לראש חודש

והיה מידי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר להשתחות לפני ה'. הכוונה דהנה בפק"א אומר הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עבירה. מאין באת, ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. וכן בעת שכבר חטא, אם יחשוב היטב בג' דברים הללו בודאי יתעורר לתשובה. וכ' בספ' דבשבת ור"ח המה ימים שיקח אדם חשבון לנפש ולעשות תשובה. וזהו שאמר והיה מדי חודש בחדשו ומדי שבת בשבתו, דבכל שבת וראש חודש יעשה תשובה, ומה יתעוררו לזה, על זה אמר, אם יחשוב דיבא כל בשר להשתחות לפני ד', דמוכרח לכל אדם ליתן דין וחשבון לפני ד', מזה יתן החי אל לבו לשוב לד'.

במדרש, כך פתח ר' תנחומא כשיצא לדרוש בפרשת והיה מדי חודש בחדשו, צמאה נפשי לאל חי מתי אבוא ואראה פני אלקים. וקשה ההמשך. ונראה דתכלית הנשמה שניתן בגוף האדם כדי שתהנה בשובה אל מקור מחצבתה הקדוש מיגיע כפה, ע"י שעסקה בתורה ומצות בעולם הזה. מה שאין כן טרם שהיתה בגוף האדם, חיה מנהמא דכסופא. ונפקא מינא דמי שאוכל מנהמא דכסופא בהית לאסתכולי באפיה. וכדי שיזין הנשמה מיגיע כפה, צריך האדם להוסיף שלימות בעבודתו לחדש את מעשיה בכל יום, דבלי זה איך תוכל לבוא לתכליתה. וזהו שאמר כשרצה לדרוש בפ' והיה מידי חודש בחדשו, דהיינו שיחדש את מעשיה תמיד, כמו שדרשו במדרש בחודש שופר חדשו מעשיכם וכו', פתח צמאה נפשי לאל חי, שהנשמה משתוקקת למקור מחצבתה משום, מתי אבוא ואראה פני אלקים, שתהנה מיגיע כפה ממצות שעשתה, ואז תוכל לראות ולהביט פני אלקים, ולא יהיה נהמא דכסופא.

בגמרא חולין אמרה הלבנה אי אפשר לשתי מלכים שישתמשו בכתר אחד. אמר לה הקב"ה לכי ומעטי עצמך. אמרה הלבנה, בשביל שאמרתי דבר הגון אמעיט את עצמי. עד שאמר הקב"ה עתידים צדיקים שיקראו בשמך. ועמדו המפרשים וכי הלבנה לכבוד יצאתה. ולבאר זאת יש לומר דהנה הקב"ה ברא גוף ונשמה והרכיבם יחד. ולכל צד יש תאות. דהגוף רוצה להתענג במעדני העולם הזה ועלול לחטוא ולילך אחר מותרות התענוג, והנשמה רוצה מזון רוחני, לילך אחר תורה ומצות בעולם הזה. הגוף ברוב בני אדם גובר, שמבקש ורודף והולך אחר תאותו, ולעתיד תהיה הנשמה גוברת, שילך רק אחר דבר שבקדושה. כמו שכתוב ילקוט ישעיה מ"ג תני ר"י בשם רבב"ל, לפי שבעולם הזה בזמן שרוח צפונית מנשבת ין רוח דרומית מנשבת, אבל לעתיד לבוא אמר הקב"ה אני מביא רוח בעולם שמשמשות בו שתי רוחות. והפירוש ראילתי ביל"א בערך מזלות, דרוח כינוי לחכמה, הרוצה להחכים ידרים, ועשירות מתוארת בצפון, מצפון יהב יאתה. בעולם הזה נעשו צרות זו לזו, דאין לחברם יחד, דאחד מונע לחבירו. אבל לעתיד לבוא יהיו אחדים בידך, דאחד לא ימנע מלעשות השני. על כן בעולם הזה בזמן שרוח צפונית מנשבת, שיש בו תענוגי עולם הזה, אין רוח דרומית מנשת, דעל ידי כך מונע אותו מלהשלים נפשו בחכמת התורה, עיין שם. וזוהי כונת המדרש אמרה הלבנה, אי אפשר לשתי מלכים שישתמשו בכתר אחד, החמה מורה על עשירות, שמש הצלחה, והלבנה מורה על התורה, כנגד ישראל, ואי אפשר לחברם יחד, דבעולם הזה האדם עלול יותר לילך אחר תענוגים, ומתוך כך הוא מעוכב מלעסוק בתורה. אמר לה הקב"ה, לכי ומעטי את עצמך, דבעולם הזה כיון דרוח צפונית מנשבת ע"כ שהתורה מתמעטת . אמרה הלבנה, בשביל שאמרתי דבר הגון אמעיט את עצמי, דהלבנה סברה שהקב"ה יטביע בלב האדם שיהיה עלול יותר לתורה ומצות, אמר הקב"ה עתידים צדיקים יקראו בשמך, דלעתיד יהיה הכי שילך האדם יותר אחר תורה ומצות.

