קטגוריה: פרשת פקודי

'אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פוקד על פי משה' וגו'. פירש רש"י: 'המשכן משכן' – שני פעמים, רמז למקדש שנתמשכן בשני חורבנין על עונותיהן של ישראל (שמות לח,כא).

יש לפרש על פי מה שפירש ב'ישמח משה' פרשת תצוה על הפסוק (שמות טו,יז) 'תביאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך' וגו'. על פי מה דעמדו הקדמונים הכי השני מקדשים שחרבו, הם פועל ריק ח"ו והיו כלא היו, חלילה לומר כן. אמנם הענין יובן על פי משל לאחד שהביא זרע אילן טוב ממרחק, ונטעו עד שצץ ופרח ועשה פרי, ואחר כך עקרו והביא זרע אילן אחר ונטעו וגם עשה פרי, ועקרו וחזר והביא זרע אילן דוגמתו מן המובחר, ונטעו והכניסו לקיום להיות דבר המתקיים לעד. והנה הכל היה בחכמה ובהשכל, לאשר כי הארץ הלזו אינה מסוגלת לגדל אילן כזה בטבעה ולא תוכל שאיתו, לזאת הקדים לנטוע נטע נעמן בארץ עדי תקבל קצת איכות וטבע עפר הארץ המגדלת אילנות כאלו, ואחר זה עקרו לנטוע אחר תחתיו, וכן בפעם השנייה, ואז כשקבלה הארץ כח שיש בו די לקיים האילן קיום נצחי, ונעשה קרן בן שמן משמני הארץ הרחוקה, ואז נטע אילן השלישי אשר לזה היה מגמתו גם מאז.

והנמשל הוא כשראתה חכמתו יתברך אשר אין בכח הארץ הגשומה הלזו לקבל ולסבול נוגה אור קדושת בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו, לולי הב' מקדשות הראשונות אשר על ידם ובכח קדושת העבודה מעשה הקרבנות זבח ונסכים ויתר עבודת הקודש אשר היה שם כמה מאות שנה, קנתה הארץ גם היא כח רוחני ואיכות קדושה נפלאה, עדי תוכל מעתה לסבול קדושת הבית השלישי מעשה ידי יוצר בית המקדש שלמעלה המכוון כנגד בית המקדש של מטה, וגדול יהיה כבוד הבית האחרון קיום נצחי ו'בית עולמים' יקרא.

וזהו הכתוב 'תביאמו ותטעמו בהר נחלתך', וקראו 'הר' על שם חורבנו, כדכתיב (ירמיה כו,יח) 'הר ציון לבמות יער', ושמא תאמר אם כן מה היא התועלת ממנו כיון שעתיד ליחרב, לזה אמר שהתועלת הוא 'מכון לשבתך פעלת ה' ' דייקא, היא מקדש השלישי מעשה ידי יוצר ב"ה, כי לולי הראשונות לא היה כח בארץ לקבל בית השלישי, והראשונות היו רק הכנה להאחרון כאמור. עד כאן דבריו בקיצור, עיין עוד שם.

ובכן נמצא ששני בתי מקדשים היו הכנה לבנין הבית השלישי, והיו צריכים להיבנות וגם להיחרב גם לולי החטאים, רק כדי שיוכל להיבנות הבית השלישי.

וזה יש לפרש הפסוק 'אלה פקודי המשכן', 'פקודי' מלשון 'ולא נפקד ממנו איש' (במדבר לא,מט) שהוא לשון חסרון — 'אלה פקודי המשכן', מה שנחסר המשכן, 'משכן העדות' שנחסרו פעמיים, 'אשר פוקד על פי משה', אלה נחסרו על פי משה, שמשה רבינו ידע שיחרבו, והם היו הכנה לבנין בית המקדש השלישי שיבנה במהרה בימינו.

(מפי נכדו הרה"ח ר' יוסף שלמה רייניץ, ירושלים – ששמע מפה קדשו פרשת פקודי תש"ד, כאשר היה בסוף הזמן בדרכו מהישיבה בבאלשא יארמוט לביתו בטארנאליא, ועבר דרך פולעק, עלי זכרון 13 עמ' מח-מט)

סיפר בנו, הרב יעקב שרגא הלוי יונגרייז, שאביו הרב שמואל בנימין הלוי יונגרייז אב"ד פולעק סיפר שכאשר היה משובתי שבת קודש אצל האדמו"ר בעל 'דברי יחזקאל' משינאווא, ראה שמנהגו לחתוך הביצים עם הבצלים בשעה שניגן הזמר 'חי ה", והיה מנגן בהתלהבות גדולה, וכשהגיע לחרוז 'צמאה נפשי אל השם' היה נדמה לו שיוצאת נפשו הטהורה של האדמו"ר משינאווא מגודל ההתלהבות

(עלי זכרון, יג, עמו' מג).

---

הרב הגאון המפורסם ר' שמואל בנימין הלוי יונגרייז הי"ד, אב"ד ור"מ ק"ק פילעק, היה בנו של הגאון הרב משה הלוי יונגרייז מייסד קהל היראים בקשוי ורב ואב"ד הקהילה ושל הרבנית פיגא בת הגביר הצדיק ר' נח יעקב לעווי מקהילת הארטיאן. הוא נולד כנראה בקהילת באלאשא יאמרט בשנת תרל"ב לערך.

בילדותו היה הרב שמואל בנימין ככל הנראה תלמידו של אביו בישיבת קאשוי, אחר כך היה תלמיד בישיבת הרב שמחה בונם סופר, ה'שבט סופר', אב"ד ור"מ פרעשבורג.

הרב שמואל בנימין התחתן בסביבות שנת תרנ"ג (1893) עם מרת רבקה בתם של הרב מאיר טננבוים אב"ד פילעק, טארנא ואב"ד ור"מ פוטנאק מחבר הספרים 'לוית אור' ו'אמרי מאיר' (אחיו של הרב מנחם מנדל טננבוים הי"ד אב"ד פילעק וטארנא. אביהם היה  הרב יעקב טננבוים אב"ד פוטנאק מחבר ספר 'נהרי אפרסמון' שו"ת וחידושי סוגיות וספר 'שמן אפרסמון' על התורה, אחיו של הרב צבי שרגא טננבוים אב"ד ור"מ קהילת מעזאי טשאטה מחבר ספרי 'נטע שורק' על התורה, סוגיות ושו"ת. אביהם של הרב יעקב והרב צבי שרגא, היה הרב זאב וואלף טננבוים אב"ד ווערפעלט מחסר הספרים 'פלגי מים', 'קריה נאמנה' ו'רחובות הנהר') והרבנית הינדל בת הרב אהרן אברהם רייכמן מאימאלע.

