גמילות חסדים – מחובת האדם לחברו באשר הוא אדם / הרב שמואל משה רובינשטיין הי"ד

תמונת הרב שמואל משה רובינשטיין הי"ד

"אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה וכו' אלא להלך אחרי מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים וכו' אף אתה הלבש ערומים, הקב"ה ביקר חולים וכו' אף אתה בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים וכו' אף אתה נחם אבלים, הקב"ה קבר מתים וכו' אף אתה קבר מתים (סוטה יד, א).

הנה הרמב"ם (פרק י"ד מהלכות אבל) כתב "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולבקר אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה וכו', ואלו הן גמילות חסדים שבגופו אין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל "ואהבת לרעך כמוך" , כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם אחרים לך, עשה אותם לאחיך בתורה ובמצות". גם בספר המצות (שורש א) קרא למצות אלו "מדרבנן", וזה לשונו: "דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבארו כי אחרי שהיה לשון התלמוד (מכות פרק ג) תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני, איך נאמר בדבר ההוא שהוא מדרבנן שהוא בכלל המנין, אבל הערוני עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה מכלל מצות עשה, וכן מאה ברכות בכל יום ונחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים" וכו'. וכן (שם שורש ב) "וכבר הגיעו בזה הסכלות (מי שמנו דברים הלמדים מהדרשות במנין המצות) אל יותר קשה מזה, וזה כשמצאו דרש בפסוק יתחייב בדרש ההוא לעשות פעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כולם בלי ספק דרבנן ימנו אותם בכלל המצות וכו' והנסמכים במחשבו זו מנו בכלל המצות בקור חולים, נחום אבלים וקבורת מתים בעבור דרש הנזכר" וכו'.

ולכאורה דברי הרמב"ם סותרים זה את זה, שכתב "אף על פי שמצות אלו מדבריהם" ועם כל זה "הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך", ואם כן הן מדאורייתא. וכן בספר המצות (מצוה ח) רמז על חובת פעולות אלו שהן בכלל "והלכת בדרכיו", "אחרי ה' אלקיכם תלכו", שמנה במנין המצות.

וכבר הקשה עליו בספר מגילת אסתר (שם שורש א) וכתב "ויש לתמוה על דבריו אלה דמאחר שהוא מודה כי הם בכלל 'ואהבת לרעך כמוך' למה אמר שהן מדבריהם, והלא אם החכמים יפרשו לנו אחת ממצות הכתובים בתורה, על זה לא נאמר כי הם גם כן מדרבנן". ותירץ שמה שקראם 'מדרבנן' הוא לפי שדרשוה (בבא מציעא שם) אחת לאחת למצוא חשבון מפסוק "ואהבת לרעך כמוך", ולכן אמר בהם שהם מדרבנן, כי פשט הכתוב איננו כלל על מה שדרשו בו. אבל דבריו דחוקים כי מה לנו להדרשות אם הפעולות בעצמן הן מדאורייתא, גם הלא חשב גם כן נחום אבלים והלבשת ערומים והשאר בין "מדרבנן" שלא הוציאו אותם מכתוב זה. ובספר מרגניתא טבא (שם) כתב בזה דקראו להם "דרבנן" מוסב על "מצות עשה", רצה לומר דבזה שכלולים הם תחת "ואהבת לרעך כמוך" אין למנותם למצוה מיוחדת, אבל בזה שפרטום חז"ל והוציאום לכל אחד מדרשא, יש למנותם למצות עשה מדרבנן מיוחדת. עיין שם. אבל גם בזה אינו מיושב לשון הרמב"ם המורה שהם מדרבנן בהחלט, אם שהם כלולים תחת "ואהבת לרעך כמוך", ובייחוד לשונו בספר המצות (שורש א), שאם כדבריו היה להרמב"ם להשיג על בה"ג שמנה שמנה דברים אלו שהם מונחים תחת "ואהבת" למצות מיוחדות שבאמת הם מצוה אחת, כלשונו בשורש ב, אבל לא במה שהם מדרבנן.

