הדרך לקניין תורה ולאהבת ישראל / הרב הלל אונסדורפר הי”ד
“הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה” (אבות א,יב). זקני חכמי ארץ ישראל דייקו שהנוסח אינו “אוהב את הבריות על מנת לקרבן לתורה”, כי אם כן, אין זו אהבה כלל.
אנו אוהבים כל יהודי מפני שאנו מצווים בכך. “ואהבת לרעך כמוך” הוא יסוד בתורה, ומצווה לאהוב כל יהודי כגופו. קיום מצווה זו המסורה ללב לא באה לאדם בקלות, וגם קשה לצוות על האדם שיאהב את זולתו! בשביל קיום מצווה זו יש לאדם לעבוד על עצמו, להרגיל את עצמו לשעבד את רצונותיו האנוכיים, כדי להגיע לקיים את המצווה בשלמות.
מתוך מאמץ לסלק לצדדים את כל המעיקים עליו מלקיים המצווה, האדם מגיע לדרגה עילאית של אהבת ה’. מתוך התבוננות בגדלות ה’ יתברך הוא מגיע לאהבת כל בריותיו. מתוך כך הוא רואה שהוא וחברו שווים. אין שום סיבה לא לאהוב אותו כפי שהוא אוהב את עצמו. להבנות כאלה מגיעים רק על ידי לימוד תורה.
מובא במדרש על אהרן שכשראה אדם עושה עבירה, היה מתחבר ומתקשר אליו עד שנעשה ידידו והיה מתנהג עמו שווה אל שווה. זה אומר לחברו “זה אהרן הכהן היה יודע שבליבי אינני כזה טוב כפי שהוא חושב עלי לא היה מתחבר איתי”, עד שמתבייש במעשיו ומתקן את מעשיו.
כל מי שמתבונן בהליכותיו אלו, רואה בזה כוחה של תורה ומתקרב לתורה.
זה יכול להיות ההסבר של “אוהב את הבריות ומקרבן לתורה”, בגלל שכך זה צריך להיות, ועל ידי דוגמה אישית שלו, “מקרבן לתורה”.
רואים בהליכותיו של הלל ש”דרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום”, ובזה הוא מקרב רחוקים.
הלל אומר – בדרך הלצה היה אומר: הפסוק “ואהבת לרעך כמוך” צריך לפרש כך: את עצמך אתה אוהב ורוצה בכל דרך אפשרית להטיב עם עצמך גם אם אינך מצווה על כך, את חברך אתה בוודאי צריך לאהוב , הרי אתה מצווה על כך.
“רבי חנינא בן חכינאי אומר, הנעור בלילה והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה, הרי זה מתחייב בנפשו” (אבות ג,ד). וכי למה החמירו אתו כל כך?
וכי מי ששנתו נודדת מסיבה כל-שהיא הוא חוטא? ואם הוא שומר לילה וזה פרנסתו? שמא בעל ייסורים הוא חס ושלום? שמא מחמת דאגותיו אינו ישן? שמא ההצלחה שלו או אי ההצלחה שלו, או של ילדיו, מדירה שינה מעיניו.
וכי המהלך בדרך יחידי ממקום למקום, מהכא להתם, פושע חס ושלום? אולי הוא הולך לדבר מצווה, אולי הלך לצרכי פרנסה, למה אם כן הוא מתחייב בנפשו?
ההסבר המקובל הוא, מפני שהלילה זמן למזיקים. מי שהולך לבד בלילה יכול חס ושלום להסתכן מהמזיקים. אין לך מציל ומגן מובטח יותר מלימוד תורה. אם היה לומד בדרך, היה תורתו מגינה עליו, ומצילה אותו מפני הפורענות.
בפרשת ואתחנן אנו אומרים בקריאת שמע “ושננתם לבניך, ודברת בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך” (דברים ו,ז). “והגית בו יומם ולילה” (יהושע א,ח), חובה על כל בר-ישראל ללמוד תורה. חובה ללמד ולשנן דברי תורה לילדיך.
וכי איך צריך לשנן דברי תורה לילדים?
