קטגוריה: גמילות חסדים

"אחרי ה' אלקיכם תלכו", וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה וכו' אלא להלך אחרי מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים וכו' אף אתה הלבש ערומים, הקב"ה ביקר חולים וכו' אף אתה בקר חולים, הקב"ה ניחם אבלים וכו' אף אתה נחם אבלים, הקב"ה קבר מתים וכו' אף אתה קבר מתים (סוטה יד, א).

הנה הרמב"ם (פרק י"ד מהלכות אבל) כתב "מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולבקר אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה וכו', ואלו הן גמילות חסדים שבגופו אין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל "ואהבת לרעך כמוך" , כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם אחרים לך, עשה אותם לאחיך בתורה ובמצות". גם בספר המצות (שורש א) קרא למצות אלו "מדרבנן", וזה לשונו: "דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבארו כי אחרי שהיה לשון התלמוד (מכות פרק ג) תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני, איך נאמר בדבר ההוא שהוא מדרבנן שהוא בכלל המנין, אבל הערוני עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה מכלל מצות עשה, וכן מאה ברכות בכל יום ונחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים" וכו'. וכן (שם שורש ב) "וכבר הגיעו בזה הסכלות (מי שמנו דברים הלמדים מהדרשות במנין המצות) אל יותר קשה מזה, וזה כשמצאו דרש בפסוק יתחייב בדרש ההוא לעשות פעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כולם בלי ספק דרבנן ימנו אותם בכלל המצות וכו' והנסמכים במחשבו זו מנו בכלל המצות בקור חולים, נחום אבלים וקבורת מתים בעבור דרש הנזכר" וכו'.

ולכאורה דברי הרמב"ם סותרים זה את זה, שכתב "אף על פי שמצות אלו מדבריהם" ועם כל זה "הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך", ואם כן הן מדאורייתא. וכן בספר המצות (מצוה ח) רמז על חובת פעולות אלו שהן בכלל "והלכת בדרכיו", "אחרי ה' אלקיכם תלכו", שמנה במנין המצות.

וכבר הקשה עליו בספר מגילת אסתר (שם שורש א) וכתב "ויש לתמוה על דבריו אלה דמאחר שהוא מודה כי הם בכלל 'ואהבת לרעך כמוך' למה אמר שהן מדבריהם, והלא אם החכמים יפרשו לנו אחת ממצות הכתובים בתורה, על זה לא נאמר כי הם גם כן מדרבנן". ותירץ שמה שקראם 'מדרבנן' הוא לפי שדרשוה (בבא מציעא שם) אחת לאחת למצוא חשבון מפסוק "ואהבת לרעך כמוך", ולכן אמר בהם שהם מדרבנן, כי פשט הכתוב איננו כלל על מה שדרשו בו. אבל דבריו דחוקים כי מה לנו להדרשות אם הפעולות בעצמן הן מדאורייתא, גם הלא חשב גם כן נחום אבלים והלבשת ערומים והשאר בין "מדרבנן" שלא הוציאו אותם מכתוב זה. ובספר מרגניתא טבא (שם) כתב בזה דקראו להם "דרבנן" מוסב על "מצות עשה", רצה לומר דבזה שכלולים הם תחת "ואהבת לרעך כמוך" אין למנותם למצוה מיוחדת, אבל בזה שפרטום חז"ל והוציאום לכל אחד מדרשא, יש למנותם למצות עשה מדרבנן מיוחדת. עיין שם. אבל גם בזה אינו מיושב לשון הרמב"ם המורה שהם מדרבנן בהחלט, אם שהם כלולים תחת "ואהבת לרעך כמוך", ובייחוד לשונו בספר המצות (שורש א), שאם כדבריו היה להרמב"ם להשיג על בה"ג שמנה שמנה דברים אלו שהם מונחים תחת "ואהבת" למצות מיוחדות שבאמת הם מצוה אחת, כלשונו בשורש ב, אבל לא במה שהם מדרבנן.

ויותר נראה בדעת הרמב"ם מה שקראום "מדרבנן" אם שכלולים הם תחת מצות ואהבת לרעך, מפני שפעולות אלו אינן ביחוד מה שכוונה תורה במצוה זו, ואינם פירוש המצוה הכתובה כשאר פירושי המצות שנקראו 'דאורייתא', שפירוש המצוה הוא על זה הדבר המתפרש כוון הכתוב לא אחרת ולא יותר, וכמו התורה כתבה "לא תעשה כל מלאכה" והחכמים פרשו מה הם המלאכות נקראו דאורייתא, מפני שעל דברים אלו כוון הכתוב לא זולתם ולא יותר, אחרי שאין זולתם. אבל במצות "ואהבת לרעך" לא נוכל לאמר שהכתוב כוון ביחוד על פעולות מיוחדות, כי הפעולות הטובות הן רבות מאוד ולא נוכל לומר שהכתוב כוון לפעולה זו או זו, לזה חובת פעולות אלו אינן נקראות "דאורייתא" אם שבאמת כל הפעולות הטובות הן כלולות תחת מצוה זו, ואם עשה פעולה טובה לזולתו קיים מצות "ואהבת לרעך כמוך". זהו אשר נראה בדעת הרמב"ם.

אבל לפי הנראה חובת פעולות אלו וכאלו הן באמת מדרבנן, כי הכתוב "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט,יח) בעיקרו נאמר על האהבה שבלב בלי פועל יוצא ממנה, מקביל להכתוב "לא תשנא את אחיך בלבבך" (שם) שמדבר בשנאת הלב בלי פועל יוצא ממנה. ואם על הרוב פעולות הטובות הן תולדות האהבה שבלב והפעולות הרעות הן תולדות השנאה שבלב, אבל הכתובים במקום זה דברו רק מטהרת המדות ולא מפעולות, כי מהפעולות דברו הכתובים (שם יא, יב, יג, יד, טו, טז) והכתובים (יז, יח) דברו מטהרת המדות. וסימן הפסק הבדל הענין הוא "אני ה'" (שם טז). גם הכתובים "והלכת בדרכיו" (דברים כח,ט) "ללכת בכל דרכיו" (שם י,יג יא,כב) "אחרי ה' אליקכם תלכו" (שם יג,ה) שפרשום חז"ל על 'ההדמות בו בפעולות הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהן הא-ל' ואחזם הרמב"ם לפשוטי הכתובים ומנה חובת פעולות הטובות במנין המצות מכתובים אלו. הנה אם שדרכי ה' הם רחמים וחנינה וחסד (שמות לד,ו) בכלל ופועל כל פעולות הטובות בפרט, רופא חולים ומסעדם על ערש דווי, מנחם כל לב נשבר ונדכה, מכסה ערומי האדם, משיב כל חי למקום שלוקחו משם, וכל הפעולות הטובות כי הכל מה'. והחכמים כדרכם הסמיכו תוארים אלו להכתובים. אבל עיקרי ופשטי הכתובים האלו לא על דרכים ופעולות האלו הם, אלא על שמירת מצות ה' כלשון הכתוב (שם ח,ו) "ושמרת את מצות ה' אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו", והכתוב "אחרי ה' אלקכם תלכו" נאמר על העבודה לו, מקביל להכתוב "כי יקום בקרבך נביא וכו' לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים וכו' ונעבדם" (שם), או שהוא כדברי הרמב"ן (שם) שכתב "היא המצוה שנלך אחרי עצתי וממנו לבדו נדרש כל נעלם ונשאל כל עתיד כענין ותלך לדרוש את ה' וכו' האין פה נביא לה' ונדרוש את ה' מאתו ויגד לנו ה' אלקינו את הדרך נלך בו ואת הדבר אשר נעשה". לפי זה מחובת האדם לחברו באשר הוא אדם, מה שיורהו האנושיות אם שלא נצטווה עליהם ממצוה במפורש (וכמובן פעולות כאלו אינן נופלות בערכן, אם שאינן מפורשות מהפעולות המפורשות בתורה).

(דברי סופרים, פרק ג, עמו' 23-21)

הרב שמואל משה הי"ד, ב"ר יצחק ומרת שיינה מרה רובינשטיין, נולד בבוסיק (קורלאנד, לטביה) בי"ח תמוז תר"ל (1870). הוא למד בישיבת סלובודקה, הוסמך להוראה בידי הרב יצחק אלחנן ספקטור ונודע כתלמיד חכם, חוקר-תורני וסופר.

