ביאור להקדמת יראת חטאתו ("נעשה") לחכמתו ("ונשמע")/ "ברוך שאמר", הרב ברוך הלוי אפשטיין
ר׳ חנינא בן דוסא אומר: כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, חכמתו מתקיימת: וכל שחכמתו קודמת ליראת חטאו, אין חכמתו מתקיימת. הוא היה אומר: כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת; וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, אין חכמתו מתקיימת.
ועל דעתי אפשר לפרש כוונת המשנה בדרך פשוטה וסלולה מאוד, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו, והיינו שמקדים לעשות המצווה עוד טרם שחקר לטעמה, על דרך הלשון "נעשה ונשמע", מקודם העשיה ואחר כך הבינה (והלשון "ונשמע" ענינו ממובן בינה, כמו בפרשת מקץ, והם לא ידעו כי שומע יוסף (כלומר, כי מבין יוסף) ואין המעשה משועבד להבינה אז חכמתו מתקיימת, כי משתמש בחכמתו כלפי המעשים. אבל זה שחכמתו קודמת, והיינו שמתחכם קודם מעשה המצווה לחקור ענינה וטעמה, אז אפשר לו שלא יגיע בפועל למעשה המצווה, כי החקירה והספיקות ייגעו אותו טרם שיעשה המצווה.
וסמך לבאור זה מצאתי באבות דרבי נתן פרק כ"ב בזה הלשון, כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת כמו שכתוב כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע.
וגם אפשר לצרף לבאור זה את הכתוב בתהלים (קי"א) ראשית חכמה יראת ה׳ שכל טוב לכל עושיהם, שהכוונה, שהשכל (החקירה) יבא לאחד שעשה חובתו ואינו מעכב את העשייה, ועל דרך הלשון בתורה, תמים תהיה עם ה׳ אלהיך (פרשה שופטים).
ועפ"י זה יובן במס׳ שבת דף כ"א ע"א וע"ב באו כל דיני חנוכה. השמנים והפתילות וסדר ההדלקה ועוד, ואח"כ שאלו 'מאי חנוכה' וספרו ענין חנוכה ופך השמן וכו׳. ולכאורה היה צריך להיות להיפך, מקודם סיפור המאורע ואח"כ הדינים. אך בסדר זה באים לרמז, כי לעולם יקדים אדם למעשה את המצות בפועל ואח׳׳כ יעמוד על טעמיהן וענייניהן, וגם זה בכלל. נעשה ונשמע, והנה זה באור על דרך צחות ורמז.
ועל דרך זה תתפרש סיפא דמשנה זו, כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת. וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת. והכוונה, שעושה מעשיו עיקר לחכמתו אז חכמתו מתקיימת, כי משתמש בחכמתו כלפי המעשים. ומכוונים יחד, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו, והיינו, כי טרם שעושה חוקר הרבה לטעם המעשה שיעשה, ואז אפשר שיטעה בחקירתו וממילא יתעה בדרכיו. ועבירה גוררת עבירה.
מתוך הספר "ברוך שאמר"
—————————————————
הרב ברוך הלוי אפשטיין (תר"ך, 1860, בוברויסק שברוסיה הלבנה – תש"א, 1941, פינסק) נולד לרב יחיאל מיכל אפשטיין, בעל "ערוך השלחן", ולרבנית מיכל'ה אחותו של הנצי"ב מוולז'ין.
בגיל שלוש-עשרה החל ללמוד בישיבת וולוז'ין, ולמד שם חמש שנים, ונודע כעילוי מוולוז'ין. הוסמך לרבנות על ידי דודו הנצי"ב, ע"י הגרי"ד סולוביצ'יק וע"י רבנים נוספים.
לאחר חתונתנו, למד בבית חותנו, הרב אליעזר משה הלוי הורביץ רבה של פינסק, תורה ומדעים כללים. בהמשך למד באקדמיה למסחר ונתמנה למנהל בנק. לאחר פטירת חותנו סירב ר' ברוך למלא את מקומו, וכן סירב להצעות לשמש ברבנות פטרבורג ומוסקבה. אך הוא סירב והעדיף להמשיך בעבודתו בנק בפינסק.
בתרפ"ג-תרפ"ו, 1923-1926, שהה בארצות הברית כדי להכיר את החיים היהודיים שם, וכדי לאסוף כספים להוצאת ספרו הגדול "מקור ברוך". הוא התמנה שם למנהל קרן "עזרת תורה", והתפטר ממשרתו בשנת 1925.
הרב ברוך הלוי הצטרף לשורות "המזרחי" עם היווסדה. הוא פעל לחיזוק ההתיישבות בארץ ישראל. . כשפרצה מלחמת העולם השניה והאזור הזה נכבש בידי הרוסים, עזר לפליטים שבאו לפינסק מן האזורים שנכבשו בידי הגרמנים. הוא לא האמין בברית שנכרתה בין גרמניה לברית המועצות, ויעץ למי שיכול להימלט על נפשו. מכיוון שחשש שהרוסים יגרשו אותו למעמקי רוסיה התחמק מהם והחליף לעתים קרובות את מקום מגוריו. בשל כך לא קיבל מן השלטונות את כרטיסי המזון, וכך סבל מרעב קרוב לשנתיים. לאחר שהגרמנים כבשו את העיר ולפני הקמת הגטו שם, נפטר הרב בפינסק-קרלין בחורף תש"ב (1941) ושם נקבר.
במקביל לעבודתו, חיבר מספר ספרי ובהם את ספר "תורה תמימה" בה הוא עושה שימוש במקורות חז"ל בחריפות ובמקוריות רבה. במהלך השנים זכה החיבור לפופולאריות עצומה אך גם לביקורות חריפות.
מלבד חיבורו זה כתב גם את הספרים:
"מקור ברוך"- אוטוביוגרפיה; תולדות משפחתו; זכרונותיו על אישים בתקופתו; חידושים בגמרא.
"מקור ברוך" – על תלמוד ירושלמי.
"ברוך שאמר"- הלכות תפילה וביאורים על הסידור ועל הגדה של פסח.
"גשמי ברכה"- על חמש מגילות.
"נחל דמעה"- הספד על חותנו.
"שפה לנאמנים"- מאמר על לשון הקודש.
"תוספת ברכה"- חידושים על הש"ס.
"תוספת ברכה" – הוספות לתורה תמימה.
מתוך וויקיפדיה, מתוך אתר רבנים שנספו בשואה, ומתוך מאמר של יוחאי עופרן באתר גיליונות נחמה
על נסיבות פטירתו ראה: "רבי ברוך עפשטיין – בעל התורה תמימה: בירור נסיבות פטירתו", הרב שמריה גרשוני, ישורון כט, עמ' תתפה.
מספר הצפיות במאמר: 393