רק על ידי כך שדיברת בם! אם האבא בעצמו לומד תורה ומדבר בבית דברי תורה, זה הנושא בעל החשיבות הראשונה בשיחת הבית. הילד הרואה את זה, גדל עם זה ושומע את אביו מדבר אתו בדברי תורה, מדי יום אף שואל אותו מה למדתם היום ובוחן אותו בסוף כל שבוע, הילד הזה מתחנן וגדל עם ההבנה, שזה מה שחשוב בבית וכל היתר הוא צדדי, כך אפשר לקוות שהילד גם ילמד “ושננתם לבניך, ודברת בם”.
ומה הגבול? כמה יש לשנן את הנלמד?
יש לשנן ולחוזר על מה שלמד עוד ועוד. עד שיבין, ולא רק עד שיבין, אלא עד שיזכור.
איסור גמור לגרום לשכוח את לימודו, כפי המובא בפסוק “כי אם שמור תשמרון את כל המצוה הזאת אשר אנכי מצוה אתכם לעשותה” (דברים יא,כב), אומר רש”י אזהרת שמירות הרבה, להיזהר בתלמודו שלא ישתכח.
אם הוא כבר מבין וזוכר, יש לשנן עוד ועוד עד שידע בעל פה. אם האדם יודע תלמודו בעל פה, הוא יודע פרק תהלים בעל פה, הוא יודע משניות בעל פה, הוא יודע גמרות בעל פה, אז יש לו מה ללמוד כאשר הוא נוסע בדרכים, או שהוא נעור בלילה, או נמצא במצב שאין לו ספר בהישג יד.
המדרגה הזו לא באה בין לילה, ואת זה יכולים להשיג רק על ידי יגיעה ועמל מתמיד של שנים, ובמיוחד בימי הבחרות.
כך גם מבואר בהלכות תלמוד תורה (ג,יג) אף על פי שחובה ללמוד תורה ביום ובלילה, אין האדם למוד רוב חכמתו אלא בלילה.
זה מה שהמשנה אומרת לנו!
“הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה”, זאת אומרת בשעת לימודו ובשנות לימודיו הטובים, דהיינו בצעירותו כאשר הדעה עדיין צלולה והראש עדיין פתוח, לא הכין את עצמו לכך שיהיה לו מה ללמוד בלכתך בדרך ובשכבך ובקומך, לא די שאין לו חומר על מה להרהר כשהוא שוכב חס ושלום וייסורים מציקים לו ויכול היה למצוא לעצמו מזור והקלה בלימוד משנה בעל פה על מיתת חוליו, אלא שאז מתחייב בנפשו שהתרשל להתמיד ולאגור תורה וחכמה באותן השנים הטובות שלו (בשבע שנות השובע) שהזמן עמד לרשותו, כל האפשרויות היו בידו, אבא אמא דאגו לסיפוק צרכיו ומחסורו, והדעת רחבה לקלוט דברי תורה.
עוד כוונה אחרת, בלכתך בדרך:
בפרשה הראשונה של קריאת שמע הכתובה בפרשת ואתחנן כתוב: “ושננתם לבניך, ודברת בם, בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך” (דברים ו,ז) – הכל נאמר בלשון יחיד, ומזה צריך להבין שמדברים אל האב, אתה האב תשנן ותלמד לילדך דברי תורה בכל מצב ובכל דרך.
בפרשה השנייה הכתובה בפרשת עקב:
“ולמדתם אותם את בניכם לדבר בם בשבתך בביתך” וגו’ (דברים יא,יט) בלשון רבים, אל מי הכוונה? למורים? למלמדים? אם כך היה צריך לכתוב “בשבתכם בבתיכם”? אלא הכוונה היא לאב, ואחר כך לילדים. התורה פונה לאב שילמד את ילדיו בכזו התמדה, בחשק והתלהבות ולשנן להם כך, שיהיה להם את הרצון ואת היכולת להמשיך ללמוד תורה בעצמם. כך אפשר להבין את סיבת הדבר שהתורה פותחת בלשון רבים ומסיימת בלשון יחיד…
בכל המצבים שאדם נתון בהם בטוב וחס ושלום ברע בצעירות ובזקנות, בעושר או בעוני, בבריאות או חס ושלום בחולי, אם מוקף בידידים או בודד, בהרחבת הדעת או בשפיפות, תורתו מגנה עליו ומשמרתו…
“הנעור בלילה, והמהלך בדרך יחידי והמפנה ליבו לבטלה” ואין בו תורה להעסיק עצמו בעת זקנתו, “הרי זה מתחייב בנפשו” שלא שנן דברי תורה במידה מספקת בימי בחרותו, ועתה כזקן מסכן יושב בטל ומוצץ את המקטרת ומשתעמם.
