הרפיון ורפואתו / הרב זיסל לוין הי”ד

בכל ליקוי גופני אף הקל נבחין כי הגוף חסר משלמותו ואם ניתן לרפאותו אף בדרך רחוקה לא יתן האדם מנוח וישתדל הרבה ברופאים ורפואות כידוע.

גם בנפש יתכנו בו ליקויים, דרושה עירנות לראותם ועלינו למצוא את דרך רפואתם. יש ליקוי נפשי המתבטא בחוסר און וכוח לעליה. דהיינו אדם למד התבונן וזכה להבין דבר על בוריו, השיג השגות המתאימות לו במדרגתו, והנה הוא רואה את עצמו רפה וחסר כה והאמיצות להפוך את הידיעה ל’למעשה’ – למציאות ממשית, מהכח אל הפועל.

אין רפיון זה סעיף ממידת ‘העצלות’ ואף לא תכונה רפיונית נפשית, כי אם ‘ליקוי’, כי תכונות הנפש האמיתיות שבאדם כל מהותם – עבודתם ופעולתם רק להיטיב ולהועיל, ומצב הרפיון הנ”ל גורם לאדם אי מנוחה וייסורי נפש, ולכן לא ניתן לכנותו בשם ‘תכונה’ כי אם ‘ליקוי’.

בהסתכלות בפנימיותם של דברים ובהתבוננות נכונה, ישיג ויראה האדם כי אין מעשיו ותעלוליו, מעשים זמנים ורגעיים, כי אם כל מעשה ומעשה נצחי הוא – ממש לנצח נצחים, ולכן אי אפשר להיעשות בלי הרצינות הנצרכת ובלי להתאים המעשים בכיוון זה. דהנה הליקוי הנ”ל – הרפיון בלהוציא ולהשתמש בכוחותיו מה טיבו? מה מקור צמיחתו? בהכרח מפני שמסתכל על עצמו, על חייו ופעולותיו מתוך שפלות, כדבר המוגבל ומצומצם רק למשך שנות היותו עלי תבל בגופו הדל והמזערי, ולכן אף אם יתפתח אצלו צימאון להבין דברים שכליים, ויותר, אף אם ישים כל מאודו לדברים רוחניים באם יישאר בהשקפתו על חייו כדבר חולף וקצוב אז כל השתדלויותיו והתאמצותו לעליה אין להם ערך כלל, כי שאיפותיו וצימאונו נובעים רק משאיפה גשמית גסה וחומרית, כשאיפה לדבר מתוק, ולכן בוודאי התוצאה ליקוי ורפיון.

זאת ועוד, פעמים מצוי שבהכרה מודע האדם ושלם בעצם מהותו בחובתו ודרכי פעולותיו, מכל מקום מחוסר הבנה וראיה מוחשית איך כל תנועה כן קטנה הן גדולה מהוה סיבה ומסובבת לתוצאות נצחיות – ואיננה רק הפעולה כשלעצמה – מוגבלת ומצומצמת כמות שהיא, לכך אין בו הכח למעשה להגשימו כהכרתו.

מעצמינו מוכיח, האם הכרתנו ושאיפתנו לגדול, לגדלות, מכח מה הם נעזרים?האם אינם נובעים רק כדי להקרא ‘שר התורה’?! ואם כן פשיטא דכל אותם חלקים (ממעשנו) שאין בהם הדחף מהסוג הנ”ל ימצא וישלוט בו הרפיון.

מסופר, כי בעת שהלך הגאון מוילנא ‘לגלות’ קפץ עליו רוגזו של אחד וחשד בו כי גנב לו את כספו, כשנודע לו שהנחשד הוא ‘הגאון’ לא מצא לעצמו מקום והושחמו פניו בבקשת מחילה. הרי לנו עד כמה חוסר ידיעה אחת או ידיעה קטנה מוטעית, בכוחה להוביל את האדם להיפך ממטרותיו, אל נא נטעה את עצמנו, נתבונן בעצמותנו הנפשית, ממה נובע מצבנו בשמירת תורה ומצוות האם נקיים אנו מבקשת כבוד המדומה ותועלת חומרית, בכל מעשה ממעשנו? האם אף בבקשת מחילה מזולתנו אין בה פעמים מהזיה ודמיון אודות הכבוד של הכנעה וכדומה – ואם כן הרי מצב חיינו ההפך מהראוי להיות באמת. ומה הפלא לרפיון, מנין ניקח הגבורה של “ונחה עליו רוח ה'”? וגם כשזה גופא כואב לנו, יועיל הכאב להגדיל השבר ולא להירפא.