בשנת תרנ"ה (1895) נשא לאשה את מרת שרה חיינה לבית פרידמן ונולדו להם חמישה ילדים. אשתו נפטרה בחייו. לאחר נישואיו התגורר בעיר מז'ייק והחל בפרסום ספריו. בהיותו אזרח ליטא נאלץ להימלט במלחמת העולם הראשונה לשטחי הכיבוש הפנימיים של רוסיה. הרב רובינשטיין הציע את מועמדותו לסגל המורים של בית המדרש המודרני שבאודיסה, אשר בראשו עמד ר' חיים טשרנוביץ ("רב צעיר"), בדרכו לאודיסה פגש ברכבת את המשורר חיים נחמן ביאליק שלימד שם, שניהם התרשמו אחד מהשני ושמרו על קשרי ידידות במשך שנים רבות. הרושם העז שהשאיר מפגש זה על ביאליק, בא לידי ביטוי בשירו הנודע 'יהי חלקי עמכם' (1915). לבסוף ויתר הרב רובנישטיין על המשרה באודיסה, וכן דחה במשך שנים מספר הצעות לכהן במשרות רבנות בקהילות שונות. 

בשנים תרי"ט-תר"פ (1919-1920) התגורר בקרמנצ'וג שבאוקראינה, ובשנת תרפ"א עבר לשיבלי שבליטא, בה ניהל בנו הכימאי, מנחם מנדל (מנחם ראובני), את בית החרושת לצבעים "סטאר". הרב השתקע שם קלויז של "לאנדקרעמער" במחיצתם של תלמידי חכמים ידועי שם, שקד על לימוד התורה ועל מחקריו. הוא המשיך לפרסם ספרי מחקר בענייני התורה שבעל פה, הלכותיה, מקורותיה ההיסטוריים ותולדותיה. 

בעת כיבושה של ליטא ב"מבצע ברברוסה" פלש הצבא הגרמני לעיר שאוולי, ותוך ימים ספורים גורשו יהודי העיר לגטו. הרב שמואל משה רובינשטיין עבר לגטו כשהוא מלווה בכמה מילדיו ונכדיו. לפני סגירת הגטו הפסיק הרב להטמין את תכתובת העניפה שניהל עם חכמי דורו בבית החרושת. הרב לקח אתו לחדרו בגטו כמה מספריו, והמשיך לשקוד שם על תורתו. בתקופה זו כיהן בנו מנחם מנדל כחבר בית הדין היהודי בגטו, והרבה לסייע לאחיו בגטו במתן בסתר באמצעות הנכסים שצברה משפחתו לפני המלחמה. פעולותיו של מנחם מנדל הוזכרו בפנקס שאבלי, בו  נכתב בתארך 14.05.1942:
"הרעב כבר מורגש ברחובות הגיטו. אנשים מושכים את רגליהם בקושי מרוב חולשה, ילדים מציקים להוריהם צבעקות: לאכול. מוסרים את פרוסת הלחם האחרונה לילדיהם ובכל-זאת אינם יכולים להשביעם… יש האוכלים, שותים ונהנים מכל טוב ולעמותם אחרים מתים מרעב לעיניהם… משום כך יש להזכיר את אלה שהצטיינו בטוב לבם: יהא נא זכור לטוב שמו של העגלון הפשוט ארצ'יק קרופניק, המציל מדי יום ביומו מאות אנשים ממות ברעב, הוא אינו חס אף על חייו. יהא נא מפורסם שמו של מנחם מנדל רובינשטיין הצנוע שמופיע בבתיהם של רבים שירדו מנכסיהם ומגיש להם את עזרתו מבלי שיצפו לה. הוא עושה את הדבר באופן עדין כל-כך, עד שהמקבלים אינם מבחינים במסירת המתנה לידיהם ורגש הכבוד שבהם אינו נפגע קשות. בני 'למ"ד-ו"ו' צנועים אלה תומכים לא רק בחייהם, אלא גם ברוחם של בני הגיטו הכושלים".

ביום שישי, ז' בחשון תש"ד (05.11.1943) נערכה הגטו "האקציה של הילדים". לצורך האקציה הוצאו מהגטו תושביו היהודים הכשירים לעבודה, ולגטו פרצו חייל ס"ס ואוקראינים שצדו ילדים וזקנים. בין שאר הקורבנות שניצודו היו הרב שמואל משה רובינשטיין ושנים מנכדיו

הרב שמואל משה רובינשטיין חיבר את הספרים: "אבני שהם" (ורשה, 1901), "תורת הקבלה" (ורשה, 1912), "קדמוניות ההלכה" (קובנה, 1926), "דברי סופרים" (קובנה, 1930), "לחקר סדור התלמוד" (קובנה, 1932) ו"הרמב"ם והאגדה (קובנה, 1937).

הוא גורש לגיטו שיבלי ומשם נשלח בשנת 1943 בידי אנשי משטרה אוקראינים ואנשי ס"ס למקום הרצחו.

בנו, מנדל רובינשטיין (מנחם ראובני), שעלה לארץ ישראל והתגורר ברמת גן, כתב דף עד על אביו בשנת 1956, בה כתב כי אביו נשלח מגטו שבלי לאושוויץ. אשתו של מנחם, הינדה הי"ד, ברחה מגטו שבלי, נתפסה ונרצחה בשנת 1944. בתם שרה הי"ד נשלחה מהגטו למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1943, בהיותה בת 13.

ב"ה אמסאנא, סי' צ"ג "דברי דוד" מדור אגדה.

בכתובות י"ז רב אחי מרכיב לה אכתפיה ומרקד. אמרו ליה אנן מה למיעבד הכי. אמר להם אי דמיין עלייכו ככשורא לחיי, ואי לא, לא. הדקדוקים ידועים. ואמרתי על פי שכתב דודי זקני הגאון הקדוש החוות דעת זצ"ל בספר "נחלת יעקב" לפרש הגמרא ברכות "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות". ודקדק מה טובה של מצוה זו, כיוון שהחתן יש לו לב שמח בלאו הכי.

ותירוץ דעיקר תכלית נשיאת אשה לשם שמים, לשם פריה ורביה, דהרי אי אפשר לבא לגודל שכר התקוה כי אם על ידי בנים, ואברהם אבינו עליו השלום אחר שאמר לו ה' יתברך "שכרך הרבה מאד", אמר "מה תתן לי ואנכי הולך ערירי". וזה מעלות הנושא אשה לשם שמים, אשר נאמר עליו "מצא אשה מצא טוב". ועל זה בוודאי יש לשמוח כשמחת בית השואבה. מה שאין כן בנושא אשה לשם תאווה, אז מן ההיתר יסיתנו היצר הרע אל האיסור כדרכו של היצר הרע. ועל זה נאמר "מוצא אני מר ממות את האשה". ואם כן מי שנושא אשה הוא בסכנה גדולה, שדבר שיש בו תאוות החומריות גדולת הערך, עד שאמרו שהוא א' מששים בגן עדן, מחויב האדם להתאמץ בכל כחו לבטל תאוותו עד שהוא כאלו כפאו שד, ויהיה כוונתו רק לשם שמים. וזהו מגדולי הניסיונות.

על כן מצוה על כל העומדים שם לשמחו לדבר מצוה, ולהודיע לו כמה הוא זוכה על ידי זה. אבל אלו המשמחים המבהילים בתערובת אנשים ונשים, עליהם נאמר "ותהי עונותם על עצמותם". ולפי זה יש לומר דזה גופא בא רב אחא לעורר להחתן שיתכוון לשם שמים ולא לתאווה גשמיות. והיה מרכיב להכלה אכתפיה, דהכל יודעין שעשה כן משום דדמיא עליה ככשורא, דאי לאו הכי בוודאי לא היה עושה כן. וזה מוסר השכל להחתן, דמה ר' אחא שיצרו תוקפו ביותר משום ד"מים גנובים ימתקו", ובכל זאת בידו לגבר על היצר הרע ולרקד עם הכלה ככשורא, בלי שום מחשבה זרה, מכל שכן החתן, שהיא לו פת בסלו, ועל ידי זה אין יצרו תקפו – עיין יומא י"ח – דבוודאי נקל עליו להתגבר על היצר ולעשות לשם שמים, ועל ידי זה יזכה לרב טוב הצפון אשר עין לא ראתה.

