קטגוריה: תפילה

הקדמה

יתברך הבורא ויתהלל היוצר, אשר דברני אל בית האוצר, ומכל בית אבי לקחני, לשמור ולעמוד על משמרתי. ואחרי רעש מצרות קול שמעתי, "ואתה פה עמוד עמדי"! והנה על משמרת הקודש נצבתי, וברכת "כשם" בשמחה ברכתי. ועכשיו זה שכרי מכל עמלי, אשר עמלתי בכל ימי חלדי, אשר שפל כמוני, נותן לפניכם היום פרי עמלי. ואף כי ידעתי את שפל ערכי, והרבה עלי ישומו, ובלצון פיהם ישאלו, מי זה הוא?… ויש אשר ינידו עלי בראשם ויתמהו, וכי הזה הוא?… הלא את זה ה"צבי", בין הנגידים תמיד ראינוהו, ובין הסוחרים הגדולים מצאנוהו, ולדורש ומחבר לא הכרנוהו, ועולם הפך ראינו… סוחרים-למחברים חלוף נתחלפו, ואפשר עוד עתים יבואו, אשר המחברים יקחו מקום הסוחרים ויעשירו, ומי יתן וזאת ראינו… את כל אלה ראיתי ודוממתי, ואליכם אישים נכבדים פניתי, הטו אזנכם לאמרי פי, ואל בקשת אחיכם תשמעו, ואל מצות חז"ל תקשיבו, ולכף זכות תדינונו, וחס ושלום בל תאשימוני, ולגאה ולכזבן אל תשימוני, כי ההכרח אלצני, והרדיפות הלום הביאוני, לשום בין המחברים קני. ועלי במרומים סהדי, כי מעודי ומעולם אין דרכי ליסר ולהפיל על אחרים אשמתי, ולהוכיחם על עווני וחטאתי, ואת דברי חז"ל ידעתי; הקשוט עצמך תחילה זכרתי, ומהיות אינו נאה מקיים יראתי, על כן גם את פה קדוש שאלתי, והסכמתו נתן עמדי… ועלי במרומים סהדי, כי אלו הביאורים רשמתי רק בשבילי ובעדי, בפנקס היומן שלי, אשר כל מאורעותי שמה נרשמו, למען תהיה לעד לי, ובזמני העוצב להזכירני את אשר לעשות לי, כל ימי היותי על אדמתי. וגם לבניי אחרי אלו, יהיה להם תוכחת מוסרי, למחיה ולמשיב נפשם ונפשי. ואם דורותי אחרי יזכו, להלוך בדרכי תורת צורי, אז בלבותם יכניסו את דברי תוכחתי, ותהיה נייחא גם לנפשי, ויתוקן את אשר פגמתי. ואם יעזור ד' עוד ויזכו להיות מלומדי התורה כמגמתי, ובספר אביהם יעיינו וישמחו, ויאמרו דברי תורה בשמי, תשמח גם נשמתי, ושפתותי בקבר ידובבו, ומצות כיבוד אב האמיתי אז יזכו ויקיימו. זאת היתה כל מחשבתי ברשמי חידושי תורתי בפנקס היומין שלי, והעד על אמיתת דברי כי על כל מאמר ממאמרי נרשם למעלה את יום כתבי, כפי אשר רשמתי בפנקסי, וגם עם מי אז למדתי, ולפני איזה מפלגה דרשתי, הכל כמו שמה רשמתי, וכהיום כי מן השמים הכריחוני להוציא לאור את ספרי, אפרש לד' כפי ואשפוך לפניו שיחי, כי דברי מוסרי יכנסו תחילה ללבי ולב ביתי. ואם עוד אזכה אנכי ישמעו גם אחרים כגילי, ובלבותם אמרי יצפינו, אולי גם אנכי אזכה ואבנה את ביתי, לעבוד ד' קוני, ואל מוחי יתקרב לבבי, ואל יתרחק שוב כאשר עמדי ושמעתי בשם הצדיק הקדוש מקאצק זצל"ה שאמר כרחוק שמים מהארץ כן רחוק המוח מהלב.