בשנת תרנ"ז נפטר הרב יעקב טננבוים, ובנו הרב מאיר מילא מקומם בקהלת פוטנאק. אחיו של הרב מאיר, הרב מנחם מנדל, מילא את מקומו בקהילת טארנא, ואת מקומו של הרב מנחם מנדל בקהילת פילעק מילא חתן אחיו הרב שמואל בנימין יונגרייז. לרבנות קהילת פילעק השתייכו יותר משלושים ישובים באזור.

לאחר נישואיו היה הרב שמואל בנימין תלמיד של אבי חותנו, הרב יעקב טננבוים, והיה סמוך על שולחנו במשך שלוש שנים. לאחר הלידה הראשונה נותרה הרבנית עם שיתוק חלקי ועם חולשה.

הרב שמואל בנימין הוסמך להוראה על ידי הרב שמואל רוזנברג, מחבר ספר 'באר שמואל', אב"ד ור"מ קהילת אונסדארף. לאחר פטירת אבי חותנו, מונה הרב שמואל בנימין לאב"ד פילעק, שבמחוז נוגראד (כיום סלובקיה).

בכל ערב יום כיפור קודם 'כל נדרי' הנהיג שכל אחד יפייס את חברו לפני התפילה. בכל פורים היו אנשים הקהילה באים לשמחת פורים בביו, ואם היה סכסוך בין הבאים, היה מפשר ועושה ביניהם שלום. הנהיג ישיבה בפילעק, והעמיד שם תלמידי חכמים הגונים.  בבית הרב נהגו בהכנסת אורחים מופלגת, והלינו שם את מקבצי הנדבות שבאו לעיר. בכל יום היה הרב הולך לבית הכנסת האורחים לברר האם האורחים אכלו, ובליל שבת עיקב את התפילה בבית המדרש עד שהיה לכל האורחים מקום לאכול. הרב היה גם מוהל, וכאשר נקרא לברית בתחילת חג הפסח בכפר, ארז את צורכי הפסח ונסע עם רעייתו לכפר, שם שהה בימים הראשונים של פסח. מידי חודש היה הרב שולח כספים שאסף לטובת כולל שומרי החומות בירושלים. כשהתבקש להתפלל לרפואה או לישועה, היה אומר תהלים בדמעות עד שהרגיש שהגיעה הישועה.

הרב היה מקורב לאדמו"ר רבי יחזקאל שרגא הלברשטאם, ה'דברי יחזקאל', אב"ד שינאווא. בזקנותו תכנן הרב לעלות לארץ ישראל, אך הרבנית לא הייתה מסוגלת לעמוד בטלטול המסע.

הרב נהרג עקה"ש בכ"ב בסיון תש"ד. רעייתו הרבנית נפטרה בז' באדר תש", זמן קצר לפני הגירוש, והובאה לקבורה בפילעק.

ילדיו היו:

1. הרב חיים הלוי יונגרייז הי"ד, נולד בשנת תרנ"ה, והיה דומ"ץ ורב חברה משניות בקהילת מעריש אוסטרוי. נספה בשואה עם רעייתו וילדיהם.
2. הרב יעקב שרגא הלוי יונגרייז, נולד בשנת תרנ"ט, והיה אב"ד פילעק-ברוקלין. במהלך מלחמת העולם השנייה עבר לקהילת בודפשט, כיהן שם כמשגיח כשרות, ושרד.
3. הרבנית הינדל רחל הי"ד, נולדה בשנת תרנ"ו, אשת הרב משה הולנדר הי"ד, דומ"ץ פוטנאק ואב"ד סעניטץ. הרבנית נרצחה באושוויץ במשלוח מיום כ"ח באייר תש"ב. נספו גם ילדיהם לאה צביה, יהושע אשר ויונה. הי"ד. שרדה בתם שסטר פיגא, אשת הרב יחזקאל שרגא ליסוער.
4. הרב דוד יחזקאל הלוי יונגרייז הי"ד נולד בתרס"ג והיה אב"ד וראש ישיבה קטנה בזאגראב ודומ"ץ בקזמארק. הוא גורש למחנות העבודה 'קיש טארצא' ו'פעליקסדורף', רגליו קפאו בחורף הקשה תוך כדי עבודת פרך, הוא חלה בטיפוס ונפטר. היארצייט נקבע לז' באדר.
5. הרבנית מרים סלאווא הי"ד, אשת הרב שמואל דוד רייניץ הי"ד מורה הוראה ומגיד מישרים בקהילת טארנאליא, שנהרגו עקה"ש בכ"ג בסיון תש"ד, עם בתם הילדה פיגא אסתר. לבנם משה נתן פייטל הי"ד נקבע יארצייט בכ"ז בשבט, ולבנם חיים יצחק מרדכי הי"ד נקבע יארצייט בכ"ה בתשרי.
6. הרבנית חנה יוטל הי"ד, נולדה בסביבות שנת תרס"ו, אשת הרב יהושע גינז הי"ד, אב"ד אפץ ומחבר הספר 'גאולה וישועה' (שיצא לאור עם הסכמת חותנו). הם נספו באושוויץ עם חמישה מילדיהם – יעקב יוסף, משה אהרן, אברהם אלטר חיים, פרומט ודבורה סלאווא, בכ"ד (או כ"ו) בסיון תש"ד. שרדה בתם פיגא יהודית.
7. הרבנית לאה הי"ד, אשת הרב חנניה יו"ט ליפא פרידריך הי"ד. נהרגו עקה"ש בכ"ב בסיון תש"ד.
8. הרבנית שרה הי"ד (נפטרה בניסן תש"ד), אשת הרב חיים יעקב קטינא הי"ד, אב"ד ניר באגאד, נהרג עקה"ש במחנה מאוטהאוזן בד' בסיון תש"ה. ארבעת ילדיהם נהקגו עקה"ש בכ"ב באייר תש"ד.

אחיו היו: הרב יצחק צבי הלוי יונגרייז ממלא מקום אביהם בקשוי, הרב ברוך ראובן שלמה הלוי יונגרייז שעלה לירושלים והיה מקברניטי היהדות החרדית בעיר, הרב יעקב שרגא יונגרייז הי"ד אב"ד בערצעל. גיסיו היו הרב יוסף אלימלך כהנא הי"ד אב"ד אונגוואר, בן דודו הרב אברהם בנימין הלוי יונגרייז אב"ד פעהער-דיארמאט, הרב יהודה הלוי רוזנר הי"ד אב"ד סעקעלהיד מחבר הספר 'אמרי יהודה', ובן דודו הרב אשר אנשיל (ב"ר יהושע פאלק  אב"ד סאנטא) הלוי יונגרייז הי"ד אב"ד מעזא-קאושעד.

הרב הוזכר בשו"ת יד יצחק (ח"ב סי' קלו, קסט, קצג, קצד, קצה, רנו, ח"ג סי' עח, ריד ורכ), מאת הרב אברהם יצחק גליק, בשו"ת מי יהודה (או"ח סי' ס), בשו"ת אבני שוהם (גרינוואלד, סי' מז) ובשו"ת וחידושי מהר"י שטייף (סי' רכו).