פסח דוד רעבהאן

(בית ועד לחכמים, שנה ו חוברת א, תשרי תרפ"ז, עמו' סט)

הרב פסח דוד הלוי רבהון הי"ד, נולד בבוקובסק להוריו ר' משה ויוכבד מירל בת הרב שבתי יצחק מילר, בשנת תרמ"ב (17.02.1882). היה מתלמידיו של רבי יהודה פנחס בומבך אב"ד אושפצין ומחבר ספר "אוהל יהושע". הרב פסח דוד התגורר בעיר אמסאנא (Mszana Dolna) שליד טימבורג בגליציה. הוא נשא לאשה את מרת מלכה בת הרב יהודה ליבוש שטרן. הוא הפיץ תורה לתלמידיו ונודע כתלמיד חכם גדול חריף ובקי. לפרנסתו הוא עסק במסחר, 

הוא כתב חידושים רבים שרובם אבדו בשואה. חידושיו על מסכת ברכות, שנמצאו על עותק של המסכת שלו ששרדה ברובה, יצאו לאור בידי בנו ר' פנחס בקונטרס "זכרון דוד" (שצורף לספר "ילקוט הפלאות" ברוקלין תשל"ג, ולספר "ארך אפיים", ברוקלין תשל"ח, תשמ"ו ותשנ"ח).. לקונטרס זה נוספו מספר מאמרים נוספים של הרב רבהון, אשר לוקטו מתוך כתבי עת תורניים שונים.

הרב פסח דוד, הרבנית מלכה, תלמידיו וכתשע מאות מיהודי העיר נרצחו בגיא ההריגה ביום ו' באלול תש"ב (9.8.1942). הי"ד.

בתם הרבנית אסתר נספתה עם בעלה הרב משה קלוגסבאלד עם כל יוצאי חלציהם.

כלתם טויבא (אשת ר' יעקב רבהון) בת הרב אברהם גרשון שוימר מקרקוב וילדיה יצחק אייזיק ומשה, שגורשו למחנה ההשמדה בלזיץ בי"ז באלול תש"ב.

כן נספו הורי אביה של הרבנית מלכה, יצחק וחיה שטרן שנרצחו בב' בשבט ת"ש בעיר לימוניב, אמה של הרבנית מלכה, הרבנית ריזל, אחיה של הרבנית מלכה, בצלאל, בנימין ויחזקאל ואחיותיה. הי"ד.

מילדיהם שרדו בנם פנחס, שבתי, צבי הירשל ויעקב, ובתם שרה רחל טאובר. 

ב"ה יום ה' לסדר להחיות לכם לפליטה גדולה תרפ"א לפ"ק פה אשפצין יצ"ו.

שלום וישע רב לידידי שב"ז ה"ה הרבני הנגיד המופלג החסיד הירא מוכתר בנימוסין רודף צדקה וחסד מפורסים לשבח וכו' כש"ת מו"ה יוסף חיים נ"י מכונה ביגעלאייזען.

הנה הסך שני מאות מארק עם הפתקא שלכם לנכון השגתי, והנני ליתן לו תודה וברכה שה' יתברך יזכו לעשות תמיד אך טוב וחסד מתוך רוב כל ומתוך הרחבה ונחת וד' ישמר צאתכם ובואכם לחיים ולשלום ובדרך צליחה בכל ענינים לטובה ויזכה לשוב בקרב עם כל בני ביתו יחיו בהרחבה גדולה עם כל הג' דברים הצריכים שלימות וה' יתברך יוליכנו מהרה קוממיות לארצינו עם כל כלל ישראל אמן. והנה מאד יהמה לבי עלי הפרדו מאתנו למרחק רב כזה. אמנם זאת נחמתי כי בעת קראי הפתקא שלכם בזאת חנוכה העבר עלינו לטובה ביום שנמסרים הפתקאות לגמר טוב לשנה טובה ומבורכת, נפל בדעתי לזכותו להיות שליח מצוה לצורך הכנסת כלה. וזכות המצוה רבה הלזו יהיה לכם שמירה בדרך ויעמוד לכם בזה ובבא בכל עניינים לטובה. ושלחתי תיכף ומיד לקרוא את בנו ידידי ה"ה מו"ה שלמה נ"י וספרתי לו את אשר עם לבבי ונכנסו דברי באזניו כי ראה שהם מן הדברים היוצאים מן הלב.

והגם כי אין דרכי מעולם לבוא בכותב כזה, אמנם יען כי בתי תחיה כבר באה לפרקה ואין האפשרי לברך על המוגמר מחמת חסרון כיס כידוע גודל ההצטרכות לדבר גדול כזה ומה גם בעת כזאת לא אוכל לשית עצה בנפשי מאין יבוא עזרי. ויען כי כן עלה ברעיוני ביום הזה שהיא עת מוכשר להצמיח ישועה לנו ולכל ישראל, אמרתי הלא דבר היא והמכסה אני מאוהבי את אשר עם לבבי ובטח הוא כן מאת המסבב הסיבות לזכות לזה להיות מסייע לדבר מצוה רבה הלזו. לכן יעשה נא ברוב אונים ואמיץ כח לקבץ על יד סכום הגון לסייעני בו בסיוע שיש בו ממש כראוי לפי העת הזאת, ובמוקדם האפשרי כי רציתי לעשות הנישואין אפשר עוד בחורף הזה אם יהיה באפשרי ואם לא לכל היותר בתחילת קיץ הבא עלינו לטובה.

והן אמת שיודע אני שקשה הדבר לפניו לעסוק בענין כזה תיכף ומיד בתחילת בואו שמה, אבל אם מן השמים נסבב כך ונשלח ברעיונו לזכותו לזה בטח בתחילת בואו שמה, אבל אם מן השמים נסבב כך ונשלח ברעיוני לזכות לזה, בטח היא לטובתו גם כן לעשות התחלה בדבר מצוה הלזו ובטח יעשה רושם ואות לטובה, וגודל זכות המצוה וזכות אבותיה קדושים נשמתם עדן זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל אמן יעמוד לכם להושיע בכל מילי דמיטב בכל משאלותיכם לטוב ובכל אשר תפנו תצליחו כאוות נפש ידידו וידיד נפשו הדורש שלומו הטוב בכל לב ונפש חפצה באהבה רבה ואהבת עולם המעתיר בעד הצלחתכם ובריאות גופכם ומחכה להרמת קרנינו וקרן התורה וכל ישראל.

הק' אלעזר הלוי ראזענפעלד

(מתוך "עטרת חיים", ב, עמ' רעד-רעה)

הרב הקדוש רבי אלעזר הלוי רוזנפלד נולד בי' בניסן תרכ"ב (1862) לאביו הרב הקדוש רבי יהושע אב"ד ואדמו"ר בקאמינקה שבגליציה, בן רבי שלום אב"ד ביארטשוב ואב"ד ואדמו"ר בקאמינקה מתלמידיו המובהקים של רבי נפתלי מרופשיץ. בנוסף להיותו נצר מגזע האדמו"רים מקאמינקה היה נצר מהגאונים והאדמו"רים מבעלז, צאנז ועוד. אביו של רבי אלעזר הקפיד על חינוכו ומנע ממנוע רגע של בטלה. היה תלמיד חבר לרה"ק רבי שלמה בלברשטאם מבובוב. עד מהרה עלה הנער המחונן והמתמיד על כל חבריו בתורה וקדושה. עוד בילדותו בחר בו הרב הקדוש רבי חיים הלברשטאם ה"דברי חיים" מצאנז כחתנו השישי, שישא לאשה את בתו פראדל. ה"דברי חיים" נפטר בשנת תרל"ו, וחתונתם נערכה לאחר פטירתו, בשנת תרל"ח [1878], כאשר לצד הכלה עמד אחיה, האדמו"ר רבי יחזקאל שרגא משינווא. נולדו להם שלשה בנים וחמש בנות: רבי אלכסנדר חיים, רבי שלום ראובן, רבי נפתלי שמואל צבי, הרבנית שיינדל אשר רבי אריה לייבוש רוזנפלד ממושציסק, הרבנים רכיל גבורה אשר רבי יונה בארון מיאסלה, הרבנים חנה גולדה אשר רבי אשר הורוויץ מאלפין, הרבנית חיה שרה אשר רבי יערב צבי הלברשטאם מסוכה והרבנית מלכה אשת רבי דוד הלברשטאם האדמו"ר מטשבין.