ואפשר גם על זה העניין מרמז הנחת תפילין שאנו מניחים דווקא על הראש שכנגד המוח, ועל היד שכנגד הלב, כדי לקרבם ולקשרם יחד ע"י התפילין לעבודתו יתברך שמו. והד' פרשיות הנפרדות במוח שבראש, צריך הלב לחברם להיות בית אחד. והתפילין של יד גומרין השם של "שדי", כי הלב צריך לגמור עבדות המוח, עם אות יו"ד הוא חכמה, כמו שכתוב "אם חכם לבך" וגו' (משלי כ"ג) זה נקודה הפנימיות האמיתית, וזה כל עבודת האדם ע"י התפילין לקרב אלו הרחוקים הלב אל המוח, ובלי השתלמות הלב שהוא אות יו"ד של השם הנ"ל אל אותיות "שד" של השם ההוא, נשאר חס ושלום בחינת "שד" ומזיק מסיטרא בישא. כן הדבר אם לבו של אדם בל עמו, ואין לו רק רעיונותיו הנשגבות במוח, והשגות הגדולות מה שמוטל על האדם לעשות, אבל אינו רוצה בשום אופן להכניס הדברים אל הלב, זה הוא מסטרא בישא רחמנא ליצלן. וזה הוא שאמרו חז"ל "רחמנא לבא בעי".

אבל גם מה שיודע ומבין האדם דרכי ד' בכל לבו, ומקבל על עצמו לעשותם, אינו יוצא עוד ידי חובתו, אם לא יקיימם ממש בידים, על כן כורכים הרצועות על זרועו ועל פס ידו, ומחבר ומקשר ידו אל כנגד לבו, שיהיה מעשה ידיו לשם שמים בכל לבו, ומה שחושב וגומר בלבו בעבדות ד', יגמרו ידיו ויוציא מכוחו אל הפועל, על כן עושים על פס ידו אלו האותיות של שי"ן ודל"ת לצרף השם "שדי" עם היו"ד שכנגד הלב. ואם חס ושלום עושה במעשה ידיו לא לפי הבנת לבבו הטוב, נשאר גם כן בחינת "שד" ומזיק. וכאשר רחוק וגבוה השמים מהארץ כן גם רחקו הידים מהלב. ויכול האדם גם לעשות ההיפוך מה שלבו מבין, כי יכול לקבל עליו הרבה טוב, אבל כשבא לידי מעשה עושה כפי הרגלו הרע חס ושלום היפך קבלתו והבנתו. לזה מרומז השבע כריכות על זרועו, כנגד שבעת ימי הבניין ושבע מדות קדושות, שצריך על ידם לחבר הלב אל מעשה ידיו להיות אחד.

