גמילות חסדים – מחובת האדם לחברו באשר הוא אדם / הרב שמואל משה רובינשטיין הי”ד
“אחרי ה’ אלקיכם תלכו”, וכי אפשר לו לאדם להלך אחרי השכינה וכו’ אלא להלך אחרי מדותיו של הקב”ה, מה הוא מלביש ערומים וכו’ אף אתה הלבש ערומים, הקב”ה ביקר חולים וכו’ אף אתה בקר חולים, הקב”ה ניחם אבלים וכו’ אף אתה נחם אבלים, הקב”ה קבר מתים וכו’ אף אתה קבר מתים (סוטה יד, א).
הנה הרמב”ם (פרק י”ד מהלכות אבל) כתב “מצות עשה של דבריהם לבקר חולים ולבקר אבלים ולהוציא המת ולהכניס הכלה וללוות האורחים ולהתעסק בכל צרכי הקבורה וכו’, ואלו הן גמילות חסדים שבגופו אין להם שיעור, אף על פי שכל מצות אלו מדבריהם, הרי הן בכלל “ואהבת לרעך כמוך” , כל הדברים שאתה רוצה שיעשו אותם אחרים לך, עשה אותם לאחיך בתורה ובמצות”. גם בספר המצות (שורש א) קרא למצות אלו “מדרבנן”, וזה לשונו: “דע כי זה הענין לא היה ראוי לעורר עליו לבארו כי אחרי שהיה לשון התלמוד (מכות פרק ג) תרי”ג מצות נאמרו למשה מסיני, איך נאמר בדבר ההוא שהוא מדרבנן שהוא בכלל המנין, אבל הערוני עליו מפני שטעו בו רבים ומנו נר חנוכה ומקרא מגילה מכלל מצות עשה, וכן מאה ברכות בכל יום ונחום אבלים ובקור חולים וקבורת מתים והלבשת ערומים” וכו’. וכן (שם שורש ב) “וכבר הגיעו בזה הסכלות (מי שמנו דברים הלמדים מהדרשות במנין המצות) אל יותר קשה מזה, וזה כשמצאו דרש בפסוק יתחייב בדרש ההוא לעשות פעולות או להרחיק ענין מן הענינים והם כולם בלי ספק דרבנן ימנו אותם בכלל המצות וכו’ והנסמכים במחשבו זו מנו בכלל המצות בקור חולים, נחום אבלים וקבורת מתים בעבור דרש הנזכר” וכו’.
ולכאורה דברי הרמב”ם סותרים זה את זה, שכתב “אף על פי שמצות אלו מדבריהם” ועם כל זה “הרי הן בכלל ואהבת לרעך כמוך”, ואם כן הן מדאורייתא. וכן בספר המצות (מצוה ח) רמז על חובת פעולות אלו שהן בכלל “והלכת בדרכיו”, “אחרי ה’ אלקיכם תלכו”, שמנה במנין המצות.
וכבר הקשה עליו בספר מגילת אסתר (שם שורש א) וכתב “ויש לתמוה על דבריו אלה דמאחר שהוא מודה כי הם בכלל ‘ואהבת לרעך כמוך’ למה אמר שהן מדבריהם, והלא אם החכמים יפרשו לנו אחת ממצות הכתובים בתורה, על זה לא נאמר כי הם גם כן מדרבנן”. ותירץ שמה שקראם ‘מדרבנן’ הוא לפי שדרשוה (בבא מציעא שם) אחת לאחת למצוא חשבון מפסוק “ואהבת לרעך כמוך”, ולכן אמר בהם שהם מדרבנן, כי פשט הכתוב איננו כלל על מה שדרשו בו. אבל דבריו דחוקים כי מה לנו להדרשות אם הפעולות בעצמן הן מדאורייתא, גם הלא חשב גם כן נחום אבלים והלבשת ערומים והשאר בין “מדרבנן” שלא הוציאו אותם מכתוב זה. ובספר מרגניתא טבא (שם) כתב בזה דקראו להם “דרבנן” מוסב על “מצות עשה”, רצה לומר דבזה שכלולים הם תחת “ואהבת לרעך כמוך” אין למנותם למצוה מיוחדת, אבל בזה שפרטום חז”ל והוציאום לכל אחד מדרשא, יש למנותם למצות עשה מדרבנן מיוחדת. עיין שם. אבל גם בזה אינו מיושב לשון הרמב”ם המורה שהם מדרבנן בהחלט, אם שהם כלולים תחת “ואהבת לרעך כמוך”, ובייחוד לשונו בספר המצות (שורש א), שאם כדבריו היה להרמב”ם להשיג על בה”ג שמנה שמנה דברים אלו שהם מונחים תחת “ואהבת” למצות מיוחדות שבאמת הם מצוה אחת, כלשונו בשורש ב, אבל לא במה שהם מדרבנן.