אחרי חתונתו התפרנס רבי אלעזר משולחנו של גיסו רבי יצחק טוביה. לאחר שנה עבר לווישניצה והשתלם שם בתורה והוראה. לאחר ששימש כרבה של בוכניא, משנת תרס"ז (1907) היה אדמו"ר באושפצין, והפיץ תורה ברבים בבית מדרשו לחסידים רבים. החסידים בקרו בחצרו והקשיבו לתפילותיו בשבתות, ושמו היה נערץ על כל תושבי העיר, מכל זרמי החסידות. הוא עבד את ה' ודקדק בכל פרטי המצוות וחומרותיהם, בעניות ובדלות. פרנסתו הייתה מצומצמת מאד ולעתים סבל ממחסור ממשי, אך לעולם לא יצא מד' אמות של חסידות ועבודת ה' ופיזר לצדקה את המעט שהיה לו.

כל ימיו השתוקק רבי אלעזר לעלות לארץ ישראל, ובזקנותו, בט"ו באב תרצ"ו (1936), זכה ועלה לארץ הקדושה. הוא התיישב בתחילה בצפת ובשנת תרצ"ז (1937) עלה לירושלים וקבע את בית מדרשו בסמיכות לשכונת מאה שערים. הוא חי חיי צער ודחק וסבל ייסור ממחלות. על אף שחולשתו גברה וההליכה הייתה קשה עליו, היה רבי אלעזר הולך לעיתים להתפלל בכותל המערבי, כשהוא נשען על זרועות חסידיו. תושבי ירושלים היו באים אליו להתברך ולקבל את עצותיו, ויהודים רבים מגאליציה כתבו לרב וביקשו את ברכותיו.

בספר הזכרון לקהילת אושפצין עמו' 279 כתב שרבי אלעזר העריך והוקיר את פעילות תנועת פא"י שהכשירה את חבריה לעלייה לארץ ישראל ואספה כספים להעברתם לארץ. בעקבות כך שלח רבי אלעזר מכתב הוקרה מירושלים לסניף פא"י באושפיצין ובו קרא לתושבי העיר לתרום בעד "קרן הישוב" של ארץ ישראל.

עם התגברות מחלתו, שב רבי אלעזר בשנת תרצ"ט לאופשיצין, על מנת להתרפא, לחזק את גופו ולחזור לארץ ישראל. כשנכבשה פולין בידי הגרמנים הוכרח לעזוב את אושפיצין ועבר לקשאנוב הסמוכה. מסופר כי בהיותו בגיטו קשנוב חגגו הגרמנים את יום הולדתו של היטלר ימ"ש בריבוי רציחות ובעינוי יהודים. כששמע על כך רבי אלעזר התבונן קצת ואמר: "ביום זה בדיוק לפני יותר מחמישים שנה קרה דבר נפלא מאד. היה זה ביום חמישי לשבוע באמצע הלילה בשיניווא, ישבתי בבית המדרש, ופתאום פתח גיסי האדמו"ר משינווא את דלתו ופנה להיושבים בבית המדרש: 'אמרו תהלים, כי בשעה זו נולד באוסטריה רשע עריץ, שאם יגדל יהיה רשע יותר מהמן, וצריכים לבקש מהשם יתברך שתהיה לו מפלה בטרם יגדל'. אוי לנו שתפילתנו לא נתקבלה".

רבי אלעזר גורש מגיטו קשנוב לגיטו סוסנוביץ, נפטר שם בז' באב תש"ג והובא לקבר ישראל.

(בספר הזכרון לקהילת אושפיצין, עמו' 243, כתב שרבי אלעזר נפטר בגטו קשנוב בכ' באב תש"ב)

מברר איך התירו להלין אורחים בבית הכנסת, שהרי קדושתה מהתורה:

ומה שאתה מתמה אמאי פוסק הרי"ף הלכות מזוזה והרמב"ם פ"ו מהלכות מזוזה דבית הכנסת של כפרים חייב במזוזה, וכן הביא הטור בסימן רפ"ו, דמסתמא דרים בה אורחים… עד כאן, וקשה לדברי הרמב"ם דמשום הכי פטור ממזוזה בבית הכנסת ובית המדרש משום דהוי קודש כמו הר הבית והלשכה, אם כן איך מותר ללין בה אורחים הא הוי קודש מהתורה.

לדעת הנימוקי יוסף התירו להלין ולהאכיל אורחים בבית הכנסת, לפי שמראש לא הקדישו אותם הקדש גמור, לפי שאין לבני הכפרים תקציב להלנת את האורחים בביתם:

והגם כי נימוקי יוסף שם על הרי"ף שכתב וזה לשונו, ובית הכנסת שחיייבת במזוזה… בבית הכנסת דכפרים דדיירי בה אורחין. וכתב הנימוקי יוסף דדיירי בה אורחין, אין מקדשים אותו הקדש גמור כדי שיהיו מותרין לשכב ולאכול שם האורחין, לפי שאין ידם של בני הכפרים משגת להכניס אורחים בבתיהם. עד כאן.

אך לכאורה לא ניתן להתנות להגביל את קדושת בית הכנסת, לפי שהתנאי מועיל רק לבתי כנסת בבבל בחורבנם:

והבאת דברי היד שאול דכתב דהוא דוחק כיון שהוא קדושת הגוף האיך אפשר להתנות על תנאי, ורק בבבל היה מהני התנאי וגם דוקא לאחר חרבנו לא בישובו, עיין מגן אברהם סימן קנ"א ס"ק י"ז… בני הכפרים שמניחין לשכב וללון בבית הכנסת קשה אמאי מותר, כמו שכתב בסימן קנ"א סעיף י"א, עיין שם. עד כאן תורף דבריך.

ע"פ הגר"א גדולה צדקה לעניים יותר מתרומה לבית כנסת:

הא דשל כפרים דלנים שם האורחין גם כן לא קשה דאיך מותר ללון שם האורחים דבקדושת הגוף לא מהני התנאי כנ"ל,  דהנה ביורה דעה סימן רמ"ט סעיף ט"ז, יש אומרים שמצוות בית הכנסת עדיפה ממצוות צדקה, עד כאן. ועיין בביאור הגר"א כתב דאינו מוכרח לפי גירסא שלנו בירושלמי, ומציין לתוספות בבא בתרא דף ט' ע"א ד"ה שנאמר כו', דשם איתא בגמרא 'לעולם אל ימנע אדם את עצמו מלתת שלישית השקל בשנה, שנאמר והעמדנו עלינו מצות לתת כו", כתב התוספות 'ואף על גב דהאי קרא גבי בית אלקנו כתיב, היינו לבדק הבית כל שכן לצדקה', משמע מהתוספות כי גדולה צדקה מבדק הבית. עד כאן. על זה כתב הגר"א דכל שכן דגדולה צדקה מבית הכנסת. עד כאן.

גם לדעת השולחן ערוך יש לומר שגדולה מעלת הכנסת אורחים ממעלת בית הכנסת, ואם יש תקציב רק לבנות רק מבנה אחד, יש להעדיף בניין להכנסת אורחים על בנין בית כנסת:

והנה אמרו חז"ל 'גדולה הכנסת אורחין יותר מקבלת פני השכינה' (מסכת שבת קכ"ז ע"א), ועוד אמרו שם 'גדולה הכנסת אורחין יותר מהשכמת בית המדרש'. עיין שם. לעניות דעתי יש לומר, אפילו לדעת המחבר דכתב כי בית הכנסת גדולה מצדקה, אבל הכנסת אורחין גדולה מבית הכנסת, דגדולה הוא מקבלת פני השכינה והשכמת בית המדרש. ולפי זה בני הכפרים שאין להם מעות לעשות בית להכנסת אורחים לחודא ובית הכנסת לחודא, ואין להם מעות רק על דבר אחד, ובבית הכנסת אין אפשר להם לקיים הכנסת אורחים, כמו שכתב הנימוקי יוסף לעיל, ואם כן לפי הנראה היו צריכים לפסוק להם על פי הדין שיעשו בית להכנסת אורחים, כי גדולה היא מבית הכנסת, לא מבעי לדעת הגר"א אלא לדעת המחבר גם כן גדולה הכנסת אורחין מבית הכנסת כנ"ל.