אבל העיקר הוא לקרות קריאת שמע וללמוד תורה בהתפילין כדאיתא בזוהר הקדוש גודל העניין, כדי לחבר פיו ולבו שיהיו שווין, ועל כן אמרו בברכות כל הקורא קריאת שמע בלא תפילין כאילו מעיד עדות שקר, כיון שהוא מפריד הפה מהלב, קריאת שמע בחינת פה, מהתפילין בחינת לב, כנ"ל, הוא רק מהשפה ולחוץ, ובלב ולב ידברו, והוא כעין עדות שקר, דעד שקר מטעים דבר העדות בראיות הכרחיות ומופתים חותכים, כי כן וכן הוא, וכן היה הדבר, והוא בעצמו ראה ושמע, אבל לבו בל עמו, כי יודע הוא כי שקר ענה באחיו, כן הדבר שיכול האדם לדרוש דרשות נאות ולייסר ולהוכיח את כל העולם כולו, ובלבו ילעג למו. הוא צווח ככרוכיה "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד"!! וגם "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל וגו' ובכל מאודך וגו'", ומרעיש עולמות אצל ה"אחד"! ואם הוא בלי תפילין, היינו בלי התקשרות לבו ומוחו, אם כן דברי פיו שקר ומרמה, ומכעיס עוד לד' יתברך. הוא דורש נאה "ודברת בם בשבתך בביתך, ובלכתך בדרך, ובשכבך ובקומך", שצריך תמיד לעסוק בתורה, או מלשון 'דבר אחד לדור' שצריך לנהוג את עצמו בכל פינות שפונה ובכל שאלות העולות בימי חייו על פי תורה, הן בלכת דידך, והן בשבת דידך, אשר כן הוא האמת, רק הוא דורש ואומר אותן הדברים הנשגבים בלי התקשרות התפילין בחינת הלב והמוח, אותו שנא ד', ודבר שקר לא יכון לנגד עיניו. וכאשר אנו מבינים כבר דברים הרחוקים הנ"ל הלב מהמוח, ומעשה ידיו מהלב כנ"ל, עוד יותר רחוקים הפה מהלב. ובאלו העניינים יש לדבר ולכתוב הרבה והרבה אשר בעוונותינו הרבים עלינו לתקן, ולהרגיל את עצמנו לדבר דברים שיהיו פיו ולבו שווין, ולא אחת בפה ואחת בלב. ובימינו אלה קראו שם מיוחד להעון גדול הזה בשם 'דיפלאמאטיע' לדבר אחת בפה בחנופה ושקרים, ואחת בלב גאות ורכילות ולשון הרע ועוד, עד שגם העוון הגדול של גזילות ושפיכת דמים בלבו, וכדומה וכדומה. וזה אשר אין לו לשון חלקלקות לדבר בלשון ההוא, ולדרוש ברבים בענייני צדקות ורעיונות נשגבות של יושר וצדק, ואהבה ואחווה ורעות ושלום, עד ידמה לכולם שפורחים בשמים, ובעולמות העליונות, ובאמת הם בשאולת תחתית בכזבים ההם. זה אין לו חלק ונחלה בין הפרנסים ועוסקי בצרכי כלל ואף לשוטה יחשב. וכדאיתא במדרש, האמת אמר אל יברא כי הוא עלמא דשיקרא, על כן השליך ד' להאמת ארצה, ולא על הארץ, שלא נאמר 'על הארץ', רק 'ארצה', לתוך הארץ ממש בעומק הרבה, וכמו שכתוב "אמת מארץ תצמח", לכשיבוא גואלנו במהרה בימינו. אבל עתה בלה ונשחת בעומק האדמה, כדרך שאר זרעים אשר נשחתים, וכל מה שנתקרב זמן הצמיחה בלה ונשחת יותר, על כן נתרבה בימים האחרונים השקר ביותר עוז. רק זמן קרוב קודם הגאולה, שנזכה אז לראות צמיחת האמת בטח גם בארץ, כבר מתחילה התחיה והצמיחה, ואפשר זה הוא ההתעוררות של הצדיקים שליט"א בזמנינו להתערב בענייני צבור וכלל, כדי לגלות האמת ולהכניס לכל מקומות "אנשי-אמת", וכסאות של יושבי-ראש יהיו מאנשי-אמת, וד' יתברך יעזור.

