד של אמת', כי על ידי שתלך בדרך טובים, גם הדרך את בניך כן, כי אז תעשה עמדי חסד ואמת ולא תקברני במצרים, כנ"ל באריכות.
ובחידושי תורתי בסעודה שלישית בשבת קודש בפרשת חיי שרה, שאמרתי בעזרת ה' לפני המסובים בשולחני בבית המדרש שלי בפה, אמרתי על הפסיק 'וכל טוב אדוניו בידו', שאמרו חז"ל ששטר מתנה נתן לו, דהענין אינו מובן שטר מתנה זו מאי עבידתו, אם להראות בזה שלאחר מאה שנים הוא לבדו היורש אותו, הלא דבר זה ממילא מובן, מאחר שאין לו בנים זולתו ובוודאי הוא יורשו, כי ישמעאל נודע לכל כי הוא בן שפחה, וכבר גרשו מעל פניו. ואם נאמר שבחייו נתן לו כל נכסיו, גם זה איננו מן הנימוס על אברהם אבינו עליו השלום שיעשה דבר כזה שחז"ל חושבו להעושה כזאת מן השלשה שצועקים ואינם נענים (בבא מציעא דף ע"ה). וגם כל הענין מתנה, לא נוכל להבין. והטעם שאמרו חז"ל מדרש רבה כדי שיקפצו עליו לשלח לו בתם וכו', הלא אברהם אבינו נודע בעולם לאיש רם המעלה, נשיא אלקים, עשיר ובעל גמילת חסדים, ויצחק בן יקר כמוהו ותלמיד מישיבת שם ועבר הנודעת אז בעולם לראש שבת תחכמינו, ושלח אותו לארם נגהרים לקחת משם אשה מבית משפחתו, אשר לא נודע שמם בעולם, וגם לא בין העשירים יתחשבו, ומה זה חסר אברהם אבינו עליו השלום שלא ירצה להתחתן עמו עד אשר יפרוז נדוניא כזה לבנו וליתן לו את כל אשר לו. ומי לא ירצה להתחתן עם בן מלך כזה אשר קטנו עבה ממתנם גם בלא מוהר ומתן.
ואמרתי בעזרת ה' יתברך להבין זאת בהקדים מה שאמרתי מאז [*ז*] לפרש דברי המדרש בפרשת צו (וברש"י בפרשת השבוע) שאיתא וזה לשונו: שכל זמן ששרה קיימת היה נר דולק מערב שבת לערב שבת וברכה מצויה בעיסתה וענן קשר אל האהל, אשר כל הבא אל תוכו יתמה. ולפי עניות דעתי אפשר שכוונת המדרש להמליץ על שרה אמנו עליה השלום כך, דהנה מביאים בשם הגאון הקדוש הרבי ר' שמעלקי מניקעלשבורג זצ"ל לפרש בדרך מוסר ובאופן נחמד דברי חז"ל שבת (דף ל"ד) במשנה בפרק ב' שם, שלשה דברים צריך אדם לומר ערב שבת עם חשיכה, עשיתם ערבתם הדליקו את הנר וכו', אמר רב יוסף, הלכתא רבתא לשבתא. ופירש הזהר הקדוש זצ"ל דהנה 'אדם' הוא הנשמה כידוע, ביתו הוא החומר הגוף, 'בני ביתו' הם אברים וחושיו. 'ערב שבת' הוא עולם הזה. 'עם חשיכה' הוא הרגע שלפני המיתה. והיינו שצריכה הנשמה לומר בניחותא לחומר כדי שיקבלו ממנו אבריו וחושיו, הוי יודעים שבכל יום ויום הוא ערב שבת ואפשר שהיום הוא יום לפני מיתתי, ועוד יותר גרוע מערב שבת, כי ערב שבת ועוד יום ודאי חול, אבל אצלי יוכל להיות שעכשיו 'עם חשיכה', עד שאין חשיכה גדולה מזאת, שאפשר שהוא רגע אחד לפני מיתתי ומחר יבוא דבר מלכו של עולם ליתן דין וחשבון, לכן מבקשת הנשמה מבני ביתה 'עשרתם', היינו לא פגמתם בעשרת הדיברות, וקיימתם אותם, שכל התורה כלולה בהם. עשיתם העשר ספרות, ולא פגמתם בהם. 'עשרתם' העשר ספירות ולא פגמתם בהם. 'עשרתם' מה שחטאתם בעון קרי ונפרדו היודין משם הוי"ה ברוך הוא, כמו דכתב התבואות שור על פי נודע ספ"ת 'עשרתם' הייתם נזהרים לברך בכל יום מאה ברכות, היינו עשרת פעמים עשר ברכות. 'עשרתם', לא פגמתם בעשרה מאמרות שבהם נבראו שמים וארץ, שהורה בזה שמשלם לרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. 'ערבתם', היינו אף אם אתם קיימתם את כולם, מכל מקום אתם ערבתם בשביל שארי ישראל, כי כל ישראל ערבים זה לזה. 'הדליקו את הנר', היינו נך שבת העליון. וזהו רבי חנינא אומר 'חייב האדם', הוא הנשמה, 'למשמש בבגדיו', היינו בגד הנשמה כנ"ל. 'ערב שבת', היינו עולם הזה הנקרא 'ערב שבת', כלומר קודם שימות. 'עם חשיכה', שמא היום ערב שבת עם חשיכה כנ"ל, ויש לחוש שמא יוצא בעולם הזה בחטא. ולזה אמר רב יוסף במתק לשונו 'הלכתא רבתא', דזהו הלכתא רבתא לשבת העליון. ודברי פי חכם חן ושפתים ישק.
