קטגוריה: ל”ג בעומר

“יהי שלום בחילך שלוה בארמנותיך למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך” (תהלים קכב,ז-ח). יש לרמז בו העניין דל”ג בעמר, על פי הידוע (יבמות סב,ב) אשר תלמידי רבי עקיבא מתו כולם עד היום הזה, וחטאם היה מחמת שהיו שונאים זה לזה ומיום ההוא והלאה נתהווה שלום ביניהם, ועל כן “יהי שלום” עולה “יום ל”ג בעמר” שאז באמצעות השלום התחיל התנוצצות ‘החיים’ ביום ח”י לחדש אייר. וזה שלום ‘בחילך’ דייקא שכן “בחיל” נוטריקון ביום חי לחדש. וכן “שלוה” נוטריקון היום שלשה ושלשים לעמר, שאז פסקו מלמות ונשארו “בחיים” התלמידים הנשארים, כמו שנרמז בתיבת “חילך” שעולה “חיים”, ובהיות שהנהו חמשה תלמידים תקנו הפרצה וגדרו גדר של שלום ביניהם, לכן “בחילך שלוה בארמנותיך” עולה כל החמשה תלמידים הנקובים בשמותן “שמעון יוסי אלעזר יהודה מאיר” עם הכולל.

ולאשר שנהגו ישראל לייחס השמחה של היום הזה לרבי שמעון בר יוחאי יותר מכל החמשה תלמידים, עיין בספר “צבי לצדיק” לזקיני זצ”ל טעמים נחמדים לזה, על כן שמו הקדוש נרמז ביחוד בהראשי תיבות של יהי שלום בחילך שנוטריקון שמעון בן יוחאי, שעל ידו ובזכותו פסקו מלמות ביום הנכבד הזה שהוא “יום חי באייר” שעולה “ארמון”, וזה שלוה “בארמנותיך” דייקא והבן.

וזהו גם כן כוונת הכתוב דסמיך ליה “למען אחי ורעי” וכו’, כי בהיות שידוע (יבמות שם) אשר כולם מתו בחולי אסכרה רחמנא ליצלן, שהוא חולאת הגרון שמשם יוצא הדיבור, לכן זהו טעם הכתוב למען אחי “ורעי” שעולה “אסכרה”. וביום הזה דל”ג בעמר שהוא י“ח אייר, הנרמז בתיבת “אחי” שנוטריקון י”ח אייר, נתקן הכל ונתהפך מספר אסכרה למספר “ורעי”, באמצעות “האחוה והרעות”, שנתהוה ביום הזה ונמשך רפואה לחולי הגרון שמשם יוצא הדיבור. וזהו למען “אחי ורעי אדברה” נא וכו’ והבן. ובהיות שידוע מדבריהם ז”ל שחטאם היה גם בלשון הרע, כמו שכתב המהרש”א (יבמות שם ד”ה מפני), לכן זה שמסיים הכתוב “אדברה נא שלום בך” שעולה “לשון הרע”, שנתקן באמצעות השלום שנתהוה בין התלמידים של רבי עקיבא. והראשי תיבות אדברה נא שלום עולה באמת למספר “ל”ג בעומר”, שאז נתקן החטא הלז של לשון הרע ונמשך רפואה וחיים לנו ולכל ישראל אמן…