ואגב דכירנא מה שכתבתי בעזרת ד' באנציקלאפעדיע המוסרת שלי באות א' "איסקופה", על גמרא שבת דף ט' "איסקופה משמשת שתי רשיות, בזמן שהפתח פתוח כלפנים, פתח נעול כלחוץ, ואף על גב דלית ליה לחי", עד כאן, פרנס העיר או שאר פרנס ומושל בענייני ציבור נקרא 'איסקופה', מלשון 'אית קופה', על פי הגמרא יומא כ"ב. אין ממנין פרנס על הצבור אלא אם כן 'קופה' של שרצים תלוין בו מאחוריו, שאם תזוח דעתו עליו, עיין שם. וגם עיין שם שהפרנס צריך להיות עומד ומשמש הצבור והיחיד כאסקופה זו אשר דרך עליה עוברים לרשות הרבים ולרשות היחיד, וצריך לדאוג תמיד דק לטובת הצבור והיחיד. וצריך תמיד להיות ביתו פתוח לרוחה להושיע את הנאנחים והנדכאים והנרדפים בכל מיני עוולות, ואז בטח הוא חשוב לפני ד' יתברך כעוסק בתורה ועבודה כל היום. ואף שמבטל תמיד מתורה ועבודה על ידי עסקי כלל, כמו שכתוב באבות "ואתם מעלה אני עליכם שכר הרבה כאילו עשיתם", ופירשו גם המפורשים כאילו עשיתם כל התורה כולה. ויכול לכנוס לפני ולפנים אל תוך הקדושה ולהדבק בחי החיים, וזה; "פתח פתוח כלפנים" – פתחו פתוח לרוחה כנ"ל, הרי הוא כלפנים בתוך הקדושה. ואם חס ושלום "פתח נעול" לפני הצועקין והנרדפין, שאין מושיע אותם, הרי הוא כלחוץ מהקדושה, והחיצונים שלטו בו. ואם הוא מאסקופת העזרה והקדושה ולחוץ הרי הוא בדרך רחוקה, כדאיתא בגמרא פסחים, היינו דרך רחוקה מאת ד' יתברך והוא תועה מדרך השכל. ולאו דווקא פתחו של הבית נעול, כי יכול להיות אף פתחו של בית פתוח רק פתחי לבו נעול במנעל שאין שומע ומבין צעקת הדל ונדכה, וקאמר הגמרא ואף על גב דלית ליה לחי", היינו אף על פי שאינו אוחז בידו מקל ומטה מושלים לרדות בו העם במסים וארנונות וענוים שונים ממש, הרי הוא כלחוץ, כי אטו ברשיעי עסקינן, רק אפילו זה שעושה מעשיו הרעים בשב ואל תעשה ואינו מושיע להצבור ויחיד בעת צרתם בעת שיש לאל ידו, בתירוצים שונים, הרי הוא כלחוץ. וד' ירחם עליו ועלינו בישועה כללית. ועד הישועה הכללית יצמח על כל פנים האמת מהארץ ויהיו פרנסי ועוסקי בצרכי צבור אנשים כאלו שיהיה להם פתח פתוח כנ"ל, ואזנם יהיה פתוח כנ"ל, וגם עיניהם יהיו פתוחות לראות גודל העוולתה אשר נעשה בידיעתם ושלא בידיעתם על שמם.

ועוד יש רעה תחת השמש גדולה מזו , היינו כשאדם מרגיל את עצמו זמן רב לדבר בלב ולב, ידמה לו הדרך ההוא לדרך האמת, כדאמרו חז"ל; "כיון שאדם עשה עבירה ושנה בה, נעשה לו כהיתר". ובדרך הלמה אפשר לומר ואם ישליש בה, נעשה לו למצוה. ואחר כך לחוב קדוש אשר מבקש עוד שכר כפנחס על מעשה זמרי שעשה, וכמו שכתבתי בכתביי על תהלים שיעזור לי ד' יתברך להוציאם לאור מתוך הרחבה ונחת על פסוק "כי הלל רשע על תאות נפשו וגו'", על פי אמרם ז"ל "העושים מעשה זמרי ומבקשים שכר כפנחס" כי הם עושים עבירות ונדמה להם למצות שהוא רק לשם שמים, וזה "כי הלל רשע", להרשע נדמה לו כי הוא גדול כהלל הנשיא בעל מדות טובות, ולו רק לו נאה להיות הנשיא כהלל בשעתו, מחמת כי נדמה לו "על תאות" ועבירות רחמנא ליצלן, שעושה כמו אונאת דברים ולשון הרע, והלבנת פנים, ושקר, וגאות, ורציחות, שהם הכל לשם שמים ואמת לאמיתו, והכל רק בחינת "נפשו", בחינת רוחניות ונפשיות, ועל כן כאשר הוא "בוצע" וגוזל ומרמה את בני האדם להוציא את בלעם מפיהם (כמו החפשים ודומיהם), הרי זה מברך ומשבח לד' כעושה מצוה ושזכה לנצח את השקר ולגבור אמיתתו על השקר, וזה "ברך" כש"בוצע-ברך" עוד לד' על גודל חסדיו אתו, על כן איש הזה "נאץ ד'" מאוד ומאוד… כי אילו הרגיש שעושה רק עבירות ועוולות, היה שב פעם בתשובה, או פעם בהרהור תשובה, אבל אם אומר כי עושה רק מצות ולשם שמים באמת, על מה יעשה תשובה? אדרבה כאשר בא לו פעם הרהור תשובה בלבו להטיב קצת את מעשיו, ובעת כזאת היה מתעצל קצת מלעשות דבריו המכוערים באמת, חושב לפי דעתו המטורפת שנתעצל במעשה הטוב, ומקבל על עצמו ביתר עוז לעשות מעשיו הרעים, כדי להשלים התשובה שלימה. כמו שמספרים על מלך רשע אחד צורר היהודים שעשה הרבה והרבה רעות וגזירות על היהודים במדינתו, וזה היה לו למצוה גדולה, ובעת חליו, אשר בטח נענש מן השמים על רוע לבבו ומעשיו הרעים, אמר כי בטח ענשו אותו מן השמים על אשר לא השמיד עוד את כל היהודים שבמדינתו, וכאשר יעמוד מחוליו מקבל על עצמו לעשות בהם כלה, כדי לעשות תשובה שלימה ואין לך "נאץ ד'" גדול מזה… והרבה הרבה כתבתי בעזרת ד' על עוון זה של דיבור אחת בפה ואחת בלב שם בחיבורי על תהלים, וד' הטוב יצילנו משגיאות.