ובזה פרשתי המדרש הנ"ל שיש לומר שהמדרש שבחה לשרה אמנו עליה השלום שכל זמן ששרה קיימת היה נר דולק מערב שבת לערב שבת, היינו כנ"ל שעולם הבא דומה לשבת, ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. ושרה אמנו עליה השלום לא הסיחה דעתה אף רגע מלהכין את עצמה לעולם הבא, ואצלה היה הנר דולק מערב שבת לערב שבת, היינו כל ימי השבוע היא חשבה הדברים 'הדליקו את הנר', נר העליון, ודו"ק. כן מה ששבחה שהייתה ברכה מצויה בעיסתה, יש לומר על דרך 'עשרתם', שקיימה עשרתם וכנ"ל בשם הרר"ש זצ"ל, כי בטח קיימה הברכות חלה ושארי ברכות (כמו הסוברים שקיימו האבות כל התורה). כן מה ששבחה ב'ענן קשר אל האהל' יש לומר על דרך 'ערבתם', והוא בהקדים מה שכתב בהקדמת הספר 'מנחת אלימלך' מידידי עוז ומחותני הרב הגאון האב"ד מראחיב שליט"א, שכעת בעיר הקודש ירושלים תבב"א, בשם הגאון הקדוש בעל 'לקוטי מהרי"ל' זצ"ל לפרש המשנה 'דע לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון', רצה לומר שחוץ מזה שכל אדם צריך ליתן דין וחשבון עבורו, נוסף לזה יש בני אדם שצריכים ליתן דין וחשבון גם עבור אחרים שלמדו ממנו להקל באיזה דבר מנהג ישראל אן מצוה. יעיין שם. ולזה יש לומר שבצדק המליצה עליו המדרש שהיתה נזהרה מזה שחס ושלום שלא יהיה מה ללמוד ממנה לרע, וכל חפצה היתה רק לחנך בנה את יצחק, שמה כל מעינה והיתה יושבת 'באהלה' ככל כבודה בת' מלך פנימה, ולא היתה הולכות ברחוב, ולא הולכת מקושטת באיזה מאדע חדשה, ש'החדש אסור מן התורה'. וזה שהמליצה 'וענן קשר אל האהל', שהיתה כל כך נזהרה שלא יוכלו ללמוד ממנה חס ושלום לרע, כי היתה מכוסה 'האהלה', כמו בענן, וכדבר 'ערבתם' הנ"ל. ושפיר היא המליצה של המדרש בשלשה דברים הנ"ל, שהם מכוונים, כמו השלשה דברים 'עשרתם', 'ערבתם' 'הדליקי את הנר', כפי שפירש הרר"ש הנ"ל זכותו יגן עלינו אמן. ודו"ק כי 'קצרתי באומר'.
והנה רואים אנחנו בהמתנות שנתן אליעזר עבד אברהם לרבקה נזם זהב בקע משקלו שהם מכוונים לעניני היהדות ודרך התורה, כדרשות חז"ל עיין שם. ובקע לגולגולת ושני צמידים על ידי' עשרה זהוב משקלם, כנגד עשרת הדברות. ושני צמידים כנגד שתי לוחות. הורה בזה לרמז לה שכל עיקר עשרו ותכשיטים שלו, כאשר יקיים על ידיהם תורה ומצות הכלולים בעשרת הדיברות ומצות צדקה, שהיא כופר נפש, שנאמר בה 'בקע לגולגלות', ואז בכל אשר תפנה תצליח. ובטח היה הכל כפי כוונתו של אברהם אבינו עליו השלום. לזאת יש לומר שאחר שלאמנו שרה עליה השלום היו השלושה דברים הנ"ל, 'עשרתם' 'ערבתם' 'הדליקו את הנר' תמיד בזיכרונה, כפי פירוש הרר"ש הנ"ל, ובזה מדריכה את הבית, בחיים חיותה. וכעת במות עליו שרה, בטח היתה כל תקוותו של אברהם אבינו עליו השלום להעמיד הבית על תלו תלוי, אך באשת יצחק בנו שתהיה גם כן כשרה אמנו עליה השלום. לזאת נתן לו שטר מתנה בידו, היינו שטר (בל"א 'שטאטען') שכזה הזוג תקח עבור בני יצחק אשר 'מתנה' שתקיימו מעשרות תרומות נר הענן כנ"ל, שתהיה גם אצלה 'עשרתם' 'הערבתם' 'הדליקו את הנר'.