ויותר נראה בדעת הרמב"ם מה שקראום "מדרבנן" אם שכלולים הם תחת מצות ואהבת לרעך, מפני שפעולות אלו אינן ביחוד מה שכוונה תורה במצוה זו, ואינם פירוש המצוה הכתובה כשאר פירושי המצות שנקראו 'דאורייתא', שפירוש המצוה הוא על זה הדבר המתפרש כוון הכתוב לא אחרת ולא יותר, וכמו התורה כתבה "לא תעשה כל מלאכה" והחכמים פרשו מה הם המלאכות נקראו דאורייתא, מפני שעל דברים אלו כוון הכתוב לא זולתם ולא יותר, אחרי שאין זולתם. אבל במצות "ואהבת לרעך" לא נוכל לאמר שהכתוב כוון ביחוד על פעולות מיוחדות, כי הפעולות הטובות הן רבות מאוד ולא נוכל לומר שהכתוב כוון לפעולה זו או זו, לזה חובת פעולות אלו אינן נקראות "דאורייתא" אם שבאמת כל הפעולות הטובות הן כלולות תחת מצוה זו, ואם עשה פעולה טובה לזולתו קיים מצות "ואהבת לרעך כמוך". זהו אשר נראה בדעת הרמב"ם.

אבל לפי הנראה חובת פעולות אלו וכאלו הן באמת מדרבנן, כי הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) בעיקרו נאמר על האהבה שבלב בלי פועל יוצא ממנה, מקביל להכתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך" (שם) שמדבר בשנאת הלב בלי פועל יוצא ממנה. ואם על הרוב פעולות הטובות הן תולדות האהבה שבלב והפעולות הרעות הן תולדות השנאה שבלב, אבל הכתובים במקום זה דברו רק מטהרת המדות ולא מפעולות, כי מהפעולות דברו הכתובים (שם יא, יב, יג, יד, טו, טז) והכתובים (יז, יח) דברו מטהרת המדות. וסימן הפסק הבדל הענין הוא "אני ה'" (שם טז). גם הכתובים "והלכת בדרכיו" (דברים כח,ט) "ללכת בכל דרכיו" (שם י,יג יא,כב) "אחרי ה' אליקכם תלכו" (שם יג,ה) שפרשום חז"ל על 'ההדמות בו בפעולות הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהן הא-ל' ואחזם הרמב"ם לפשוטי הכתובים ומנה חובת פעולות הטובות במנין המצות מכתובים אלו. הנה אם שדרכי ה' הם רחמים וחנינה וחסד (שמות לד,ו) בכלל ופועל כל פעולות הטובות בפרט, רופא חולים ומסעדם על ערש דווי, מנחם כל לב נשבר ונדכה, מכסה ערומי האדם, משיב כל חי למקום שלוקחו משם, וכל הפעולות הטובות כי הכל מה'. והחכמים כדרכם הסמיכו תוארים אלו להכתובים. אבל עיקרי ופשטי הכתובים האלו לא על דרכים ופעולות האלו הם, אלא על שמירת מצות ה' כלשון הכתוב (שם ח,ו) "ושמרת את מצות ה' אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו", והכתוב "אחרי ה' אלקכם תלכו" נאמר על העבודה לו, מקביל להכתוב "כי יקום בקרבך נביא וכו' לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים וכו' ונעבדם" (שם), או שהוא כדברי הרמב"ן (שם) שכתב "היא המצוה שנלך אחרי עצתי וממנו לבדו נדרש כל נעלם ונשאל כל עתיד כענין ותלך לדרוש את ה' וכו' האין פה נביא לה' ונדרוש את ה' מאתו ויגד לנו ה' אלקינו את הדרך נלך בו ואת הדבר אשר נעשה". לפי זה מחובת האדם לחברו באשר הוא אדם, מה שיורהו האנושיות אם שלא נצטווה עליהם ממצוה במפורש (וכמובן פעולות כאלו אינן נופלות בערכן, אם שאינן מפורשות מהפעולות המפורשות בתורה).

(דברי סופרים, פרק ג, עמו' 23-21)


הרב שמואל משה הי"ד, ב"ר יצחק ומרת שיינה מרה רובינשטיין, נולד בבוסיק (קורלאנד, לטביה) בי"ח תמוז תר"ל (1870). הוא למד בישיבת סלובודקה, הוסמך להוראה בידי הרב יצחק אלחנן ספקטור ונודע כתלמיד חכם, חוקר-תורני וסופר.