חידושים ממנו הודפסו בתל לתלפיות תרנ"ו, ד, עמ' 115.  מכתב ממנו בעניין כשרות השמרים פורסם במחזיקי הדת, ט' אדר א תר"ע, ושם, כ"ח באדר ב' תר"ע.

כמו כן חיבר הסכמות לספרים: 'חדושי בני אהרן' ו'חדושי מהר"ם' (תרס"ז), 'סמיכת נפולים' (תרע"ב) ו'גאולה וישועה' (תש"ג).

… ומפיו קדשו של אאמו"ר הגאון המובהק הצדיק המפורסים שליט"א שמעתי בדרשה אחת שדרש ברוב עם הדרת מלך, ודבריו מתוקים כדבש, כי לו נאה כי לו יאה. ואמר לפרש על פי רמז הפסוק "ואת האלף ושבע מאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים". והלא על פי דקדוק הלשון וסדר המקראות כשהתחיל במספר גדול הולך ואומר תמיד מספר קטן הראוי לבא אחריו. ועל פי זה היה צריך לכתוב "ושבעים וחמשה" (ועיין שם בתרגום), ולמה שינה בו הכתוב לכתוב וחמשה ושבעים, עד שהיה נראה כי מלת "וחמשה" מוסב והולך על שלפניו. "ושבעים" כמו ענין בפני עצמו.

ועל זה מפרש אאמו"ר שליט"א כי ידוע מאמר הכתוב ימי שנותינו בהם שבעים שנה, וזה חיינו בעולם הזה ועל זה החיות של האדם ציווה לנו הקב"ה "ודבקה בו", שחיות של האדם יהיו נדבקים אל ה' יתברך. וזהו כי קודשא בריך הוא ואורייתא וישראל חד הוא, ומי שנדבק בתורה הקדושה, על ידי זה משיג הדביקות להקב"ה. ויסוד גדול לתורה עשה בעל השולחן ערוך, שקבע כל הלכותיה בארבעה שו"ע, וליכא מידי דלא רמיזא באורייתא, וממילא גם השולחן הטהור מרומז בו, כי הלוא מפיו אני חיים והוא חיינו בעולם הזה.  וכשתדקדק בחשבון סימני שולחן ערוך תמצא כי ארבעה חלקי שולחן ערוך, יש בהם אלף ושבע מאות וחמשה סימנים. ולזה צריך לאדם להדבק שנותיו שהם שבעים שנה, וזהו מרומז בפסוק "ואת האלף ושבע מאות וחמשה" (הם ארבעה חלקי שולחן ערוך) "ושבעים"' (הם ימי שנות האדם שנדבקים בתורה) "עשה ווים לעמודים" כי זה העמוד הגדול שהעולם קיים עליו. עד כאן לשונו.

ועל פי זה אמרתי לפרש מה שאמרו חז"ל בפרק קמא דתענית לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו בכל לבבכם, איזהו עבודה שבלב, הוי אומר זהו תפלה. עד כאן לשונו. כי כבר ידוע הקושיה כי איך ציווה לנו הקב"ה "לאהבה" את ה', והא ענין אהבה זולת כחו של האדם, ואין זה דבר שיכול לקנות או שיכול לצוות עליה. אולם התירוץ על זה כי על ידי דביקות בתורה כהנ"ל, באמת יכול האדם להשיג גם את האהבה, וזהו ממדות אנושי של אדם כי מאחר שדבק באיזה דבר, מאיזה טעם שיהיה, על ידי דביקות זו יצמח בסופו אהבתו לאותו דבר.

אולם הדביקות בתורה, אין הכוונה רק על לימוד התורה לבד, ואדרבה, לא המדרש עיקר אלא המעשה. ולפי זה רק עבודת ה' יתברך ועל פי דתי וחוקי התורה, הוא ממשיך אהבה בלב האדם. ואיזהו עבודה שהוא מועיל ביותר להידבק בה' יתברך להמשיך לב האדם לאהבה, הלא זהו עבודה שבלב. ואיזהו עבודת שבלב, הוי אומר זהו תפלה. ולעניות דעתי, לזה כוונו חז"ל בגמרא ומפני כי נסמך אהבה ה' לעבודה, שנאמר "לאהבה את ה' אלקיך ולעבדו", הרי משמע כי העבודה ממשיך את האהבה, ואיזהו עבודה שבלב זהו תפלה.

ובעצם הדבר הלזה כי למה נקרא התפלה עבודה. נראה לעניות דעתי לפרש, על פי מה שהאריך בעל העקידה בטעם הקרבנות, והעלה ראשונה הטעם הוא מפני כי הקרבת הקרבן הוא העבודה אשר בו בחר הקב"ה לעבוד אותו. ומעכשיו הלא כבר כתבו הראשונים, והוא על פי ש"ס ערוכה כי התפלות במקום קרבן נתקנו. הרי לפניך הטעם שהתפלה נקרא עבודה.

ובספר יבין שמועה מבאר על פי רמז מה שנאמר ואש המזבח תוקד בו, כי עכשיו שבעוונותינו הרבים אין לנו בית המקדש ולא כהן בעבודתו, על זה מרומז בפסוק כי אותו אש של קדושה, והוא אש הקרבנות אשר דרכו להיות בוער במזבח בעת הקרבה הקרבן, ועל כן הוא "אש המזבח", עכשיו שאין מזבח, "תוקד בו", היינו, בלב האדם. ועל ידי זה נתקבל כקרבן. ועל פי זה ביותר מבואר הטעם כי למה נקרא התפלה עבודה שבלב.

ועל התפלות בו יאמר בספר נתיבות עולם שחיבר רבינו מהר"ל מפראג ז"ל בריש פרק ד' בנתיב העבודה שלא תהא התפלה במקרה קרה, כי התפלה הוא הדביקות בו יתברך שהאדם מתדבק בתפילתו בו יתברך, ואם הדביקות הזה הוא במקרה בלבד, אינו נחשב דביקות כלל. כי כל מקרה הוא לזמן ולשעה, ואינו תמידי. אבל דבר שאינו מקרה, הוא תמידי, לכן ראוי שיהיה הדביקות הזה שלא במקרה כלל. ועל זה באה האזהרה שיקבע מקום לתפילתו. וזהו שאמרו בפרק קמא דברכות כל הקובע מקום לתפלתו אלקי אברהם בעזרו וכו'. עד כאן לשונו.

ועל פי זה ביותר מובן מה שאמרו בגמרא, אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר לשמוע אל הרינה ואל התפלה, במקום רינה שם תהא תפלה. והוא כי כמו שהקרבת הקרבן היה לו מקום קבוע במקום קדוש, כן התפלה, יש מקום קבוע במקום קדוש, והוא בבית הכנסת – שהש"ץ מרים קולו והוא מקום רינה ומסוגל לתפלה. ועוד הרבו בתפלה לכתוב ולדרוש.

