וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה אלקים וכו' ויברך אותם משה וכו' (שמות ל״ט) ובילקוט שם איזה ברכה ברכם יה״ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם.
רבותי! ברגע הנוכחי כשאנו חוגגים ברב פאר והדר את חנוכת בית הכנסת שנשרפה בשנות ראינו רעת המלחמה העולמית וחזרה ונבנתה, והציבור העברי שבקהלתינו התאסף לביהכנ״ס, אני רואה בין הנאספים שני מיני מפלגות, מפלגת הזקנים שראו בעיניהם את בית הכנסת הקודמת שנשרפה, ומפלגות הצעירים שלא הספיקו לראות את בית הכנסת הישנה, הצעירים שמחים בשמחה שלימה בראותם את הפאר והדר של ארון הקודש החדש מעשה אומנת נפלאה בכל הפרטים וכו' וכו', אבל חלק הזקנים אין שמחתם שלימה משני טעמים, א) יען הבע״ב הזקנים עוד זוכרים את ביהכנ״ס הראשונה שנשרפה, ומציירים בזכרונם את היופי וההידור שהי' אז מקדש מפואר אשר היתה מפורסמת ביפיו הפנימי והחצוני לנס ולתפארה, וכעת רואים את כותלי הביהכנ״ס אשר עוד לא נגמרו בשלימות בלי ציירים וכו' וכו', ועוד חסר תיקון גדול לשכללה ולפארה כמקדם. אבל תדעו אחים שענין כזה כבד מצינו בבנין מקדשינו הגדול, בבנין הבית שני, כאשר נבנה בימי עזרא, ונחגג החגיגה ברוב פאר והדר ככתוב (עזרא ג,יא) ויענו בהלל וכו', ורבים מהכהנים וכו' הזקנים אשר ראו הבית הראשון ביסדו וכו' בוכים בקול גדול , ורבים בתרועה ושמחה להרים קול ואין העם. מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם, וכבר הקשו דהכתובים סותרים זא״ז דהלא כתוב במק״א (חגי ב) גדול יהי' כבוד הבית האחרון מן הראשון, וכאן כתוב דהבנין הראשון הי' מפואר יותר ולכן הזקנים היו בוכים, ופירשו דהן אמת שהבנין הראשון הי' מפואר יותר מבנין האחרון, בכ״ז אם נתבונן באיזה זמן ובאיזה תנאים קשים נבנה הבית השני, ובאיזה זמן ותנאים נוחים נבנה הבית הראשון, מצינו למדין דאף שהבית השני לא הי' בנוי לתלפיות כמו הבית הראשון, בכ״ז לפי ערך התנאים והקשוים – גדול כבודו מן הראשון, דהבית הראשון נבנה ע״י שלמה בזמן אשר עם ישראל עמד ברום מעלתו וכסף וזהב הי' לרוב וגם כל העם היו בדעה אחת לגשת לבנין הבית בהתעוררת עצומה, א״כ אין כל פלא שבנוהו ברוב פאר והדר לפי היכולת והאפשרות שהי' להם אז, משא״כ הבית השני שנבנה בזמן אשר עם ישראל הי' בגולה, וידל ישראל מאד, ורק הודות לכורש מלך פרס ניתן להם היכולת לחזור ולבנות את הבית, וגם חלק גדול מאבנ״י היו מתנגדים לבנין הבית ועוד כתבו שטנה למלך פרס וכו', ואם למרות כל המכשולים ותנאים הקשים האלה, עלה ביד עם ישראל עוד אז לבנות הבית השני, אף שלא נבנה ברוב פאר והדר כמו הבית הראשון, בכ״ז לעומת ערך התנאים הקשים אם נבנה אף באופן זה ג״כ גדול