בשנת תרנ"ה (1895) נשא לאשה את מרת שרה חיינה לבית פרידמן ונולדו להם חמישה ילדים. אשתו נפטרה בחייו. לאחר נישואיו התגורר בעיר מז'ייק והחל בפרסום ספריו. בהיותו אזרח ליטא נאלץ להימלט במלחמת העולם הראשונה לשטחי הכיבוש הפנימיים של רוסיה. הרב רובינשטיין הציע את מועמדותו לסגל המורים של בית המדרש המודרני שבאודיסה, אשר בראשו עמד ר' חיים טשרנוביץ ("רב צעיר"), בדרכו לאודיסה פגש ברכבת את המשורר חיים נחמן ביאליק שלימד שם, שניהם התרשמו אחד מהשני ושמרו על קשרי ידידות במשך שנים רבות. הרושם העז שהשאיר מפגש זה על ביאליק, בא לידי ביטוי בשירו הנודע 'יהי חלקי עמכם' (1915). לבסוף ויתר הרב רובנישטיין על המשרה באודיסה, וכן דחה במשך שנים מספר הצעות לכהן במשרות רבנות בקהילות שונות. 

בשנים תרי"ט-תר"פ (1919-1920) התגורר בקרמנצ'וג שבאוקראינה, ובשנת תרפ"א עבר לשיבלי שבליטא, בה ניהל בנו הכימאי, מנחם מנדל (מנחם ראובני), את בית החרושת לצבעים "סטאר". הרב השתקע שם קלויז של "לאנדקרעמער" במחיצתם של תלמידי חכמים ידועי שם, שקד על לימוד התורה ועל מחקריו. הוא המשיך לפרסם ספרי מחקר בענייני התורה שבעל פה, הלכותיה, מקורותיה ההיסטוריים ותולדותיה. 

בעת כיבושה של ליטא ב"מבצע ברברוסה" פלש הצבא הגרמני לעיר שאוולי, ותוך ימים ספורים גורשו יהודי העיר לגטו. הרב שמואל משה רובינשטיין עבר לגטו כשהוא מלווה בכמה מילדיו ונכדיו. לפני סגירת הגטו הפסיק הרב להטמין את תכתובת העניפה שניהל עם חכמי דורו בבית החרושת. הרב לקח אתו לחדרו בגטו כמה מספריו, והמשיך לשקוד שם על תורתו. בתקופה זו כיהן בנו מנחם מנדל כחבר בית הדין היהודי בגטו, והרבה לסייע לאחיו בגטו במתן בסתר באמצעות הנכסים שצברה משפחתו לפני המלחמה. פעולותיו של מנחם מנדל הוזכרו בפנקס שאבלי, בו  נכתב בתארך 14.05.1942:
"הרעב כבר מורגש ברחובות הגיטו. אנשים מושכים את רגליהם בקושי מרוב חולשה, ילדים מציקים להוריהם צבעקות: לאכול. מוסרים את פרוסת הלחם האחרונה לילדיהם ובכל-זאת אינם יכולים להשביעם… יש האוכלים, שותים ונהנים מכל טוב ולעמותם אחרים מתים מרעב לעיניהם… משום כך יש להזכיר את אלה שהצטיינו בטוב לבם: יהא נא זכור לטוב שמו של העגלון הפשוט ארצ'יק קרופניק, המציל מדי יום ביומו מאות אנשים ממות ברעב, הוא אינו חס אף על חייו. יהא נא מפורסם שמו של מנחם מנדל רובינשטיין הצנוע שמופיע בבתיהם של רבים שירדו מנכסיהם ומגיש להם את עזרתו מבלי שיצפו לה. הוא עושה את הדבר באופן עדין כל-כך, עד שהמקבלים אינם מבחינים במסירת המתנה לידיהם ורגש הכבוד שבהם אינו נפגע קשות. בני 'למ"ד-ו"ו' צנועים אלה תומכים לא רק בחייהם, אלא גם ברוחם של בני הגיטו הכושלים".

ביום שישי, ז' בחשון תש"ד (05.11.1943) נערכה הגטו "האקציה של הילדים". לצורך האקציה הוצאו מהגטו תושביו היהודים הכשירים לעבודה, ולגטו פרצו חייל ס"ס ואוקראינים שצדו ילדים וזקנים. בין שאר הקורבנות שניצודו היו הרב שמואל משה רובינשטיין ושנים מנכדיו

הרב שמואל משה רובינשטיין חיבר את הספרים: "אבני שהם" (ורשה, 1901), "תורת הקבלה" (ורשה, 1912), "קדמוניות ההלכה" (קובנה, 1926), "דברי סופרים" (קובנה, 1930), "לחקר סדור התלמוד" (קובנה, 1932) ו"הרמב"ם והאגדה (קובנה, 1937).

