דווקא בעת צרה ליעקב, בחשכת הלילה והאפלה, יאיר לנו אור תורה כעמוד האש / הרב אברהם יצחק פרלמן הי”ד
ברוך אלקינו שבראנו לכבודו והבדילנו מן התועים ונתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.
בתכלית הבריאה
ידרשו החכמים ויחקרו הנבונים בעיקר תכלית הבריאה בכלל ובתעודת האדם מבחר כל היצורים בפרט מה מטרתו ומגמתו בכל עמלו שיעמול תחת השמש ובמה יזכה דרכו על הארץ, במה ישביע נפשו השוקקה הצמאה והעייפה אשר לא תדע מנוחה ומרגע, כמאמר הכתוב והנפש לא תמלא. והנה מר שהורונו חז"ל הוא שתכלית הבריאה כולה שמים וארץ וכל צבאם הוא לכבודו יתברך שמו, וכמו שאמרו במסכת יומא דף ל"ח כל מה שברא הקב"ה בעולמו, לא ברא אלא לכבודו, שנאמר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו וכו'. ויצא לנו מזה, שחובת האדם בעולמו הוא לאחוז בכח מעשים שתולדותם זה הענין, והוא שכל קיומו בעולם יהיה מעין שיר הכבוד למלך הכבוד והקב"ה יתפאר בו. ואם תעמיק עוד בענין תראה כי מכיון שערך הכבוד ומושגו הוא לפי ערך המכבד והמתכבד, יוצא מזה מכיוון שהקב"ה שהוא בלתי גבול ובלתי תכלית, דורש מאת האדם לכבדו, אם כן הכבוד הזה הוא בלתי גבולי ובלתי תכליתי תלא דעת האדם להשיגו ולשערו ורק בהדבקו בתורת ד' שהיא כלי חמדתו יתברך שמו וראשית קנינו שקנה בעולמו, ובראשית ברא בשביל התורה שנקראת ראשית דרכו ואך על ידי שיחו והגיגו בתורה יומם ולילה, רק על ידי זה, יש לו להאדם תקוה ונוחם בעולמו. ורק זה כל האדם ובזה הוא משלים את הכתר, וכמאמרם באבות, אין כבוד אלא תורה. ומכיוון שהתורה היא רק מורשה לקהלת יעקב, הרי רק עם זו יצר לו ד' שתהילתו יספרו ורק לנו עם קדוש התעודה נתונה לזה, ולכן בגילה עצומה בחדווה נפשית, נברך ברמה מידי יום ביומו, ברול אלקינו שבראנו לכבודו. ובמה? במה שהבדילנו מן התועים, בזה שנתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו.
במעלת התורה
אשה יראת ד' היא תתהלל, זה דורו של ר' יהודה בר' אלעי (סנהדרין דף ב').
מתוך הסתכלות עמוקה ועיון חודר במאמרי חז"ל, מתברר לפנינו העיקר הזה עד כמה גדולה מעלת הדבקות בתורה עד שאין מדרגה למעלה הימנה. מתוך הפלגתם היתרה בשבחם של הדור שבו נפרץ לימוד התורה במידה רבה למאד, עד כדי מסירת נפש, ויחוסם אליו עד שהדור הזה עולה למעלה גם על דורו של משה ויהושע, מתגלה לפנינו העיקר היסודי, כי התכלית הנרצה וחפץ ד' בעולמו הוא רק הדבקות בד' ותורתו. וזה הוא פרי כל הבריאה כולה. ובא הסתכל בדבר, הרי דורו של משה זה דור דעה, הדור שזכה לראות בעיניו מחזות אלקים, הניסים והנפלאות, קריעת ים סוף, ירידת המן. זה הדור שגם השפחות זכו לראות מראות אלקים, מה שלא ראה יחזקאלי בן בוזי הכהן וכו' וכמדומה לנו שאין לך מדרגה למעלה הימנה. ואמנם כן, הלא רק לפניהם מחזות אלקים נגולו, וארובות השמים רק לפניהם נפתחו. והדור השני, זה דורו של יהושע, הדור שנכנס לארץ, שלחם עם הל"א מלכים וכבש ארצו מידם. זה הדור שראה בעיניו שלטון האדם בצבא השמים והכניעם לרצונו ופקודתו שמרו הקשיבו לקול המפקד ברמה שמש בגבעון דם. כמדומה לנו שאין להעלות על הדעת שיהיה מדרגה יותר רוממה הימנה, ובכל זאת חז"ל ברוח קודשם אחרת שפטו, עמדו על עומק הדברים וגלו לנו האמת הברור, שבכל רום מעלתם של שני דורות הראשונים עדיין לא הגיעו למדרגתם העליונה עד שהקב"ה יתפאר בהם. ויש לך דור אחרון בזמן וראשון במעלה, ודווקא משנות הגלות, מימות החושך והאפילה. זה הדור עולה הרבה הרבה, בלי שעור וקצבה, גם על דור דעה זה דורו של משה וגם על דורו של יהושע. ואיזה הדור? זה דורו של ר' יהודא בר' אלעאי, וכמו שדרשו בסנהדרין דף כ', מאי דכתיב שקר החן, זה דורו של משה ויהושע, והבל היופי, זה דורו של חזקיה. אשה יראת ה' היא תתהלל, זה דורו של רבי יהודא ברבי אלעאי. אמרו עליו, על רבי יהודא ברבי אלעאי, שהיו ששה תלמידים מתכסים בבגד אחר ולמדים תורה. ועכשיו הסתכל בדבר, בא וראה וחשוב, והתעמק חקר, מהו המושג של הדבקות בתורה, כמה נערך ענין זה בשמים, גדלה ורוממותה עד שגם הדורות של משה ויהושע, כאין וכאפס נחשבו כלפי דור זה שמסר נפשו על כבוד התורה ושקידתה. ואיזה דור של רבי יהודה ברבי אלעי.