וכאשר ההכרח לא יגונה, וכהמלך הוא פורץ לו גדר, לעשות לו דרך. אמרתי אוציא לאור איזה חיבור מה שלא עלה על דעתי מעולם, והסכמתי כי טוב יותר ומועיל על פרקי אבות אשר אתי בעזרת ד' בכתבים, ואלקטה באמרים לחבר להיות אחד, כדי שיהיה דבר השווה לכל נפש, והעתקתיו גם כן לשפת יהודית המדוברת במדינתנו כדי שיבינו כולם, אף הבעלי בתים ובעלי המלאכות, וגם בית יעקב אלו הנשים, וסתם אנשים פשוטים כמוני וכגילי, כדי שימצא הספר קונים על שוק הספרים. ואגב אפשר אציל את מי שהוא שלא לטייל בשבת קודש אחר השינה בגנים ופרדסים על לא הועיל, ויעיינו קצת בספרי, אז אבנה גם אנכי ואזכה על ידם. וחוץ ממני, אשר אני מכיר את שפל ערכי שאינני ראוי להיות בין המחברים, היה דבר הגון שיוציאו התלמידי חכמים והיראי שמים את חידושי תורתם, ובפרט בענייני מוסר בזמנים הללו אשר עשות ספרי מינים הרבה אין קץ, וכמעט אין בית אשר אין שם מתים הללו, הרשעים החיים הנקראים מתים, ורעל שלהם. והיראים והתלמידי חכמים אשר חלק להם ד' מטובו כוח לחדש ולכתוב דברי תורה או מוסר יראו לגשת אל עבודת הקודש להוציא לאור את מעיינותיהם מחשש גאות, וחס ושלום "לא תהיה כהנת כפונדקת". אדרבה ימלאו הבתים מכתבי הקודש בעברית או ביהודית דברי תורה או מוסר וכדומה, וכל איש את אחיו יעזורו, ולחזקו בדברים ובכסף, למען להגדיל תורה ומוסר. ובטח בעזרת ד' יתברך יהיה גם לתועלת לאלה המחברים, אף לפי דעתם שיראים מן הקשוט עצמך תחילה, וטול קורה מבין עיניך, כי בהביטם בספריהם יבושו הם בעצמם וישובו בעזרת ד' יתברך בכל לבבם, וה' הטוב שמחכה לתשובה יקבלם בסבר פנים יפות, ואני בתוכם.

ומחמת כי שכר הדפסה מרובה אמרתי אוציא לאור ראשונה על ב' פרקים הראשונים. אך גם לזאת לא השיגה ידי בפעם אחת, על כן הנני מוציא לאור כעת רק על פרק ראשון, ובמשך הזמן אם יהיה לרצון לפני אדון כל, אוציא לאור על שאר הפרקים, ובפרט על פרק ב' אשר מוכן אל הדפוס. ויהי רעוא דלישתמעון מילי ולא אכשל בעטי, ולא יכשלו בי חברי, אמן.