מה שנאמר בש”ס ובכמה מקומות “בן יוחי” ולפעמים “בן יוחאי” בא’, נראה לי על פי דבריהם ז”ל בש”ס מסכת שבת (קלח, ב) כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו עתידה תורה שתשתכח מישראל. ואמר להו רבי שמעון בן יוחאי, חס וחלילה שתשתכח, שנאמר (דברים לא,כא) “כי לא תשכח מפי זרעו”, עד כאן. והנה מה שסמך עצמו רבי שמעון בר יוחאי על הך קרא דייקא, הוא משום דהסופי תיבות של הנך תיבין כי לא תשכח מפי זרעו המה אתוון “יוחאי”, היינו על ידי זרעו של זה לא תשתכח התורה, וכאשר באמת “לא תשכח” עולה “רבי שמעון בן יחאי”. והנה כי כן יש לומר באפשר דמקודם שהיה הסלקא דעתך כחכמים שתשתכח התורה חס וחלילה, וממילא היה נחסר מילת “לא” מהפסוק הנ”ל, ואם כן “כי תשכח מפי זרעו” הסופי תיבות הם רק אתוון “יוחי”. אבל לאחר שחידש רבי שמעון בן יוחאי שלא תשתכח, שנאמר כי לא תשכח מפי זרעו, אם כן הסופי תיבות הם אתוון “יוחאי” בתוספת א’. ושפיר מאז והלאה נקרא שמו בישראל רבי שמעון בן “יוחאי” דייקא והבן. ואולם מאחר שעיקר שמו “יוחי” ורק שניתוסף לו האות “א” על ידי רבי שמעון בנו, שהוא החזיר עטרה ליושנה בהעמדת תורה שבעל פה ביחד עם שאר תלמידי רבי עקיבא הנשארים בחיים, כדברי חכמינו ז”ל בש”ס יבמות (סב,ב), על כן “כי לא תשכח מפי זרעו”, חוץ מאתוון “יוחי” שבסופי תיבות עולה באמת למספר כל החמשה תלמידים בטוב שמותן “שמעון נחמיה אלעזר יהודה מאיר” במספר המכוון, יען שעל ידם ובאמצעותם לא תשתכח התורה מפינו ומפי זרעינו, ותהיה התורה הקדושה עומדת לעד ולנצח נצחים. והבן היטב כי נכון בסייעתא דשמיא בעזר החונן לאדם דעת.

(זכרון יוסף, עמו’ קצו-קצח)

רבי יוסף שפירא, בנו של האדמו”ר מבלוז’וב רבי מאיר שפירא הי”ד. רבי יוסף הוציא לאור, ביחד עם אביו, את ספרו של סבו רבי יהושע שפירא, “קרן ישועה” (בילגורי תרצ”ז) בתוספת הערות. רבי יוסף נשא לאשה את מרת טויבע בת הרב אליהו בומבך הי”ד אב”ד אושפיצין וכיהן כרב צעיר בבלוז’וב וכאדמו”ר בריישא. דבריו הודפסו בספר “זיכרון יוסף”. הרב, רעייתו ושני ילדיו נספו בשואה בסביבות שנת תש”ב (1942).

מספר הצפיות במאמר: 53

בעניין אין נהנים ממעשה נסים

… יש להעיר לפי מה שכתב הרד”ק במלכים (ב’,ד’) בנס דאלישע בשם תוספתא, וזה לשונו, וכד איתרחיש לה האי ניסא אמרה ליה לנביא, אית לי עישור מהאי מישחא או לא, אמר לה, דמן נס הוא ואין צריך לעשר. עד כאן לשונו. ונשמע מזה דבר חדש מאוד, דדבר הבא ע”י נס פטור ממעשר. וכבר האריך בדברי הרד”ק אלו בשו”ת בית יצחק יורה דעה סימן פ”ד בדברים ערבים …