היוצא לנו מזה שעיקר להאבות עליהם השלום העבודה עבודת הקודש היה בענין הגידול בנים לתורה ויראת שמים, ואשר על ידי זה הצליחו בעבודתם ויצאו מהם שבטים גדולים כהללו. וכעת כשבאנו לזה יבין לנו הפסוק ב'ואלה שמות' הנ"ל, שזהו שמרמז לנו הפסוק 'ואלה שמות בני ישראל', רצה לומר מי גרם זאת שיהיו ה"ה השבטים שיהיה להם שמות בארץ 'בני ישראל', רצה לומר במדרגה הגדולה (כמו שכתוב בספרים ש'ישראל' הוא במדרגה הגדולה, ואינש הוא במדרגה קטנה), אף על פי 'הבאים מצרימה', במדינה טמאה כידוע, הכל היה הגורם 'את יעקב', הוא אביהם יעקב אשר כל גופו נפשו ומאודו היה אך להדריכם בדרך התורה ויראת שמים כנ"ל באריכות. וגם במה ש'איש וביתו באו', רצה לומר שכל אחד ואחד היה מדקדק על בני ביתו שחס ושלום אל יצאו מדרך התורה והיראה. וכמו שכתבו הספרים שמה שאמר משה רבינו עליו השלום לישראל 'ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו', כוונתו שאם אנחנו רוצים להתקיים בהדרך הישראלי ולעמוד על מעמדנו לבל ישטפנו המים הזדונים ולא תטבעו ולא תתבוללו בין אומות העולם, 'ואלה שמות בני ישראל', הוא 'עצתו אמונה', הוא שכל קיום וחיזוק שלנו תלוי אך ורק ל'בל תצאו איש מפתח ביתו' היהדות והלאומיות לעיין ולדקדק תמיד על בני ביתו ועל בניו ובנותיו הקטנים והגדולים שחס ושלום אל תפלו 'בעתו של נחש'. וב'החדש האסור מן התורה', ולחזקם הדוק היטב שידקדקו על מנהגי ישראל וטהרת המשפחה, ועוד ועוד כראוי על דרך ישראל סבא, כי אז יש תקוה כי תנצלו ותעברו בשלום הקריזיס האיומה, ולא יפלו בגורל עשו ללמוד במעשיהם הרעים. ולנו יהיה על ידי זה החיים והשלום העולמית ולא נמות חס ושלום. כן יזכנו לזה ולבא, כנ"ל באריכות.
אמור מעתה יצא לי לפרש להבין דברי חכמים וחירותם במסורה הנ"ל על צד היותר טוב, והיא דהנה אצל קבלת התורה מצינו שהקב"ה תבע מישראל שיתנו לו ערבים טובים שיקיימו את התורה, כי לא האמן להם. ועל זה השיבו ישראל 'נעשה ונשמע', הם יהיו ערבים טובים לנו, כי דרשו חז"ל (ילקוט רע"ו) שניהם בלשון עבר. אמרו ישראל להקב"ה ריבונו של עולם 'נעשה', כלומר יש לנו אבות הקדושים שכבר נעשה התורה על ידם. וחשב שם המדרש רבה את כל העשרת הדיברות שכבר קיימו האבות. וזה לא דבר חדש שחז"ל דרשו לשון 'נעשה' בסגול תחת השין כמו אם היה נכתב נעשה בקמץ, כי יש אם למקרא, כמו שדרשו על הפסוק 'נעשה אדם' בלשון עבר במדרש רבה בראשית, עד שאתם מדיינים זה עם זה כבר נעשה אדם. וכאשר מצא הקב"ה מגרעות גם באבות, ואמר להם 'ערבא ערבא צריך', אמרו ישראל 'בנינו יהיו ערבים עבורנו' (מדרש רבה שיר השירים פרק א). והכוונה בזה הערבות פשוט, כי אם אמנם אנחנו יכול להיות שלפעמים יקשה עלינו לקיים ככל הכתוב בתורה מחמת עול הפרנסה ורחיים על צווארנו, אך 'ונשמע', הלא יכולים אנחנו לשמוע הקול תורה יומם ולילה מאת בנינו, שנוכל לגדלם ולחנכם בדרך התורה והמצוות, כי הלא פטורים הם מטרדות הזמן. ועל זה נתרצה הקב"ה ואמר 'הם וודאי ערבים טובים', הדא הוא דכתיב 'מפי עוללים ויונקים יסדת עוז' (עיין כעין זה באריכות בספר דרשות הריב"ל כ"מ). נמצא לפי זה שבזכות התולדות לגדלם לתורה, קבלו ישראל התורה.