וראיתי בדרושים של בעל שמן רוקח שכתב שם בדרוש י"א כתב וזה לשונו: ומה מתקו דברי הכ"י שכתב לפרש במאמר רז"ל שאמרו המתפלל צריך שייתן עינו למטה ולבו למעלה, דהכוונה דהנה עניני עולם הזה הוא דבר הנראה לעיניים, אבל עולם הבא, עין לא ראתה, אך מי חכם ויבין זאת שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. ולכן יתכן לכנות את ענייני עולם הזה בשם עין ואת העולם הבא בשם לב. והנה בעסקי עולם הזה אם ירצה לשום עינו ולבו ולקנאות במי שלמעלה, אין לדבר סוף ויהיו כל ימיו כעס ומכאובות, ועל כן כל מדה נכונה שיביט אל מי שלמטה ממנו בעושר וכבוד, ואז ישמח במתנת חלקו. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל איזהו עשיר השמח בחלקו. אבל בענייני עולם הבא הוא להפך, כי אם ירצה לומר הנה איש הזה גרוע ממני, אין לדבר סוף כי ימצא אנשים המפרים בכל התורה ומלסטים את הבריות ושופכי דם נקי, אבל המידה הנכונה הוא לשום עינו ולבו אל מי שלמעלה ממנו בחכמה וביראה. וכמו שאמרו רבותינו ז"ל קנאת סופרים תרבה חכמה. וזהו שאמרו המתפלל צריך שיתן עינו למטה, דהיינו בעסקי עולם הזה, יראה באנשים שהמה למטה ממנו. ולבו למעלה, דהיינו מעסקי עולם הבא ישגיח ויביע במי שהוא למעלה ממנו, ויתפלל אל ה' שייתן לו לב טהור ליראה ולאהבה את ה' הגדול והנורא כי קנאת סופרים תרבה חכמה. עד כאן לשונו.

ואם נצטרף לזה מה שכתב בספר חסידים סימן תק"ל, וזה לשונו: הקב"ה גוזר מי נעשה חכם ומה חכמתו "וכמה ספרים יעשה". יש שגוזר עליו שעושה ספר אחד או שנים או שלשה וכו'. וכל מי שגילה לו הקב"ה דבר – ואינו כותבה ויכול לכתוב, הרי גוזל מי שגלה לו, כי לא גלו לו אלא לכתוב, דכתיב סוד ה' ליראיו ובריתו להודיעם, וכתיב יפיצו מעינותיו חוצה וכו'. עד כאן לשונו.

ואם נצטרף עוד לכל זה כי לא רבים דשו בהלכות ש"ץ להוציא הדינים השייכים לש"ץ בחיבור בפני עצמו – על כן בטח אל יאשימנו הקורא הנכבד כי באתי לקרב אל המלאכה להוציא מחשבתי מכח אל הפועל בעזרת ה' יתברך ולהביא חיבורי הנוכחי על מזבח הדפוס – ויודע ומכיר אני מך ערכי כי אינני כדאי לסמוך עלי, על כן אפרסם בשער בת רבים כי לא באתי לקבוע ההלכה ורק לעורר באתי כיד ה' הטובה עלי, וזה יהיה שכרי מכל עמלי, אם המצא ימצא אפילו אחד אשר אחר עיון בחיבורי הלזו יהא נזהר ביותר כשירד לפני התיבה לקרב תפלת עם בני ישראל ביותר כוונת הלב ויתעורר על ידי חיבורי לעבודת הבורא יתברך שמו בלב נכון ובכוונה ישרה, אז אברך את ה' כי זיכני עד כה, ואומר אילו לא באתי לכאן אלא בשביל דבר זה כדאי.

(הקדמת אמרי לב)

---

הרב מאיר גרוס נולד בשנת תרס"א (1901) לאביו הרב יאקב יוסף גרוס אב"ד אובן (בודא) דומ"צ בבודפסט, ולאמו רחל. הם שתלו בלבבו יראת ה' והלהיבו בקרבו תשוקה אל לימוד התורה. הוא היה תלמיד הרב ישעיה זילברשטיין אב"ד וייצן, שאמר עליו ש"מובטח בו שיוציא חיבורים יקרים" וראה בו תלמיד מופלא ומופלג בתורה ויראה. וכן היה תלמידו של הרב מרדכי בריסק הי"ד אב"ד טאשנאד. אשתו הראשונה, מרת שרל, היתה בתו של רבי מרדכי מאיר בנט אב"ד שטיינמאנגער. נולד להם בן אחד, ישראל. לאחר שהתאלמן, נשא הרב מאיר לאשה את מרת שרה בת הרב דוד עזרא הירש מגאלאנטא.

חיבר "אמרי הישרים" על הלכות ספק ספיקא, אך לא הוציאו לאור מחמת הוצאות הדפוס. ספרו "אמרי לב", יצא לאור בשנת תרצ"א (1931. ובמהדורה חוזרת יצא לאור בשנת תשכ"ו), ודן בהלכות שליח הציבור. כמו כן, פרסם מאמר ב"תל תלפיות" – אי מותר להשתתף בבחירות לועד המדינה שנקבעה לשבת. מאמר זה קוטלג בפרויקט השימור וההנצחה של הרב יהושע סג"ל דייטש, "קונטרס תל תלפיות". כן הוציא לאור את ספרו של אביו "תבואת יקב" (תש"ב), ולבקשת אביו, צירף להוצאה זו גם את חידושי תוספת הביכורים מאת רבי אהרן ריישער. 

בשנת תרפ"ד (1924) מונה לאב"ד בשארקאד והגליל, ו"בא אל מקום אשר זה שנים רבות היה בלי רב, כצאן בלי רועה ודבר ה' היה יקר במקום ההוא בעוונותינו הרבים, והוא זכה לתקן שם תקנות גדולות ויקרות, ליסד תלמוד תורה, וש"ס חברא, ולבנות מקווה טהרה, והחזיר העטרה ליושנה" (מתוך הקדמת חותנו לספר "אמרי לב")

הרב נספה בז' בשבט תש"ה (1944). דודו כתב עליו דף עד ב"יד ושם" וציין שגורש בטרנספורט ובדרך לשם הרגו אותו. ויש מי שכתב שנספה באושוויץ. 

אחיו הגדול הרב דב בער ע"ה נהרג במלחמת העולם הראשונה. שאר אחיו, הרב זאב גרוס הי"ד והרב אהרן צבי גרוס הי"ד,  עליו כתבנו כאן בעבר, נספו בשואה.

מקורות: החת"ס ותלמידיו, הקדמות אמרי לב, דפי עד ב"יד ושם", מצבת בנו ר' ישראל על הר הזיתים, הספר "כי אחיה ואספר" (גבריאל הלר, תשמ"ז), הספר "תפארת יצחק" (רבי יצחק אייזיק פרידמן מנירעדהאז, תשמ"ב), עולמי ספר זכרון (אהרן צבי אלון (ויינברג), תשנ"ח), ועוד.