(מצודת משה)

פרשת ויקרא ופרשת החודש

בעזרת גדול העצה, אתחיל בסדר ויקרא.

ויקרא אל משה. מדרש הה״ד שמע ישראל ד׳ אלהינו וכו'.

יש לפרש שכל הפרשיות שצוה הקב״ה הדינים של הקרבנות וזה יוכלו רק לקיים כל זה שהבהמ״ק קיים, מה שאין כן כעת אשר אין לנו בהמ״ק לא אפשר, ואם כן יהיה חושב שח״ו מעשיו אינם נצחיות, והלא כיון שהוא נצחיות כן צריך להיות מעשיו נצחיות.

ונראה משום שבכל מצוה יש בה כללים ופרטים, ואם כן אעפ״י שבפרטיות לא אפשר לקיים, אבל מכל מקום בכללות יוכל לקיים. והיינו תפלה, שהוא במקום קרבן. והנה זה שתפלה יהיה נחשב כקרבן צריך יותר כוונת הלב, שיהיה כאלו קיום בפועל, כדי שמה שיש לו במחשבה יהיה נחשב כאלו הקריב בפועל, וזהו שאמר ויקרא אל משה ויאמר אליו פרשת קרבנות. ולא תקשה לך, והלא זה לא יהיה לעולם. על זה אמר שמע ישראל, שהיינו שתפלה יהיה במקום קרבן ויהיה נחשב כאלו הקריב קרבן. ועל כן בכלליה יישאר לעולם, וזה יתכן רק ע״י כוונת הלב, כמו בפסוק שמע ישראל שצריך כוונת הלב.

ויקרא אל משה. מדרש הה״ד ברכו ד׳ מלאכיו גבורי כח עושי דברו וכו׳.

ונלע״ד דהנה הקב״ה ציוה למשה שיקרבו קרבנות כדי שיתכפר להם על חטאתם,  והנה זה מרוצה להקב״ה אם הם באופן זה יקריבו כמו שישראל שאמרו נעשה ונשמע, שאף שמבינים טעם המצוה, מכל מקום עושים רק משום שהשי״ת ציוה. וכן גם בקרבן. וזה שאמר ויקרא אל משה וכו׳, שיקריבו קרבנות, כמו ברכו ד׳ מלאכיו גבורי כח עשי דברו, שיעשו דברו רק משום שהקב״ה ציוה, אף ש"לשמוע בקול דברו", שמבינים. וכן ג״כ בקרבנות. ואתי שפיר.

ויקרא אל משה. פירש״י לשון שמלאכי השרת משתמשין בו, נראה הכוונה, על פי מה שאמרו  בפרשת יתרו, שע״י שישראל לא היו רוצים לשמוע מפי ד׳, על ידי זה היו צריכים לשמוע ולא היה יכולין לראות הדיבור, רק משה רבינו בעצמו ששמע מהשי"ת היה במדריגה שלא היה צריך לשמוע הקול ורק היה יכול לראות את הדיבור כמלאך, וז"ש ויקרא אל משה, ופירש"י שזה הקריאה לא שמע משה כהמון כל אדם, רק היה יכול לראות הדיבור כמו מלאכים. והבן.

אדם כי יקריב מכם קרבן לד'. מדרש משל למלך שהיו לו ב' אוהבין, ועשו לו תבשיל, ואין אנו יודעין איזה אהוב יותר, אלא מה שציוה משה זאת תורת העולה, זה אהוב יותר.