כבודו יותר מן הראשון, (עי' בס' יורה ומלקוש). כן אחים יקרים בע״ב זקנים! אף שראיתם את ביהכנ״ס הראשון דפה״ק, ביסדו לפאר ותפארת, ואתם רואים את הבית הנוכחי שעוד לא ננמר לתפארה, בכ״ז אין מקום לעצבות, והשמחה צריכה להיות בשלימות, כי התבוננו נא באיזה זמן נבנה בית הכנסת הראשון, בעת אשר תושבי קהלתינו העבריים היו פעמיים יותר, מהיום, והבע״ב רובם ככולם היו עשירים בעלי הון ועושר, ותנאי החיים אף אצל הבינונים היו נוחים מאד, וא״כ אין כל פלא שהביאו ״קרבן עשיר״ לפאר ולרומם בית אלקינו ברוב פאר והדר, אבל באיזה תנאים וקשוים החלנו לבנות הבנין בית המקדש מעט הנוכחי, זכרו נא אחים אהובים, שעת הבהלה באותו יום שנקבע בו בכי' לדורות יום תשעה באב שנת תרע״ד, כאשר שמעתם קול תרועת מלחמה וכלי תותח עם כדורים מפוצצים רחפו עלי ראשכם ברעש וסערה ועזבתם כל הונכם ודכושכם ונסתם בבהלה מהעיר, ויחד עם כל הונכם עזבתם גם את בית המקדש מעט הוא בית הכנסת היקרה והיפיפי', וכאשר הגיע לאזנכם השמועה כי כלה ד' חמתו ויצת אש במקדש מעט, הייתם מבכים ומספידים כבוכה על בנו יחידו, ומי פילל אז שישיבו לחזור ולבנותו, בפרט שבני העיר נעשו יורדים מגכסיהם וקצתם ברחו לעירות אחרות, וקצתם שבו בדלי דלות, והחילותי לפני שנתיס לעורר את בני העיר לחזור ולבנות הביהכנ״ס, וחלק גדול נענה לקול דרישתי והביאו קרבנם אבל רק ״קרבן עני״ כדז״ל דבקרבן עני נפשו הוא מקריב (מנחות ק״ד ע״ב), וקצתם התנגדו ועמדו מרחוק לעבודתינו הקדושה, ולמרות כל הקשוים והמצב השפל, בכ״ז עלה בידינו לברך על המוגמר בבנין הביהכנ״ס, ואף שגגרעה קצת בערך יופי' מביהכנ״ס הראשון, בכ״ז לפי מצב וערך הענינים אז ועתה, בצדק החוב עליכם לשמוח כשלימות, ולאמור ״גדול כבוד הבית האחרון מן הראשון״! אבל אם הסברתי לכם שאין מקום לעצבות משום בנין ביהכנ״ס, בכ״ז רואה אני עוד את פניכם והנכם זועפים עוד מטעם אחר, היינו מטעם הסדרים בביהכנ״ס עצמה אז ועתה, והוא, בביהכנ״ס הקודמת כאשר שמתם עינכם לכותל מזרחי, ראיתם תמונה יפה ונהדרה בע״ב חשובים ומראה ופניהם הפטריארכלי בזקנם הארוך וצלם אלקים על פניהם, היו מפיקים אור נגה וזיו הדרת קודש על פני כל בית הכנסת, אבל כעת לדאבונכם, אהה! מי מאיר פני המזרח? … אכן בע״ב נכבדים! כדברינו הקודמים בענין בנין ביהכנ״ס, כן נאמר עתה במתפללי הביהכנ״ס, שאם נערוך המצב הרוחני בישראל לפנים והיום, אין מקום לעצבות, כי אנו חיים כעת במאה העשרים עת אשר חיי פריצות והפקרות חופש ודרור אחזה את כל חלקי הנוער בבני ישראל, ומפלגות השמאליות כתבו על דגלם מלחמה לדת, ושאין להם חלק באלקי ישראל, ותפסו ברשתם את הנוער העברי בכלל ואת הנוער העובד בפרט, באמרם כי טובתם