עלינו לתקן, ולהרגיל את עצמנו שלא לדבר אחת בפה ואחת בלב, ויהיו פינו ולבנו שווין / הרב יצחק צבי קלוגמן הי"ד

הקדמה

יתברך הבורא ויתהלל היוצר, אשר דברני אל בית האוצר, ומכל בית אבי לקחני, לשמור ולעמוד על משמרתי. ואחרי רעש מצרות קול שמעתי, "ואתה פה עמוד עמדי"! והנה על משמרת הקודש נצבתי, וברכת "כשם" בשמחה ברכתי. ועכשיו זה שכרי מכל עמלי, אשר עמלתי בכל ימי חלדי, אשר שפל כמוני, נותן לפניכם היום פרי עמלי. ואף כי ידעתי את שפל ערכי, והרבה עלי ישומו, ובלצון פיהם ישאלו, מי זה הוא?… ויש אשר ינידו עלי בראשם ויתמהו, וכי הזה הוא?… הלא את זה ה"צבי", בין הנגידים תמיד ראינוהו, ובין הסוחרים הגדולים מצאנוהו, ולדורש ומחבר לא הכרנוהו, ועולם הפך ראינו… סוחרים-למחברים חלוף נתחלפו, ואפשר עוד עתים יבואו, אשר המחברים יקחו מקום הסוחרים ויעשירו, ומי יתן וזאת ראינו… את כל אלה ראיתי ודוממתי, ואליכם אישים נכבדים פניתי, הטו אזנכם לאמרי פי, ואל בקשת אחיכם תשמעו, ואל מצות חז"ל תקשיבו, ולכף זכות תדינונו, וחס ושלום בל תאשימוני, ולגאה ולכזבן אל תשימוני, כי ההכרח אלצני, והרדיפות הלום הביאוני, לשום בין המחברים קני. ועלי במרומים סהדי, כי מעודי ומעולם אין דרכי ליסר ולהפיל על אחרים אשמתי, ולהוכיחם על עווני וחטאתי, ואת דברי חז"ל ידעתי; הקשוט עצמך תחילה זכרתי, ומהיות אינו נאה מקיים יראתי, על כן גם את פה קדוש שאלתי, והסכמתו נתן עמדי… ועלי במרומים סהדי, כי אלו הביאורים רשמתי רק בשבילי ובעדי, בפנקס היומן שלי, אשר כל מאורעותי שמה נרשמו, למען תהיה לעד לי, ובזמני העוצב להזכירני את אשר לעשות לי, כל ימי היותי על אדמתי. וגם לבניי אחרי אלו, יהיה להם תוכחת מוסרי, למחיה ולמשיב נפשם ונפשי. ואם דורותי אחרי יזכו, להלוך בדרכי תורת צורי, אז בלבותם יכניסו את דברי תוכחתי, ותהיה נייחא גם לנפשי, ויתוקן את אשר פגמתי. ואם יעזור ד' עוד ויזכו להיות מלומדי התורה כמגמתי, ובספר אביהם יעיינו וישמחו, ויאמרו דברי תורה בשמי, תשמח גם נשמתי, ושפתותי בקבר ידובבו, ומצות כיבוד אב האמיתי אז יזכו ויקיימו. זאת היתה כל מחשבתי ברשמי חידושי תורתי בפנקס היומין שלי, והעד על אמיתת דברי כי על כל מאמר ממאמרי נרשם למעלה את יום כתבי, כפי אשר רשמתי בפנקסי, וגם עם מי אז למדתי, ולפני איזה מפלגה דרשתי, הכל כמו שמה רשמתי, וכהיום כי מן השמים הכריחוני להוציא לאור את ספרי, אפרש לד' כפי ואשפוך לפניו שיחי, כי דברי מוסרי יכנסו תחילה ללבי ולב ביתי. ואם עוד אזכה אנכי ישמעו גם אחרים כגילי, ובלבותם אמרי יצפינו, אולי גם אנכי אזכה ואבנה את ביתי, לעבוד ד' קוני, ואל מוחי יתקרב לבבי, ואל יתרחק שוב כאשר עמדי ושמעתי בשם הצדיק הקדוש מקאצק זצל"ה שאמר כרחוק שמים מהארץ כן רחוק המוח מהלב.