ויותר נראה בדעת הרמב”ם מה שקראום “מדרבנן” אם שכלולים הם תחת מצות ואהבת לרעך, מפני שפעולות אלו אינן ביחוד מה שכוונה תורה במצוה זו, ואינם פירוש המצוה הכתובה כשאר פירושי המצות שנקראו ‘דאורייתא’, שפירוש המצוה הוא על זה הדבר המתפרש כוון הכתוב לא אחרת ולא יותר, וכמו התורה כתבה “לא תעשה כל מלאכה” והחכמים פרשו מה הם המלאכות נקראו דאורייתא, מפני שעל דברים אלו כוון הכתוב לא זולתם ולא יותר, אחרי שאין זולתם. אבל במצות “ואהבת לרעך” לא נוכל לאמר שהכתוב כוון ביחוד על פעולות מיוחדות, כי הפעולות הטובות הן רבות מאוד ולא נוכל לומר שהכתוב כוון לפעולה זו או זו, לזה חובת פעולות אלו אינן נקראות “דאורייתא” אם שבאמת כל הפעולות הטובות הן כלולות תחת מצוה זו, ואם עשה פעולה טובה לזולתו קיים מצות “ואהבת לרעך כמוך”. זהו אשר נראה בדעת הרמב”ם.
אבל לפי הנראה חובת פעולות אלו וכאלו הן באמת מדרבנן, כי הכתוב “ואהבת לרעך כמוך” (ויקרא יט,יח) בעיקרו נאמר על האהבה שבלב בלי פועל יוצא ממנה, מקביל להכתוב “לא תשנא את אחיך בלבבך” (שם) שמדבר בשנאת הלב בלי פועל יוצא ממנה. ואם על הרוב פעולות הטובות הן תולדות האהבה שבלב והפעולות הרעות הן תולדות השנאה שבלב, אבל הכתובים במקום זה דברו רק מטהרת המדות ולא מפעולות, כי מהפעולות דברו הכתובים (שם יא, יב, יג, יד, טו, טז) והכתובים (יז, יח) דברו מטהרת המדות. וסימן הפסק הבדל הענין הוא “אני ה'” (שם טז). גם הכתובים “והלכת בדרכיו” (דברים כח,ט) “ללכת בכל דרכיו” (שם י,יג יא,כב) “אחרי ה’ אליקכם תלכו” (שם יג,ה) שפרשום חז”ל על ‘ההדמות בו בפעולות הטובות והמדות הנכבדות שיתואר בהן הא-ל’ ואחזם הרמב”ם לפשוטי הכתובים ומנה חובת פעולות הטובות במנין המצות מכתובים אלו. הנה אם שדרכי ה’ הם רחמים וחנינה וחסד (שמות לד,ו) בכלל ופועל כל פעולות הטובות בפרט, רופא חולים ומסעדם על ערש דווי, מנחם כל לב נשבר ונדכה, מכסה ערומי האדם, משיב כל חי למקום שלוקחו משם, וכל הפעולות הטובות כי הכל מה’. והחכמים כדרכם הסמיכו תוארים אלו להכתובים. אבל עיקרי ופשטי הכתובים האלו לא על דרכים ופעולות האלו הם, אלא על שמירת מצות ה’ כלשון הכתוב (שם ח,ו) “ושמרת את מצות ה’ אלקיך ללכת בדרכיו וליראה אותו”, והכתוב “אחרי ה’ אלקכם תלכו” נאמר על העבודה לו, מקביל להכתוב “כי יקום בקרבך נביא וכו’ לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים וכו’ ונעבדם” (שם), או שהוא כדברי הרמב”ן (שם) שכתב “היא המצוה שנלך אחרי עצתי וממנו לבדו נדרש כל נעלם ונשאל כל עתיד כענין ותלך לדרוש את ה’ וכו’ האין פה נביא לה’ ונדרוש את ה’ מאתו ויגד לנו ה’ אלקינו את הדרך נלך בו ואת הדבר אשר נעשה”. לפי זה מחובת האדם לחברו באשר הוא אדם, מה שיורהו האנושיות אם שלא נצטווה עליהם ממצוה במפורש (וכמובן פעולות כאלו אינן נופלות בערכן, אם שאינן מפורשות מהפעולות המפורשות בתורה).
(דברי סופרים, פרק ג, עמו’ 23-21)
הרב שמואל משה הי”ד, ב”ר יצחק ומרת שיינה מרה רובינשטיין, נולד בבוסיק (קורלאנד, לטביה) בי”ח תמוז תר”ל (1870). הוא למד בישיבת סלובודקה, הוסמך להוראה בידי הרב יצחק אלחנן ספקטור ונודע כתלמיד חכם, חוקר-תורני וסופר.