וזהו בהמסורה ג' פעמים 'ונשמע': 'נעשה ונשמע', היינו בעת קבלת התורה, שאמרו ישראל 'ונשמע', שזה קאי על הבנים, שקבלו עליהם לגדלם לתורה, שאם תזכור זאת שעיקר קבלת התורה היה על ידי שהבטחנו לגדול בנים לתורה כנ"ל, שכך על ידה יש קיום לעולם, כי 'אם לא בריתי… חוקת שמים וארץ לא שמתי'. וישתדל בכל גופו ונפשו ומאודו לגדל בניכם לתורה וליראת שמים אז 'ונשמע קולו בבאו אל הקודש', היינו אף אחר פטירתו בבאו אל הקודש יהיה נשמע קולו, היינו שיחשוב כחי אתני עימד אחר שבניו ילכו בדרכו שלקחו ממנו ולא 'ישכח' ולא יהיה נחשוב כ'אבוד' ו'מת' ו'נקבר' חס ושלום, כנ"ל באריכות. ואז ממילא 'ונשמע פתגם המלך כי רבה הוא', היינו שיהיה נשמע ה'פתגם', הוא דרך התורה ויראת שמים של 'המלך' מלכי המלכים הקב"ה, 'כי רבה היא', אף על פי שהיא רבה (כמו 'כי עם קשה עורף הוא' עין באבן עזרא) בדינים ובמנהגים רבים ועצומים, אחר שכל אב ואם יקבע וישרוש בלב בניהם מנוער ויזהר גדולים והקטנים בכל לב ונפש חפיצה שאף מנהג אבותינו לשנות איסור תורה הוא אצלינו כמו שכתב בחתם סופר יו"ד סי' ק"ז בסוף התשובה ואם יהיה לפעמים בנים כהללו ש'לא תדע לך היפה בנשים', כפירוש רש"י שחדל לו הרועה מלהנהיג אותם, 'צאי לך בעקבי הצאן', הסתכלו בפסיעות דרך שהלכו הצאן והתבונני בדרכי אבותיך הראשונים שקבלו תורתי ושמרו משמרתי ומצות, ולכו בדרכיהם. יעיין שם. ואך אותן הגבולים שגבלו הראשונים ואותו המסלה והדרך שהיגו אבותיך וסלקוהו מאבן ודרכו בה טיפות עולם, המה יביאוך אל הדרך הישר ולהרחיק אותך מחברתם ותלך לבטח עד נכון היום.
כן אוכל אני לומר על אדוני אני מורי ז"ל שכל ימיו דאג שיגדלו הבנים לתורה ויראת שמים. ודכירנא עוד כימי בחורתי כשהייתי עוד בר תשעה שנים שמעתי ממנו שהיה אושר לפני אחד מידידיו בבית המדרש שהוא רואה בחור אחד שיושב ולומד בהתמדה, שמאוד הוא מקנה לאביו שלו, יותר משהיו לו כל הון דעלמא. וכמו שברוך ה' כפי הנראה היו דברים היוצאים מן הלב, כי אף שהניח אחר פטירתו כלנו עדיין ילדים דקים וקטנים, עם כל זה הלא ברוך ה' כלנו מחובשי בית המדרש הננו. יש לי אח הרי הוא הרב הגאון החריף ובקיא עצום ורב החסיד וכו' ר' ישראל יחיאל פרידלינג שליט"א האבד"ק זאקשעוויק שליט"א (חתן הגאבד"ק קלימנטוב שליט"א), ואחותי הרי היא הרבנית הצנועה וכו' מרת פייגא זעלדי שתחיה שהיא אשת האי גברא רבה הרי הוא הרב הגאון המובהק פאר הדור המפורסים בעולם מוה"ר צבי יחזקאל מיכלזאהן שליט"א הגאב"ד מפלונסק שכעת בועד הרבנים בווארשא, וכן שארי אחי ואחותי גיסי וגסתי ובניהם ובנותיהם ברוך ה' מתנהגים בדרך התורה ועל דרך ישראל סבא. בזכות זה ימצא מנוחה נכונה בצל כנפי' השכינה וימליץ טוב בעדינו שיהיה לנו הרפואות והישועות הצריכים לנו ושיקום לתחיית המתים במהרה אמן כן יהי רצון.
הק' צבי הירש פרידלינג
אב"ד דפה"ק הנ"ל והגליל העורך והמו"ל הבאר.