(הלל היה אומר, דברי תורה בעל פה שנמסרו בשמו, עמו’ 36-40).
הרב הלל אונסדורפר הי”ד, נולד בפרשבורג בשנת תרנ”ב (1892). לאביו הרב מרדכי אריה דומ”ץ ושו”ב בעיר גוטא. אחיו של הרב הלל היה הרב שלמה זלמן אונסדורפר הי”ד מפרשבורג, הרב הלל היה מחשובי תלמידי אב”ד פרשבורג רבי עקיבא סופר, ה”דעת סופר” ותלמידם של הרב יוסף צבי דושינסקי כשהיה רבה של גאלאנטא ושל רבי אלכסנדר הכהן שטיינברג. לאחר שנשא לאשה את הרבנית רבקה בת רבי חיים צבי רוזנברג, הם התגוררו בפרשבורג. בשנת 1919 הוקמה אגודת ה”מזרחי” בפרשבורג, והרב הלל שהיה בין פעילי האגודה סייע להתארגנות מחדש של אגודות המזרחי בכמה מערי סלובקיה, יחד עם ידידיו הרב משה אשר אקשטיין הי”ד ורבי יוסף אהרן פרנקל הי”ד מחבר הספר “בית מדות”. בכל האירועים הציבוריים ראו אותם ביחד, הולכים בדרך ומתפלפלים בתורה.
הרב הלל נודע כאיש אשכולות, חריף ובקי בתורה, העוסק בצרכי ציבור באמונה. בהמלצת רבו ה”דעת סופר” מונה הרב הלל בקיץ תר”פ לרב בקהילת לושוניץ שבסלובקיה, שם כיהן כאב”ד ור”מ. לאחר קבלת הרבנות הפסיק את פעילותו ב”מזרחי”. למרות שהרב דושינסקי תמך במועמדותו של הרב אברהם יעקב קאפל זינגר לתפקיד זה, הוא לא נמנע במכתבו מלהפליג גם בשבחו של הרב הלל אונסדורפר, וכתב:
“תלמידי חביבי מהו’ הלל אונסדורפר נ”י… לפני ימים ושנים למד אצלי, והי’ לו שכל זך וצח והי’ כלי מוכשר לתורה וטהרה ומאז עברו ימים ושנים וכמה פעמים עמד לפני וראיתי שעלה כמה מעלות בקודש, וגם נודע לי מתנהג הוא כראוי לת”ח ביראת השם, ורחוק הוא מהמחדשים.. ותלמידי הנ”ל כפי מה שהבטיח לי מחזיק בדרך המורשה… ראוי הוא לעמוד בראש עדה קדושה”.
משנת תרפ”ז היה הרב הלל מעביר שיעורים לחברת “צעירי אמוני ישראל” לנוער, בשבתות ובימי החול. בשיעורים אלו למדו הנערים במשך כשעתיים חומש, רש”י וגמרא. הרב היה גם מוהל זריז, שוחט ובודק, בעל תפילה מצוין בעל קול טנור מרשים, בעל מנגן, נואם בחסד עליון, בעל קורא מעולה ובעל דקדוק חסר פשרות. הוא הרבה לכתוב על סוגיות הש”ס, חידושי בהלכה ובאגדה, דרשות על פרשת השבוע ועוד. הוא התכתב בקביעות עם רבני דורו ובהם הרב דוד וועסעלי דומ”צ בפרשבורג, הרב יצחק שטיינר מיעמערינג, הרב משה אשר אקשטיין רבה של קהילת סערעד, הרב יחיאל באום מגוטה, הרב ברוך לעבעל סגן מנהל ור”מ ב”יסודי התורה” בפרשבורג, האדמו”ר רבי יצחק אייזיק וייס בעל ה”חקל יצחק” מספינקא, האדמו”ר רבי חיים אלעזר שפירא בעל ה”מנחת אלעזר” ממונקאטש (איתו היה נפגש מידי שנה במקום המרפא סליאטש למרגלות הרי הטאטארה), ר’ שמואל ויינגרטן לימים היה יושב ראש המועצה הדתית בירושלים, ועוד.