השפל והנרדף יצחק צבי קלוגמאן בן הנגיד והחסיד איש תם וישר ירא אלקים באמת מוה"ר מנחם מאיר ז"ל, אשר מת קרוב לעיר אלעקסנדר, ושם מנוחת כבודו אצל האוהל של הצדיק והקדוש הרבי רבי חנוך הכהן זצל"ה, והוא פלאי. ושמעתי אומרים, כי אמר פעם בחייו כי יש לו איזה קרבות אל הרבי מאלעקסנדר זצ"ל, "ורגלוהי דבר נש אינון ערבין ביה לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה", כי הוא דר תמיד בעיר זאוויערצע, ולבסוף ימיו נחלה והובילו יתיה לבית החולים תחת עיר אלעקסנדר, אשר שם עלתה נשמתו הטהורה השמימה בשנת תרפ"ז ז' כסליו, יזכר שמו לטוב.

הרב יצחק צבי קלוגמן (קלוגמאן), בנם של הנגיד והחסיד ר' מנחם מאיר ומרת פעטשע מהעיר זאוויערצע. הרב יצחק צבי גר בוואלברום והיה מנהל בתי הספר החרדים "חדר יסודי התורה" בוואלברום, מיכוב וקרקוב, וחיבר את הספר "דברי צבי" על פרקי אבות (פרק א) "על דרך מוסר לפי רוח הזמן" (פיטרקוב, תרצ"ב), בעברית וביידיש. הספר נכתב על פי הקו החינוכי של בית הספר ושימש ככל הנראה כספר לימוד בבתי ספר דומים ברחבי פולין.

בהקדמת ספרו כתב קצת מהיוחסין של משפחתו "כדי שלא ישכח ממשפחתנו… ויהי' לזכרון לדורותנו אחרינו ונזכה לילך בעקבי אבותנו הקדושים שלא נכלם". בתוך ההקדמה מזכיר המחבר חיבורים נוספים שחיבר – אנציקלופדיה מוסרית ופירוש על ספר תהלים, וכן פירושו לפרק ב' של מסכת אבות שהיה כבר מוכן לדפוס. חיבורים אלו נשארו בכתב יד וככל הנראה אבדו בשואה.

בשנת תרצ"ב נמנה על החותמים על "היתר מאה רבנים" להתיר בעל מכבלי עיגון.

הספר זכה להסכמות הרב שלמה אלעזר מוואלברום, הרב אריה צבי פרומר הי"ד, הרב חנוך צבי הכהן לוין אב"ד בנדין, הרב יוסף נחמיה קורניצר אב"ד קראקא והרב מאיר שפירא אב"ד לובלין וראש הישיבה שם. בהסכמה לספר מתואר המחבר כרב "מופלג בתורה ויראה, וירא שמים גדול ובעל מדות".

הרב יצחק צבי נהרג עקה"ש בשואה עם אשתו וכל ילדיהם.

רבה של לובלין זצ"ל היה לא רק גאון ההלכה והמחשבה, אמן הפלפול והדרוש. לא רק בעל מח גאוני – כי גם בעל לב גאוני. הוא היה גאון הרגש, השירה והפיוט.

עבודתו שבלב, בשפכו צקון-לחשו כבן המתחטא על אביו שבשמים, היתה מעיין של השתפכות הנפש והתלהבות דקדושה, וזה תפס אולי את המקום המרכזי בחייו. תפלותיו חוצבי הלהבות, בשעה שעבר לפני התיבה בתור שליח-ציבור, היו חטיבה של עבודת-קודש ספוגת שפע של מתיקות ודביקות, לבביות טהורה והתעוררות צרופה ונרגשת. תדיר כשהתפלל קלחו מעיניו סילוני-דמע שריככו אפילו לבבות אבן אטומים.

המלים הקדושות של התפלה להטו על שפתותיו, רשפי אש ניתזו מפיו והוא רועם בקולו הנעים והצלול שופך שיח לבו הגדול בפני קונו: "וישגב אביון מעוני… יראו ישרים וישמחו… וכל עולה קפצה פיה…", ומטעים היה במיוחד את המלים הדשות בצער ישראל או בשמחה אלוקית, בהתגלות אלוקית או בחכמת התורה. המלים הללו כשיצאו מלוטשים ומתנגנים מלבו של הבעל-תפלה הגדול, האירו כל מוחין ונסכו חמימות באלפי המתפללים, הרעידו את נימי הלבבות הסמויים ביותר… הוא הדליק כל נפש בתפלתו, הצית אש דקדושה והביא לידי התעוררות, להרהורי-תשובה…

עד היכן היה גדול כוחו בתפלה, תעיד האפיזודה הבאה שכותב השורות היה לה עד ראיה חי.