[*א*] והוטב בזה מה שנמצא כתוב בשם החתם סופו ז"ל לפרש הפסוק 'ושננתם לבניך ודברת בם', היינו שתדבר על לב הבן דבוים היורדים חדרי בטנו ומשכיות לבבו לאמר – 'בשבתך בביתך' בהיותך עוסק בביתך ישראל, נאמן לדת התורה, תהיה 'ובלכתך בדרך', אפילו אם תוכרח לכתת רגליך למרחוק להביא לחמך, שומר דת תהיה 'בשכבך', אף בהיותך שחה לארץ ומושכב לעפר תחת עול המעיקים עלך, וכן 'בקומך' בעת אשר תקום על ויתנו לך שיווי זכיות עם בין אזרחי המדינות, יהודי נאמן לעמך ודתך תהיה. בעת אשר לחמך בחריצות מלאכת ידיך תביא, גם אז 'וקשרתם לאות על ידיך', למען תזכור כי עברי הנך וממעי יהודי מוצאך. ואם ממושכלת טרפך תביא, רופא, מהנדס, חוזה בכוכבים, עורך דין, כי תהיה אשר על ידי שכל המוח תשבע לחם, 'והיו לטוטפות בין עניך', גם שם תזכור כי יהודי הנך ושמירת התורה נצווה עליך. ואם בין סוחרי ארץ תשים מקומך ובחנות הוא משלח ידך גם אז 'וכתבתם על מזוזות ביתך', גם שם תרשום תוי דתך לטען לא ישכחו מלבך לבל תחלל שבתותיך ומועדיך והדלת תהיה סגורה על המזוזות. ואם בין יושבי שער הנך ובמקום המשפט מנת חלקך אז 'ובשערך', גם שם תכתוב את הדברים האלה, כי אסור לך לחלל דתך. ואם האב יטיף דברים כאלו על לב בנו אז לא ישכחו מפיו ויהיו חרותם על לוח לבו לשמרם בכל מוצאו ומבואו. ודברי פי חכם חן.
[*ב*] ונכון הוא לומר על אבות כהללו המליצה ששמעתי 'דזבון אבא בתרי זוזי', היינו שמוכרים חס ושלום את כל אמונת אבינו שבשמים בעד הגבורת הזוזים, רחמנא ליצלן – וכעין זה ראיתי גם כן בהערה מהספר 'דגל יהודה' שכתב כי לפעמים יקנה הבן במה שתומך ידי אביו, את לב האב. 'חד גדיא' (אלו בנים, כדברי חז"ל 'אם אין גדיים אין תיישים') אם יש לאב 'חד גדיא' בן, 'וחד גדיא' בת, ושניהם עובדים ומשתכרים, אז 'דזבין אבא' יקנה את לב האב 'בתרי זוזא', בעד שני השקלים שנותנים ולפעמים נכונים הבנים למכור את האב 'דזבין אבא בתרי זוזי'. ודו"ק.
[*ג*] והנה נמצאים אבות כהללו אשר בכל לב ונפש חפיצה רוצים להחזיק בניהם בחדרים, אך העניות והדחק הפרנסה, מעבירם על דעתם ועל דעת קונם שלא יכולים להיות מאמינים בהדברים שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה חוץ מתשר"י, ראשי תיבות: תלמוד תורה, שבתות, ראש חודש, יום טוב והוצאות ראש חודש, כל מה שמביאים התינוקות להרב שלהם בראש חודש, כמבואר בעטרת זקינים בשם הרב"ג מקראקא, וכן כתב המגן אברהם בסימן תי"ט כשם הב"ח. עיין שם. ושייך בשכר לימוד 'כל המוסיף מוסיפין לו'. ולהם יש לומר שאדרבה, יוכל להיות ה' יתברך ינסה אותם אם בעת צר להם, אם מאמינים גם כן בהשגחתו יתברך שמו, וכמו המשל המובא בשם הבעש"ט על הפסוק 'כי מנסה ה' אלקיכם לדעת הישכם אוהבים' וכו', משל למלך אדיר שביקש לנסות את עבדיו אם אוהבים אותו באמת ובתמים, ציווה עליהם לבוא להתעלס אתו ליום הכסא. ובאשר שהיה המלך חכם גדול בחכמת אחוזת עינים, הקיף את פלטונו בחומת ברזל ואחריו אריות ונמרים ונחשים צפעונים, ועוד חומת אש ומים. והנה הטיפשים ראו את כל אלה ונסוגו אחור וחזרו לביתם בפחי נפש. אך החכמים שבהם הבינו כי לא יוכל להיות שמלך כמותו האוהב את עמו ורצונו להשתעשע עמהם, איך יקיף את פלטונו במסכים ומבדילים כאלה. אין זאת כי אם אחיזת עיניים לנסות אותנו. והתחילו ללכת הלאה, והנה באמת אין שם לא קיר, לא דובים ולא יער, לא מים ולא אש. ואם כי בתחילה היה נראה להם שהוא רחוק מאוד, אך רק קבלו עליהם ללכת הלאה, נוכח לדעת כי קרוב הדבר מאוד, פן ה' יתברך מנסה אותנו, כאילו היה קיר ברזל מפסקת בינינו לבין אבינו שבשמים, ומקיף אותנו אריות ונמרים וחיות רעות, אשר רוצים לבלענו חינם, ובאנו באש ובמים ונראה לנו שרחוק ממנו מנחם משיב נפש וכי ה' יתברך חלילה הסתיר פנים ממנו. אך באמת הוא לנסות אותנו, ואשרי המחכה ויגיע לימים אלה. ומי שיש לו עיניים לראות יבין שהוא אך אחוזת עניים. ואם כי אכן אתה אל מסתתר, אך באמת דומה דודי לצבי, מה צבי ישן בעין אחת ומשגיח בשנייה וכי 'קרוב ה' לכל קוראיו'. ועל דבר זה מנסה הוא תמיד את האדם, הן במידת עשירות ועסקים מרווחים אם שומר שבת וכו', ולפעמים מנסה ביסורי עניות ולראות אם מחזיק בכל כוחו בניו לתורה כנ"ל. ודו"ק.