במשך לילות שלימים היה הרב הלל יושב בלשכתו שעל יד בית המדרש ומתקתק את מכתביו במכונת כתיבה, תוך שהוא שומר לעצמו לרוב העתקים ממכתביו. במשך שנים רבות נאגרו כתביו הרבים היו בתוך מזוודות עור וקרטונים שאוחסנו על גבי מדפים רבים בצמוד לבית מדרשו. בצוק העיתים נהרסו ואבדו כתבים אלו, וחבל על דאבדין. הרב הספיק להוציא לאור את הספר “מאורות אש” (תרפ”ז) מאת הרב שטיינברגר, והוסיף לו הקדמה משלו ובה מתולדות המחבר.
בתקופת השואה אגר הרב מזון מהשוק השחור לצורכי קהילתו, אף על הסכנה הרבה שבדבר. בכסלו תש”ג הוא חיזק את היהודים המפוחדים בצוק העיתים ואמר להם:
“מלאכת ‘הוצאה’ בשבת מורכבת משני חלקים, עקירה והנחה. אם לא בוצעה הנחה, אזי לא חייבים גם על העקירה. בימים אלו מלאים לבבות ישראל בצער רב על אודות ה’עקירה’ מהבתים, העקירה מהמשפחות, העקירה מה’היים’, העקירה מהקהילות, בתי הכנסת ובתי המדרש שב’שטעטלאך’. כל יחיד כל כך רווי בצרותיו וסאת יגוניו, עד כדי שבדרך הטבע איננו מסוגל לקלוט שה’עקירה’ אינה אלא חצי פעולה – בדרך ל’הנחה’ בארץ חמדה טובה ורחבה!”.
הרב גורש עם קהילתו לאושוויץ ומשם הוא נשלח למחנה הריכוז גינסקריכן, שם נפטר בז’ בטבת תש”ה. עד ראיה מסר לנכדתו כי היה עם הרב ברגעיו האחרונים ואף הביאו לקבר ישראל. רעייתו נפטרה במחנה הריכוז ברגן בלזן בכ”ד בניסן תש”ה.
לרב הלל נולדו שמונה ילדים, ארבעה בנים וארבע בנות.
* בתם חנה (נולדה 1919) ובעלה הרב חיים אליהו פלברמן רבה של נאג’-אידה, נספו בשואה עם ילדיהם יצחק-צבי ולאה לאחר שהוגלו מגטו קאשוי.
* בנם צבי (האשי) (נולד 1920) היה תלמידו של הרב יצחק שטיינר בישיבה ביעמערינג. בשנת 1938 עלה לארץ ישראל ללמוד בישיבתו של הרב דושינסקי בירושלים. הוא התגורר בתל אביב, ובמשך מספר חודשים נמנה עם רעייתו על מייסדי הישוב נווה צוף. במהלך מלחמת יום הכיפורים היה בנם ר’ הלל אונסדורפר (תשי”ב – י”ז בשבט תשנ”ג) חייל בנח”ל שלחם במוצב המזח. לאחר שבוע של לחימה עיקשת התקבלה נפל המוצב. התמונה של ר’ הלל בעת ההליכתו אל השבי, כשהוא צועד בראש מורם עם ספר התורה בידו, היא אחת התמונות הייצוגיות של אותה מלחמה. לאחר שחרורו מהשבי אמר “הרגשתי שחיי שנתנו לי במתנה, לא ניתנו על מנת לפתח את עצמי למען עצמי, אלא לפתח את עצמי למען הכלל. צריך לחנך את כל עם ישראל למצב של יותר קשר לארץ, יותר קשר למקורות והדברים האלה הולכים ביחד”. הוא התנדב לסייע בהקמת הישוב קשת ברמת הגולן, למד תורה מספר שנים ומונה לרב הראשון של הקיבוץ בית רימון שבגליל ולדיין בדיני ממונות. לאחר שנהרג בתאונת דרכים נבנה בית הכנסת החדש בקיבוץ על שמו ונכתב עליו הספר “הלל ממוצב המזח” מאת מנחם מיכלסון.
* בתם יהודית (נולדה 1921), אשת הרה”ח מאיר משה שפיצר, ובזיווג שני אשת הרב משה ניישלאס אב”ד שיכון סקווירא. נפטרה בשיבה טובה בניו יורק בשנת תשס”א.