יש לדייק למה נקט דווקא קרא דעולה. ונראה לי הכוונה דב' מיני נותני צדקה יש. יש אחד אשר על כן נותן, שיש לו רך הלב ואי אפשר למנוע עצמו אם יבקש עני שיסמוך אותו, שישיב פניו ריקם (גוטהערציג בלע"ז). אבל לא זה עיקר מצות נתינת צדקה. רק עיקר נתינת צדקה הוא משום שהקב"ה ציוה כן "נתון תיתן לו". וזה נוכל לידע אם נותן צדקה בסתר וכדומה. וכן גם כן יש ב' כוונות אלו במצות הקרבנות,. יש אשר היה מקריב כדי שיהיה לכהנים לאכול שהם עניים ואין להם במה לפרנס. אבל זה לא נחשב לקרבן, רק צריך להקריב משום שהקב"ה ציוה. ועל כן ציוה הקב"ה להקריב קרבן עולה, כדי שמזה ידע ויובן שרק משום שהקב"ה ציוה צריך להקריב. והו שאמר אדם כי יקריב מכם קרבן לד', שאם תקריב קרבן לא תקריב בשביל שאתה אדם שטבעך רך הלב כדי שיהיה לכהנים לאכול, רק בשביל שהקב"ה ציוה. וזהו שאמר המדרש שכיון שנח וישראל הקריבו, ואין אנו יודעים ממי אהוב, רק ממה שציוה הקב"ה זאת תורת העולה. ואם כן על כורחך ציוה עולה כדי שלא יקריב בשביל הכהנים, רק משום שהשי"ת ציוה, ואם כן זה אהוב.

נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ד' והביא את אשמו לד' איל תמים וכו'.

נראה הכוונה דיש ב' מיני חוטאים. יש אשר רק בגשמיות ויש אשר שכלו גם כן חוטא, וזה חטא גדול שגם חלק אלהי ממעל גם כן מטמא. על זה רוצה התורה הקדושה לגלות, אף אם חוטא החטא גדול כזה, מכל מקום אם רוצה לתקן, יוכל לתקן. והנפקא מינא שלא יעבוד השי"ת בחקירה, משום שע"י זה חוטא השכל, רק יעבוד ד' בלי שום חקירה, רק משום שהשי"ת ציוה. וזה שאמר נפש כי תמעול מעל, שגם כן הנפש הנשמה גם כן יהיה חוטא, שנפסד שכלו גם כן. והביא את אשמו לד', שזה שייך לד', שחוטא חלק אלוהי. ואז איל תמים, שיעבוד רק בתמימות, בלי שום חקירה. כי איל הוא לשון חוזק, כמו אלי הארץ, ורצונו לומר, שיתחזק לעבוד את ד' בתמימות.

אשר נשיא יחטא. נראה הכוונה שהשי"ת יוכל לענוש את האדם ע"י ב' אופנים. א' – על ידי עונשים.  וב' – על ידי שמגביה אותו ומטיב עמו, ועל ידי כן יבוש מלחטוא, שנותן לו טוב אף על פי שהוא רע. וזהו שאמר אשר נשיא, בזה שמגביה אותו למעלה, על ידי כן יראה שיחטא, שהוא חוטא.

פרשת החודש

איתא בירושלמי בדין הוא שיקדים פ׳ החודש לפ׳ פרה משום שבראשון הוקם המשכן ובשני בו נשרפה הפרה. רק כדי שיעשו פסחיהן בטהרה, על כן הקדימו לפרה. הכוונה דאיתא במדרש על יהי לבי תמים בחקיך, בחקת הפסח ובחקת הפרה. הכוונה דאיתא בגמרא תנאי התנה הקב״ה עם מעשה בראשית ועם הים שיקרע, וזה נגד הטבע, וכן גם מת שישראל יצאו ממצרים, זה גם כן נגד הטבע. ועל כן צריך לקרות קודם פ׳ פרה שיקיים מצות חקיות, ועל ידי כך זוכים שהשי"ת יכה גם חוץ מדרך הטבע, ועל כן יהי לבי המים בחוקת פרה, שיקיים מצות חקיות, ע״י כן גם חקת פסח היה יוכל השי״ת להוציא אותנו נגד הטבע. ועל כן הוקדמו גם כן פרשת פרה לפרשת החודש כמ״ש ומובן.