[*ד*] ודכירנא שעוד בימי בחירתי ראיתי בזה מליצה נאה מרב אחד הדורש נאה להבין את הב' מאמרים של רבי תנחום הבאים ביחד בש"ס שבת (כ"ב) אמר רבי תנחום נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה, ואמר רבי תנחום מה דכתיב 'והבור ריק אין בו מים' וכו' מים אין בו אבל נחשים ועקרבים יש בו, (אשר המפורשים האריכו למעניתם לפרש סמיכת מאמרים הללו ולגלות המסך הנסוכה על שני המאמרים). והוא בהקדים לבאר הכתיב (בשיר השירים) 'ועל פתחינו כל מגדים', שדרשו חז"ל במדרש 'זה נר חנוכה'. כל 'על פתחינו' ירצה מיד על פתח ומפתן העולם צריך להתחיל לחנכו להנער, ב'כל מגדים' ומיני מתיקה דברי תורה שמתוקים מדבש ונופת צופים. ותינוק שמתחיל לדבר חייב אביו ללמדו תורה. אמרו ז"ל 'זה נר חנוכה', צריך להדליק נר החינוך (דאם ליכט דער וועהע דאס ליכט דער ערציהונג) למען יאירו את חשבת ימיו. 'ואת עמלינו' אלו הבנים, נתאמץ בכל עוז להדריך אותם בדרכי התורה ויראה, כי זה כל תקוותינו אשר הדור הצעיר אשר יגדל אחרינו יציץ ופרח על שדה האמונה. וזה כוונת המאמרים הנ"ל אמר רבי תנחום נר חנוכה, זה 'נר מצוה ותורה אור', נר המאיר לתוך הבתים, שלא הדליקה להאיר להצעירים בטל ילדותם, שהניחו למעלה מעשרים אמה, ורמז שמניח ואיחר הדליקו עד שיהיה בו בן עשרים ומעלה, באמרו כי תחילה יגמור לימודי חול הנדרשים לחנוך, ואחר כך אשר יחזור מהאונווערויצעט ולמוד 'היהדות' באומר בי בנו בוודאי לא יסור מדרך המלך, מלכו של עולם. על זה אמר רבי תנחום השני מאן דכתיב 'והבור ריק אין בו מים' וכו', מים אין בו, אם אין בו תורה שנקרא 'מים', לא למד בילדותו, נחשים ועקרבים יש בו. דמה לימודי רעל וארסי הכפורה אשר שאב בקרבו בהאונווערזוטע (חכמת הבריטאניעש בו) וכבר עברו אותו מעבר לעבר ושווא יתנחם אביו ויתפאר כי בנו לא יעזוב ארחות אשר ודרך המוסר כי הניסיון היומי מכחיש זה, ויעיד אשר כל באיה לא ישובון.
[*ה*] ומה שדווקא דבר הלכה של עגלה ערופה שלח לו לסימן ראיתי בספר ילקוט הדרוש שהביא דרך צחות נחמד ונעים והוא 'בקצירת אומר' שלא יהיה קשה לאביו יעקב אבינו עליו השלום במה ששלח לו שיבוא הוא אצלו עם בני ביתו, הלא טוב ונכון יותר שיוסף ייסע אליו כדרך העולם ש'הראש' הוא העיקר ושארי אברי הגוף נגרים אחר הראש. ויעקב הלא הוא הראש לכל שבטי ישראל – ולזה מרמז לו הפרשה עגלה ערופה שבו מצינו כעין זו, שיש סברא שהראש יהיה נגרר אחר הגוף. והוא במתניתא פרק ט' דסנהדרין נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר מוליכין הראש אצל הגוף, דברי רבי אליעזר וכו' – ולכן כדי ליתן איזה טעם על מה הוא רוצה שיעקב יבוא אצלו, שלח לו הסימן שלמד אז פרשת עגלה ערופה להזכירו שבעת צרה רואים פעם שמוליכין הראש אל הגוף, וכן יעשה עתה שיעקב הוא הראש יבוא למצרים אל בנו יוסף. ודברי פי חכם חן.
[*ו*] וכמו שכתבו הספרים הקדושים על הפסוק 'וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי' וגו', כי מה מקום לפסוק זה בתוכחה, אך זה גם כן בבלל העונש במה שיזכיר להם בני מי הימה, כי לולא היו מבני פחותים לא היה כל כך העונשם גדול. ועתה כשאתם בני אברהם יצחק ויעקב, דור אחר דור, אבות ושרים ותמימין, איך נהפכתן לסורי גפן נכריה. והדברים עתיקים.