רק מדרבנן לא ניתן להתנות על בית הכנסת, והטעם שגזרו על כך הוא מכיוון שאכילה ושתיה בבית כנסת הם קלות ראש:

ועיין בסימן קנ"א במגן אברהם ס"ק י"ד דמתמה על המחבר דכתב דלא מהני תנאי לבית הכנסת בישובן בסימן קנ"ד קיימא לן אפילו למטפחת של ספר תורה מהני תנאי, ומתרץ המגן אברהם משום דהווי קלות ראש לאכול ולשתות שם, ואם כן לזה לא מהני תנאי. עד כאן. וכתב שם המשנה ברורה בביאור הלכה בד"ה לא מהני, דמשום הכי לא מהני תנאי בבית הכנסת בישובן, דגזרי חז"ל דבית הכנסת הקבוע לא מהני תנאי כיוון שכופין זה את זה לבנות בית הכנסת והוא דבר מצווה גדולה שיהיה לישראל מקדש מעט בכל מקום מושבותיהם החמירו. עיין שם.

והנה באמת גם מדברי המגן אברהם הנ"ל גם כן משמע דהא דלא מהני התנאי בישובן לא הוי רק מדרבנן, דהא מביא מהא דמטפחת דהוי תשמישי קדושה דאסור בהנאה, אפילו הכי מהני התנאי, והא דלא מהני התנאי בבית הכנסת משום דהוי קלות ראש לאכול ולשתות, משמע אבל לשאר תשמישין שאין בהם קלות ראש מהני התנאי אפילו בארץ ישראל כמו במטפחת, וכן כתב במשנה ברורה שם ס"ק ל"ח, ועל כן הא דלאכול ולשתות לא מהני התנאי הוא דרבנן, דלענין דאורייתא ליכא חילוק בזה כמובן.

תקנת חז"ל שלא מועילה תנאי נועדה לכך שבית הכנסת לא יהיה סתם בית, אך הם לא תיקנו במקום שהדבר ימנע הכנסת אורחים או ימנע את בניין בית הכנסת:

ולפי זה בבני הכפרים שאין בידם לקיים שניהם, הכנסת אורחין וגם מקום בית הכנסת לבנות, ואם נאסר עליהם בגזירת חז"ל שלא מהני תנאי בבית הכנסת לשכב שם האורחים, יהיו מוכרחים על פי הלכה לבנות בית הכנסת אורחים ולא בית הכנסת כנ"ל, אם כן לא יהיה מקום מוכן כלל שיהיה נקרא 'מקדש מעט', וכיוון דעיקר תקנת חז"ל הייתה שלא מהני תנאי כדי שיהיה להם בית הכנסת ולא בית סתם כנ"ל, יש לומר שהתקנה הייתה רק במקום שלא יתבטל על ידי בנין בית הכנסת מקדש מעט בחשיבות, אבל על זה האופן אם על ידי זה התקנה יתבטל מצוות הכנסת אורחים או שיהיו מוכרחים על פי ההלכה לבנות בית הכנסת אורחים ולא יהיה להם מקום להתפלל, בוודאי לא גזרו והניחו התקנה, עדיף טפי לקיים שניהם להתנות שלא יהא הקדש גמור ויהיה מותר לשכב ולאכול שם האורחים, כמו הנימוקי יוסף הנ"ל. כן נראה לעניות דעתי.

(מתוך מכתב בתוך "מילי דבי כנישתא", עמ' קכ)

הרב הגאון, החריף ובקי, הצדיק המפורסם רבי ראובן חיים קלין נולד לאמו מרת חיה שרה ולאביו ר' צבי דב קליין בשנת תרמ"ד (1884) למשפחת רבנים, המיוחסת לט"ז ולרמ"א. שם אמו, חיה שרה. ר' צבי קליין, ראש הקהילה במונקטש, מחשובי העיר וחסדי מקורב לאדמו"רי מונקטש, היה בנו של ר' ראובן חיים קליין אב"ד גלילות דאויידקאף מחבר הספר 'שנות חיים', מתלמידי החתם סופר ומהר"ם א"ש ומחסידיו הנאמנים של ה'דברי חיים' מצאנז.

הרב ראובן חיים ב"ר צבי, למד תורה אצל רבי נתנאל הכהן פריעד מחבר שו"ת 'פני מבין' ו'פני מבין' על התורה, רב ואב"ד אויוואראש, שהיה תלמידים של בעל 'שו"ת קול אריה' ושל רבי חיים צבי מנהיימר. כאביו, היה הרב ראובן חיים מקורב לאדמו"רים מונקטש בעל 'דרכי תשובה' ובנו בעל 'מנחת אלעזר'. בשנת תרס"ב (1902), בהיותו בן שמונה עשרה, נשא לאשה את מרת רבקה פייגא בת הצדיק האדמו"ר רבי ישעיה שטיינר מקרסטיר ('ר' ישעי'עלע קערעסטירער'). במשך עשר שנים היה סמוך על שולחן חותנו ועסק בתורה ובעבודת ה' בשקידה עצומה. בשנת תרע"ב (1912) נבחר לאב"ד סנינה, שבמזרח סלובקיה, ושם לימד את תלמידיו תורה וחסידות במשך כשלשים שנה בישיבתו. שיטת לימודו "המעמיק הרחיב בים התלמוד והפוסקים לבאר ולברר כמה הלכות בחריפות ובקיאות הרבה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא… שמתחקה על שרשי האמת… דברי חפץ לגלות עמוקות בדין ולהורות בהלכה כדת של תורה" (מתוך הסכמת הרב יצחק יעקב ווייס, מחבר שו"ת 'מנחת יצחק', לספר 'מטה ראובן'). הוא חיבר את ספר החידושים והשו"ת מטה ראובן, שיצא לאור לראשונה בשנת תרח"ץ (1938), עם הסכמות רבי יוסף אלימלך כהנא, רבי שלמה זלמן עהרענרייך ורבי שמואל פיהרער, הי"ד. הספר יצא שוב לאור במהדורה שניה בשנת תשל"ב על ידי אחינו ר' ישעיה בן ר' מרדכי דוד קליין. כמו כן שרדו חידושים שכתב ופורסמו בשו"תים של חכמי דורו ובכתב עת תורניים.

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, התפרקה הרפובליקה הצ'כוסלובקית, וסלובקיה הכריזה על אוטונומיה ונעשתה מדינה עצמאית גרורת גרמניה, שהרחיקה את היהודים מחיי החברה והכלכלה ונישלה אותם מזכויותיהם ומרכושם, באמצעות חקיקה גזענית. באביב 1942 החלו גירושים מסנינה. ב- 21.03.1942 רוכזו צעירים וצעירות יהודים, ב- 22.03 גורשו עשרות צעירות יהודיות מסנינה וסביבותיה למחנה האיסוף בפופראד ומשם הן גורשו משם למחנה ההשמדה אושוויץ. עשרות צעירים יהודים גורשו למחנה האיסוף בז'ילינה ומשם למחנה מיידנק שבמחוז לובלין שבפולין. ב- 07.05 החלו השלטונות לרכז את רוב היהודים הנותרים הכנה לגירושם. לקראת הגירוש הציע אחד מראשי העיר לרב ראובן חיים להסתתר אצלו עד יעבור זעם, אך הוא דחה את ההצעה ובחר להישאר עם קהילתו בעת צרה. רוב יהודי סנינה וסביבותיה נלקחו למרכז הריכוז בהומנה וצורפו למשלוח לגטו חלם באזור לובלין, ב- 11.05, משם גורשו למחנה ההשמדה בסוביבור. בין המגורשים היו הרב ראובן חיים קליין, רעייתו, בני קהילתו ותלמידיו, שהובלו למקום השמדה, סמוך ללובלין. הרב והרבנית לא השאירו אחריהם צאצאים.