ועל פי דברי הבית יצחק הנ”ל בביאור דברי הרד”ק דלכך דבר הנתהווה על ידי נס פטור ממעשר משום דדבר ניסי יורד מן השמים, ואין דבר רע יורד מן השמים ולכך אין צריך תיקון להתעשר, העירני ידיד נפשי הבחור הגדול בתורה כמר מרדכי יודא לובארט יחיה מקוטנא ליישב הקושיא המפורסמת מאדמו”ר רשכבה”ג מבעלזא, זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, בש”ס שבת (דף ל”ג) גבי רבי שמעון בר יוחאי בעת שהיה במערה איברי לי חרובא ועינא דמיא ואכל מזה. והקשה דאיך אכל תיכף מאותו אילן חרוב בעת שנברא לו, הרי קודם ג’ שנים הוי ערלה דאסור באכילה. עד כאן לשונו. ולהנ”ל יש ליישב לפי מה שאמרו בזהר הקדוש קדושים (דף פ”ז) דענין שצריכין להמתין באילן ג’ שנות ערלה הוא משום דהאילן צריך תיקון זה, וקודם שעברו עליו ג’ שנים לא נתקן עדיין שיהיה ראוי לאכול ממנו. עיין בזהר הקדוש  שם באורך. והוי נמי ענין מעשר שהוא גם כן לתיקון התבואה ואם כן לפי דברי הרד”ק הנ”ל דדבר הנתהוה על ידי נס פטור ממעשר משום דאין צריך תיקון, דאין דבר רע יורד מן השמים, כמו שהסביר הבית יצחק. אם כן גם הכא, דהאי חרובא נתהוה על ידי נס, בוודאי דלא היה מחויב בערלה [שהיא גם כן תיקון, כמו שכתב בזהר הקדוש], דדבר הנהתווה על ידי נס אין צריך לתיקון כלל ושפיר היה  מותר לו לאכול תיכף מהאי חרובא. ומיושב קושית מרן הקדוש זי”ע מבעלזא. עד כאן דברי ידידי הנ”ל. ויפה אמר. [ובגוף דברי הש”ס שם בשבת (ל”ג) אין להקשות דהאיך נהנה רבי שמעון בר יוחאי מהאי חרובא, הרי היה מעשה נסים. זה אין קושיא כלל, כיון דשם היה פיקוח נפש, שירא לצאת לחוץ מאימת המלכות כנזכר שם בגמרא, ואם לא היה אוכל ממה שנברא לו שם במערה על ידי נס, היה מת ברעב, ואם כן הוי פיקוח נפש ממש, ולצורך פיקוח נפש הותרו אפילו איסורים חמורים, ומכל שכן הא דאין נהנין ממעשה נסים]…

והנה לעיל הבאתי את קושית החיד”א זצ”ל בספרו מדבר קדמות, דאיך היו ישראל מותרין ליהנות מהמן, הרי היה מעשי נסים. ותירץ, דכיון דה’ יתברך ציוה להם לאכול והוי על פי הדיבור, לכך היו מותרין ליהנות. עד כאן דבריו הקדושים.

ובזה אמרתי פרפרת נאה, דהנה ראיתי בשו”ת חדות יעקב להגאון מלאסק ז”ל בסימן כ”ו מובא שם תשובת הגה”ק מגור שליט”א ורצה שם לחדש, דבמן דכתיב לא תותירו ממנו עד בוקר, אם עברו והותירו, אותו הנותר היה אסור באכילה משום לא תאכל כל תועבה, דכל שתעבתי לך הרי הוא בבל תאכל [ויותר חידוש מצאתי בשו”ת מהרי”א הלוי סימן ק”ט שכתב דבמדבר היו כל הכלים של ישראל צריכין הגעלה בכל יום, דכיון שבישלו בהם המן, ואם כן בכל יום הבליעה של יום אתמול הוא נותר ואסור באכילה. עד כאן דבריו, עיין שם]. וכעין זה נסתפק המנחת חינוך מצוה רט”ו לענין נותר, דאם הותיר, יהיה אסור בלאו דלא תאכל כל תועבה. עיין שם. והגאון בעל חדות יעקב שם תמה עליו מתוספות חולין (קט”ו ע”א) ד”ה חורש, דמשום הכי מעשי שבת אין בהם משום לא תאכל כל תועבה, משום דבמעשה שבת אין ניכר שעושה בשבת, וכל שאין ניכר התועבה לא שייך לאסור משום לא תאכל כל תועבה, ואם כן גם הכא לא ניכר במן שהותירו אותו ולא שייך לאוסרו משום לא תאכל כל תועבה. עד כאן דברי הגאון בחדות יעקב. עיין שם.