ואפשר גם על זה העניין מרמז הנחת תפילין שאנו מניחים דווקא על הראש שכנגד המוח, ועל היד שכנגד הלב, כדי לקרבם ולקשרם יחד ע"י התפילין לעבודתו יתברך שמו. והד' פרשיות הנפרדות במוח שבראש, צריך הלב לחברם להיות בית אחד. והתפילין של יד גומרין השם של "שדי", כי הלב צריך לגמור עבדות המוח, עם אות יו"ד הוא חכמה, כמו שכתוב "אם חכם לבך" וגו' (משלי כ"ג) זה נקודה הפנימיות האמיתית, וזה כל עבודת האדם ע"י התפילין לקרב אלו הרחוקים הלב אל המוח, ובלי השתלמות הלב שהוא אות יו"ד של השם הנ"ל אל אותיות "שד" של השם ההוא, נשאר חס ושלום בחינת "שד" ומזיק מסיטרא בישא. כן הדבר אם לבו של אדם בל עמו, ואין לו רק רעיונותיו הנשגבות במוח, והשגות הגדולות מה שמוטל על האדם לעשות, אבל אינו רוצה בשום אופן להכניס הדברים אל הלב, זה הוא מסטרא בישא רחמנא ליצלן. וזה הוא שאמרו חז"ל "רחמנא לבא בעי".

אבל גם מה שיודע ומבין האדם דרכי ד' בכל לבו, ומקבל על עצמו לעשותם, אינו יוצא עוד ידי חובתו, אם לא יקיימם ממש בידים, על כן כורכים הרצועות על זרועו ועל פס ידו, ומחבר ומקשר ידו אל כנגד לבו, שיהיה מעשה ידיו לשם שמים בכל לבו, ומה שחושב וגומר בלבו בעבדות ד', יגמרו ידיו ויוציא מכוחו אל הפועל, על כן עושים על פס ידו אלו האותיות של שי"ן ודל"ת לצרף השם "שדי" עם היו"ד שכנגד הלב. ואם חס ושלום עושה במעשה ידיו לא לפי הבנת לבבו הטוב, נשאר גם כן בחינת "שד" ומזיק. וכאשר רחוק וגבוה השמים מהארץ כן גם רחקו הידים מהלב. ויכול האדם גם לעשות ההיפוך מה שלבו מבין, כי יכול לקבל עליו הרבה טוב, אבל כשבא לידי מעשה עושה כפי הרגלו הרע חס ושלום היפך קבלתו והבנתו. לזה מרומז השבע כריכות על זרועו, כנגד שבעת ימי הבניין ושבע מדות קדושות, שצריך על ידם לחבר הלב אל מעשה ידיו להיות אחד.