בשנת תרנ”ה (1895) נשא לאשה את מרת שרה חיינה לבית פרידמן ונולדו להם חמישה ילדים. אשתו נפטרה בחייו. לאחר נישואיו התגורר בעיר מז’ייק והחל בפרסום ספריו. בהיותו אזרח ליטא נאלץ להימלט במלחמת העולם הראשונה לשטחי הכיבוש הפנימיים של רוסיה. הרב רובינשטיין הציע את מועמדותו לסגל המורים של בית המדרש המודרני שבאודיסה, אשר בראשו עמד ר’ חיים טשרנוביץ (“רב צעיר”), בדרכו לאודיסה פגש ברכבת את המשורר חיים נחמן ביאליק שלימד שם, שניהם התרשמו אחד מהשני ושמרו על קשרי ידידות במשך שנים רבות. הרושם העז שהשאיר מפגש זה על ביאליק, בא לידי ביטוי בשירו הנודע ‘יהי חלקי עמכם’ (1915). לבסוף ויתר הרב רובנישטיין על המשרה באודיסה, וכן דחה במשך שנים מספר הצעות לכהן במשרות רבנות בקהילות שונות.
בשנים תרי”ט-תר”פ (1919-1920) התגורר בקרמנצ’וג שבאוקראינה, ובשנת תרפ”א עבר לשיבלי שבליטא, בה ניהל בנו הכימאי, מנחם מנדל (מנחם ראובני), את בית החרושת לצבעים “סטאר”. הרב השתקע שם קלויז של “לאנדקרעמער” במחיצתם של תלמידי חכמים ידועי שם, שקד על לימוד התורה ועל מחקריו. הוא המשיך לפרסם ספרי מחקר בענייני התורה שבעל פה, הלכותיה, מקורותיה ההיסטוריים ותולדותיה.
בעת כיבושה של ליטא ב”מבצע ברברוסה” פלש הצבא הגרמני לעיר שאוולי, ותוך ימים ספורים גורשו יהודי העיר לגטו. הרב שמואל משה רובינשטיין עבר לגטו כשהוא מלווה בכמה מילדיו ונכדיו. לפני סגירת הגטו הפסיק הרב להטמין את תכתובת העניפה שניהל עם חכמי דורו בבית החרושת. הרב לקח אתו לחדרו בגטו כמה מספריו, והמשיך לשקוד שם על תורתו. בתקופה זו כיהן בנו מנחם מנדל כחבר בית הדין היהודי בגטו, והרבה לסייע לאחיו בגטו במתן בסתר באמצעות הנכסים שצברה משפחתו לפני המלחמה. פעולותיו של מנחם מנדל הוזכרו בפנקס שאבלי, בו נכתב בתארך 14.05.1942:
“הרעב כבר מורגש ברחובות הגיטו. אנשים מושכים את רגליהם בקושי מרוב חולשה, ילדים מציקים להוריהם צבעקות: לאכול. מוסרים את פרוסת הלחם האחרונה לילדיהם ובכל-זאת אינם יכולים להשביעם… יש האוכלים, שותים ונהנים מכל טוב ולעמותם אחרים מתים מרעב לעיניהם… משום כך יש להזכיר את אלה שהצטיינו בטוב לבם: יהא נא זכור לטוב שמו של העגלון הפשוט ארצ’יק קרופניק, המציל מדי יום ביומו מאות אנשים ממות ברעב, הוא אינו חס אף על חייו. יהא נא מפורסם שמו של מנחם מנדל רובינשטיין הצנוע שמופיע בבתיהם של רבים שירדו מנכסיהם ומגיש להם את עזרתו מבלי שיצפו לה. הוא עושה את הדבר באופן עדין כל-כך, עד שהמקבלים אינם מבחינים במסירת המתנה לידיהם ורגש הכבוד שבהם אינו נפגע קשות. בני ‘למ”ד-ו”ו’ צנועים אלה תומכים לא רק בחייהם, אלא גם ברוחם של בני הגיטו הכושלים”.
ביום שישי, ז’ בחשון תש”ד (05.11.1943) נערכה הגטו “האקציה של הילדים”. לצורך האקציה הוצאו מהגטו תושביו היהודים הכשירים לעבודה, ולגטו פרצו חייל ס”ס ואוקראינים שצדו ילדים וזקנים. בין שאר הקורבנות שניצודו היו הרב שמואל משה רובינשטיין ושנים מנכדיו
הרב שמואל משה רובינשטיין חיבר את הספרים: “אבני שהם” (ורשה, 1901), “תורת הקבלה” (ורשה, 1912), “קדמוניות ההלכה” (קובנה, 1926), “דברי סופרים“ (קובנה, 1930), “לחקר סדור התלמוד” (קובנה, 1932) ו“הרמב”ם והאגדה (קובנה, 1937).
הוא גורש לגיטו שיבלי ומשם נשלח בשנת 1943 בידי אנשי משטרה אוקראינים ואנשי ס”ס למקום הרצחו.
בנו, מנדל רובינשטיין (מנחם ראובני), שעלה לארץ ישראל והתגורר ברמת גן, כתב דף עד על אביו בשנת 1956, בה כתב כי אביו נשלח מגטו שבלי לאושוויץ. אשתו של מנחם, הינדה הי”ד, ברחה מגטו שבלי, נתפסה ונרצחה בשנת 1944. בתם שרה הי”ד נשלחה מהגטו למחנה ההשמדה אושוויץ בשנת 1943, בהיותה בת 13.
מספר הצפיות במאמר: 23