ולעניות דעתי להצדיק גוף חידושו של הגה”ק מגור שליט”א דאם הותיר מהמן אותו הנותר אסור באכילה. אך לא מטעמיה דלא תאכל כל תועבה [דזה אינו, כמו שתמה הגאון בחדות יעקב הנ”ל]. וטעמא חדתא קאמינא. והוא על פי דברי החיד”א הנ”ל, דבאמת קשה האיך היו ישראל מותרין בכלל ליהנות מהמן, הרי אין נהנין ממעשי נסים. ועיקר התירוץ הוא דהיה על פי הדיבור שה’ יתברך ציוה להם לאכול, ועל כן היו מותרין. וכל זה יתכן רק במן של אותו יום דציוה להם ה’ יתברך לאכלו, אז שפיר היו מותרין ליהנות ממנו ולא היה בזה האיסור ממעשה נסים. אכן במן שהותירו על יום מחר, דמן כזה לא ציוה ה’ לאכול, אדרבה ציוה שלא להותיר לאכול ביום מחר, ואןם כן שוב אהדריה לאיסורא קמא, דאין נהנין ממעשי נסים, דלא שייך הכא התירוץ דהיה על פי הדיבור. דהרי בזה אדרבה על פי הדיבור היה שלא להותיר מהיום לאכול למחר. ונמצא דשפיר יוצדק דין הנ”ל, דאם הותיר מהמן אותו הנותר אסור באכילה מטעם דאהדריה לאיסורא קמא ממעשה נסים, והבן כי זה נתמד בעזרת ה’ יתברך.

ולכאורה יש להעיר על דברינו אלה, מהא דאיבעיא לן בש”ס חולין (י”ז ע”א) אברי בשר נחירה שהיו להם לישראל בכניסתן לארץ ישראל, אי נאמר הואיל והותרו כבר פעם אחת איברים אלו במדבר, דהיה מותר להם אז בשר נחירה, הותרו גם כעת בכניסתם לארץ ישראל, או לא. ועיין ברא”ש שם דנפקא מינא לעניין מי שנדר מאיזה דבר והיה לו מאותו המין מזמן קודם שנדר, אי נאמר הואיל ואותו המין כבר הותר לו קודם שנדר, יותר לו גם כעת לאחר שנדר. ועיין בנודע ביהודה תניינא  חלק יורה דעה סימן ס”ד, מה שפלפל שם בדברי הרא”ש אלו בארוכה.

ולפי זה לכאורה גם בנידון דידן יש לומר. דכיון דאותו המן שהותירו כבר היה מותר פעם אחת באותו יום שנפל, משום דאז היה באמת על פי הדיבור לאכלו ולא היה שייך אז האיסור דאין נהנין ממעשה נסים. אם כן גם בהותירו אותו למחר, אך דכעת לא שייך ההיתר דעל פי הדיבור וכנ”ל, מכל מקום כיון שאותו המן כבר הותר פעם אחת שוב יהיה מותר גם כעת.

אך אחר העיון דברינו צודקים, ואין שום דמיון נידון דידן להא דחולין הנ”ל. דבשלמא שם דהאיסור דבשר נחירה הוא על גוף הבשר והאיברים, אם כן שפיר שייך לומר, כיון דאותן האיברים כבר היה עליהם פעם אחת חלות היתר במדבר, לא שייך כעת לומר שיתהפכו לאיסור כמובן. אבל בנידון דידן דכבר ביררנו דהאיסור דאין נהנין ממעשי נסים, אינו על גוף החפץ, רק האיסור עלינו שלא נהנה, ואם כן מאי איכפת לנו דביום אתמול היה המן מותר. ביום אתמול, דהיה על פי הדיבור ולא היה שייך בו האיסור דאין נהנים ממעשה נסים, שפיר היה מותר, וכעת שהותירו אותו למחר, דלא היה עך פי הדיבור שוב אסור ליהנות ממנו. כיון דבחפץ גופא לא נעשה שום שינוי, דגוף החפץ גם כעת מותר הוא, רק דביום אתמול בעת שלא היה נותר והיה על פי הדיבור, לא היה עלינו האיסור דמעשה נסים וכעת שנעשה נותר ולא הווי על פי הדיבור, יש עלינו האיסור דמעשה נסים, ואם כן לא שייך הכא לומר כיון דאישתרי פעם אחת אישתרי גם כעת ושפיר יש לאוסרו. וכל זה ישר בסברא בעזרת ה’, ודברינו הנ”ל צודקים, והבן…