 

וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה אלקים וכו' ויברך אותם משה וכו' (שמות ל״ט) ובילקוט שם איזה ברכה ברכם יה״ר שתשרה שכינה במעשה ידיכם.

רבותי! ברגע הנוכחי כשאנו חוגגים ברב פאר והדר את חנוכת בית הכנסת שנשרפה בשנות ראינו רעת המלחמה העולמית וחזרה ונבנתה, והציבור העברי שבקהלתינו התאסף לביהכנ״ס, אני רואה בין הנאספים שני מיני מפלגות, מפלגת הזקנים שראו בעיניהם את בית הכנסת הקודמת שנשרפה, ומפלגות הצעירים שלא הספיקו לראות את בית הכנסת הישנה, הצעירים שמחים בשמחה שלימה בראותם את הפאר והדר של ארון הקודש החדש מעשה אומנת נפלאה בכל הפרטים וכו' וכו', אבל חלק הזקנים אין שמחתם שלימה משני טעמים, א) יען הבע״ב הזקנים עוד זוכרים את ביהכנ״ס הראשונה שנשרפה, ומציירים בזכרונם את היופי וההידור שהי' אז מקדש מפואר אשר היתה מפורסמת ביפיו הפנימי והחצוני לנס ולתפארה, וכעת רואים את כותלי הביהכנ״ס אשר עוד לא נגמרו בשלימות בלי ציירים וכו'  וכו', ועוד חסר תיקון גדול לשכללה ולפארה כמקדם. אבל תדעו אחים שענין כזה כבד מצינו בבנין מקדשינו הגדול, בבנין הבית שני, כאשר נבנה בימי עזרא, ונחגג החגיגה ברוב פאר והדר ככתוב (עזרא ג,יא) ויענו בהלל וכו', ורבים מהכהנים וכו' הזקנים אשר ראו הבית הראשון ביסדו וכו' בוכים בקול גדול , ורבים בתרועה ושמחה להרים קול ואין העם. מכירים קול תרועת השמחה לקול בכי העם, וכבר הקשו דהכתובים סותרים זא״ז דהלא כתוב במק״א (חגי ב) גדול יהי' כבוד הבית האחרון מן הראשון, וכאן כתוב דהבנין הראשון הי' מפואר יותר ולכן הזקנים היו בוכים, ופירשו דהן אמת שהבנין הראשון הי' מפואר יותר מבנין האחרון, בכ״ז אם נתבונן באיזה זמן ובאיזה תנאים קשים נבנה הבית השני, ובאיזה זמן ותנאים נוחים נבנה הבית הראשון, מצינו למדין דאף שהבית השני לא הי' בנוי לתלפיות כמו הבית הראשון, בכ״ז לפי ערך התנאים והקשוים – גדול כבודו מן הראשון, דהבית הראשון נבנה ע״י שלמה בזמן אשר עם ישראל עמד ברום מעלתו וכסף וזהב הי' לרוב וגם כל העם היו בדעה אחת לגשת לבנין הבית בהתעוררת עצומה, א״כ אין כל פלא שבנוהו ברוב פאר והדר לפי היכולת והאפשרות שהי' להם אז, משא״כ הבית השני שנבנה בזמן אשר עם ישראל הי' בגולה, וידל ישראל מאד, ורק הודות לכורש מלך פרס ניתן להם היכולת לחזור ולבנות את הבית, וגם חלק גדול מאבנ״י היו מתנגדים לבנין הבית ועוד כתבו שטנה למלך פרס וכו', ואם למרות כל המכשולים ותנאים הקשים האלה, עלה ביד עם ישראל עוד אז לבנות הבית השני, אף שלא נבנה ברוב פאר והדר כמו הבית הראשון, בכ״ז לעומת ערך התנאים הקשים אם נבנה אף באופן זה ג״כ גדול כבודו יותר מן הראשון, (עי' בס' יורה ומלקוש). כן אחים יקרים בע״ב זקנים! אף שראיתם את ביהכנ״ס הראשון דפה״ק, ביסדו לפאר ותפארת, ואתם רואים את הבית הנוכחי שעוד לא ננמר לתפארה, בכ״ז אין מקום לעצבות, והשמחה צריכה להיות בשלימות, כי התבוננו נא באיזה זמן נבנה בית הכנסת הראשון, בעת אשר תושבי קהלתינו העבריים היו פעמיים יותר, מהיום, והבע״ב רובם ככולם היו עשירים בעלי הון ועושר, ותנאי החיים אף אצל הבינונים היו נוחים מאד, וא״כ אין כל פלא שהביאו ״קרבן עשיר״ לפאר ולרומם בית אלקינו ברוב פאר והדר, אבל באיזה תנאים וקשוים החלנו לבנות הבנין בית המקדש מעט הנוכחי, זכרו נא אחים אהובים, שעת הבהלה באותו יום שנקבע בו בכי' לדורות יום תשעה באב שנת תרע״ד, כאשר שמעתם קול תרועת מלחמה וכלי תותח עם כדורים מפוצצים רחפו עלי ראשכם ברעש וסערה ועזבתם כל הונכם ודכושכם ונסתם בבהלה מהעיר, ויחד עם כל הונכם עזבתם גם את בית המקדש מעט הוא בית הכנסת היקרה והיפיפי', וכאשר הגיע לאזנכם השמועה כי כלה ד' חמתו ויצת אש במקדש מעט, הייתם מבכים ומספידים כבוכה על בנו יחידו, ומי פילל אז שישיבו לחזור ולבנותו, בפרט שבני העיר נעשו יורדים מגכסיהם וקצתם ברחו לעירות אחרות, וקצתם שבו בדלי דלות, והחילותי לפני שנתיס לעורר את בני העיר לחזור ולבנות הביהכנ״ס, וחלק גדול נענה לקול דרישתי והביאו קרבנם אבל רק ״קרבן עני״ כדז״ל דבקרבן עני נפשו הוא מקריב (מנחות ק״ד ע״ב), וקצתם התנגדו ועמדו מרחוק לעבודתינו הקדושה, ולמרות כל הקשוים והמצב השפל,  בכ״ז עלה בידינו לברך על המוגמר בבנין הביהכנ״ס, ואף שגגרעה קצת בערך יופי' מביהכנ״ס הראשון, בכ״ז לפי מצב וערך הענינים אז ועתה, בצדק החוב עליכם לשמוח כשלימות, ולאמור ״גדול כבוד הבית האחרון מן הראשון״! אבל אם הסברתי לכם שאין מקום לעצבות משום בנין ביהכנ״ס, בכ״ז רואה אני עוד את פניכם והנכם זועפים עוד מטעם אחר, היינו מטעם הסדרים בביהכנ״ס עצמה אז ועתה, והוא, בביהכנ״ס הקודמת כאשר שמתם עינכם לכותל מזרחי, ראיתם תמונה יפה ונהדרה בע״ב חשובים ומראה ופניהם הפטריארכלי בזקנם הארוך וצלם אלקים על פניהם, היו מפיקים אור נגה וזיו הדרת קודש על פני כל בית הכנסת, אבל כעת לדאבונכם, אהה! מי מאיר פני המזרח? …  אכן בע״ב נכבדים! כדברינו הקודמים בענין בנין ביהכנ״ס, כן נאמר עתה במתפללי הביהכנ״ס, שאם נערוך המצב הרוחני בישראל לפנים והיום,  אין מקום לעצבות, כי אנו חיים כעת במאה העשרים עת אשר חיי פריצות והפקרות חופש ודרור אחזה את כל חלקי הנוער בבני ישראל, ומפלגות השמאליות כתבו על דגלם מלחמה לדת, ושאין להם חלק באלקי ישראל, ותפסו ברשתם את הנוער העברי