המה דורשים לשחררם מעול מעניהם, ואם למרות קשוים רוחניים כאלה איכא עוד רוח ישראל סבא אצל חלק הנוער בפרט זה שמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, גחשב עוד זאת לנצחון חשוב וכבוד גדול לדת העברי, ובימי חושך ואפל וערפל כסה ארץ, גם שביב אור קטן משמח את הלב. ובמק״א הסברנו עד״ז דברי דז״ל (מכילתא י״ב) והי' כי יאמרו אליכם בניכם וכו', בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה וכו', ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה שעתידין לראות בנים ובני בנים וכו' עכ״ד, והנה המ״ד בשורה רעה מובן דכשיעמדו בנים ושואלים חקירות וטעמים לסתור מצות תוה״ק בימינו אלה, לבשורה רעה יחשב, אבל מ״ד בשורה טובה, אתמהה! אבל להנ״ל יובן, דהנה י״ל ע״ד צחות, הלא התורה מתחילה מבראשית, ומדוע הבן הרשע לא שאל שום שאלה הגיונית רק עד פרשה זו? אכן יובן, דהנה אנו רואים בימינו אלה שחלק גדול מהנוער ברחו לנפשותם ממצות מעשיות שבתורה, ומראים עפ״י חקירות ושאלות מדעיות שאין צורך בהם, וגם אין צורך בלימוד התורה תלמוד והלכה רק כל התורה שלהם מתרכזת אך ורק על לימוד ההיסתוריא העברית, דברי ימי עמינו, וכל יהדותם מתבלטת רק בזה שהם מתגאים בלאומיותם ויודעים להוקיר את גבורי האומה וכו' וכו', לכן הבן הרשע עד פרשת החדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, הוא שבע רצון מלימודו, ואין לו שום קושיא, יען עד פרשה זו היא משום כח מעשיו הגיד לעמו, כפירש״י ר״פ בראשית, ובחשקות הוא לומד הפרשיות המדברות רק מקורות עמינו ותולדתינו ושל האבות הקדושים, אכן בהגיע למצוה ראשונה וצריך לעשות מצות מעשיות וגם ללמוד ביגיעה דיני התורה האסור והמותר הטמא והטהור וכו' וכו' כאן נתרשלו ידיו, ומתחיל לשאול שאלות שונות בכוונה תחילה כדי לפטור את עצמו מעול ובעבודה קשה הזאת! וזו כוונת המ״ד ״בשורה רעה״, כי חזות קשה כזה רואים אנו למדי בימינו אלה, שנות ראינו רעה בהשפלת מצב התורה ודת ישראל, והכל בשביל שאלת הנוער, מה העבודה הזאת? ומה בצע כי נשמור משמרתו? אבל המ״ד בשורה טובה נתבשרו, מביט על הענין מנקודת מבט אחר, והוא – דלפי מצב הרוחניי של הדור אשר הוא בבחינת ״שואל שלא מדעת״, בדור פרוץ כזה חשבנו כי תשתכח תורה ויהדות מישראל, ולכל היותר יעלה עוד בידינו להחזיק דת ישראל עוד דור אחד, היינו לראות עוד ״הבנים״ אוחזים קצת מעשה אבותיהם בידיהם, אבל שיהי' עוד לנו ״בני בנים״ שיהי' להם קצת שייכות לדת ישראל לא פללנו לראות ולהעמיד בדור שפל כזה, ואם אנו רואים שאף אם הבנים שואלים ודורשים לגנאי, בכ״ז בכמה פרטים עוד לא נתקו לגמרי הפתיל האחרון המקשר אותם לעמם ודתם, ועוד נוכל לקרות אותם ״בנינו״, אז לפי ערך דור כזה במאה העשרים שעת חירום וסערה לדת ישראל נחשב זאת לנו לנצחון ובשורה טובה, שנחזיק מעמד לראות בנים – ועוד – ״בני בנים״. נחזור להנ״ל דאף שאנו מתפללין שתמלא הארץ דעה, ונזכה עוד לראות את הנוער העברי במקדש מעט ״את – פני – ד' אלקיך״ ר״ל עם הצלם אלקים על פניהם במראה ותואר פני היהדות השלימה, (כאשר פי'עה״כ שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך את פני ד' אלקיך), בכ״ז אם במאה העשרים אנו רואים את הנוער באים למקדש מעט אף במצב כזה, מעורר זאת בלבנו שביב תקוה שעוד ישיבו בנים לגבולם, ולפ״ז הי' צריך להיות שמחת ביהכנ״ס בחנוכה שמחה שלימה, אבל דא עקא שהחלק מהנוער המבקרים עוד את הבתי-כנסיות הם מעט מזעיר, והם מתמעטים מיום ליום, ורבים מהבע״ב הזקנים אשר ראו את הביהכנ״ס הראשונה וראו שכל הספסלים היו מיושבים באפס מקום, ורואים את הביהכנ״ס היום שנתמעטו מספר המתפללים – וקצת מהנוער הבאים לביהכנ״ס, באים רק בעת שמנגן החזן עם המקהלה של משוררים – ״בוכים״, וע״ז יש לנו לבכות בקול גדול הממעט קצת דמות השמחה בחנוכת ביהכנ״ס, ״ולא נשמע קול תרועת השמחה מפני קול הבכי״. לכן מצינו כאשר שהמע״ה גמר בנין המקדש הראשון בחדש מרחשון, המתין שלמה עם חגיגת החנוכה, ונתחנך הבית בחג הסוכות, כמבואר בילקוט (קפ״ד) ויקהלו אל המלך שלמה בירח האתנים בחג וכו' משנעשה הבית בירח בול נעשה נעול יב״ח עד החג, ולכאורה אין מובן בית מקדש זה שנבנה ברוב פאר והדר ואומנת נפלאה, וכל ישראל היו ממתינים בכליון עינים על חנוך בית המקדש לראות כליל היופי, ולבסוף כאשר גגמר ובנוי לתלפיות, המתין שלמה עם החנוכה זמן רב עד חג הסוכות? ואם המתין בכונה עד הרגל בכדי שיערוך החגיגה ברוב עם הבאים לראות פני אלקים הי' די להמתין עד הרגל הראשון חג הפסח? אכן יובן, דהנה עיקר בנין הבית היא שיבואו שם ישראל בהמון להתפלל, כאשר אמר שלמה בתפילתו בעת החנוכה את הפרוגרמה של הבית (מלכים א,ח), דכל מרי לב יבואו ויתפללו בבית הזה, וחשב שם כולם, ואם רבים יהיו מבקרי הבית יותר תוגדל כבוד הבית, לכן המתין שלמה בשמחת החגיגה לברך את הבית רק עד זמן שידע בבירור שהגיע למטרתו בבנין הבית ויתרבו מספר המבקרים, והנה בחג הפסח אם מעט יהיו העולים לא נוכל עוד לדון אותם לחובה יען הוא זמן האביב ועבודת השדה, כן בחג השבועות זמן קציר חטים ובנ״י טרודים להמציא פרנסתם, כדברי רבא לרבנן (ברכות ל״ה) דבירחי עבודת השדה לא תיתי קמאי כי היכא דלא לטרדו במזונותיכי כולי שתא, אכן בבוא חג הסוכות כאשר גגמר כל עבודת השדות ונאסף כל התבואות לגרנות, ואין שום תירוץ משום טרדת פרנסה, ואז יהי' הבחינה אם יבואו אל בית המקדש מבקרים רבים אות