וילכו ויעשו בנ״י כאשר ציוה ד׳ למשה ולאהרן כן עשו. פירש״י שאף משה ואהרן עשו קרבן פסח. ותמוה מה השמיענו בזה. ונלע״ד דהשי״ת ציוה שיקרבו טלה משום שישראל היו עובדים עבודה זרה לטלה כמו המצרים, ועל כן היה הוצרך להקריב קרבן פסח מטלה, כדי שלא יעבדו עוד לזה. כמו שכתוב משכו מעבודה זרה וקחו למצוה. ואם כן לפי זה לא היה צריך להקריב רק ישראל, מה שאין כן משה ואהרן שלא עבדו עבודה זרה, הם לא צריכין להקריב, על זה אמר שאף משה ואהרן כן עשו, שגם כן הם הקריבו. והבן.

(יד דוד, לרב דוד לייב הי"ד, ב"ר ישעיהו זילברשטיין זצ"ל)

 —

הרב משה צבי זילברשטיין הי"ד , נולד בד' אדר תרמ"ט (1889) לאביו הגאון הרב ישעיהו זלברשטיין זצ"ל ולאמו שרה לבית שטרן. אביו היה אב"ד וייצן, מחבר ספר "מעשי למלך" על הרמב"ם, בן הגאון הרב דוד יהודה זצ"ל אב"ד וייצן מחבר ספר "שבילי דוד".

מילדותו שקד על לימודיו אצל אביו, שהיה מגדולי ומנהיגי הונגריה. והמשיך את לימודיו בישיבת פרסבורג. הכל נבאו לו גדולות. בהסכמה לספרו "מצודת משה", אותו הוציא בהיותו בן 23 בעודו חתן לקראת הנישואין הקרובים, מהללו רבי קאפל רייך, רב העיר פעסט, ומתארו כ"הבחור המופלא והמופלג בתורה וביראה, חורץ ושנון כברק השנון בעל פיפיות. זית רענן יפה תורה מוכתר במעלות ומדות. חתן תמים למעלות… מאוד ישגה אחריתו. ממנו ילמדו חבריו התלמידים כי יראו שכר עמלו של בחור משכיל השוקד על התורה". בספר זה מביא הרב משה צבי חידושים על סוגיות הש"ס, ורעיונות עמוקים שלהן זיקה למועדי השנה ולפרשיות השבוע. ב"ברכת תודה" בספר "מעשי למלך" מוזכר ש"הרבני החו"ב גדול בתורה ירא ושלם מו"ה משה צבי נ"י מק"ק ראצאפעט יע"א" ואחיו "הרבני החו"ב גדול בתורה ירא ושלם מו"ה ישראל נ"י מק"ק וואיטצען יע"א", כתבו הקדמה לספר זה, אך בשל אילוצי לוח הזמנים של הדפוס הקדמה זו לא הודפסה. אך הודפסו שם הקדמת אחיהם, הרב אהרן והרב יהודה ליב.

הרב משה צבי נשא לאשה את מרת פערל בת הרה"צ ר' מאיר פרנקל, ב"ר שמואל פרנקל-קאמאדער זצ"ל אב"ד דאראג מחבר ספר "אמרי שפר". לאחר חתונתו המשיך לשקוד על התורה, כשחמיו דואג לכל מחסורו. ר' משה צבי מסרב להצעות של קהילות שונות שבישו למנותו לרבם, הוא התפרנס מעבודה בחנות טקסטיל, המשיך בלימוד בימים ובכתיבת חידושיו בלילות, תוך שהוא מצניע את ידיעותיו. הוא היה מקושר לאדמו"רי בלעזא ונסע אליהם.

רבי משה צבי הובל עם משפחתו בשנת תש"ד לאושוויץ עם אשתו וילדיו הי"ד. רק בת אחת, מרת שפרה ליבא קוט-רובנישטיין, נצלה, עלתה ארצה והתגוררה בירושלים.

הגאון רבי דוד יהודה זילברשטיין הי"ד, תלמיד רבי שאול בראך ורבי מרדכי ליב ווינקלר ה"לבושי מרדכי". בעודו בחור בשנת תרס"ה, הוציא לאור ספר "יד דוד" שזכה להסכמות נלהבות מגדולי הדור. בשנת תרע"ה רב בהעלישטאבא. בשנת תרפ"ח דומ"ץ בוויטצען לעזר לאביו. לאחר פטירת אבי, בשנת תר"צ, עלה לכהן על מקום אביו כרב וכראש ישיבה בוויצן. בה' בניסן נלקח למחנה קישטארצ'ה, ומשם הועבר לאושוויץ, ושם נרצח בתמוז תש"ד.

גם אחיהם הרב דוד יהודה והרב משה צבי, הרב ישראל (1892-1944) נספה בשואה.