בכלל ואת הנוער העובד בפרט, באמרם כי טובתם המה דורשים לשחררם מעול מעניהם, ואם למרות קשוים רוחניים כאלה איכא עוד רוח ישראל סבא אצל חלק הנוער בפרט זה שמקדמי ומחשכי לבי כנישתא, גחשב עוד זאת לנצחון חשוב וכבוד גדול לדת העברי, ובימי חושך ואפל וערפל כסה ארץ, גם שביב אור קטן משמח את הלב. ובמק״א הסברנו עד״ז דברי דז״ל (מכילתא י״ב) והי' כי יאמרו אליכם בניכם וכו', בשורה רעה נתבשרו ישראל באותה שעה וכו', ויש אומרים בשורה טובה נתבשרו ישראל באותה שעה שעתידין לראות בנים ובני בנים וכו' עכ״ד, והנה המ״ד בשורה רעה מובן דכשיעמדו בנים ושואלים חקירות וטעמים לסתור מצות תוה״ק בימינו אלה, לבשורה רעה יחשב, אבל מ״ד בשורה טובה, אתמהה! אבל להנ״ל יובן, דהנה י״ל ע״ד צחות, הלא התורה מתחילה מבראשית, ומדוע הבן הרשע לא שאל שום שאלה הגיונית רק עד פרשה זו? אכן יובן, דהנה אנו רואים בימינו אלה שחלק גדול מהנוער ברחו לנפשותם ממצות מעשיות שבתורה, ומראים עפ״י חקירות ושאלות מדעיות שאין צורך בהם, וגם אין צורך בלימוד התורה תלמוד והלכה רק כל התורה שלהם מתרכזת אך ורק על לימוד ההיסתוריא העברית, דברי ימי עמינו, וכל יהדותם מתבלטת רק בזה שהם מתגאים בלאומיותם ויודעים להוקיר את גבורי האומה וכו' וכו', לכן הבן הרשע עד פרשת החדש הזה לכם, שהיא מצוה ראשונה שנצטוו בה ישראל, הוא שבע רצון מלימודו, ואין לו שום קושיא, יען עד פרשה זו היא משום כח מעשיו הגיד לעמו, כפירש״י ר״פ בראשית, ובחשקות הוא לומד הפרשיות המדברות רק מקורות עמינו ותולדתינו ושל האבות הקדושים, אכן בהגיע למצוה ראשונה וצריך לעשות מצות מעשיות וגם ללמוד ביגיעה דיני התורה האסור והמותר הטמא והטהור וכו' וכו' כאן נתרשלו ידיו, ומתחיל לשאול שאלות שונות בכוונה תחילה כדי לפטור את עצמו מעול ובעבודה קשה הזאת! וזו כוונת המ״ד ״בשורה רעה״, כי חזות קשה כזה רואים אנו למדי בימינו אלה, שנות ראינו רעה בהשפלת מצב התורה ודת ישראל, והכל בשביל שאלת הנוער, מה העבודה הזאת? ומה בצע כי נשמור משמרתו? אבל המ״ד בשורה טובה נתבשרו, מביט על הענין מנקודת מבט אחר, והוא – דלפי מצב הרוחניי של הדור אשר הוא בבחינת ״שואל שלא מדעת״, בדור פרוץ כזה חשבנו כי תשתכח תורה ויהדות מישראל, ולכל היותר יעלה עוד בידינו להחזיק דת ישראל עוד דור אחד, היינו לראות עוד ״הבנים״ אוחזים קצת מעשה אבותיהם בידיהם, אבל שיהי' עוד לנו ״בני בנים״ שיהי' להם קצת שייכות לדת ישראל לא פללנו לראות ולהעמיד בדור שפל כזה, ואם אנו רואים שאף אם הבנים שואלים ודורשים לגנאי, בכ״ז בכמה פרטים עוד לא נתקו לגמרי הפתיל האחרון המקשר אותם לעמם ודתם, ועוד נוכל לקרות אותם ״בנינו״, אז לפי ערך דור כזה במאה העשרים שעת חירום וסערה לדת ישראל נחשב זאת לנו לנצחון ובשורה טובה, שנחזיק מעמד לראות בנים –  ועוד – ״בני בנים״. נחזור להנ״ל דאף שאנו מתפללין שתמלא הארץ דעה, ונזכה עוד לראות את הנוער העברי במקדש מעט ״את – פני – ד' אלקיך״ ר״ל עם הצלם אלקים על פניהם במראה ותואר פני היהדות השלימה, (כאשר פי'עה״כ שלש פעמים  בשנה יראה כל זכורך את פני ד' אלקיך), בכ״ז אם במאה העשרים אנו רואים את הנוער באים למקדש מעט אף במצב כזה, מעורר זאת בלבנו שביב תקוה שעוד ישיבו בנים לגבולם, ולפ״ז הי' צריך להיות שמחת ביהכנ״ס בחנוכה שמחה שלימה, אבל דא עקא שהחלק מהנוער המבקרים עוד את הבתי-כנסיות הם מעט מזעיר, והם מתמעטים מיום ליום, ורבים מהבע״ב הזקנים אשר ראו את הביהכנ״ס הראשונה וראו שכל הספסלים היו מיושבים באפס מקום, ורואים את הביהכנ״ס היום שנתמעטו מספר המתפללים – וקצת מהנוער הבאים לביהכנ״ס, באים רק בעת שמנגן החזן עם המקהלה של משוררים – ״בוכים״, וע״ז יש לנו לבכות בקול גדול הממעט קצת דמות השמחה בחנוכת ביהכנ״ס, ״ולא נשמע קול תרועת השמחה מפני קול הבכי״. לכן מצינו כאשר שהמע״ה גמר בנין המקדש הראשון בחדש מרחשון, המתין שלמה עם חגיגת החנוכה, ונתחנך הבית בחג הסוכות, כמבואר בילקוט (קפ״ד) ויקהלו אל המלך שלמה בירח האתנים בחג וכו' משנעשה הבית בירח בול נעשה נעול יב״ח עד החג, ולכאורה אין מובן בית מקדש זה שנבנה ברוב פאר והדר ואומנת נפלאה, וכל ישראל היו ממתינים בכליון עינים על חנוך בית המקדש לראות כליל היופי, ולבסוף כאשר גגמר ובנוי לתלפיות, המתין שלמה עם החנוכה זמן רב עד חג הסוכות? ואם המתין בכונה עד הרגל בכדי שיערוך החגיגה ברוב עם הבאים לראות פני אלקים הי' די להמתין עד הרגל הראשון חג הפסח? אכן יובן, דהנה עיקר בנין הבית היא שיבואו שם ישראל בהמון להתפלל, כאשר אמר שלמה בתפילתו בעת החנוכה את הפרוגרמה של הבית (מלכים א,ח), דכל מרי לב יבואו ויתפללו בבית הזה, וחשב שם כולם,  ואם רבים יהיו מבקרי הבית יותר תוגדל כבוד הבית, לכן המתין שלמה  בשמחת החגיגה לברך את הבית רק עד זמן שידע בבירור שהגיע למטרתו בבנין הבית ויתרבו מספר המבקרים, והנה בחג הפסח אם מעט יהיו העולים לא נוכל עוד לדון אותם לחובה יען הוא זמן האביב ועבודת השדה, כן בחג השבועות זמן קציר חטים ובנ״י טרודים להמציא פרנסתם, כדברי רבא לרבנן (ברכות ל״ה) דבירחי עבודת השדה לא תיתי קמאי כי היכא דלא לטרדו במזונותיכי כולי שתא, אכן בבוא חג הסוכות כאשר גגמר כל עבודת השדות ונאסף כל התבואות לגרנות, ואין שום תירוץ משום טרדת פרנסה, ואז יהי' הבחינה אם יבואו אל בית