הערה: באוצר הרבנים כתב בטעות שנספה בשנת תש"ד. בדף עד ביד ושם כתוב שנספה באושוויץ.

ב"ה ג' לסדר ולקחתי אתכם לי לעם תרצ"א העלמעץ יע"א.

שלום רב, יבא ויקרב, מבוקר עד ערב, לאור נערב, כבוד ידיד נפשי ורב חביבי וכו' שליט"א!
נועם הוד יקרתו עם קונטרסו הנחמד אשר בו קבץ בסידור נפלא כל ענייני חברא קדישא, עת יאסף גבר ויובל לקבר ואנשי חסד יאספון, לחסד של אמת יכסופון. וכולם עושים ומעשים לעילוי נשמתם; קראתיו והיה בפי מתוק מדבש. ונשתוממתי על המראה, מראה כהן, איך כל הצפונות לו גלויות, מעשה ידי אומן נפלא, תקנות גדולות וקבועות קבצם ואספם מדברי רבותינו הקדושים נשמתם עדן, והוסיף עליהם בעים רוחו הכביר וכו'. ולעשות רצונו חפצתי, להודיע את אשר שטו רעיוני.
א) דבר גדול מאוד לבחור המקום הראוי לכל איש כדי מהותו ואיכותו, כי כל מיני כבוד שעושים למת, כמו הלוויה והספד, הוא כבוד עובר. אבל אם ינוחו אצל איש שאינו הגון, הוא צער ובזוי לעולם, וגם במנוחתו צריך להשגיח לא ישכנו רשעים חס וחלילה. [ועיין לקמן סימן ס"ה]. וזה לשון הים של שלמה (פרק ג' דיבמות): שלא כדין עושים אם קוברים עשיר שנותן ממון הרבה, אצל צדיק מפורסם, ויצא שכרם בהפסדם. כי אולי ראויים לכך וייענשו, כי צער ורע לצדיק שישכוב אינו הגון אצלו. עד כאן לשונו. וגם לתלמיד חכם עני צריכים להשגיח על זה, הגם שאינו מבני החברא קדישא.
ב) ענין הלנת המת עבור להוציא מעות מיורשין, כבר המליץ הגאון מפרסבורג זצ"ל בספר שערי שמחה (בדרוש ב' לחלק גמ"ח) חסד שעושים עם המתים וכו', שאינו מצפה לתשלום גמול, כי כבר קבלו הגמול קודם התעסקם, ואינו עומד עוד ומצפה. ובאמת הרבה פעמים כי נפטר עשיר קמצן ועושים לו טובה בעלמא דקשוט אם מוציאים מיורשיו לדברים טובים [ועיין לקמן סימו מ"ט אות ב']. אך בכל זאת צריך הענין מתינות ועיון רב, ובספר פלא יועץ ערך קבורה כתב, וזה לשונו: כל מה שממהרים קבורתו עושים לו נחת רוח ומנוחה לנשמתו, וזה גמילות חסד של חבורה גמילות חסד שישתדלו למהר קבורתו בכל מאמצי כוחם. אך אם נצרך שישיא אחות אשתו, ועושים בשעת חימום, להלינה, כי זה כבודה ונחת רוח שלה, (צפיחות בדבש סימן ע"ג).
ג) בענין ללמוד או לדרוש סמוך לקברים, המג"א סימן מ"ה אוסר אפילו רחוק מד' אמות, אך עכשיו שמעמיקין הקבר יותר מעשרה טפחים, הווא ליה כרשות לעצמו, ובזמן הש"ס מעמיקים הקברים. (העמק שאלה להשאלתות פרשת חיי שרה). ובספר טוב לכת הביא כי בק"ק אמשטרדאם תקנו בחברא קדישא גמ"ח לומר תהלים אצל המת ולהתפלל התפלה שתיקן על זה בספר החיים, ואין זה לועג לרש שנעשה לכבוד המתים. עיין שם. [ועיין לקמן סימן מ' אות ב']ץ חן חן להדרת גאונו נירו יאיר, ויהי ה' עמו, אורך ימים ישביעהו ובישועתו יראהו, אוהב נפשו הדורש שלומו באהבה רבה,

הק' יואל וואלף גלאטטשטיין

(הדרת קודש, שנת תרצ"א, חלק המכתבים לז, בעריכת הרב יוסף הכהן שוורץ הי"ד)

הרב יואל זאב גלאטטשטיין הי"ד, נולד בשנת תרל"ב לאביו הרב שמעון, רבה של יארמוט. למד אצל אב"ד טשאטה ומחבר "נטע שורק" ואצל אב"ד פאטאנק ומחבר "נהרי אפרסמון". היה חתנו של הרב יוסף וולד רבה של העלמעץ. נודע כרב גאון מפורסם, מחשובי הרבנים ומרביצי התורה בהונגריה-סלובקיה לפני השואה. רב בלעלעס משנת תרנ"ט-תרס"א. ומשנת תרס"ו, לאחר פטירת חותנו היה רב וראש ישיבה בהעלמעץ (קיראי האלמאץ) שבסלובקיה.

הרב כתב חידושים רבים בש"ס, בהלכה ובאגדה, והשיב תשובות למאות גדולי תורה, וגם בשנות הזעם המשיך להגות בתורה ולענות תשובות. רוב כתביו אבדו בשואה. שרידי תורתו נאספו בידי תלמידיו ויצאו לאור בספר נחלת יואל זאב (ב"כ, ברוקלין, תשמ"ז-תש"ן). בהקדמת הספר, כותב תלמידו, הרב שלמה דב אסטרייכר, יו"ר חברה אנשי העלמעץ: "וממש בדרך נסי נסים נשארו הכתבי יד של רבינו ז"ל לפליטה… והיו מונחים אצלי זמן ועידן. בינתיים נתעוררתי מכמה רבנים גאונים אשר ידעו ושמעו את שמו הטוב של רבינו ז"ל ואמרו לי מאחר שעלה בידינו להציל מטמיון הכתב יד של רבינו, הרי אנו רואים שמן השמים מראים לנו באצבע, שעלינו אנשי יוצאי עיר העלמעץ וגם תלמידי רבינו, מוטל החיוב להוציא לאור את חידושי תורתו, ויהיה זה לעילוי נשמתו הטהורה לזכרו הבהיר".

בנוסף נותרו תשובות שלו בכתבי עת (כגון אלו שפורסמו ב'הנשר' יב, תש"ד, כנף ד, סימן לג, כנף ו, סימן לט) ובשו"ת של גדולי דורו (כגון בשו"ת יד יצחק מאת הרב אברהם יצחק גליק, ובשו"ת תהלות דוד ח"א).

נספה בשואה עם בני משפחתו וקהילתו באושוויץ בז' בסיון תש"ד.

מקורות: אוצר הרבנים 7869, אהלי שם, מוריה עא שנה יב גליון ה-ו סיון תשמ"ג, טהרת יו"ט, מאמר על תולדותיו המופיע בהקדמת ספרו "נחלת יואל זאב". וראה את הסכמות הרבנים לספרו הנ"ל.

אגרת הקודש מאת כבוד קדושת אדמו"ר הקדוש מרן מבאבוב שליט"א.

ב"ה ג' לסדר לישועתך קויתי ד' תרצ"ט באבוב יצ"ו

רחש לבי דבר בעתו מה טוב לדבר על לב אחינו בני ישראל יחיו השבעים בצער בעת הזאת בפרוע פרעות בישראל ולחזק את לבבם הנדכה והנראה מפני הצרות והתלאות אשר מצאו את בני עמנו יחיו הנתונים בצרה ובשביה בארצות פזוריהם ועל כל לב אנחה על חלול ספרי תורה ובתי כנסיות השאטים אותם סביבותם למען לא יפלו על ידי זה במכמורת היאוש והעצבות, רחמנא ליצלן.

