עשה את המוטל עליך להיטיב, לתקן, להושיע ולנחם / הרב יצחק שמואלוביץ הי"ד

תמונת ישיבת לידא 1913

ושבתי אני ואראה את כל העשוקים אשר נעשים תחת השמש:

והנה דמעת העשוקים – ואין להם מנחם!

ומיד עושקיהם כח – ואין להם מנחם! (קהלת)

בן אדם! רק בשעת התחדשות פנימית, בשעת טהרת הנפש והזדככות הנשמה, רק בשעה זו יכלת להביע דברים כאלה!

דרך המלים המעטות האלה נשקפת נפש מרגשת בצער האדם, נפש סובלת ומתענה יחד עם כל האומללים, הנענים ונדכאים!

מה גדול, מה נשגב הצער הזה!!

התדע מי זה מצטער? השכינה אשר בקרבך! האהבה הנצחית, הקדושה העליונה, הגבורה האלקית!

ומה עמוק, מה נורא הצער הזה!

אנשים מצטערים, נענים, סובלים, נדחקים ונרמסים תחת רגל גאוה – היחיש הקץ ליסוריהם, לענוייהם?! היבוא להם מושיע וגואל?!

אין להם מושיע!!

אנשים הולכים שחוח תחת משא יגונם הגדול המעיק עליהם, אנשים תועים בגיא צלמות, חלקלקות ואפלה, חושך ואפלה מסביב – חושך ואפלה גם בתוך נפשם – ומוצא אין! ורע להם, ומר להם… אין תקווה… היאוש מתגבר…

היופיע להם מנחם – זה שיגלה לפניהם את האור האלקי שבנשמתם; זה שיעודדם, שיחזקם, שיפיח בעצמותיהם היבשות, הנמקות, רוח של חיים, של תקוה, של בטחון ־ היבוא?! היופיע?! – – אין ל הם מ נחם!!…

פה מגיע, צערך, בן אדם, למרום פסגתו!

גם מנחם אין להם, לאומללים האלה!… וסובלים המה בלי קץ, בלי אחרית… ואחיהם בני האדם – רעים המה! נחשים וצפעונים המה!… אינם מרגישים בצער אחיהם האומללים, אינם מושיעים, אינם מנחמים!!…

אולם לאט לך, בן אדם! אל תוציא משפט!…

אתה מרגיש בצערם התהומי של אחיך, בני האדם האומללים? כן

היה אתה להם למנחם!!

לך אל הנענים והנדכאים – והוצאת להם את נפשך, ושפכת עליהם את אהבתך הבוערת, והבערת בם את אש האלקים – והוקל להם, וחם להם, ואור להם!

ואל ה"מאושרים" השבעים תבוא, בן אדם! והשמעת להם את קול האלקים, ואצלת מרוחך, רוח הקדש, עליהם, ועודדת בקרבם רגשי האהבה הנצחית, וגם הם יעשו כמוך!

ואל הפושעים ה״עושקים" תבוא, והוכח תוכיחם על חייהם המקולקלים, וקרא תקרא אותם לתשובה, לחרטה!

אל תקבל, בן אדם, אל תתאונן על צער אחיך, כי מלא תמלא את תעודתך הקדושה בחייך! אל תתאונן, אל תצטער – כי עשה תעשה את המוטל עליך – להיטיב, לתקן, להושיע ולנחם!

כן הוא, אח אומלל! אם נפשך נקרעת לגזרים מצער עמק ומיסורים נוראים, אם סובל אתה מכאובים פנימיים איומים, אם המון פגעים ונגעים באים עליך ומרגיזים מנוחתך, שודדים ממך את היקר והאהוב עליך ומאימים גם על נפשך לקחתה – הוי, אח נענה! אם בשעה רעה ומרה כזאת מתמלטים מפיך דברים נוראים על האלקים ועל החיים ־ דע, כי טועה אתה!

כי בזה שאתה מצטער וסובל בנפשך מן המקרים והפגעים הרעים הבאים עליך – אתה בעצמך אשם!

כי לו התקרבת באותה השעה הנוראה אל ה' אלקיך מקור האהבה והסליחה, החסד והרחמים; לו היית נכון לחבק בזרועותיך, את כל אדם, את כל חיה, את כל עשב – לאמץ היטב, היטב אל הלב את כל הטבע, את כל היקום, את כל הבריאה ולאהב בלי קץ ובלי תכלית, בלי כל שכר וגמול –

לאין ולאפס היו כל היסורים והפגעים שבאו עליך!

אז היית פושט את צווארך לשחיטה בקריאת "שמע ישראל"!

אז היית עולה על המוקד ושירי תהלים בפיך!!