היא כי הגיע למטרתו בבנין הבית, ואז יחוג את החנוכה ברב עם ובשמחה רבה, ואם ח״ו להפוך, אין מקום לשמחה, לכן המתין עם החגיגה עד חנ הסוכות, ואז נוכח שעם רב מישראל באו לבית אלקים, ויעש משתה ושמחה גדולה ברב פאר, וקרבנות רבים וכו', כן אני בשמחת חנוכת ביהכנ״ס היום, אין רצוני להיות מברך בקול גדול בבקר השכם, רק אני מברך את חג החגיגה בתנאי קודם למעשה, שרק אז תהי' שמחתינו שלימה, אם ״שבית־הכנסת״ כשמה כן תהי' במלוא מובן המלה, שיתכנסו להתפלל בה בע״ב העיר בהמון, ״וזקנים עם נערים יהללו שם ד'״ ואז רק אז תוגמר החגיגה בכבוד גדול, כי מה בצע שיהי' לנו בתי כנסיות בנוים להוד והדר אם מעט יהיו המתפללים, כאשר ראיתי מחזה בלתי נעים, כאשר הייתי בעיר אחת במדינת אשכנז, ובקרתי את הביהכנ״ס דשם, ומלאתי גיל וחדוה בראותי הבנין המפואר, אשר הכרתי כי נבנתה בעשירות ופאר והדר אשר לא ראיתי כמוה ליופי, והמתנתי שם עד תפלת המנחה כדי להתפלל שם מנחה בצבור, אבל ענן וערפל כסה פני שמחתי בראותי שאני הייתי משלים המנין מתפללים בבהכנ״ס הגדול הזה, ואחר שגמר הש״צ עלינו, אמרו כל המתפללים קדיש יתום, והכרתי לדעת שלולא חטא עץ הדעת שנגזר מיתה בעולם, מעט המתפללים האלו ג״כ לא היו בבית הכנסת. אבל אחים יקרים! אל נא יפול לבנו, דהנה מצינו (שבת ל) כשביקש שלמה להכניס הארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים אלו באלו, אמר שלמה כ״ד רננות ולא נענה, עד שאמר זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה וכו' אשר לכאורה יפלא מאיזה טעם דבקו השערים ועכבו את השמחה של מצוה? ואפ״ל הכונה דהשערים חזו מראש מעשי דירבעם שיחלק העם, והחלק היותר גדול לא יבואו למקדש עולמים ויעבדו ע״ז, וא״כ בטלה קצת קדושת הארון, כי האדון קדושתו רק מצד הס״ת, והס״ת קדושתה היא רק כשנכתבה לשמה ללמוד וללמד לשמור ולעשות, אבל אם חטא חטא ישראל, מה בצע בארון ובכל הפאר וחגיגה, לכן הדגיש שלמה, שאף אם יחטא ישראל בכ״ז עוד לא אבדה התקוה שישיבו, ותשובה מועיל אצל ישראל מצד מדת ״החסד״ ולא חטא ״דוד״ אלא להורות תשובה, לכן כאשר הבין הסבה שבעבודה ננעלו השערים, אמר ״זכרה לחסדי דוד עבדך״. ר״ל הלא דוד אבא הראה דתשובה מועיל ממדת החסד, וא״כ אף אס חטא חטאה ירושלים בכ״ז רק ״לנידה״ היתה (איכה א), ר״ל כמו נדה שאפשר לה להטהר לאחר זמן, ויש היתר לאיסורה ואין שייך בה דיחוי (ועי' תוס' רפ״ק דיבמות) ״מיד נענה״. כן רבותי! היום הכנסנו ברוב שמחה ובאופן חגיגי לביהכנ״ס שלנו את הארון הקודש המהודר אשר מחירו עולה לעשרת אלפים זהובים, והשמחה אצל אנשי העיד גדולה למאוד, אבל ענן וערפל פרוש על פני שמחתינו, בזכרנו כי הדוד הצעיר מעט מזעיר מבקרים