ובגוף קושית החיד”א הנ”ל, דאיך היו מותרין ישראל ליהנות מהמן הרי אין נהנים ממעשה נסים, נראה לעניות דעתי ליישב על פי דברי הגבורת ארי שהבאתי לעיל דהא דאסור ליהנות ממעשה נסים זה רק למי שנעשה בשבילו ובזכותו, דאז שייך טעמא דמנכין מזכיותיו, אבל לאחרים, שלא נעשה בזכותם, שפיר מותרין ליהנות. ואם כן, לפי מה דמבואר בתענית (דף ט’ ע”א) דהמן היה בזכות משה, אם כן שפיר היו כל ישראל מותרין ליהנות מהמן, דהרי לא היה בזכותן רק בזכות משה, ולא שייך לאסור מצד מעשה נסים. וממשה גופא לא קשיא האיך נהנה מהמן הרי היה בזכותו וכהאי גוונא אסור ליהנות. דיש לומר דאולי גבי משה לא שייך לומר דמנכין לו מזכיותיו, דנפיש זכותיה טובא, כדאיתא בתענית שם,. ועיין עבודה זרה (דף ה’ ע”א) שאני משה דרב גובריה. ומיושב קושיית החיד”א. וזה נכון.

(קונטרס נס על הגבעה, ז-ט, הודפס בסוף ספר גבעת הלבונה)

הבחור הרב יוסף שאלל הי”ד בן הרב שרגא פייביל ואסתר מקהילת יאברוב שעל יד לבוב, היה נין ונכד לבעל תבואות שור, נולד ב1912, היה תלמידו של דודו הרב נפתלי הירץ בומבך הי”ד, ולמד מפיו במשך מספר שנים הלכה ואגדה.

הרב שאלל למד בישיבת חכמי לובלין. הוא עסק בהדפסת ספרו של דודו “גבעת הלבונה” וצירף לסופו את הקונטרס שכתב, “נס על הגבעה” בענייני נס חנוכה ומעשה נסים. קושיה משמו הובאה גם בספר “בית המלך” מאת הרב יוסף אריה ליב בוים הי”ד, עמ’ 116.

בשנת 1942 נספה הרב שאלל ביאברוב. הי”ד.

על שואת יהודי יבוריב ראה בספר הזכרון לקהילה, באתר האנציקלופדיה של הגטאות ובאתר מרכז מורשת יהדות פולין.

מספר הצפיות במאמר: 310

והנה מרנא בעל החתם סופר ז”ל הנהיג פה (בפרעשבורג) והוסיף על מנהג יום ל״ב בעומר שיתקבצו כל בני החברא קדישא נ״ה אל חצר ההקדש ושם דרש בפלפול עצום בסוגיא עמוקה המדברת מעניני קבורת המתים או גמילות חסדים כמובא בחידושי סוגיות של מרנא ז״ל שנדפסו בירושלים עיר הקודש תובב״א. ואחר כך דרש דרוש אגדה המעורר על גמ״ח ביקוד חולים וקבורת המתים, ככתוב בס׳ תורת משה איש האלפים מרנא ז”ל חידושי אגדה דס׳ ויקרא.

וכן נהג מרנא בעל כתב סופר ז”ל אחריו, וכן נוהג עוד היום רבינו הגאון האמתי מרנא נ״י אחריו, ואמת מה נהדר לראות, כל בני החברא קדישא עם אלופים גבאים, ב”ד הצדק וכל אלופי לומדי תורה עם כל בני הישיבה הרמה דפה עוטרים סביב הבימה אשר עליה עומד אדמו״ר מרנא הגאון האמתי נ״י האב”ד ור״מ רבתא דפה בחצר בית ההקדש, ומשמיעם הוד דברות קדשו מראש מקדם פלפול עצום בסוגית היום, ואחר כך דרוש אגדה, דברים נכוחים מאירים ומעוררים לאחוז במדת גמילות חסדים אשר היא מידת ישראל קדושים.