הוא גורש לגיטו שיבלי ומשם נשלח בשנת 1943 בידי אנשי משטרה אוקראינים ואנשי ס"ס למקום הרצחו.

בנו, מנדל רובינשטיין (מנחם ראובני), שעלה לארץ ישראל והתגורר ברמת גן, כתב דף עד על אביו בשנת 1956, בה כתב כי אביו נשלח מגטו שבלי לאושוויץ. אשתו של מנחם, הינדה הי"ד, ברחה מגטו שבלי, נתפסה ונרצחה בשנת 1944. בתם שרה הי"ד נשלחה מהגטו למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1943, בהיותה בת 13.

בדין לינת אורחים בבית כנסת בכפרים / הרב ראובן חיים קליין הי"ד

תמונת הרב ראובן חיים קליין הי"ד

מברר איך התירו להלין אורחים בבית הכנסת, שהרי קדושתה מהתורה:

ומה שאתה מתמה אמאי פוסק הרי"ף הלכות מזוזה והרמב"ם פ"ו מהלכות מזוזה דבית הכנסת של כפרים חייב במזוזה, וכן הביא הטור בסימן רפ"ו, דמסתמא דרים בה אורחים… עד כאן, וקשה לדברי הרמב"ם דמשום הכי פטור ממזוזה בבית הכנסת ובית המדרש משום דהוי קודש כמו הר הבית והלשכה, אם כן איך מותר ללין בה אורחים הא הוי קודש מהתורה.

לדעת הנימוקי יוסף התירו להלין ולהאכיל אורחים בבית הכנסת, לפי שמראש לא הקדישו אותם הקדש גמור, לפי שאין לבני הכפרים תקציב להלנת את האורחים בביתם:

והגם כי נימוקי יוסף שם על הרי"ף שכתב וזה לשונו, ובית הכנסת שחיייבת במזוזה… בבית הכנסת דכפרים דדיירי בה אורחין. וכתב הנימוקי יוסף דדיירי בה אורחין, אין מקדשים אותו הקדש גמור כדי שיהיו מותרין לשכב ולאכול שם האורחין, לפי שאין ידם של בני הכפרים משגת להכניס אורחים בבתיהם. עד כאן.

אך לכאורה לא ניתן להתנות להגביל את קדושת בית הכנסת, לפי שהתנאי מועיל רק לבתי כנסת בבבל בחורבנם:

והבאת דברי היד שאול דכתב דהוא דוחק כיון שהוא קדושת הגוף האיך אפשר להתנות על תנאי, ורק בבבל היה מהני התנאי וגם דוקא לאחר חרבנו לא בישובו, עיין מגן אברהם סימן קנ"א ס"ק י"ז… בני הכפרים שמניחין לשכב וללון בבית הכנסת קשה אמאי מותר, כמו שכתב בסימן קנ"א סעיף י"א, עיין שם. עד כאן תורף דבריך.

ע"פ הגר"א גדולה צדקה לעניים יותר מתרומה לבית כנסת:

הא דשל כפרים דלנים שם האורחין גם כן לא קשה דאיך מותר ללון שם האורחים דבקדושת הגוף לא מהני התנאי כנ"ל,  דהנה ביורה דעה סימן רמ"ט סעיף ט"ז, יש אומרים שמצוות בית הכנסת עדיפה ממצוות צדקה, עד כאן. ועיין בביאור הגר"א כתב דאינו מוכרח לפי גירסא שלנו בירושלמי, ומציין לתוספות בבא בתרא דף ט' ע"א ד"ה שנאמר כו', דשם איתא בגמרא 'לעולם אל ימנע אדם את עצמו מלתת שלישית השקל בשנה, שנאמר והעמדנו עלינו מצות לתת כו", כתב התוספות 'ואף על גב דהאי קרא גבי בית אלקנו כתיב, היינו לבדק הבית כל שכן לצדקה', משמע מהתוספות כי גדולה צדקה מבדק הבית. עד כאן. על זה כתב הגר"א דכל שכן דגדולה צדקה מבית הכנסת. עד כאן.