* בנם הבחור אלכסנדר שמואל (נולד 1922), בחור חריף, כשרוני ומתמיד שלמד בישיבות שוראן ונייטרא, הוגלה למחנות עבודה באוקראינה ונפטר על סף השחרור.
* בתם שולמית (נולדה 1924), גורשה ונרצחה באושוויץ.
* בנם טוביה אונסדורפר (נולד 1925) למד בישיבה בקולטה. הוא שרד את השואה ועלה לארץ ישראל. בשנת 1942 כשגברו רדיפות יהודי סלובקיה, השתתף טוביה בארגון הבריחה היהודית אל מעבר לגבול. בשנת 1944 הוא נאסר וגורש למחנה ריכוז בהונגריה, אך ברח משם לבודפשט והסתתר תחת חסות הקונסוליה השוויצרית. כאשר הגיסטאפו הצליחו לעלות על עקבותיו ולתפוס אותו, הוא גורש למחנה ברגן-בלזן. לקראת סיום המלחמה תכננו הנאצים להטביע אותו יחד עם אסירים נוספים מהמחנה, בנהר אלבה, אך הוא וחבריו שוחררו בטרם עלה בידי הנאצים לרצוח אותם. בשנת 1945 עלה לארץ ישראל. בדרכו לארץ מצא טוביה ילד יהודי יתום בצרפת, טוביה לקח את הילד תחת חסותו, והביא אותו לארץ בתרמיל המסע שלו. הוא גר בחדרה, שם עבד כמדריך וכפועל במאפיות בשעות הלילה. מיום עלייתו לארץ הצטרף לארגון ההגנה ולקח בו חלק פעיל. מיד עם פרוץ המאורעות בשנת תש”ח התגייס לגדוד הראשון, גדוד ‘העמק’, בחטיבת “יפתח” של הפלמ”ח ושירת בעמק יזרעאל ובגליל העליון. ביום י”א בתמוז תש”ח (18.07.1948) נפל בשילטא אל בורג’ בעת נסיגת היחידה שלו מהקרב בלטרון. לפני שיצא לקרב זה בא טוביה להיפרד ממשפחתו, ואמר להם: “אפשר ויפלו רבים, אך כדאי הדבר, ובלבד שירושלים תהיה שלנו”. ביום א’ באדר תש”י (28.2.1950) הועבר למנוחת עולמים בקבר אחים בבית הקברות הצבאי בהר הרצל בירושלים.
* בנם אהרן (ארי) (נולד 1926) למד ב”יסודי התורה” בפרשבורג, שרד את השואה, וחיבר את הספר “בית הלל” לזכר אביו. בספר מביא המחבר תיאור של קורותיו בשואה, וכן לקט של דברי תורה ששמע בשם אביו, משרידי מכריו ותלמידיו. בראש ספרו כותב אהרן כי מה שנתן לו כוח להחזיק מעמד ולשוב ולברוח בתקופת השואה, היה רצונו לשרוד ולהודיע לעולם כי בית הוריו בלושונץ היה “בית של תורה, חסד, הכנסת אורחים, אהבת ה’ ואהבת כל ברואיו, בית של אהבת ישראל. בית שבו ה’שולחן ערוך’ לא היה ספר מאובק על השידה, כי אם מצפן לאורחות חיים. בטוב וח”ו ברע, בחול וביו”ט השולחן ערוך היווה ציר מרכזי סביבו סבב הבית. כזה היה ביתו של הענק ר’ הלל אונסדורפר זצ”ל זי”ע והרבנית האצילה שלו אמנו הצדקת, מרת רבקה בת נדיבים”.
* בתם מרים תמר (מירי) (נולדה 1928) שרדה את השואה ונישאה בשנת תשי”ד (1953) לרה”ח ר’ ישראל צבי הכהן פרנצויז, ששרד אף הוא את השואה. הם התגוררו בתל אביב, בטבריה ובירושלים.
מספר הצפיות במאמר: 374
ביתו היה בית ועד לחכמים, רבנים ובני תורה היו באים אליו לשוחח בדברי תורה, ובני ישיבות רבים באו לקבל ממנו הסמכה להוראה. הוא התעמק רבות בשאלות איסור והיתר או דין, וגם נכרים היו מביאים לפניו את סכסוכי המשא ומתן שלהם. הרב והרבנית הרבו בהכנסת אורחים, בגמילות חסדים ובעשיית צדקה.