גבורה ותפארת
חן ויופי! מהו חן? ומהו יופי? כל המבין דבר לאשורו יכיר לדעת כי החן באמת מתנת חנם. אין להגדיר בפרטיות טעמו של החן ואין להגבילו באיזה גורם לאותו החוט של חן מתוח על פני אותו האיש המחונן בחן. הרי לכאורה אין כאן יופי ואין כאן חכמה ולא מדות תרומיות וכיוצא בזה, חן יש כאן. ואמנם אין הקב"ה ותרן. אם האדם מחונן מהשגחה העליונה בחן בעל כורחו יש לו להאדם איזה גורם, איזה נקודה אשר למענה ובעבורה נתונה לו המתנה הזאת. נמצא כי החן הוא בלתי נתפס בגורם ממשי ורק הוא נמצא.
אבל היופי יש לו מציאות יותר שלמה ויותר ממשי, אבל גם הוא מציאות בלתי מתקיים בקביעות ממושכה ותמיד הוא במצב ארעי וזמני, ולרוב הוא תלוי בימי הנעורים רק או מסוגלים ביותר להמצא הקיים היפים שנותנים הברק החיצוני לתאר פני האדם. ומכיון מעברו על האדם רוב שנותיו ופניו נעשים קמטים קמטים, קמעא קמעא הולך וסר מאור פניו, והנוי והיופי הולכים ומסתלקים. וזה המשל. ועתה אל הנמשל. הנה התקופה הראשונה של עמנו העליה ממצרים, כל הנסים והנפלאות, קריעת ים סוף וכו' וכו' זה היה בגדר מתנה לעמנו מאוצר מתנת חנם. והמדרש ידוע מה שטען שרו של ים, מה נשתנו אלו מאלו, הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה ורק בחמלת ד' יתברך שמו על עמו ומשמרו את השבועה לאבותינו, וכדברי הנביא, כה אמר ד' מצא חן עמי במדבר וגו'. אבל אין לזקוף זה על חשבוננו אנו לומר משום גבורתנו, ואין שהקב"ה ותרן, ובטח נמצא בנו איזה מעלה נכונה במה שנבדלנו ממצרים, אבל זה היה משמש רק בבחינה של חן ויופי, כלומר, דבר שאינו קיומו תמידי וממושך, וזה מעין תפארת. אבל גבורה עצמית לא נראה בנו אז בדורו של משה ויהושע, ורק בדורו של רבי יהודא בר אלעאי, רק אז בגלות המר בחשכה ועלטה גדולה ונוראה, בקושי השעבוד, בעניות גדולה ונוראה, עד שקשה לפנינו ליתן מושג להדבר מציאות כזאת, ששה תלמידים מרכסים בבגד אחד, ובכל זאת היו לומדים תורה מתוך הדחק והלחץ הנורא הזה, זהו עז נפש וגבורה ואמיצות הרוח למעלה מגדר האנושי, תגבורת הרוח כזו שהיא בבחינת אשה יראת ד' היא תתהלל, ורק בדור זה הקב"ה מתפאר בו.
התורה בתור מבצר ומשגב לעמנו
אני חומה, זו תורה (בבא בתרא).
ההתחמשות וההגנה! כמו כל העמים שמתחמשים להגנה עצמית ללחום מלחמת קיומם נגד כל הקמים עליהם, כן עם ישראל מאז ומעולם, תמיד מצא הנחיצות לברא לעצמו האמצעים הנחוצים להגנתו והתחמשותו. ורק כזה נפלינו מכל העמים והלשונות, כל הגוים באים בכח החרב וכולם חיים וקיימים בהבל פיו ברכת יצחק שברך את עשיו בנו ועל חרבך תחיה, וירושה היא להם מעשיו אביהם, וזה שורש נשמתם וחייהם, ותמיד המה מתחמשים בכח האגרוף.
