ל”ג בעומר / רבי יוסף שפירא הי”ד

“יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך” (תהלים קכב,ז-ח). יש לרמז בו העניין דל”ג בעמר, על פי הידוע (יבמות סב,ב) אשר תלמידי רבי עקיבא מתו כולם עד היום הזה, וחטאם היה מחמת שהיו שונאים זה לזה ומיום ההוא והלאה נתהווה שלום ביניהם, ועל כן “יהי שלום” עולה “יום ל”ג בעמר” שאז באמצעות השלום התחיל התנוצצות ‘החיים’ ביום ח”י לחדש אייר. וזה שלום ‘בחילך’ דייקא שכן “בחיל” נוטריקון ביום חי לחדש. וכן “שלוה” נוטריקון היום שלשה ושלשים לעמר, שאז פסקו מלמות ונשארו “בחיים” התלמידים הנשארים, כמו שנרמז בתיבת “חילך” שעולה “חיים”, ובהיות שהנהו חמשה תלמידים תקנו הפרצה וגדרו גדר של שלום ביניהם, לכן “בחילך שלוה בארמנותיך” עולה כל החמשה תלמידים הנקובים בשמותן “שמעון יוסי אלעזר יהודה מאיר” עם הכולל.

ולאשר שנהגו ישראל לייחס השמחה של היום הזה לרבי שמעון בר יוחאי יותר מכל החמשה תלמידים, עיין בספר “צבי לצדיק” לזקיני זצ”ל טעמים נחמדים לזה, על כן שמו הקדוש נרמז ביחוד בהראשי תיבות של יהי שלום בחילך שנוטריקון שמעון בן יוחאי, שעל ידו ובזכותו פסקו מלמות ביום הנכבד הזה שהוא “יום חי באייר” שעולה “ארמון”, וזה שלוה “בארמנותיך” דייקא והבן.

וזהו גם כן כוונת הכתוב דסמיך ליה “למען אחי ורעי” וכו’, כי בהיות שידוע (יבמות שם) אשר כולם מתו בחולי אסכרה רחמנא ליצלן, שהוא חולאת הגרון שמשם יוצא הדיבור, לכן זהו טעם הכתוב למען אחי “ורעי” שעולה “אסכרה”. וביום הזה דל”ג בעמר שהוא י“ח אייר, הנרמז בתיבת “אחי” שנוטריקון י”ח אייר, נתקן הכל ונתהפך מספר אסכרה למספר “ורעי”, באמצעות “האחוה והרעות”, שנתהוה ביום הזה ונמשך רפואה לחולי הגרון שמשם יוצא הדיבור. וזהו למען “אחי ורעי אדברה” נא וכו’ והבן. ובהיות שידוע מדבריהם ז”ל שחטאם היה גם בלשון הרע, כמו שכתב המהרש”א (יבמות שם ד”ה מפני), לכן זה שמסיים הכתוב “אדברה נא שלום בך” שעולה “לשון הרע”, שנתקן באמצעות השלום שנתהוה בין התלמידים של רבי עקיבא. והראשי תיבות אדברה נא שלום עולה באמת למספר “ל”ג בעומר”, שאז נתקן החטא הלז של לשון הרע ונמשך רפואה וחיים לנו ולכל ישראל אמן…

מה שנאמר בש”ס ובכמה מקומות “בן יוחי” ולפעמים “בן יוחאי” בא’, נראה לי על פי דבריהם ז”ל בש”ס מסכת שבת (קלח, ב) כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל. ואמר להו רבי שמעון בן יוחאי, חס וחלילה שתשתכח, שנאמר (דברים לא,כא) “כי לא תשכח מפי זרעו”, עד כאן. והנה מה שסמך עצמו רבי שמעון בר יוחאי על הך קרא דייקא, הוא משום דהסופי תיבות של הנך תיבין כי לא תשכח מפי זרעו המה אתוון “יוחאי”, היינו על ידי זרעו של זה לא תשתכח התורה, וכאשר באמת “לא תשכח” עולה “רבי שמעון בן יחאי”. והנה כי כן יש לומר באפשר דמקודם שהיה הסלקא דעתך כחכמים שתשתכח התורה חס וחלילה, וממילא היה נחסר מילת “לא” מהפסוק הנ”ל, ואם כן “כי תשכח מפי זרעו” הסופי תיבות הם רק אתוון “יוחי”. אבל לאחר שחידש רבי שמעון בן יוחאי שלא תשתכח, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, אם כן הסופי תיבות הם אתוון “יוחאי” בתוספת א’. ושפיר מאז והלאה נקרא שמו בישראל רבי שמעון בן “יוחאי” דייקא והבן. ואולם מאחר שעיקר שמו “יוחי” ורק שניתוסף לו האות “א” על ידי רבי שמעון בנו, שהוא החזיר עטרה ליושנה בהעמדת תורה שבעל פה ביחד עם שאר תלמידי רבי עקיבא הנשארים בחיים, כדברי חכמינו ז”ל בש”ס יבמות (סב,ב), על כן “כי לא תשכח מפי זרעו”, חוץ מאתוון “יוחי” שבסופי תיבות עולה באמת למספר כל החמשה תלמידים בטוב שמותן “שמעון נחמיה אלעזר יהודה מאיר” במספר המכוון, יען שעל ידם ובאמצעותם לא תשתכח התורה מפינו ומפי זרעינו, ותהיה התורה הקדושה עומדת לעד ולנצח נצחים. והבן היטב כי נכון בסייעתא דשמיא בעזר החונן לאדם דעת.

(זכרון יוסף, עמו’ קצו-קצח)

רבי יוסף שפירא, בנו של האדמו”ר מבלוז’וב רבי מאיר שפירא הי”ד. רבי יוסף הוציא לאור, ביחד עם אביו, את ספרו של סבו רבי יהושע שפירא, “קרן ישועה” (בילגורי תרצ”ז) בתוספת הערות. רבי יוסף נשא לאשה את מרת טויבע בת הרב אליהו בומבך הי”ד אב”ד אושפיצין וכיהן כרב צעיר בבלוז’וב וכאדמו”ר בריישא. דבריו הודפסו בספר “זיכרון יוסף”. הרב, רעייתו ושני ילדיו נספו בשואה בסביבות שנת תש”ב (1942).

מספר הצפיות במאמר: 53

הדפס