זכרו נא קהל עדת ישורון אשר עבר על נפשנו המים הזידונים, בשנים קדמוניות כך וכך גירושין וגזירות רעות להכרית את יתר הפליטה ולא יזכר שם ישראל עוד חס ושלום. וישראל קדושים עם אלקי אברהם עמדו בנסיון וצירוף ולא רפו ידיהם, ונכשלים אזרו חיל לעמוד כמגדל עוז מפני אויב. עיניכם הרועות בספרי כותבי דורות הראשונים ומשנות התנ"ו ות"ח ובחזקוני בסופו (דפוס ישן) נדפס גזירות וגירוש וויען באופן נורא ואיום מאד. ובמדרש תלפיות ענף גירושין תסמר שערות ראש הרואה את כל הקורות אותם הי"ד. ובכל זאת שמו בד' כסלם ועל כל גל וגל נענו להם ראש והוחילו לא' כי הוא טרף וירפא, יך ויחבוש.

עורו נא התעוררו נא שמעו ותחי נפשכם, הטו אזנכם לדברי הזוהר הקדוש פרשת תשא, וזה לשונו זמן קב"ה למעבד לישראל כל אינון טבאן דקא אמר על ידי נביאי קשוט, וישראל סבלו עליהון כמה בושין בגלותהון ואלמלא כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כמיבין באורייתא, לא הוי יכלין למיקם ולמסבל גלותא, אבל אזלין לבי מדרשות פתחין ספרין וחמאן כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא דאבטח לון קודש בריך הוא עליהו ומתנחמין בגלותהון וכו'. עיין שם.

דברות קדשו מלהבות אש יקננו בחדרי לבבכם לשקוד על דלתות בתי מדרשות לדרוש ולתור אחר ההבטחות והיעודים הכתובים בתורה ובנביאים וכתובים, הנותנים עוז ותעצומות לישא ולקבול עול הגליות והשעבוד ותומכים את הלב בתוחלת ותקוה טובה כי לא יזנח ד'.

וכהיום הזה אשר כל כלל ישראל הגיעו לתכלית השפלות והביזוי על אחת כמה וכמה יש לנו לצפות לישועה קרובה כי לא יטוש ד' את עמו ונחלתו לא יעזוב, כדברי המדרש רבה פרשת שמות, כל זמן שישראל הם בירידה התחתונה הם עולים, ראה מה כתיב ועלה מן הארץ, אמר דוד כי שחה לעפר נפשינו דבקה לארץ בטננו, אותה שעה קומה עזרתה לנו.

והנה מלבד מה שאנחנו מאמינים באמונה שלמת שהבורא יתברך שמו הוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים והכל בהשגחה פרטיות על גוי ועל אדם יחד וגם מעצמות המאורעות המתרגשות לבוא לעולם כל עין יפה רואה שאין זאת מדרך הטבע כי מי האמין כזאת אשר בדור אחרון הנוכחי שמתפארים ומתגאים עם ההשכלה שפרשה כנפיה בכל המדינות וזככה את טבעי בני אדם להתנהג בחמלה ויושר זה עם זה על כי גם על צער בעלי חיים הגיע רחמנותם. אך בפתע פתאום נהפכו לאכזר כיענים במדבר לטבוח ישרי דרך אבות על בנים וגמולי חלב שלא פשעו, הלא זאת פוקח עיני האדם לראות שאין זאת מחק ומשפט הטבע, וגם ממנו ניקח צרי ומזור למכאובנו, כי כאשר ניתן רשות למחבלי כרם ד' צבאות כן לעומת זה תבא ישועה פתאומית ממרום כאמור חבי כמעט רגע עד יעבור זעם ויתרומם קרן ישראל.

מדי דברי זכור אזכור עוד אחינו המגורשים מארצות מגוריהם ועל צואריהם נרדפו בשצף קצף בעירום ובחוסר כל ותחת היותם במנוחות שאננות ובתים מלאים כל טוב ומתגוללים עתת במצור ובמצוק ונסתם כל חזון מתי יעלו מבור תחתיות, אוי לנו שכך עלתה בימינו יכמרו נא רחמכם על האומללים האלו לתמכם בכל מה דאפשר עד עת בוא דברו להוציא ממסגר אסיר וישלם ד' גמול טוב להנדיבים בעם אשר כבר הושיטו להם יד עזרם על היום ותהי משכורתם שלמה. ובדרך זו ילכו ולא יעפו ויתנו ויחזרו ויתנו. בפרט כל מי שלא יצא עדיין ידי חובתו יפתח את ידו ברוח נדיבה. העשיר ירבה והדל לא ימעיט, ויגמלו חסד עמהם איש איש בכל אשר לאל ידו, כי כעת בעקבתא דמשיחא צריכים אנחנו להתאמץ בכל מאמצי כחנו להרבות בגמילות חסדים, שהוא עמוד השלישי מהג' עמודים שהעולם עומד עליהם. ועיין במג"ע פרשת לך על אומרם ז"ל יכול יהא חותמים בכולן,  תלמוד לומר והיה ברכה בך חותמין. ופירש שם, לפי שהאבות תקנו הג' עמודים, אברהם אבינו עליו השלום תיקן עמוד גמילות חסדים ויצחק אבינו עליו השלום תיקן עמוד העבודה, ויעקב אבינו עליו השלום תיקן עמוד התורה, ובימות עולם היו עמודי התורה והעבודה בראשונה, ובזמן האחרון יושלם עמוד גמילות חסדים, וזה בך חותמין. עיין שם. והדברים עתיקים, בספרן של צדיקים. ומכבוד קדושת אאמו"ר זי"ע שמעתי בשם זקיני מצאנז זי"ע שאמר שבמתן תורה היה התחלת עמוד התורה ובבית המקדש היה עמוד עבודה שהוא הקרבנות, והבעל שם טוב זי"ע אחז צדיק דרכו בקודש לדורות עולם בעמוד גמילות חסדים והוא לזכות גם את חברו בנפש ובגוף, וזהו דרך החסידות לסייע לזולתו הן במילי דשמיא הן במילי דעלמא. עד כאן דברי קודשו. ובזה עלה ברעיוני ליישב דקדוק המפורשים בפסוק וזכרתי את ברית יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור. ודקדקו מדוע שינה הכתוב כאן הסדר מבכל מקום שכתיב אברהם בראש ואחר כך יצחק ויעקב. ודברי רש"י ז"ל והמפורשים ידועים. ועל פי דברי אלקים חיים הקדושים הנ"ל שפיר ניחא הסדר בפסוק זה, יעקב בראש ואחר כך יצחק וחותם את בריתי אברהם, שהוא עמוד גמילות חסדים שיושלם עד ביאת גואל צדק במהרה בימינו, כסיום הכתוב והארץ אזכור, כי אז גאולה תהיה לארץ. וכדברי חכמינו ז"ל בגמרא, אין ירושלים נפדה אלא בצדקה שנאמר ושביה בצדקה:

אמנם לא על צדקותינו לבד אנחנו מפילים תחנונינו לפני המקום ברוך הוא, רק נחפשה דרכינו ונחקורה להשיב לבנינו אליו ללכת בכל דרכיו ולשמור את כל מצותיו בלב שלם ובנפש חפיצה. ועוד אני מדבר בתפלה וחותם בברכת הדורש שלומכם וטובתכם כל הימים.

ה"ק בן ציון הלברשטאם

(הפרדס אדר תרצ"ט, וכן מופיע בעץ חיים, ליקוטים על התורה ועל עניינים שונים, ג)

האדמו"ר השני בחסידות באבוב, רבי בן ציון הלברשטאם הי"ד, נולד בי' באייר תרל"ד (1874) בבוקובוסק שבגליציה לאביו האדמו"ר רבי שלמה מבאבוב, נכד ה"דברי־חיים" מצאנז. בין השנים תר"מ-תרנ"ג (1880-1893), כשאביו שימש ברבנות בוישניצה, הוא עמד בראש הישיבה שם. בשנת תרנ"ב (1892) עברה המשפחה לעיירה באבוב, בשל מחלת האב. לאחר זמן מה החריפה מחלת האב, ורבי בן ציון קיבל על עצמו את הרבנות במקומו. בא' בתמוז תרס"ה (1905) נפטר אביו, והחסידים הכתירו אותו כאדמו"ר מבאבוב והוא החל להתפרסם בגאונותו וצדקתו ובמעשיו הכבירים למען ה' ותורתו. יסד ישיבה בבאבוב. רבי בן ציון היה בעל תפילה גדול והלחין לחנים רבים, שהתפרסמו בכל רחבי העולם. רבים נמשכו אליו גם בזכות הניגונים הרבים שחיבר.