[*ז*] הוא בהספידי שנשאתי על אמי זקנתי הצדקת והצנועה המפורסמת וכו' מרת שיינדיל הינדא ע"ה (אם אמי הצדקת המיוחסת שתחיה לאויט"א) שנפטרה ביום כ"ח לחודש טבת שנת תרע"ט לפ"ק בזאמושטץ אשר כבר נדפס רובה ככולה ב'הבאר' כרך ב' חלק א' בסוף בשם מאמר 'זכרון עולם' ושם הארכתי קצת בענינים הללו גם כן. יעיין שם.
(הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד, הבאר, כרך ג, שנה ד, סי' צז)
מאמרו של הרב צבי הירש פרידלינג הי"ד המובא כאן למעלה, מבוסס על דרשה שנשא לפני בני קהילתו בסעודת מלווה מלכא בבית מדרשו בבוסקוביץ בשנת תרפ"ז (1927). המאמר עוסק בעניין החשוב של המשכת הנאמנות לחיי תורה ומצוות מדור לדור, מאב לבן, בתקופה בה רבו הבנים שנטשו את דרך אבותם.
מחמת חשיבות העניין פורסם המאמר בכתב העת שלו 'הבאר', וגירסה של מאמר זה בשפת יידיש פורסם בכתב העת של אחיינו 'אונזער גייטס' בעריכת אחיינו הרב ישראל דוב פירשטמאן הי"ד. בנוסף יצא המאמר לאור בשנת תרפ"ח (1928) בתוך ספרו של הרב פרידלינג 'תיקון עולם'. ספר זה ייוחד לעניין 'גודל החיוב לגדל בנים לתורה ויראת שמים שנפרץ בעוונותינו הרבים בדורינו אלה במדה מרובה'. הספר זכה להסכמות מאת גיסו הרב צבי יחזקאל מיכלסון הי"ד מוועד הרבנים לעדת ורשה, הרב חנוך צבי הכהן לוין אב"ד בנדין, הרב יוסף חיים זוננפלד רב ואב"ד מקהלות אשכנזים בעיר הקודש ירושלים, הרב ראובן בנגיס אב"ד קלוואריא, הרב אברהם יצחק הכהן קוק הרב הראשי לארץ ישראל ואב"ד בירושלים, הרב יהושע ליב צירלסון והרב אלימלך הכהן רובינשטיין מראחוב-ירושלים.
רקע היסטורי:
בעשרות השנים שקדמו לחורבן הקיום היהודי בשואה, הסחף מן הדת והמסורת הקיף כבר את כל רובדי החברה בפולין, 'ותורה הקדושה כספר חתום. רוח
גדולה באה בסופה וסערה ותגע בפינות הבית. בית ה' ואהלי יעקב. התורה והעבודה. יסודותיהם החלו להתמוטט ועמודיהם התפלצון. חולל תפארתה של תורה. צדיק נעזב וסר מרע משתולל. יראי ה' יתחבאו בנקרות הצורים. ישוחו וימעטו מיום אל יום ומעת לעת' (הרב צבי יחזקאל מיכלסון, תירוש ויצהר, עמו' 377). נדמה היה שאין אף משפחה שלפחות אחד מבניה או בנותיה סטה מדרך האבות. משכך, חשו רבים בחברה היהודית המסורתית את 'טראומת הסחף' שהטילה עליהם אימה וחשש מכך שסופה של החברה היהודית המסורתית נגזר. תופעה זו נעשתה לאחת הבעיות הנפוצות, הכואבות, המדאיגות והסבוכות ביותר, שדרשה את התייחסותם של הרבנים בפולין.
מלחמת העולם הראשונה הובילה למשברים ולשינויים במבנה המדיני, הפוליטי, החברתי והכלכלי של המדינות, שערערו את היסודות עליהם עמדו הקהילות היהודיות ושינו את יחסי הכוחות בקהילה היהודית. כתוצאה מכך, התעצם תהליך החילון והתגבר תהליך ההתגוונות של יהודי מזרח אירופה. בשנים שבין מלחמות העולם, משבר הדת הולך ומחריף ומלחמת שומרי הדת הופכת ממלחמת תנופה למלחמת מגן ומאבק למען הישרדותם של מבצרי הדת המועטים שעוד נותרו. גדרי הדת נפרצו, עוזבי הדת התרבו, והמאמצים להפוך מגמות אלו כשלו. הביטויים שרווחו בעבר, שהתאפיינו באופטימיות ובביטחון ביכולת להתגבר על המשבר, מפנים את מקומם לביטויים פסימיים ולהכרה שרק בידי שמים יוכל המצב להגיע לתיקונו ושעוד יבוא היום בו תורת ישראל תנצח את המערכה, על אף כל קשיי ההווה. רבני פולין, ובהם חברי ועד רבני ורשה, הוציאו קול קורא בו פרסומו את כאבם על מצב הרוחני של הדור, ההולך ומדרדר מידי יום, בעקבות המלחמה: "לב מי מאתנו לא יכאב וידאג בראותנו את המצב המעציב והשפל של עמנו תורתנו ודתנו […] ועתה איך ירדו פלאים! באה המלחמה הנוראה והרסה את מצב חיינו הרוחניים, חיי עם ישראל על תורתו ואמונתו. בתי המדרש והישיבות נתרוקנו, התורה מונחת בקרן זוית ואין דורש ואין מבקש, מבחר בנינו ובנותינו עזבונו יצאונו ואינם, עינם תלעג לאב ותבוז ליקהת אם תלעג למוסר רבותיהם ומסורתם ותבוז לתורת אמותיהם צניעותם וטהרתם. ובכל יום נגרע מחלקנו ומנחלתנו וממחננו והלכו ונספחו למנגדינו המבזים כל קודש, פורצי גדר התורה והמוסר ומלעיבים במלאכי אלקים ובוזי דבריהם".