(מושיע ומנחם, מתוך "ממקור הנצח")

הרב יצחק שמואלוביץ הי"ד, מחנך, סופר, עסקן ציבורי והוגה דעות מעמיק, נולד בשנת 1893 וגדל בתורה בישיבות ובעיקר בישיבתו של הרב יצחק יעקב ריינס זצ"ל לידא. הוא היה ממייסדי ומנהלי רשת החינוך הציונית דתית "יבנה" בליטא. בשנת 1916 ייסד בווילנה את אגודת "צעירי מזרח" והיה מבוני ומראשי התנועה הדתית "צעירי ישראל". כיהן כסגן מנהל בקורסים למורים של תנועה זו ולימד בסמינר למורים של "יבנה" בטלז.  בשנת 1928 ייסד את הגימנסיה החרדית ("האוניברסלית") "יבנה" בקובנה וניהל אותה עד הכיבוש הסובייטי ב-1940. היה המייסד והעורך של כתב העת "הנאמן" (תרפ"ח-תרצ"א) וממייסדי ביטאון היהדות החרדית בליטא ה"אידישער לעבן".

בשנת תרצ"ב פרסם בקובנה חוברת בשם "ממקור הנצח". בפתיחת חוברת זו כותב המחבר:

הדברים, הניתנים בזה לפניכם, הם פרי הגות רוח, שבאה מתוך תפלה ומתוך עיון בכתבי הקדש ובמאמרי חז"ל, אשר הרגשתי חובה בנפשי לפרסמם: אולי ימצא בהם מי מאחי, כמוני, אי־איזה נוחם לנפש ומרפא לנשמה בתוך סערת החיים ומהומות השטן של הדור; אולי תתרקם על ידם איזו מחשבה קלה בלב המרוחקים בזרוע ממקור חייהם – לשוב ולהתקרב אל תורת ה', נביאיו וחכמיו – אל מקור חיי הנצח!

המחבר מציין את תוכנתו להוציא לאור ספר כסדרה של חוברות, בכדי להקל על הקונים, והוא מבקש מהקוראים:

והיה אם בקראכם, אחי, את הדברים האלה ושמעתם בהם את הד קול לבכם אתם – אל נא תאחרו מבוא בקשר את המחבר ומהביע לפניו את הגות לבכם, כדי שיקוים בנו: "יחד לב וגל אבן מפי באר מים" – על ידי יחוד הלבבות של השואפים לחיי אמת וטהרת הלב יגלו בארות מים חיים של תורה הקדושה, יפתחו מעינות הישועה ושאב נשאב מהם כולנו בנערינו ובזקנינו, הקרובים והרחוקים – נטהר לבנו לעבדו בלבב שלם ונזכה לגאולה השלמה במהרה בימינו!

הרב יצחק נשא לאשה את אלה שמואלוביץ לבית שוורץ, מחנכת בבתי ספר "יבנה", עסקנית, בתחום החינוך החרדי, מנהיגת "בנות יעקב" בליטא ועורכת ביטאונן. יחד עם רבים מגיטו קובנה, גם בני הזוג וילדיהן נלקחו להשמדה באקצייה ביום ה' בתשרי תש"ב (26.9.1941), הי"ד.

עוד ראה אודות הגימנסיה הראילית העברית בקובנה מיסודו של הרב יוסף צבי קרליבך הי"ד בויקיפדיה.

 

 

חיים של עושר וכבוד / הרב שמעון רוזובסקי הי"ד

תמונת הרב שמעון רוזובסקי הי"ד

בשנת תרפ״ה, כשהתכונן ה״חפץ חיים״ לעלות לארץ הקודש ולהתגורר בפתח תקוה, הלך להיפרד מתושבי העיר איישישוק בה למד תורה בנעוריו. אזרחי העיר כולה יצאו לקבל את פניו. הבחין רב המקום, רב שמעון רוזובסקי, כי החפץ חיים בוכה בדמעות שליש. כשתמה על כך, השיב לו החפץ חיים: בגלל הכבוד הרב שחולקים לי ואינני ראוי לו. ביקש ר׳ שמעון להרגיעו, פתח ואמר: בברכת החודש אנו מבקשים, ״חיים של עושר וכבוד״. ישתוממו כל אנשי לבב, על ה״בקשה״ הזאת דהרי מכבוד יש לברוח, כי הוא מוציא את האדם מהעולם, הכיצד אנו מבקשים מה' ״חיים של כבוד״!

התשובה לכך: שמיד לאחר מכן אנו אומרים: ״חיים שתהא בנו אהבת תורה ויראת שמים״. תפילה זו מפרשת את קודמתה, בכך שאנו מבקשים ״חיים של כבוד״, אין זאת אלא כדי להרבות אהבת תורה ויראת שמים, כדברי הירושלמי במס׳ קידושין, שע״י הכבוד שחולקים לתלמיד חכם מתרבה האהבה לתורה ויראת שמים. סיים ר׳ שמעון: לפיכך על מר לשמוח ולא לבכות, שכן ע״י כבוד זה שחולקים לו, מתגברת אצל העם אהבת התורה… דבר זה הרגיע את החפץ חיים ואור של שמחה קרן מפניו הטהורים.