ועדיין יש בזה פעמים עמוקים יותר, האחד, בטבע פוחד האדם ויעבור בו רתת מלהחליט דבר בבירור – “שכן הוא האמת, כן הוא הישרות והצדק” יען שמחויב אם כן לשנות המקובלות, לתקן המעשים. והאדם הלא מקושר בעבותות עבות להרגל וקשה לו להיפרד ממנו, יודע הוא כי החלפה אמתית מחייבת לאזור גבורה ולאמור “עד מתי? מדוע תיתן בך דופי? עד מתי תטפול השקר באמתלאות מגוחכות שהן עצמן שקר?” – ובאם אין תשובה ברורה ומוחלטת ממילא בא הרפיון.

בני עליה יבינו עוד, כל תפיסתנו והכרתנו מתחילות מהבריאה, כמו שאמרו “מתוך מעשיו הכרנוהו”. היצירה כולה בכללה ובשלמותה, וכל הנהגת הצדק והמשפט עדים ממש הם על “פועל אמת שפעולתו אמת” אם כי ברור כי עדיין אין זה ההכרה העליונה האמתית כי הלא היא באה רק מתוך ההסתכלות בנברא (והלוואי ונזכה להבין ולהכיר דרכה, עד כמה שניתן כראוי). וההכרה העליונה האמתית היא להתבונן ולחשוב ולצייר לעולה מזה, כולה מופשט בלי בריאה ויצירה, מופשט למעל ההתקשרות בהתחלת היצירה, ברם השגתנו בנויה ומחויבת להבנות בבחינת “מתוך מעשיו הכרנוהו”.

בגדר אסמכתא אפשר לבאר זה בפסוק (ישעיה ו,ג) בתחילה אמר הנביא: “קדוש וגו’ מלא כל הארץ כבודו”. “הארץ”, היינו הבריאה, מראה ומספרת כבוד הבורא בגדר “מתוך מעשיו הכרנוהו”. ואחרי זה אמרינן “ותשאני רוח” (יחזקאל ג,יב). הלשון “רוח”, כפי המבואר בספרים, היא מדרגה יותר עליונה – מופשט בלתי החומר הגשמי העב. “ואשמע אחרי קול רעש גדול”, “קול” היינו קול חיות הקודש, “רעש גדול” על קוצר השגת הנביא, דהשגתנו היא “מלא כל הארץ כבודו” והקול הוא “ברוך ה’ ממקומו”, אחדותו ממקומו בלי בריאה ויצירה כלל. גם בזה צריכים לפעמים להתבונן.

היוצא מכלל הדברים, “סוף דבר הכל נשמע” – כל מעשה ומעשה, כל פעולה ופעולה, הכל הוא נצחי ולא נאבד – “הכל נשמע”. “וכל העולם כולו לא נברא אלא לצוותא לזה” כן הוא האמת אם רק נביט בעין פקוחה, ובל נשלה את עצמנו בחקירות, אלא עלינו לחיות כך למעשה, וזה מהדברים הצריכים חיזוק, ולכן צריך כל יחיד לקבוע עת לחיזוק ולהתבונן באם מעשיו הם בהתאם לחיים האמתיים והנצחיים, ולכוון פעליו, ולכל הפחות הנעשים בעת החיזוק בכיוון זה, וממילא יועיל לו גם להבא.

(כתבי הסבא מקלם, דברי חכמה ומוסר, ב, עמ’ תרע”ט, קטע משיחה שנרשמה ע”י הרב זיסל לוין הי”ד)

הרב זיסל לוין, נולד בשקודוויל בשנת תרס”ו (1906), חתן הרב חיים גדליה דסלר, למד שנים רבות בישיבת “תלמוד תורה” בקלם שבליטא. הרב נספה בתמוז תש”א (1941) בהיותו בן 35.