אבל העיקר הוא לקרות קריאת שמע וללמוד תורה בהתפילין כדאיתא בזוהר הקדוש גודל העניין, כדי לחבר פיו ולבו שיהיו שווין, ועל כן אמרו בברכות כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר, כיון שהוא מפריד הפה מהלב, קריאת שמע בחינת פה, מהתפילין בחינת לב, כנ"ל, הוא רק מהשפה ולחוץ, ובלב ולב ידברו, והוא כעין עדות שקר, דעד שקר מטעים דבר העדות בראיות הכרחיות ומופתים חותכים, כי כן וכן הוא, וכן היה הדבר, והוא בעצמו ראה ושמע, אבל לבו בל עמו, כי יודע הוא כי שקר ענה באחיו, כן הדבר שיכול האדם לדרוש דרשות נאות ולייסר ולהוכיח את כל העולם כולו, ובלבו ילעג למו. הוא צווח ככרוכיה "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד"!! וגם "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל וגו' ובכל מאודך וגו'", ומרעיש עולמות אצל ה"אחד"! ואם הוא בלי תפילין, היינו בלי התקשרות לבו ומוחו, אם כן דברי פיו שקר ומרמה, ומכעיס עוד לד' יתברך. הוא דורש נאה "ודברת בם בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך", שצריך תמיד לעסוק בתורה, או מלשון 'דבר אחד לדור' שצריך לנהוג את עצמו בכל פינות שפונה ובכל שאלות העולות בימי חייו על פי תורה, הן בלכת דידך, והן בשבת דידך, אשר כן הוא האמת, רק הוא דורש ואומר אותן הדברים הנשגבים בלי התקשרות התפילין בחינת הלב והמוח, אותו שנא ד', ודבר שקר לא יכון לנגד עיניו. וכאשר אנו מבינים כבר דברים הרחוקים הנ"ל הלב מהמוח, ומעשה ידיו מהלב כנ"ל, עוד יותר רחוקים הפה מהלב. ובאלו העניינים יש לדבר ולכתוב הרבה והרבה אשר בעוונותינו הרבים עלינו לתקן, ולהרגיל את עצמנו לדבר דברים שיהיו פיו ולבו שווין, ולא אחת בפה ואחת בלב. ובימינו אלה קראו שם מיוחד להעון גדול הזה בשם 'דיפלאמאטיע' לדבר אחת בפה בחנופה ושקרים, ואחת בלב גאות ורכילות ולשון הרע ועוד, עד שגם העוון הגדול של גזילות ושפיכת דמים בלבו, וכדומה וכדומה. וזה אשר אין לו לשון חלקלקות לדבר בלשון ההוא, ולדרוש ברבים בענייני צדקות ורעיונות נשגבות של יושר וצדק, ואהבה ואחווה ורעות ושלום, עד ידמה לכולם שפורחים בשמים, ובעולמות העליונות, ובאמת הם בשאולת תחתית בכזבים ההם. זה אין לו חלק ונחלה בין הפרנסים ועוסקי בצרכי כלל ואף לשוטה יחשב. וכדאיתא במדרש, האמת אמר אל יברא כי הוא עלמא דשיקרא, על כן השליך ד' להאמת ארצה, ולא על הארץ, שלא נאמר 'על הארץ', רק 'ארצה', לתוך הארץ ממש בעומק הרבה, וכמו שכתוב "אמת מארץ תצמח", לכשיבוא גואלנו במהרה בימינו. אבל עתה בלה ונשחת בעומק האדמה, כדרך שאר זרעים אשר נשחתים, וכל מה שנתקרב זמן הצמיחה בלה ונשחת יותר, על כן נתרבה בימים האחרונים השקר ביותר עוז. רק זמן קרוב קודם הגאולה, שנזכה אז לראות צמיחת האמת בטח גם בארץ, כבר מתחילה התחיה והצמיחה, ואפשר זה הוא ההתעוררות של הצדיקים שליט"א בזמנינו להתערב בענייני צבור וכלל, כדי לגלות האמת ולהכניס לכל מקומות "אנשי-אמת", וכסאות של יושבי-ראש יהיו מאנשי-אמת, וד' יתברך יעזור.