הביהכנ״ס, ולא נדבר עוד בימי החול שאפשר להצטדק (אף שאין בזה ממש) – כי טרודים על המחי' ועל הכלכלה, אבל אם גם בבוא יום השבת וגם אז אם הדור הצעיר אין בא לבקר בתי כנסיות, שוב לא נמצא שום לימוד זכות, וע״ד צחות המלצתי מאמר רז״ל (שבת ל״ב) דנשים מתות בשעת לידתן בעון שמכבסין צואת בניהם בשבת, ובשביל שקורין לארון הקודש ארנא עי״ש, דאם רוצים לצדק גם את זה שבניהם אין מבקרין את הביהכנ״ס גם ״בשבת״ שהם פנוים ממלאכה, ועוד זאת ישר בעיניהם ״מכבסין צואת בניהם״ ר״ל הפגם של בניהם ״בשבת״ ר״ל אף בענין זה הנ״ל, או ר״ל שמלמדין זכות על בניהם אף אם חטאם הכביד בחלול שבת, שהוא ככופר בכל התורה כולה, א״כ ״בלי תורה״ אין להארון הקודש שום קדושה, וקודין עי״ז לאה״ק ״ארנא״. אבל נאמר כדברי שלמה המלך ע״ה, ״זכרה לחסדי דוד״ כי אנו מקוים שעוד תמלא הארץ דעה את ד', והדור הצעיר יעשו ״תשובה״ לשוב אל ד', ועוד נראה בתי כנסיות בישראל בישובן כמקדם, ותשרה עוד השכינה וצלם אלקים במעשה ידינו, הם הבנים שלנו, כרז״ל (שבת ל״ב) עה״כ וחבל מעשה ידיך, איזה מעשה ידיו של אדם, המה בניו ובנותיו של אדם, ורק אז יהי׳ גמר השמחה בשלימות בחגיגת הבהכנ״ס הנוכחי, וזה כונת הכתוב הנצב פתח דרושנו, ״וירא משה את כל המלאכה״ וכו׳, דמשה רועה ישראל ראה את המשכן גגמר ונבנה ברוב פאר והדר, ״ויברך אותם משה״ ר״ל מרוב התעוררת ושמחה הרים את ידו לברך את העם, אבל הדגיש מתי תהי׳ השמחה בשלימותה, רק אז אם יהי׳ ״רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם״ ר״ל אם גם אצל הבנים דור הצעיר תשרה השכינה, ויבואו לראות ולבקר בהמון במשכן ומקדש מעט ״את פני ד׳ אלקיך״. שומעים נכבדים! החובה עלינו להזכיר ולהעלות בראש שמחתינו שמחת חגיגת בית הכנסת, את מחאתינו החריפה נגד אלה הפריצים ״ברוסיא הסוביטית״ מעבד לגבולינו, אשר מחללים בתי כנסיות הקדושים ועושים מהם ״בתי עם״ (ועונשם ראה בש״ס שבת ל״ב) דע״ה מתים בעץ שקורין לביהכנ״ס בית עם, ותהי׳ חגיגתינו היום למחאה חי׳ נגד אלה הפורצים ומחללים בתי המקדש מעט שלנו, ולגודל דאבונינו ״מהרסיך ומחריביך ממך יצאו״ שגם רשעי ישראל נתנו יד במעל הזה, אוי מה הי׳ לנו, ואנו בבית מקדש מעט נתפלל גם ״על הנכרי – שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים – מארץ רחוקה״, כאשר אמד שלמה בתפלתו שיהפוך ד׳ לבם, ולא יוסיפו בני עולה לענות אותנו, ועוד אמר שלמה בחנוכת המקדש אז, ״רעב כי יבא, ובאו והתפללו בבית הזה וכו' ואתה תשמע השמים״. כן על המשבר חסרון הפרנסה השורר בעירינו ה״י, נתפלל בבית הזה שיאמר לצרותינו די, ואתה ד׳ אלקים תשמע השמים, שירחם ד׳ על שארית עמו לבנות מקדשינו הגדול במהרה בימינו אמן.