(״החפץ חיים ופעלו״, סב)

הרב שמעון רוזובסקי הי"ד ב"ר אברהם, רבה של העיירה התורנית המפורסמת איישישוק שנודע בקרב הרבנים כאחד מבני העליה.

נולד בתרל"ד,1874, בקאפולי, פלך מינסק, שברוסיה הלבנה. למד בישיבות וואלוזין וסלובודקה. הוסמך לרבנות מהרב הגאון ר' יצחק אלחנן ומרבנים נוספים. נשא לאשה את מרת מרים בת הנגיד המפורסם ר' יעקב קונציפוביץ זצ"ל, המכונה ר׳ יעקעל מעלער מסלובודקה. כיהן כרב בשימאנצי, ובקאפולי, שברוסיה הלבנה.

כשכבשו הסובייטים את העיר ב-1919 נמלט משם לליטא. שם כיהן עד השואה כרבה האחרון של איישישוק. היה פעיל בתנועה הציונית ובמזרחי. נמנה עם הרבנים שחתמו בתרפ"א, 1921, על "קול קורא" של רבני פולין למען הצטרפות אל המזרחי, ובתרפ"ו, 1926, למען "קרן החלוץ המזרחי". פירסם מאמרים בעיתונות הציונית הדתית בליטא ובארץ.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, שימשה איישישוק כתחנה ראשונה לפליטי פולין, ובייחוד לבני תורה שברחו מחמת רדיפות הקומוניסטים היהודים. עם סיפוחה של איישישוק סופחה למדינת ליטא הקובנאית, בשנת ת"ש, עברה אליה מחצית מישיבת ראדין, בראשות הרב יהושע לייב לוינסון הי"ד. בני אישישוק, ובראשם רבם האחרון, הרב שמעון רוזובסקי הי"ד, ארגנו בעירו ועד לפליטים, צייד אותם בכסף ובתעודות, וסייעו בניסיונות להעביר אותם לווילנה. הפעילות הזאת התנהלה בביתו, ושם היו פודים את הפליטים שנפלו בידי השלטונות והיו צפויים לגירוש לפולין. כשנכנסו הגרמנים לעירו הם ציוו עליו להקים את היודנראט.

באוגוסט 1941, כשנודע ליהודי העיר על הטבח ביהודים בערי ליטא, הוא כינס את היהודים בבתי הכנסת והפציר בהם לרכוש נשק ולהיערך להתנגדות, באומרו: "יהודים, רואים אתם, שסופנו הולך וקרב בצעדים מהירים… לא רצה אלהים בהצלתנו. גורלו נחתך, ועלינו לקבלו! אך אם למות – נמות בכבוד. אל נושיט את צווארנו לשחיטה ככבשים. נקנה בכספנו, שעוד נשאר בידינו, נשק – במילא אין ערך לכספנו – ונתגונן עד נשימתנו האחרונה. אל נלך לשחיטה כעד כבשים! תמות נפשי עם פלישתים!". מקצת מן היהודים צידדו בו, אך רובם אמרו שאין טעם לאבד את התקוה.

בערב ראש השנה תש"ב נצטוו היהודים למסור את כל כספם ובגדיהם הטובים למשטרה, ולמחרת נצטוו כל היהודים להתכנס בשני בתי המדרש ובבית הכנסת. במשך שני ימי ראש השנה הוחזקו היהודים בבית הכנסת הגדול ובבתי המדרש, ללא מזון ומים וללא כל אפשרות לצאת, בעת ששוטרים ליטאים ואנשי איינזצגרופן פושטים על בתיהם, בוזזים אותם ויורים בכל מי שנמצא בהם למרות הפקודה. בג' תשרי הוצאו היהודים בתהלוכה לכיוון בית הקברות הישן של העיירה. במהלך היומיים העוקבים, בקבוצות של 250 איש בכל פעם, הוצאה כל האוכלוסייה להורג בירי לתוך שוחות שנחפרו על ידם בבית הקברות הישן. הרב שמעון רוזובסקי הי"ד הועמק בקצה בור המוות לראות ברציחת כל אחד מבני קהילתו, ואז רצחוהו. הי"ד.

מקורות:

מקורות לעיון נוסף:

  • גדולי הדורות חלק ג
  • "שרגאי" ב, ו"שנה בשנה" תשל"ט
  • עיתון "ההד" (כסלו תרצ״ז, עמ׳ ט) – בדין היתר חליבה בשבת בארץ ישראל כאשר החליבה נעשית לתוך אוכלים.
  • ספר "אוצרות הברכה", וכן בקובץ התורני "צהר" חלק ז – בדין השוכח להגיד יעלה ויבוא בברכת המזון ביום טוב.