ויש שאנו שומעים שיחות העמים שחפצים המה להשתחרר מהברכה ההיא, ורוצים הם להקל עולם ממנה, רוצים המה להפטר ממשא החרב הזה, אבל באמת צביעות וזייפנות היא זאת להם. זהו שקר עולמי, שכבר עמדו עליו הנבונים והחכמים ובשום אופן לא ישתחררו מן הברכה ההיא שנתברך עשיו אביהם בה. ויעקב הגנתו בקולו, זה שנאמר בו הקול קול יעקב והידים ידי עשיו. וכמדרשם, בזמן שהקול קול יעקב, אין הידים ידי עשיו. גם ליעקב נחוצים כלי הגנה, וגם במדה יותר רבה, יען כי רבים קמים עליו. ומה רבו שוטניו מכל העברים ובכל הדורות ובכל הזמנים, ותמיד הוא נלחם בחרף נפש ותמיד הצליח בידו להחזיק מעמד. ומה כחו כי עז, מהיכן הירק הזה חי? להשאלה ההיא אך תשובה אחת היא, התורה היא מעוזו והיא מגינו, כי הם חיינו ואורך ימים ובהם נהגה יומם ולילה. ותיכף בהלך עמנו בגולה, תיכף נתחמשו בכח התורה, ויבנה וחכמיה היו הכלי זיין שלנו, האון והגבורה לנו בשנות דור ודור, כי מיבנה וחכמיה יצא לנו כל אוצר התורה והתלמוד. זה הספר שטמנו שאבנו חיים ואור. ויבנה וחכמי הוא כח המגין שלנו מאז ומעולם, ובכח יבנה וחכמיה, חיים אנו וקיימים גם היום, ורק בכח יבנה וחכמיה החזקנו מעמד עד היום. ובהעיפנו עין לראות כל הדורות החולפים הגלות הארוך והימים הרעים שחי עמנו ההרפתקאות, הטלטולים והנדודים, הגזרות והשמדות האינקוויזציאות של המדינות השונות, המסעות של ימי הצלב וכו' וכו' וישראל לא אבד בגוים והחזיק מעמד, הוא אך ורק בכח ההתחמשות של יבנה וחכמיה, וכמאמרם ז"ל, אני חומה, זו תורה, ושדי כמגדלות אלו תלמידי חכמים.
וממוצא דבר אנו שומעים תשובה ניצחת להחיצונים שבאים בטרוניה על העוסקים בהרחבת התורה ועל מדפיסי ספרים, ובאים וטוענים האם אין די לנו בהספרים הרבים שכבר הנחילונו הראשונים והאחרונים, ובפרט בדור הזה, שעמנו מתמוגג בים של דמעות, הצרות והתלאות, העניות והדלות שורר מכל צד, ואתם הרבנים אומרים שירה. ובזה יקפחונו בשאלות, ואנחנו נשיבם אמנם כן, זה כח ישראל סבא, בכל הדורות ובכל הזמנים, ודווקא בעת צרה ליעקב, דווקא בחשכת הלילה והאפלה, אור תורה יאיר לנו נתיב כעמוד האש. ובדורו של מרדכי הצדיק כשעמד עליהם המן הרשע להשמיד ולהרג את כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים, למד אז מרדכי לתלמידיו הלכות קמצה. כמו שאמרו במגילה, ודורו של רבי יהודה ב"ר אלעאי לנו לעינים שבל יפול רוחנו. הבה ונתחזק לד' ותורתו, וד' יעזור לנו.
המחבר
אברהם יצחק ב"ר טוביה פרלמן הי"ד, נולד בטלז בשנת תר"ן (1890) לאביו הרב טוביה. למד בישיבות טלז וסלובודקה. נשא לאשה את מרת מלכה לבית יפה. כיהן כרבה של סקודביל (שקודוויל) שבליטא, החל משנת תרע"ג (1913). היה מגדולי רבני ליטא בדורו.
בשנת תרפ"ח (1928) הוציא לאור את ספרו "פני אברהם", שו"ת, חידושים ובאורים בסוגיות הש"ס ובשיטות הראשונים וברורי הלכות ברמב"ם ז"ל ונושאי כליו ובד' חלקי השו"ע.
הרב נספה ביער פוזאי ב- 07.1941 , ויש מי שכתב שהרב ויהודים נוספים נורו למוות בידי ליטאים, זמן קצר לאחר הכיבוש הגרמני שם. ויש מי שכתבה בדף עד, שהרב נספה בתאריך15.9.1941 (כ"ג אלול תש"א).
מקורות: רבנים שנספו בשואה, דפי עד באתר יד ושם, ספרי זכרון ליהדות ליטא.
מספר הצפיות במאמר: 107