וראױ להעלות גם כן על הספר סדר הסעודה אשר היא ביום שלאחריו, יום ל״ג בעומר, קודם הסעודה ישבו הגבאים בחצר בית הסעודה חצר ההקדש הנ”ל, לקבל הנכנסים מהדש בתוך החברא. ומעריכים כמה יתנו דמי חינוכם, וכן גובים אותיום גביית החובות ונדבות במקום הזה, וחדרי הסעודה מצויירים להפליא תלויין בו כל פרוכת נאה מכל הבתי כנסיות דפה וגם שאר תכשיטי ס״ת, ובני החברא דג״ח הישישים אשר כבר הרבה שנים בחברא יושבים בחדר הגדול ובראשם תחת כבוד חופה מרנא רבינו הגאון האמתי נ״י וב״ד הצדק עוטרים על ידו, ובחדר השני יושבים המתחנכים, ומי שמגיע יומו להתקרב לישב בשולחן הטהור אשר לפני הי קוראים אותו בקריאה של חיבה בהכרזה של כבוד בפיוטים, ומרן הגאון נ״י דורש אחר כך חדושי אגדה מעניני סעודת מצוה, ונמשכת תמיד עד קרוב ללילה.

והנה בטעם מנהג ישראל תורה שנהגו בני החברא קדישא לעשות סעודה, כתב בליקוטי חבר חלק חמישי בח״ב דף קט״ו ע”ב משמי׳ דמרנא בעל החתם סופר ז”ל, שהוא על דרך  שפירש בפירקי דרבי אליעזר ענין שעיר המשתלח למען יהי׳ גם לסיטרא אחרא חלק במצוה רבה ולא תקטרג, יעויין שם. גם יש כעין דמדומי ראי׳ לסעודה ו מגמרא כתובות דף ח׳ ע״ב, תנא י׳ כוסות תקנו חכמים בבית האבל הוסיפו עליהם ארבעה, א׳ כנגד חזני העיר, פירש רש”י, תקנו להם ברכה עליו לפי שהיו שמשי העיר להתעסק במתים. ואמר כנגד פרנסי העיר, שהיו עשירים מבזבזים ממונם לקבורת עניים. ואם כי חז”ל החזירו עטרה ליושנה, שיהיו רק י׳ כוסות מטעם הנאמר שם, מכל מקום יש סמך משם לסעודה שעושים לבני החברא קדישא.

ויען איתא בירושלמי ביכורים פ״ג הלכה ג׳, אמר רבי יוסי בר בון אילין דקיימין מן קומי מיתא, לא מן קומי מיתא אינון קיימין לון, אלא מן קומי אילין דגמליה ליה חסד. ויעויין שם בפ”מ. ראוי להעלות כאן מנהג החברא קדישא שמתכבדים עושי מצוה וגומלי חסדים, מנהג מימים קדמונים פה שלא לקרות למפטיר בשבת חול המועד פסח שקורים הפטרת תחיית המתים בספר יחזקאל, כבטור או”ח סי’ ת״ץ, רק לאיש שהוא מבני החברא קדישא נ”ה. גם תקנת קדמונים פה שבשבת שלפני ל״ג בעומר וכן בשני וחמישי שלפניו לא ימכרו המצות בכל הבתי כנסיות דפה, אלא יכבדו בם אלופי בני החברא קדישא נ”ה. ועלה בדעתי הקלושה ליתן טעם לקביעת יום זה לסעודה זו, כאשר דרש והתקין מרנא הגאון רבי ליפמאן ז”ל, לפי שבו פסקו תלמידי רבי עקיבא למות, כמובא במחבר ורמ״א סי׳ תצ״ג ס”ב וברמ”א קל”א ס”ו, ועיין פר”ח בסי’ תצ”ג ס”ב שכתב וזה לשונו, ומיהו יש לדקדק בשמחה זו למה. ואי משום שפסקו מלמות, מה בכך הרי לא נשאר א’ מהם וכולם מתו ומה טיבה של שמחה זו וכו’. יעויין בביאורי הגר״א ז”ל סי׳ קל״א מביא מקור לשמחת יום זה, שמצינו דוגמתו בתענית דף ל’ ע״ב, שמחת יום ט״ו באב, לפי שהוא יום שכלו בו מתי מדבר יעויין שם. והנה הריטב״א סוף תענית דפוס פראג דף כ״ד ד״ה לא היו י״ט וכו’ כט״ו באב כו’ ט״ו באב, שבו ידעו שכלו מתי מדבר בשנת המ’ ומפני זה נהגו לעשות סעודה בשבת שלאחר תשעה באב עכ״ל. ויען בני חברא קדישא גומלי חסדים עוסקים בקבורת המתים בחסד של אמת, על כן עושים הם את יום ח״י אייר לשמחה ומשתה ויו״ט:

ועוד נלע״ד לומר על פי מה שכתב  מרנא בעל החתם סופר ז”ל בתשובותיו יו”ד סי׳ רל״ג ששמחת יום זה הוא לפי דאיתא במדרש שמיום שכלה החררה שהוציאו ממצרים הלכו ג׳ ימים בלא לחם ואחר כך ירד המן, אם כן היה הורדת המן ביום ל״ג בעומר, וראוי לעשות לזה זכר טוב (ויעויין מה שכתב בזה בספר עורה שחר מערכת ל’ אות י”ג) עד כאן דברי קודשו. יעויין שם. ואיתא במכילתא פרשת בשלח על הפסוק, ותעל שכבת הטל, ר׳ אליעזר המודעי אומר עלתה תפלתן של אבותינו שוכני עפר לפני המקום, יעויין שם בדבריו. נראה בעליל שבזכות שוכני עפר זכו ישראל ללחם שירד מן השמים. ולהזכיר גודל כח צדיקים במיתתם שמתפללים בעד החיים והחיים ניזונין בזכותן, על כן עושים בני החברא הקדישא סעודה רבה ביום זה בכדי להעלות זאת לזכרון.

(אבני בית היוצר)

—

הרב הגאון הגדול מוהר”ר יצחק ב”ר ישעיהו ישכר דב וייס, מחבר ספר בית היוצר, שו”ת שיח יצחק, שיח יצחק עה”ת נ”ך חדושי אגדה ודרשות, אלף כתב, וקונטרס דבק טוב (המחובר לספרו של הרב טיכטל “משנה שכיר”), היה אב”ד דק”ק קאדלבורג, ומאז מלחמת העולם הראשונה מונה לאב”ד בקהילת  ווערבוי שבמערב סלובקיה. הוא היה תלמיד מובהק לרבי שמחה בונים סופר, רבה של פרעשבורג, מחבר ספר שבט סופר זי”ע. נספה עם בני משפחתו ב-17/7/1944 (כ”ו בתמוז תש”ד). בהקדמת הספר “מי זהב”, מזכיר הרב משה יעקב וייס זצ”ל, את הימים הקשים בהם נלקחו קרובי משפחתו, ואיך פעם להצלת שארית כתבי הרב יצחק הי”ד באותם הימים.

הרב ישכר שלמה טיכטל הי”ד כתב על הרב יצחק וייס הי”ד:  “ידיד נפשי הרב הגאון המפורסם, צמא מלא ספרא, צדיק נשגב כש”ת מורנו הרב ר”י הלבן שליט”א מלפנים אב”ד דק”ק קאדעלבורג וכעת ראבדק”ק ווערבא יצ”ו,.. קרא ושנה הרבה עד להפליא… וביותר הפליא פלאות בבקיאותו הנפלא וכל רז לא אניס ליה… ומאז באתי הנה התרועעה נפשי אתו בדבקות רוחא ברוחא, והננו ב”ה כתרי רעין דלא מתפרשין, וחברים הנוחים זה לזה בהלכה, להתעלס באהבים אהבה של תורה…” (בהקדמה לקונטרס “דבק טוב”).  וכן כתב הרב שמואל הלוי ואזנר זצ”ל: “וזכיתי להכירו ולשיא וליתן אתו בדברי תורה, והיה בקי עצום בכל מכמוני התורה, כי לא שכח לעולם, והכל שגור בפיו, הלכה ואגדה שו”ת וספורי הדורות, ישב על התורה ועבודה תמה בקהלה לא גדולה, והיו לו חיבורים גדולים בכל שטחי התורה” (אגרת פתיחה והסכמה לשיח יצחק ח”א עה”ת).

תולדותיו הובאו בהקדמות לשו”ת שיח יצחק (מפעל מורשת יהדות הונגריה, מכון ירושלים תשנ”ה).

מספר הצפיות במאמר: 123