המקדש מבקרים רבים אות היא כי הגיע למטרתו בבנין הבית, ואז יחוג את החנוכה ברב עם ובשמחה רבה, ואם ח״ו להפוך,  אין מקום לשמחה, לכן המתין עם החגיגה עד חנ הסוכות, ואז נוכח שעם רב מישראל באו לבית אלקים, ויעש משתה ושמחה גדולה ברב פאר, וקרבנות רבים וכו',  כן אני בשמחת חנוכת ביהכנ״ס היום, אין רצוני להיות מברך בקול גדול בבקר השכם, רק אני מברך את חג החגיגה בתנאי קודם למעשה, שרק אז תהי' שמחתינו שלימה, אם ״שבית־הכנסת״ כשמה כן תהי' במלוא מובן המלה, שיתכנסו להתפלל בה בע״ב העיר בהמון, ״וזקנים עם נערים יהללו שם ד'״ ואז רק אז תוגמר החגיגה בכבוד גדול, כי מה בצע שיהי' לנו בתי כנסיות בנוים להוד והדר אם מעט יהיו המתפללים, כאשר ראיתי מחזה בלתי נעים, כאשר הייתי בעיר אחת במדינת אשכנז, ובקרתי את הביהכנ״ס דשם, ומלאתי גיל וחדוה בראותי הבנין המפואר, אשר הכרתי כי נבנתה בעשירות ופאר והדר אשר לא ראיתי כמוה ליופי, והמתנתי שם עד תפלת המנחה כדי להתפלל שם מנחה בצבור, אבל ענן וערפל כסה פני שמחתי בראותי שאני הייתי משלים המנין מתפללים בבהכנ״ס הגדול הזה, ואחר שגמר הש״צ עלינו, אמרו כל המתפללים קדיש יתום, והכרתי לדעת שלולא חטא עץ הדעת שנגזר מיתה בעולם, מעט המתפללים האלו ג״כ לא היו בבית הכנסת. אבל אחים יקרים! אל נא יפול לבנו, דהנה מצינו (שבת ל) כשביקש שלמה להכניס הארון לבית קדשי הקדשים, דבקו שערים אלו באלו, אמר שלמה כ״ד רננות ולא נענה, עד שאמר זכרה לחסדי דוד עבדך מיד נענה וכו' אשר לכאורה יפלא מאיזה טעם דבקו השערים ועכבו את השמחה של מצוה? ואפ״ל הכונה דהשערים חזו מראש מעשי דירבעם שיחלק העם, והחלק היותר גדול לא יבואו למקדש עולמים ויעבדו ע״ז, וא״כ בטלה קצת קדושת הארון,  כי האדון קדושתו רק מצד הס״ת, והס״ת קדושתה היא רק כשנכתבה לשמה ללמוד וללמד לשמור ולעשות, אבל אם חטא חטא ישראל, מה בצע בארון ובכל הפאר וחגיגה, לכן הדגיש שלמה, שאף אם יחטא ישראל בכ״ז עוד לא אבדה התקוה שישיבו, ותשובה מועיל אצל ישראל מצד מדת ״החסד״ ולא חטא ״דוד״ אלא להורות תשובה, לכן כאשר הבין הסבה שבעבודה ננעלו השערים,  אמר ״זכרה לחסדי דוד עבדך״. ר״ל הלא דוד אבא הראה דתשובה מועיל ממדת החסד, וא״כ אף אס חטא חטאה ירושלים בכ״ז רק ״לנידה״ היתה (איכה א), ר״ל כמו נדה שאפשר לה להטהר לאחר זמן, ויש היתר לאיסורה ואין שייך בה דיחוי (ועי' תוס' רפ״ק דיבמות) ״מיד נענה״. כן רבותי! היום הכנסנו ברוב שמחה ובאופן חגיגי לביהכנ״ס שלנו את הארון הקודש המהודר אשר מחירו עולה לעשרת אלפים זהובים, והשמחה אצל אנשי העיד גדולה למאוד, אבל ענן וערפל פרוש על פני שמחתינו, בזכרנו כי הדוד הצעיר מעט מזעיר מבקרים הביהכנ״ס, ולא נדבר עוד בימי החול שאפשר להצטדק (אף שאין בזה ממש) – כי טרודים על המחי' ועל הכלכלה, אבל אם גם בבוא יום השבת וגם אז אם הדור הצעיר אין בא לבקר בתי כנסיות, שוב לא נמצא שום לימוד זכות, וע״ד צחות המלצתי מאמר רז״ל (שבת ל״ב) דנשים מתות בשעת לידתן בעון שמכבסין צואת בניהם בשבת, ובשביל שקורין לארון הקודש ארנא עי״ש, דאם רוצים לצדק גם את זה שבניהם אין מבקרין את הביהכנ״ס גם ״בשבת״ שהם פנוים ממלאכה, ועוד זאת ישר בעיניהם ״מכבסין צואת בניהם״ ר״ל הפגם של בניהם ״בשבת״ ר״ל אף בענין זה הנ״ל, או ר״ל שמלמדין זכות על בניהם אף אם חטאם הכביד בחלול שבת, שהוא ככופר בכל התורה כולה, א״כ ״בלי תורה״ אין להארון הקודש שום קדושה, וקודין עי״ז לאה״ק ״ארנא״. אבל נאמר כדברי שלמה המלך ע״ה, ״זכרה לחסדי דוד״ כי אנו מקוים שעוד תמלא הארץ דעה את ד', והדור הצעיר יעשו ״תשובה״ לשוב אל ד', ועוד נראה בתי כנסיות בישראל  בישובן כמקדם, ותשרה עוד השכינה וצלם אלקים במעשה ידינו, הם הבנים שלנו, כרז״ל (שבת ל״ב) עה״כ וחבל מעשה ידיך, איזה מעשה ידיו של אדם, המה בניו ובנותיו של אדם, ורק אז יהי׳ גמר השמחה בשלימות בחגיגת הבהכנ״ס הנוכחי, וזה כונת הכתוב הנצב פתח דרושנו, ״וירא משה את כל המלאכה״ וכו׳, דמשה רועה ישראל ראה את המשכן גגמר ונבנה ברוב פאר והדר, ״ויברך אותם משה״ ר״ל מרוב התעוררת ושמחה הרים את ידו לברך את העם, אבל הדגיש מתי תהי׳ השמחה בשלימותה, רק אז אם יהי׳ ״רצון שתשרה שכינה במעשי ידיכם״ ר״ל אם גם אצל הבנים דור הצעיר תשרה השכינה, ויבואו לראות ולבקר בהמון במשכן ומקדש מעט ״את פני ד׳ אלקיך״. שומעים נכבדים! החובה עלינו להזכיר ולהעלות בראש שמחתינו שמחת חגיגת בית הכנסת, את מחאתינו החריפה נגד אלה הפריצים ״ברוסיא הסוביטית״ מעבד לגבולינו, אשר מחללים בתי כנסיות הקדושים ועושים מהם ״בתי עם״ (ועונשם ראה בש״ס שבת ל״ב) דע״ה מתים בעץ שקורין לביהכנ״ס בית עם,  ותהי׳ חגיגתינו היום למחאה חי׳ נגד אלה הפורצים ומחללים בתי המקדש מעט שלנו, ולגודל דאבונינו ״מהרסיך ומחריביך ממך יצאו״ שגם רשעי ישראל נתנו יד במעל הזה, אוי מה הי׳ לנו, ואנו בבית מקדש מעט נתפלל גם ״על הנכרי – שנתנכרו מעשיו לאביו שבשמים – מארץ רחוקה״, כאשר אמד שלמה בתפלתו שיהפוך ד׳ לבם, ולא יוסיפו בני עולה לענות אותנו, ועוד אמר שלמה בחנוכת המקדש אז, ״רעב כי יבא, ובאו והתפללו בבית הזה וכו' ואתה תשמע השמים״. כן על המשבר חסרון הפרנסה השורר בעירינו ה״י, נתפלל בבית הזה שיאמר לצרותינו די, ואתה ד׳ אלקים תשמע השמים, שירחם ד׳ על שארית עמו לבנות מקדשינו הגדול במהרה בימינו אמן.