גם לדעת השולחן ערוך יש לומר שגדולה מעלת הכנסת אורחים ממעלת בית הכנסת, ואם יש תקציב רק לבנות רק מבנה אחד, יש להעדיף בניין להכנסת אורחים על בנין בית כנסת:

והנה אמרו חז"ל 'גדולה הכנסת אורחין יותר מקבלת פני השכינה' (מסכת שבת קכ"ז ע"א), ועוד אמרו שם 'גדולה הכנסת אורחין יותר מהשכמת בית המדרש'. עיין שם. לעניות דעתי יש לומר, אפילו לדעת המחבר דכתב כי בית הכנסת גדולה מצדקה, אבל הכנסת אורחין גדולה מבית הכנסת, דגדולה הוא מקבלת פני השכינה והשכמת בית המדרש. ולפי זה בני הכפרים שאין להם מעות לעשות בית להכנסת אורחים לחודא ובית הכנסת לחודא, ואין להם מעות רק על דבר אחד, ובבית הכנסת אין אפשר להם לקיים הכנסת אורחים, כמו שכתב הנימוקי יוסף לעיל, ואם כן לפי הנראה היו צריכים לפסוק להם על פי הדין שיעשו בית להכנסת אורחים, כי גדולה היא מבית הכנסת, לא מבעי לדעת הגר"א אלא לדעת המחבר גם כן גדולה הכנסת אורחין מבית הכנסת כנ"ל.

רק מדרבנן לא ניתן להתנות על בית הכנסת, והטעם שגזרו על כך הוא מכיוון שאכילה ושתיה בבית כנסת הם קלות ראש:

ועיין בסימן קנ"א במגן אברהם ס"ק י"ד דמתמה על המחבר דכתב דלא מהני תנאי לבית הכנסת בישובן בסימן קנ"ד קיימא לן אפילו למטפחת של ספר תורה מהני תנאי, ומתרץ המגן אברהם משום דהווי קלות ראש לאכול ולשתות שם, ואם כן לזה לא מהני תנאי. עד כאן. וכתב שם המשנה ברורה בביאור הלכה בד"ה לא מהני, דמשום הכי לא מהני תנאי בבית הכנסת בישובן, דגזרי חז"ל דבית הכנסת הקבוע לא מהני תנאי כיוון שכופין זה את זה לבנות בית הכנסת והוא דבר מצווה גדולה שיהיה לישראל מקדש מעט בכל מקום מושבותיהם החמירו. עיין שם.

והנה באמת גם מדברי המגן אברהם הנ"ל גם כן משמע דהא דלא מהני התנאי בישובן לא הוי רק מדרבנן, דהא מביא מהא דמטפחת דהוי תשמישי קדושה דאסור בהנאה, אפילו הכי מהני התנאי, והא דלא מהני התנאי בבית הכנסת משום דהוי קלות ראש לאכול ולשתות, משמע אבל לשאר תשמישין שאין בהם קלות ראש מהני התנאי אפילו בארץ ישראל כמו במטפחת, וכן כתב במשנה ברורה שם ס"ק ל"ח, ועל כן הא דלאכול ולשתות לא מהני התנאי הוא דרבנן, דלענין דאורייתא ליכא חילוק בזה כמובן.

תקנת חז"ל שלא מועילה תנאי נועדה לכך שבית הכנסת לא יהיה סתם בית, אך הם לא תיקנו במקום שהדבר ימנע הכנסת אורחים או ימנע את בניין בית הכנסת:

ולפי זה בבני הכפרים שאין בידם לקיים שניהם, הכנסת אורחין וגם מקום בית הכנסת לבנות, ואם נאסר עליהם בגזירת חז"ל שלא מהני תנאי בבית הכנסת לשכב שם האורחים, יהיו מוכרחים על פי הלכה לבנות בית הכנסת אורחים ולא בית הכנסת כנ"ל, אם כן לא יהיה מקום מוכן כלל שיהיה נקרא 'מקדש מעט', וכיוון דעיקר תקנת חז"ל הייתה שלא מהני תנאי כדי שיהיה להם בית הכנסת ולא בית סתם כנ"ל, יש לומר שהתקנה הייתה רק במקום שלא יתבטל על ידי בנין בית הכנסת מקדש מעט בחשיבות, אבל על זה האופן אם על ידי זה התקנה יתבטל מצוות הכנסת אורחים או שיהיו מוכרחים על פי ההלכה לבנות בית הכנסת אורחים ולא יהיה להם מקום להתפלל, בוודאי לא גזרו והניחו התקנה, עדיף טפי לקיים שניהם להתנות שלא יהא הקדש גמור ויהיה מותר לשכב ולאכול שם האורחים, כמו הנימוקי יוסף הנ"ל. כן נראה לעניות דעתי.