ואגב דכירנא מה שכתבתי בעזרת ד' באנציקלאפעדיע המוסרת שלי באות א' "איסקופה", על גמרא שבת דף ט' "איסקופה משמשת שתי רשיות, בזמן שהפתח פתוח כלפנים, פתח נעול כלחוץ, ואף על גב דלית ליה לחי", עד כאן, פרנס העיר או שאר פרנס ומושל בענייני ציבור נקרא 'איסקופה', מלשון 'אית קופה', על פי הגמרא יומא כ"ב. אין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן 'קופה' של שרצים תלוין בו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, עיין שם. וגם עיין שם שהפרנס צריך להיות עומד ומשמש הצבור והיחיד כאסקופה זו אשר דרך עליה עוברים לרשות הרבים ולרשות היחיד, וצריך לדאוג תמיד דק לטובת הצבור והיחיד. וצריך תמיד להיות ביתו פתוח לרוחה להושיע את הנאנחים והנדכאים והנרדפים בכל מיני עוולות, ואז בטח הוא חשוב לפני ד' יתברך כעוסק בתורה ועבודה כל היום. ואף שמבטל תמיד מתורה ועבודה על ידי עסקי כלל, כמו שכתוב באבות "ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם", ופירשו גם המפורשים כאילו עשיתם כל התורה כולה. ויכול לכנוס לפני ולפנים אל תוך הקדושה ולהדבק בחי החיים, וזה; "פתח פתוח כלפנים" – פתחו פתוח לרוחה כנ"ל, הרי הוא כלפנים בתוך הקדושה. ואם חס ושלום "פתח נעול" לפני הצועקין והנרדפין, שאין מושיע אותם, הרי הוא כלחוץ מהקדושה, והחיצונים שלטו בו. ואם הוא מאסקופת העזרה והקדושה ולחוץ הרי הוא בדרך רחוקה, כדאיתא בגמרא פסחים, היינו דרך רחוקה מאת ד' יתברך והוא תועה מדרך השכל. ולאו דווקא פתחו של הבית נעול, כי יכול להיות אף פתחו של בית פתוח רק פתחי לבו נעול במנעל שאין שומע ומבין צעקת הדל ונדכה, וקאמר הגמרא ואף על גב דלית ליה לחי", היינו אף על פי שאינו אוחז בידו מקל ומטה מושלים לרדות בו העם במסים וארנונות וענוים שונים ממש, הרי הוא כלחוץ, כי אטו ברשיעי עסקינן, רק אפילו זה שעושה מעשיו הרעים בשב ואל תעשה ואינו מושיע להצבור ויחיד בעת צרתם בעת שיש לאל ידו, בתירוצים שונים, הרי הוא כלחוץ. וד' ירחם עליו ועלינו בישועה כללית. ועד הישועה הכללית יצמח על כל פנים האמת מהארץ ויהיו פרנסי ועוסקי בצרכי צבור אנשים כאלו שיהיה להם פתח פתוח כנ"ל, ואזנם יהיה פתוח כנ"ל, וגם עיניהם יהיו פתוחות לראות גודל העוולתה אשר נעשה בידיעתם ושלא בידיעתם על שמם.

