בדין לינת אורחים בבית כנסת בכפרים / הרב ראובן חיים קליין הי”ד

מברר איך התירו להלין אורחים בבית הכנסת, שהרי קדושתה מהתורה:

ומה שאתה מתמה אמאי פוסק הרי”ף הלכות מזוזה והרמב”ם פ”ו מהלכות מזוזה דבית הכנסת של כפרים חייב במזוזה, וכן הביא הטור בסימן רפ”ו, דמסתמא דרים בה אורחים… עד כאן, וקשה לדברי הרמב”ם דמשום הכי פטור ממזוזה בבית הכנסת ובית המדרש משום דהוי קודש כמו הר הבית והלשכה, אם כן איך מותר ללין בה אורחים הא הוי קודש מהתורה.

לדעת הנימוקי יוסף התירו להלין ולהאכיל אורחים בבית הכנסת, לפי שמראש לא הקדישו אותם הקדש גמור, לפי שאין לבני הכפרים תקציב להלנת את האורחים בביתם:

והגם כי נימוקי יוסף שם על הרי”ף שכתב וזה לשונו, ובית הכנסת שחיייבת במזוזה… בבית הכנסת דכפרים דדיירי בה אורחין. וכתב הנימוקי יוסף דדיירי בה אורחין, אין מקדשים אותו הקדש גמור כדי שיהיו מותרין לשכב ולאכול שם האורחין, לפי שאין ידם של בני הכפרים משגת להכניס אורחים בבתיהם. עד כאן.

אך לכאורה לא ניתן להתנות להגביל את קדושת בית הכנסת, לפי שהתנאי מועיל רק לבתי כנסת בבבל בחורבנם:

והבאת דברי היד שאול דכתב דהוא דוחק כיון שהוא קדושת הגוף האיך אפשר להתנות על תנאי, ורק בבבל היה מהני התנאי וגם דוקא לאחר חרבנו לא בישובו, עיין מגן אברהם סימן קנ”א ס”ק י”ז… בני הכפרים שמניחין לשכב וללון בבית הכנסת קשה אמאי מותר, כמו שכתב בסימן קנ”א סעיף י”א, עיין שם. עד כאן תורף דבריך.

ע”פ הגר”א גדולה צדקה לעניים יותר מתרומה לבית כנסת:

הא דשל כפרים דלנים שם האורחין גם כן לא קשה דאיך מותר ללון שם האורחים דבקדושת הגוף לא מהני התנאי כנ”ל,  דהנה ביורה דעה סימן רמ”ט סעיף ט”ז, יש אומרים שמצוות בית הכנסת עדיפה ממצוות צדקה, עד כאן. ועיין בביאור הגר”א כתב דאינו מוכרח לפי גירסא שלנו בירושלמי, ומציין לתוספות בבא בתרא דף ט’ ע”א ד”ה שנאמר כו’, דשם איתא בגמרא ‘לעולם אל ימנע אדם את עצמו מלתת שלישית השקל בשנה, שנאמר והעמדנו עלינו מצות לתת כו”, כתב התוספות ‘ואף על גב דהאי קרא גבי בית אלקנו כתיב, היינו לבדק הבית כל שכן לצדקה’, משמע מהתוספות כי גדולה צדקה מבדק הבית. עד כאן. על זה כתב הגר”א דכל שכן דגדולה צדקה מבית הכנסת. עד כאן.

גם לדעת השולחן ערוך יש לומר שגדולה מעלת הכנסת אורחים ממעלת בית הכנסת, ואם יש תקציב רק לבנות רק מבנה אחד, יש להעדיף בניין להכנסת אורחים על בנין בית כנסת:

והנה אמרו חז”ל ‘גדולה הכנסת אורחין יותר מקבלת פני השכינה’ (מסכת שבת קכ”ז ע”א), ועוד אמרו שם ‘גדולה הכנסת אורחין יותר מהשכמת בית המדרש’. עיין שם. לעניות דעתי יש לומר, אפילו לדעת המחבר דכתב כי בית הכנסת גדולה מצדקה, אבל הכנסת אורחין גדולה מבית הכנסת, דגדולה הוא מקבלת פני השכינה והשכמת בית המדרש. ולפי זה בני הכפרים שאין להם מעות לעשות בית להכנסת אורחים לחודא ובית הכנסת לחודא, ואין להם מעות רק על דבר אחד, ובבית הכנסת אין אפשר להם לקיים הכנסת אורחים, כמו שכתב הנימוקי יוסף לעיל, ואם כן לפי הנראה היו צריכים לפסוק להם על פי הדין שיעשו בית להכנסת אורחים, כי גדולה היא מבית הכנסת, לא מבעי לדעת הגר”א אלא לדעת המחבר גם כן גדולה הכנסת אורחין מבית הכנסת כנ”ל.