(מתוך ספר אמרי פי)

—

רבי יצחק ברבי יהודה פרזנצ'בסקי, הרב האחרון בפרושניץ נולד בעיירה טושין, בפולין להורים חסידים ומיוחסים. רבי יצחק הראב״ד בפרושניץ היה כבר בעל ניסיון כשהגיע לעיר, אחרי שהקדים לכהן ברבנות גלובנה ורודה-פאביאניץ. למרות שנבחר לרב בלוביטש ברוב גדול, ויתר על המשרה, כדי למנוע מחלוקת פלגנות וריב. הרב האחרון של פרושניץ השאיר לנו ספר מפרי עטו בשם ״אמרי פי״ המכיל דרשות ונאומים למועדי השנה ולכל מקצועות החיים. הדרושים כתובים בשפה נמלצת והקורא בספר נהנה מתוכנו ומעוצם רוחו. בספרו זה מתגלים דיוקניהם הרוחניים המאירים של אבות ובנים, דורות חלפו, והוא נשאר לזכרון ועדות לדור ההווה. הרב היה אהוב ואהוד בצבור מכל השכבות. גם הנוער זרם לשמוע דרשותיו. היה מעורב עם הבריות והחזיק בכלל ״שמאל דוחה ימין מקרב״. אביו ר' יהודה השתתף רק מעט במסחר, ועל פי רוב היה יושב בבית המדרש באין מפריע ולימד את שלושת בניו ״שיעורים תמידים כסדרם״, אף שהתפרנס בדוחק מהמסחר. על האם, שיינדיל (נפטרה בגיל 49 ביום י״ח באדר תרע״א), מספר הרב מפרושניץ, שהיתה בת הרה״ג החסיד המפורסם ר' דובריש זצ״ל מו״צ בעיר טושין בן הרה״ג החסיד ר' ישראל יעקב זצ״ל מזגירש, תלמיד מובהק לרבי בונים הצדיק מפשיסחה, חתן הרב הגאון שר התורה איש אלקים קדוש מו״ה משה אהרן זצ״ל אבד״ק קוטנה וסטריקוב. בהמשך תיאור יחוסו, מספר המחבר, שסבו ר' משה אהרן אבד״ק קוטנה היה בן הרב הגאון דובריש מרוזינובה מילדי עיר פלינאה בן הרב המאור הגדול חו״פ סועו״ה ר' ליב זצ״ל הנקרא ר' ליב הגדול ממשפחת בעל תורת-חיים, הטורי-זהב, החכם-צבי, תבואות-שור ובית אפרים. מנערותו התפרסם הנער יצחק לעילוי גדול, ובעודו נער קטן בן 11 שנה שלחה אותו אמו ללמוד בישיבות שהיו רחוקות עשרות פרסאות מעיר מגוריה. למד בישיבות שונות, ובמיוחד בסוכוצ'וב, אצל האדמו״ר ר' שמואל, ונסמך להוראה ע״י רבנים מפורסמים אחרים. התפרסם כאחד מגדולי הרבנים בכל מקצועות התורה. היו לו 11 ילדים,

אחיו של הרב יצחק היו הרב הגאון החריף ר' שלום מנחם, רב בביהכנ״ס ״עדת ישראל״ וביהכנ״ס ״עדת ישורון״ בניו-יורק, הרב הגאון ר' אברהם משה הי"ד דיין ומו״ץ בלודז', והרבני המופלג המפורסם בצדקו וביר״ש לאמתו ר' ישראל יעקב מטושין. כשפרצה מלחמת העולם השניה נמלט הוא ומשפחתו לוורשה. הרב נספה בשואה בוורשה ב-22.12.1942, כן נספו בני קהילתו (ע״פ ספר יזכור קהילת פרושניץ ודפי עד ביד ושם)