ועוד יש רעה תחת השמש גדולה מזו , היינו כשאדם מרגיל את עצמו זמן רב לדבר בלב ולב, ידמה לו הדרך ההוא לדרך האמת, כדאמרו חז"ל; "כיון שאדם עשה עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר". ובדרך הלמה אפשר לומר ואם ישליש בה, נעשה לו למצוה. ואחר כך לחוב קדוש אשר מבקש עוד שכר כפנחס על מעשה זמרי שעשה, וכמו שכתבתי בכתביי על תהלים שיעזור לי ד' יתברך להוציאם לאור מתוך הרחבה ונחת על פסוק "כי הלל רשע על תאות נפשו וגו'", על פי אמרם ז"ל "העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס" כי הם עושים עבירות ונדמה להם למצות שהוא רק לשם שמים, וזה "כי הלל רשע", להרשע נדמה לו כי הוא גדול כהלל הנשיא בעל מדות טובות, ולו רק לו נאה להיות הנשיא כהלל בשעתו, מחמת כי נדמה לו "על תאות" ועבירות רחמנא ליצלן, שעושה כמו אונאת דברים ולשון הרע, והלבנת פנים, ושקר, וגאות, ורציחות, שהם הכל לשם שמים ואמת לאמיתו, והכל רק בחינת "נפשו", בחינת רוחניות ונפשיות, ועל כן כאשר הוא "בוצע" וגוזל ומרמה את בני האדם להוציא את בלעם מפיהם (כמו החפשים ודומיהם), הרי זה מברך ומשבח לד' כעושה מצוה ושזכה לנצח את השקר ולגבור אמיתתו על השקר, וזה "ברך" כש"בוצע-ברך" עוד לד' על גודל חסדיו אתו, על כן איש הזה "נאץ ד'" מאוד ומאוד… כי אילו הרגיש שעושה רק עבירות ועוולות, היה שב פעם בתשובה, או פעם בהרהור תשובה, אבל אם אומר כי עושה רק מצות ולשם שמים באמת, על מה יעשה תשובה? אדרבה כאשר בא לו פעם הרהור תשובה בלבו להטיב קצת את מעשיו, ובעת כזאת היה מתעצל קצת מלעשות דבריו המכוערים באמת, חושב לפי דעתו המטורפת שנתעצל במעשה הטוב, ומקבל על עצמו ביתר עוז לעשות מעשיו הרעים, כדי להשלים התשובה שלימה. כמו שמספרים על מלך רשע אחד צורר היהודים שעשה הרבה והרבה רעות וגזירות על היהודים במדינתו, וזה היה לו למצוה גדולה, ובעת חליו, אשר בטח נענש מן השמים על רוע לבבו ומעשיו הרעים, אמר כי בטח ענשו אותו מן השמים על אשר לא השמיד עוד את כל היהודים שבמדינתו, וכאשר יעמוד מחוליו מקבל על עצמו לעשות בהם כלה, כדי לעשות תשובה שלימה ואין לך "נאץ ד'" גדול מזה… והרבה הרבה כתבתי בעזרת ד' על עוון זה של דיבור אחת בפה ואחת בלב שם בחיבורי על תהלים, וד' הטוב יצילנו משגיאות.

וכאשר ההכרח לא יגונה, וכהמלך הוא פורץ לו גדר, לעשות לו דרך. אמרתי אוציא לאור איזה חיבור מה שלא עלה על דעתי מעולם, והסכמתי כי טוב יותר ומועיל על פרקי אבות אשר אתי בעזרת ד' בכתבים, ואלקטה באמרים לחבר להיות אחד, כדי שיהיה דבר השווה לכל נפש, והעתקתיו גם כן לשפת יהודית המדוברת במדינתנו כדי שיבינו כולם, אף הבעלי בתים ובעלי המלאכות, וגם בית יעקב אלו הנשים, וסתם אנשים פשוטים כמוני וכגילי, כדי שימצא הספר קונים על שוק הספרים. ואגב אפשר אציל את מי שהוא שלא לטייל בשבת קודש אחר השינה בגנים ופרדסים על לא הועיל, ויעיינו קצת בספרי, אז אבנה גם אנכי ואזכה על ידם. וחוץ ממני, אשר אני מכיר את שפל ערכי שאינני ראוי להיות בין המחברים, היה דבר הגון שיוציאו התלמידי חכמים והיראי שמים את חידושי תורתם, ובפרט בענייני מוסר בזמנים הללו אשר עשות ספרי מינים הרבה אין קץ, וכמעט אין בית אשר אין שם מתים הללו, הרשעים החיים הנקראים מתים, ורעל שלהם. והיראים והתלמידי חכמים אשר חלק להם ד' מטובו כוח לחדש ולכתוב דברי תורה או מוסר יראו לגשת אל עבודת הקודש להוציא לאור את מעיינותיהם מחשש גאות, וחס ושלום "לא תהיה כהנת כפונדקת". אדרבה ימלאו הבתים מכתבי הקודש בעברית או ביהודית דברי תורה או מוסר וכדומה, וכל איש את אחיו יעזורו, ולחזקו בדברים ובכסף, למען להגדיל תורה ומוסר. ובטח בעזרת ד' יתברך יהיה גם לתועלת לאלה המחברים, אף לפי דעתם שיראים מן הקשוט עצמך תחילה, וטול קורה מבין עיניך, כי בהביטם בספריהם יבושו הם בעצמם וישובו בעזרת ד' יתברך בכל לבבם, וה' הטוב שמחכה לתשובה יקבלם בסבר פנים יפות, ואני בתוכם.