נישא לבתו של רבי נפתלי ממעליץ ובזיווג שני לחיה פראדיל בתו של רבי שלום אליעזר הלבערשטאם הי"ד מראצפערד, בנו של בעל ה"דברי חיים" זצ"ל.

בתקופת מלחמת העולם הראשונה ברח רבי בן ציון לכמה מדינות והגיע לווינה ולמריינבאד. הוא שב לפולין לאחר המלחמה, ובתרע"ט (1919) ישב לזמן מה בקרקוב ופתח שם את ישיבת "עץ חיים". הוא הקים מחדש בשנת תרפ"א (1921) את ישיבת "עץ חיים" בבאבוב, שמנתה שלוש מאות בחורים. הישיבה נעשתה מרכז תורה חשוב בגליציה, ומשכה אליה המוני צעירים חסידים. התלמידים בישיבה הצטיינו בלמדנות, ומהם חיברו ספרים על סוגיות הש"ס. בשל הביקוש העצום לישיבה, הקים הרבי כחמישים סניפים ברחבי גליציה ופולין, וחינך את הנוער בדרכי היראה והחסידות. השפעתו על הנוער הייתה מרובה, כפי שכותב בנו, רבי שלמה בהקדמתו לספר "קדושת ציון": "בעת ההוא הופיע כמלאך מושיע ממרום, כבוד קדושת אאמו"ר ז"ל, שהתאזר עוז בגבורים, ובהשפעתו הקדושה וברוח בינתו, פעל ועשה והקים דור חדש של לומדי תורה יראי שמים, ובמעט השנים בערך, נראתה דוגמת תחיית המתים בערי מדינת פולין, נתרבו הבחורים, נתמלאו ספסלי בית המדרש, גדלו אברכים חסידים ואנשי מעשה, אשר הדריכם בנתיבותיו ונפח בהם רוח חיים של אהבת תורה, קדושת החסידות וטהרת המידות".

בשנים תרצ"ב-תרצ"ז (1937-1932) ישב רבי בן ציון בטשביניה ואלפי חסידים נהרו לחצרו, בעיקר בשבתות ובימי חג ומועד. לאחר מכן חזר הרבי לבאבוב. השפעתו התפשטה במערב גליציה, וחסידות באבוב הייתה לחסידות הגדולה ביותר באזור. הוא היה בעל תחושה ציבורית מובהקת, והוא היה בקי גדול בהוויות העולם. הייתה לו הופעה מרשימה והיה בעל השפעה בחוגי השלטון. התכתב עם גדולי הדור, והיה פותר בעיות ציבוריות. הוא הקים בתרפ"ח (1928) את "אגודת הרבנים דמערב גליציה", לארגון פעולות הדת.

כשהגרמנים גרשו מגרמניה לפולין את היהודים אזרחי פולין וריכזו אותם בעיירה זבונשיין, עוד לפני פרוץ המלחמה (10.1938), פנה ר' בן-ציון במכתב גלוי אל היהודים בפולין, ביקש שיעזרו לפליטים שהגיעו בחוסר כל. במכתב זה, המובא כאן למעלה, מבאר הרבי מבאבוב את משמעותן של הצרות שנתרגשו באותה העת על העם היהודי ואת מעלתה הגדולה של גמילות חסדים דווקא בעת ההיא.

שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה חולץ הרבי ונדד עם משפחתו עד שהגיעו בחול המועד סוכות תש"א (1940) ללבוב, שהייתה תחת שלטון ברית המועצות על פי הסכם מולוטוב-ריבנטרופ. למרות המאמצים הכבירים של חסידיו, הם לא הספיקו לחלץ את הרבי ולהביא אותו לארצות הברית. בה' בתמוז תש"א (30.6.1941), כבשו הגרמנים את העיר, והרבי הסתתר במשך כחודש בחדר שכוננית הסתירה את דלתו, בביתו של חסידו ר' אליהו אביגדור ברינר. בסוף יולי החלו האיכרים בסיוע השוטרים האוקראינים לערוך פוגרום ביהודי העיר. כל יהודי שנקרה בדרכם הותקף באלות, סכינים וגרזנים. קבוצות יהודים הובלו לבית הקברות ולכלא לונצ'קי ונרצחו בטבח נורא. החל משעות אחר הצהרים, החלו לגרש את היהודים מבתיהם. השוטרים האוקראינים ערכו את החיפושים בכל העיר, לפי רשימות שהוכנו מראש. ההמון האוקראיני המשיך במהומות במחוז לבוב, במשך שלושה ימים.

בערך בשעה שש אחרי הצהריים של יום שישי, א' באב (25.7) פרצו לבית בו התאכסן רבי בן ציון שהרב הסיר את התפילין של רבנו תם, והורו לו להתלוות אליהם. בנו, ר' משה אהרן, ליווה אותו. הם רוכזו יחד עם שבויים יהודים נוספים מאזורים שונים של העיר בקרן רחוב, כששוטרים שומרים עליהם למנוע בריחות. לאחר שהתקבצו כמאה שבויים, הם החלו לצעוד בטור לפי הוראת השוטרים. חולשתו של הרבי לא אפשרה לו לעמוד בקצב הצעידה המהיר וכאשר עבר לסוף הטור החלו השוטרים להכותו באלותיהם והורו לו להזדרז. ברינר אחז בידו האחת, ובנו משה אהרן אחז בידו האחרת, עד שהגיעו למפקדת הגסטאפו. עד ראייה סיפר שראה מחלונו איך הרב, שהיה לבוש בבגדי השבת שלו, הותקף על ידי החיילים. האוקראינים האכזריים הכו אותו בראשו עם קתות רוביהם, והכיפה שלו נפלה לארץ. מדי פעם הרב רכן כדי להרים את הכיפה, ואז הם הכו אותו ביתר עוז. בשבת הייתה אקציה נוספת. בין השבויים הובאו לבניין הגסטאפו היו הפעם שלושה חתנים של רבי בן ציון שהסתתרו בביתו; הרב יחזקאל שרגא הלברשטאם, הרב משה סטמפל והרב שלמה רובין.

בני משפחתו של הרבי ניסו בכל דרך להביא לשחרור האסירים והציעו שוחד עצום, אך מאמציהם כשלו. לאחר שלושה ימי עינויים במאסר, ביום שני, ד' באב תש"א (28.7.41), לקחו השבויים ליער יאנובר, נצטוו לחפות בורות ונרצחו בטבח הגדול. עשרים אלף יהודים נרצחו שם באותו היום, ובהם רבי בן ציון, בנו ושלשת חתניו.

פנקסים רבים של תורותיו ושל שירים שחיבר אבדו בשואה. כמו כן אבד בדרך פנקס של שבע מאות שיחות שנשא עמו בנו שלמה במהלך בריחותיו. לאחר השואה מילא את מקומו בנו רבי שלמה שניצל בנס מהתופת, והוא הקים מחדש את חסידות בובוב בארץ ובארה"ב. רבי שלמה הוציא לאור את הספר "קדושת ציון" (ב"כ) לאחר השואה, ובו לקט של שרידי תורתו של אביו שרשמו תלמידיו.

מקורות: גנזי כתבים, בית ויזניץ, סיפורה של קהילת טשביניה – אתר יד ושם, אנציקלופדיה יהודית – דעת, ויקיפדיה, אתר זכור.

ראה גם: נרות שבת – קוים למהותה ומקורה של הנגינה הבובובית, הפרדס שנה יב חוברת ז סימן לג – תכתובת בין האדמו"ר מחב"ד לאדמו"ר מבאבוב, חב"דפדיה, אלה תולדות אדמו"רי באבוב – המאור, אלה אזכרה חלק א, אדמו"רים שנספו בשואה, דאס אידישע וואארט אב-אלול תשכ"ה מעמ' 12 – 'דער באבאווער רב זצ"ל'. על תלאות מסע הבריחה של הרבי מבאבוב ללבוב – ראה במאמרו של אברהם יעקב זילברשלג: מאמר היסטורי – בהתגעש עולם, יום פרוץ מלחמת העולם השניה.