(מתוך מכתב בתוך "מילי דבי כנישתא", עמ' קכ)

הרב הגאון, החריף ובקי, הצדיק המפורסם רבי ראובן חיים קלין נולד לאמו מרת חיה שרה ולאביו ר' צבי דב קליין בשנת תרמ"ד (1884) למשפחת רבנים, המיוחסת לט"ז ולרמ"א. שם אמו, חיה שרה. ר' צבי קליין, ראש הקהילה במונקטש, מחשובי העיר וחסדי מקורב לאדמו"רי מונקטש, היה בנו של ר' ראובן חיים קליין אב"ד גלילות דאויידקאף מחבר הספר 'שנות חיים', מתלמידי החתם סופר ומהר"ם א"ש ומחסידיו הנאמנים של ה'דברי חיים' מצאנז.

הרב ראובן חיים ב"ר צבי, למד תורה אצל רבי נתנאל הכהן פריעד מחבר שו"ת 'פני מבין' ו'פני מבין' על התורה, רב ואב"ד אויוואראש, שהיה תלמידים של בעל 'שו"ת קול אריה' ושל רבי חיים צבי מנהיימר. כאביו, היה הרב ראובן חיים מקורב לאדמו"רים מונקטש בעל 'דרכי תשובה' ובנו בעל 'מנחת אלעזר'. בשנת תרס"ב (1902), בהיותו בן שמונה עשרה, נשא לאשה את מרת רבקה פייגא בת הצדיק האדמו"ר רבי ישעיה שטיינר מקרסטיר ('ר' ישעי'עלע קערעסטירער'). במשך עשר שנים היה סמוך על שולחן חותנו ועסק בתורה ובעבודת ה' בשקידה עצומה. בשנת תרע"ב (1912) נבחר לאב"ד סנינה, שבמזרח סלובקיה, ושם לימד את תלמידיו תורה וחסידות במשך כשלשים שנה בישיבתו. שיטת לימודו "המעמיק הרחיב בים התלמוד והפוסקים לבאר ולברר כמה הלכות בחריפות ובקיאות הרבה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא… שמתחקה על שרשי האמת… דברי חפץ לגלות עמוקות בדין ולהורות בהלכה כדת של תורה" (מתוך הסכמת הרב יצחק יעקב ווייס, מחבר שו"ת 'מנחת יצחק', לספר 'מטה ראובן'). הוא חיבר את ספר החידושים והשו"ת מטה ראובן, שיצא לאור לראשונה בשנת תרח"ץ (1938), עם הסכמות רבי יוסף אלימלך כהנא, רבי שלמה זלמן עהרענרייך ורבי שמואל פיהרער, הי"ד. הספר יצא שוב לאור במהדורה שניה בשנת תשל"ב על ידי אחינו ר' ישעיה בן ר' מרדכי דוד קליין. כמו כן שרדו חידושים שכתב ופורסמו בשו"תים של חכמי דורו ובכתב עת תורניים.

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית, וסלובקיה הכריזה על אוטונומיה ונעשתה מדינה עצמאית גרורת גרמניה, שהרחיקה את היהודים מחיי החברה והכלכלה ונישלה אותם מזכויותיהם ומרכושם, באמצעות חקיקה גזענית. באביב 1942 החלו גירושים מסנינה. ב- 21.03.1942 רוכזו צעירים וצעירות יהודים, ב- 22.03 גורשו עשרות צעירות יהודיות מסנינה וסביבותיה למחנה האיסוף בפופראד ומשם הן גורשו משם למחנה ההשמדה אושוויץ. עשרות צעירים יהודים גורשו למחנה האיסוף בז'ילינה ומשם למחנה מיידנק שבמחוז לובלין שבפולין. ב- 07.05 החלו השלטונות לרכז את רוב היהודים הנותרים הכנה לגירושם. לקראת הגירוש הציע אחד מראשי העיר לרב ראובן חיים להסתתר אצלו עד יעבור זעם, אך הוא דחה את ההצעה ובחר להישאר עם קהילתו בעת צרה. רוב יהודי סנינה וסביבותיה נלקחו למרכז הריכוז בהומנה וצורפו למשלוח לגטו חלם באזור לובלין, ב- 11.05, משם גורשו למחנה ההשמדה בסוביבור. בין המגורשים היו הרב ראובן חיים קליין, רעייתו, בני קהילתו ותלמידיו, שהובלו למקום השמדה, סמוך ללובלין. הרב והרבנית לא השאירו אחריהם צאצאים.

הערה: באוצר הרבנים כתב בטעות שנספה בשנת תש"ד. בדף עד ביד ושם כתוב שנספה באושוויץ.