רק מדרבנן לא ניתן להתנות על בית הכנסת, והטעם שגזרו על כך הוא מכיוון שאכילה ושתיה בבית כנסת הם קלות ראש:

ועיין בסימן קנ”א במגן אברהם ס”ק י”ד דמתמה על המחבר דכתב דלא מהני תנאי לבית הכנסת בישובן בסימן קנ”ד קיימא לן אפילו למטפחת של ספר תורה מהני תנאי, ומתרץ המגן אברהם משום דהווי קלות ראש לאכול ולשתות שם, ואם כן לזה לא מהני תנאי. עד כאן. וכתב שם המשנה ברורה בביאור הלכה בד”ה לא מהני, דמשום הכי לא מהני תנאי בבית הכנסת בישובן, דגזרי חז”ל דבית הכנסת הקבוע לא מהני תנאי כיוון שכופין זה את זה לבנות בית הכנסת והוא דבר מצווה גדולה שיהיה לישראל מקדש מעט בכל מקום מושבותיהם החמירו. עיין שם.

והנה באמת גם מדברי המגן אברהם הנ”ל גם כן משמע דהא דלא מהני התנאי בישובן לא הוי רק מדרבנן, דהא מביא מהא דמטפחת דהוי תשמישי קדושה דאסור בהנאה, אפילו הכי מהני התנאי, והא דלא מהני התנאי בבית הכנסת משום דהוי קלות ראש לאכול ולשתות, משמע אבל לשאר תשמישין שאין בהם קלות ראש מהני התנאי אפילו בארץ ישראל כמו במטפחת, וכן כתב במשנה ברורה שם ס”ק ל”ח, ועל כן הא דלאכול ולשתות לא מהני התנאי הוא דרבנן, דלענין דאורייתא ליכא חילוק בזה כמובן.

תקנת חז”ל שלא מועילה תנאי נועדה לכך שבית הכנסת לא יהיה סתם בית, אך הם לא תיקנו במקום שהדבר ימנע הכנסת אורחים או ימנע את בניין בית הכנסת:

ולפי זה בבני הכפרים שאין בידם לקיים שניהם, הכנסת אורחין וגם מקום בית הכנסת לבנות, ואם נאסר עליהם בגזירת חז”ל שלא מהני תנאי בבית הכנסת לשכב שם האורחים, יהיו מוכרחים על פי הלכה לבנות בית הכנסת אורחים ולא בית הכנסת כנ”ל, אם כן לא יהיה מקום מוכן כלל שיהיה נקרא ‘מקדש מעט’, וכיוון דעיקר תקנת חז”ל הייתה שלא מהני תנאי כדי שיהיה להם בית הכנסת ולא בית סתם כנ”ל, יש לומר שהתקנה הייתה רק במקום שלא יתבטל על ידי בנין בית הכנסת מקדש מעט בחשיבות, אבל על זה האופן אם על ידי זה התקנה יתבטל מצוות הכנסת אורחים או שיהיו מוכרחים על פי ההלכה לבנות בית הכנסת אורחים ולא יהיה להם מקום להתפלל, בוודאי לא גזרו והניחו התקנה, עדיף טפי לקיים שניהם להתנות שלא יהא הקדש גמור ויהיה מותר לשכב ולאכול שם האורחים, כמו הנימוקי יוסף הנ”ל. כן נראה לעניות דעתי.

(מתוך מכתב בתוך “מילי דבי כנישתא”, עמ’ קכ)

הרב הגאון, החריף ובקי, הצדיק המפורסם רבי ראובן חיים קלין נולד לאמו מרת חיה שרה ולאביו ר’ צבי דב קליין בשנת תרמ”ד (1884) למשפחת רבנים, המיוחסת לט”ז ולרמ”א. שם אמו, חיה שרה. ר’ צבי קליין, ראש הקהילה במונקטש, מחשובי העיר וחסדי מקורב לאדמו”רי מונקטש, היה בנו של ר’ ראובן חיים קליין אב”ד גלילות דאויידקאף מחבר הספר ‘שנות חיים’, מתלמידי החתם סופר ומהר”ם א”ש ומחסידיו הנאמנים של ה’דברי חיים’ מצאנז.