במכתב שכתב הרב צבי יחזקאל מיכלסון בשנת תר"פ (1920) הוא מתאר את משבר הדת הקשה בתקופתו: 'הנה מצב אחינו בני ישראל בכלל מר מאוד רחמנא ליצלן בגליל הזה. ואם אין קמח אין תורה, לימוד התורה כמעט נפסק, ואין התורה גם בקרן זוית, כל הנערים והצעירים כולם […] הולכים את השקאליס שאין בהם שום לימוד הדת בעוונותינו הרבים'.
בנאום של הרב מנחם זמבה, מגדולי הפוסקים והרבנים בוורשה, בכנסייה השלישית של אגודת ישראל, בשנת תרצ"ז (1937), הוא ביטא את אמונתו בנצחיות התורה וקיומה וקבע שאף אם המאבק להשבת הנוער לדרך אבותיו ייכשל, אין להתייאש ויש להמשיך ולייחל לעזרה משמים, כי: "לנו העוז והכח להתגבר על כל חשכת ליל ולחכות לה' ולקוות לו על שאמר בסיני 'כי לא תשכח מפי זרעו'. זאת אומרת כי כל חושך אשר יכסה ארץ הוא אך רק אם הילד (נער ישראל) איננו איתנו, ואז במר לב נצעק ואני אנא אני בא! […] אם לא יהיה לב בנים אל אבות ויחוס נפשותם נמשך לאבותיהם כדת, כבר אבדו החיים את תכליתם ובאופן זה בלב אמיץ נאמר 'וחכיתי לה' וקויתי לו'".
רבי קלונימוס קלמיש שפירא הי"ד, האדמו"ר מפיאסצנה וראש ישיבת 'דעת משה' בוורשה, תיאר את השפעת הסביבה כאחת הסיבות העיקריות לפריקת העול של הנוער. הוא דרש מהאב להיות אחראי לפעול במסירות נפש ובאכפתיות גלויה. ודרש גם מהאחים, מהקרובים ומהמכרים להשתדל לתיקון המצב. הוא הסביר שהחינוך שהועיל בעבר אינו נותן מענה מספק בהווה, הואיל וכעת הנוער 'קם וחושב את עצמו לאיש בטרם בא מועדו… בעוד בו דעת מהופך ורצון בוסר ומר… גם שאיפותיו דעותיו והשקפותיו ממהרות להתפתח בעודן בוסר מרים וארסיים'. על המחנכים להתערב בשלבים המוקדמים 'להחיש להרכין את עצמם לאישיותו לאחוז אותו ולפעול בו קדושה טרם נתהפך לאויב'. הוא קרא למחנכים ולהורים להתאים את החינוך למאפיינים הייחודיים של כל תלמיד ובן ולהימנע מתהליך חינוכי המפתח אך ורק את הצד השכלי, שכן 'לא את השכל של התלמיד בלבד אנו מחפשים עתה, רק את כל התלמיד, את הנפש, רוח ונשמה של הילד הישראלי אנו מחפשים לקשרן בא-להי ישראל ויהיה יהודי חרד לדבר ד' וכל מאווייו אליו יתברך יהיו'.
מידע זה, ומידע נוסף על פעילותם של רבני פולין לטובת חיזוק קיום התורה והמצוות בקרב בני הנוער, הובאו בעבודת גמר בנושא "הרב צבי יחזקאל מיכלסון ומאבקו בתהליכי החילון בפולין", הנמצאת באתר ספריית הר הצופים למדעי הרוח והחברה, של האוניברסיטה העברית בירושלים.
ביתו היה בית ועד לחכמים, רבנים ובני תורה היו באים אליו לשוחח בדברי תורה, ובני ישיבות רבים באו לקבל ממנו הסמכה להוראה. הוא התעמק רבות בשאלות איסור והיתר או דין, וגם נכרים היו מביאים לפניו את סכסוכי המשא ומתן שלהם. הרב והרבנית הרבו בהכנסת אורחים, בגמילות חסדים ובעשיית צדקה.