(מתוך ספר אמרי פי)
—
רבי יצחק ברבי יהודה פרזנצ'בסקי, הרב האחרון בפרושניץ נולד בעיירה טושין, בפולין להורים חסידים ומיוחסים. רבי יצחק הראב״ד בפרושניץ היה כבר בעל ניסיון כשהגיע לעיר, אחרי שהקדים לכהן ברבנות גלובנה ורודה-פאביאניץ. למרות שנבחר לרב בלוביטש ברוב גדול, ויתר על המשרה, כדי למנוע מחלוקת פלגנות וריב. הרב האחרון של פרושניץ השאיר לנו ספר מפרי עטו בשם ״אמרי פי״ המכיל דרשות ונאומים למועדי השנה ולכל מקצועות החיים. הדרושים כתובים בשפה נמלצת והקורא בספר נהנה מתוכנו ומעוצם רוחו. בספרו זה מתגלים דיוקניהם הרוחניים המאירים של אבות ובנים, דורות חלפו, והוא נשאר לזכרון ועדות לדור ההווה. הרב היה אהוב ואהוד בצבור מכל השכבות. גם הנוער זרם לשמוע דרשותיו. היה מעורב עם הבריות והחזיק בכלל ״שמאל דוחה ימין מקרב״. אביו ר' יהודה השתתף רק מעט במסחר, ועל פי רוב היה יושב בבית המדרש באין מפריע ולימד את שלושת בניו ״שיעורים תמידים כסדרם״, אף שהתפרנס בדוחק מהמסחר. על האם, שיינדיל (נפטרה בגיל 49 ביום י״ח באדר תרע״א), מספר הרב מפרושניץ, שהיתה בת הרה״ג החסיד המפורסם ר' דובריש זצ״ל מו״צ בעיר טושין בן הרה״ג החסיד ר' ישראל יעקב זצ״ל מזגירש, תלמיד מובהק לרבי בונים הצדיק מפשיסחה, חתן הרב הגאון שר התורה איש אלקים קדוש מו״ה משה אהרן זצ״ל אבד״ק קוטנה וסטריקוב. בהמשך תיאור יחוסו, מספר המחבר, שסבו ר' משה אהרן אבד״ק קוטנה היה בן הרב הגאון דובריש מרוזינובה מילדי עיר פלינאה בן הרב המאור הגדול חו״פ סועו״ה ר' ליב זצ״ל הנקרא ר' ליב הגדול ממשפחת בעל תורת-חיים, הטורי-זהב, החכם-צבי, תבואות-שור ובית אפרים. מנערותו התפרסם הנער יצחק לעילוי גדול, ובעודו נער קטן בן 11 שנה שלחה אותו אמו ללמוד בישיבות שהיו רחוקות עשרות פרסאות מעיר מגוריה. למד בישיבות שונות, ובמיוחד בסוכוצ'וב, אצל האדמו״ר ר' שמואל, ונסמך להוראה ע״י רבנים מפורסמים אחרים. התפרסם כאחד מגדולי הרבנים בכל מקצועות התורה. היו לו 11 ילדים,
אחיו של הרב יצחק היו הרב הגאון החריף ר' שלום מנחם, רב בביהכנ״ס ״עדת ישראל״ וביהכנ״ס ״עדת ישורון״ בניו-יורק, הרב הגאון ר' אברהם משה הי"ד דיין ומו״ץ בלודז', והרבני המופלג המפורסם בצדקו וביר״ש לאמתו ר' ישראל יעקב מטושין. כשפרצה מלחמת העולם השניה נמלט הוא ומשפחתו לוורשה. הרב נספה בשואה בוורשה ב-22.12.1942, כן נספו בני קהילתו (ע״פ ספר יזכור קהילת פרושניץ ודפי עד ביד ושם)
ביתו היה בית ועד לחכמים, רבנים ובני תורה היו באים אליו לשוחח בדברי תורה, ובני ישיבות רבים באו לקבל ממנו הסמכה להוראה. הוא התעמק רבות בשאלות איסור והיתר או דין, וגם נכרים היו מביאים לפניו את סכסוכי המשא ומתן שלהם. הרב והרבנית הרבו בהכנסת אורחים, בגמילות חסדים ובעשיית צדקה.
הרב נסמך מהרב ר' יצחק שמעלקיס בעל "בית יצחק" והיה דיין ומורה הוראה במשך עשרות שנים בקהילת 