הרב ראובן חיים ב”ר צבי, למד תורה אצל רבי נתנאל הכהן פריעד מחבר שו”ת ‘פני מבין’ ו’פני מבין’ על התורה, רב ואב”ד אויוואראש, שהיה תלמידים של בעל ‘שו”ת קול אריה’ ושל רבי חיים צבי מנהיימר. כאביו, היה הרב ראובן חיים מקורב לאדמו”רים מונקטש בעל ‘דרכי תשובה’ ובנו בעל ‘מנחת אלעזר’. בשנת תרס”ב (1902), בהיותו בן שמונה עשרה, נשא לאשה את מרת רבקה פייגא בת הצדיק האדמו”ר רבי ישעיה שטיינר מקרסטיר (‘ר’ ישעי’עלע קערעסטירער’). במשך עשר שנים היה סמוך על שולחן חותנו ועסק בתורה ובעבודת ה’ בשקידה עצומה. בשנת תרע”ב (1912) נבחר לאב”ד סנינה, שבמזרח סלובקיה, ושם לימד את תלמידיו תורה וחסידות במשך כשלשים שנה בישיבתו. שיטת לימודו “המעמיק הרחיב בים התלמוד והפוסקים לבאר ולברר כמה הלכות בחריפות ובקיאות הרבה לאסוקי שמעתתא אליבא דהלכתא… שמתחקה על שרשי האמת… דברי חפץ לגלות עמוקות בדין ולהורות בהלכה כדת של תורה” (מתוך הסכמת הרב יצחק יעקב ווייס, מחבר שו”ת ‘מנחת יצחק’, לספר ‘מטה ראובן’). הוא חיבר את ספר החידושים והשו”ת מטה ראובן, שיצא לאור לראשונה בשנת תרח”ץ (1938), עם הסכמות רבי יוסף אלימלך כהנא, רבי שלמה זלמן עהרענרייך ורבי שמואל פיהרער, הי”ד. הספר יצא שוב לאור במהדורה שניה בשנת תשל”ב על ידי אחינו ר’ ישעיה בן ר’ מרדכי דוד קליין. כמו כן שרדו חידושים שכתב ופורסמו בשו”תים של חכמי דורו ובכתב עת תורניים.

כשנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעקבות הסכם מינכן מספטמבר 1938, התפרקה הרפובליקה הצ’כוסלובקית, וסלובקיה הכריזה על אוטונומיה ונעשתה מדינה עצמאית גרורת גרמניה, שהרחיקה את היהודים מחיי החברה והכלכלה ונישלה אותם מזכויותיהם ומרכושם, באמצעות חקיקה גזענית. באביב 1942 החלו גירושים מסנינה. ב- 21.03.1942 רוכזו צעירים וצעירות יהודים, ב- 22.03 גורשו עשרות צעירות יהודיות מסנינה וסביבותיה למחנה האיסוף בפופראד ומשם הן גורשו משם למחנה ההשמדה אושוויץ. עשרות צעירים יהודים גורשו למחנה האיסוף בז’ילינה ומשם למחנה מיידנק שבמחוז לובלין שבפולין. ב- 07.05 החלו השלטונות לרכז את רוב היהודים הנותרים הכנה לגירושם. לקראת הגירוש הציע אחד מראשי העיר לרב ראובן חיים להסתתר אצלו עד יעבור זעם, אך הוא דחה את ההצעה ובחר להישאר עם קהילתו בעת צרה. רוב יהודי סנינה וסביבותיה נלקחו למרכז הריכוז בהומנה וצורפו למשלוח לגטו חלם באזור לובלין, ב- 11.05, משם גורשו למחנה ההשמדה בסוביבור. בין המגורשים היו הרב ראובן חיים קליין, רעייתו, בני קהילתו ותלמידיו, שהובלו למקום השמדה, סמוך ללובלין. הרב והרבנית לא השאירו אחריהם צאצאים.

הערה: באוצר הרבנים כתב בטעות שנספה בשנת תש”ד. בדף עד ביד ושם כתוב שנספה באושוויץ.

מספר הצפיות במאמר: 228

הדפס