ומחמת כי שכר הדפסה מרובה אמרתי אוציא לאור ראשונה על ב' פרקים הראשונים. אך גם לזאת לא השיגה ידי בפעם אחת, על כן הנני מוציא לאור כעת רק על פרק ראשון, ובמשך הזמן אם יהיה לרצון לפני אדון כל, אוציא לאור על שאר הפרקים, ובפרט על פרק ב' אשר מוכן אל הדפוס. ויהי רעוא דלישתמעון מילי ולא אכשל בעטי, ולא יכשלו בי חברי, אמן.

השפל והנרדף יצחק צבי קלוגמאן בן הנגיד והחסיד איש תם וישר ירא אלקים באמת מוה"ר מנחם מאיר ז"ל, אשר מת קרוב לעיר אלעקסנדר, ושם מנוחת כבודו אצל האוהל של הצדיק והקדוש הרבי רבי חנוך הכהן זצל"ה, והוא פלאי. ושמעתי אומרים, כי אמר פעם בחייו כי יש לו איזה קרבות אל הרבי מאלעקסנדר זצ"ל, "ורגלוהי דבר נש אינון ערבין ביה לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה", כי הוא דר תמיד בעיר זאוויערצע, ולבסוף ימיו נחלה והובילו יתיה לבית החולים תחת עיר אלעקסנדר, אשר שם עלתה נשמתו הטהורה השמימה בשנת תרפ"ז ז' כסליו, יזכר שמו לטוב.

הרב יצחק צבי קלוגמן (קלוגמאן), בנם של הנגיד והחסיד ר' מנחם מאיר ומרת פעטשע מהעיר זאוויערצע. הרב יצחק צבי גר בוואלברום והיה מנהל בתי הספר החרדים "חדר יסודי התורה" בוואלברום, מיכוב וקרקוב, וחיבר את הספר "דברי צבי" על פרקי אבות (פרק א) "על דרך מוסר לפי רוח הזמן" (פיטרקוב, תרצ"ב), בעברית וביידיש. הספר נכתב על פי הקו החינוכי של בית הספר ושימש ככל הנראה כספר לימוד בבתי ספר דומים ברחבי פולין.

בהקדמת ספרו כתב קצת מהיוחסין של משפחתו "כדי שלא ישכח ממשפחתנו… ויהי' לזכרון לדורותנו אחרינו ונזכה לילך בעקבי אבותנו הקדושים שלא נכלם". בתוך ההקדמה מזכיר המחבר חיבורים נוספים שחיבר – אנציקלופדיה מוסרית ופירוש על ספר תהלים, וכן פירושו לפרק ב' של מסכת אבות שהיה כבר מוכן לדפוס. חיבורים אלו נשארו בכתב יד וככל הנראה אבדו בשואה.

בשנת תרצ"ב נמנה על החותמים על "היתר מאה רבנים" להתיר בעל מכבלי עיגון.

הספר זכה להסכמות הרב שלמה אלעזר מוואלברום, הרב אריה צבי פרומר הי"ד, הרב חנוך צבי הכהן לוין אב"ד בנדין, הרב יוסף נחמיה קורניצר אב"ד קראקא והרב מאיר שפירא אב"ד לובלין וראש הישיבה שם. בהסכמה לספר מתואר המחבר כרב "מופלג בתורה ויראה, וירא שמים גדול ובעל מדות".

הרב יצחק צבי נהרג עקה"ש בשואה עם אשתו וכל ילדיהם.