היה זה בשבת פרשת בראשית, בבית מדרשו של הרבי זצ"ל מצ'ורטקוב. הרב מלובלין, שכיהן אז ברבנות סאנוק, בא להסתופף שבת זו בצלו של הרבי. אחרי קריאת-התורה נפתחה לפתע דלת חדרו המיוחד של הרבי. בפתח הופיעה דמותו הקורנת והוא הכריז: אני מכבד את הרב דסאנוק בברכת-החודש ותפלת מוסף! בצ'ורטקוב היה זה מאורע נדיר, שהרבי בעצמו יכבד מאן-דהוא לעבור לפני התיבה.

ואת הרב דסאנוק כשליח-ציבור, כדאי היה לראות ולשמוע. הוא כבש את הלבבות בקולו הלירי העמוק והמעורר, בירך ברכת-החודש והתפלל מוסף בהתעוררות שכזו, עד שכל קהל האלפים נגרף באווירה של יום-כיפור ומתיקות סלסוליו נמוגה בכל האברים. כתום התפלה ניגש הרב בין כל החסידים להגיד לרבי 'שבתא-טבא', ואז אמר לו הרבי בבדיחות-הדעת: סגולה נפלאה זו לא ידעתי, שהרב דסאנוק כה מיטיב גם להתפלל! החזירו הרב: גם אני לא ידעתי מזה, עד שהרבי חשף וגילה זאת!

הרבי הזמינו לקידושא-רבא בביתו, הסתגר אתו ביחידות ושוחח ארוכות. אנו ציפינו בחוץ, בפרוזדור. כשהרב דסאנוק יצא מאת הרבי נהרו פניו שבעתיים כאור החמה מרוב שמחה ואושר. כולו שרוי במצב רוח מרומם. בסעודה שלישית סעדנו על שולחנו של הרב ואז סיפר לנו משהו מתוכן סוד-שיחו עם הרבי.

הרבי הזכיר שוב את כח-התפלה המשובח שנתברך בו. נענה הרב דסאנוק: רבי, אם באמת כה גדול כוחי בתפלה, שמא אהפוך לשליח ציבור בקביעות? הרי אנכי נכדו של רבי פנחס'ל קוריצר, שכל שערי תפלה פתוחים היו לפניו?

נתערער הרבי והרצין קמעא, אחרי רגעים של דומיה פתח ואמר: רבה של סאנוק! אספר לו מעשה שאירע ברבי זושא מאניפולי. כשערך רבי זושא 'גלות' ונדד מארץ לארץ, הגיע בדרך נדודיו גם לגליציה. שם שמע כי בעיר זאלקובה יושב הגאון רבי יוזפא ומנהל ישיבה גדולה, משמיע לתלמידיו שיעורים יפים ביותר… כיתת רבי זושא את רגליו ונדד מעיר לעיר ומכפר לכפר עד שהגיע לזאלקובה ושאל על ישיבתו של רבי יוזפא. בהיכנסו לישיבה הגיד רבי יוזפא בפני תלמידיו פלפול חריף בסוגיא ד'רוב וחזקה' והפיץ אור על סוגיות פריכות ועמומות מן הבבלי והירושלמי. אף אחד מן התלמידים לא הבחין ולא שם לב להלך שנכנס ותוארו כעני קרוע ובלוע, תרמילו על שכמו ומקל עבה בידו, שהתיישב בפינה והסכית לשיעור בשקט, מבלי לגרוע עין מן הרבי ר' יוזפא.

כתום השיעור ניגש רבי זושא אל הרבי ר' יוזפא ואמר: יישר-כוח מגיע למר בעד השיעור שהגיד! שמעתי בעולם הגדול שכבודו מגיד שיעורי-תורה יפים ביותר ונדדתי ממרחקים בכדי לשמוע אותו. אמת ששיעוריו יפים ונחמדים, כדאי לי כל הטירחא ובלבד שזכיתי לשמוע…

החזירו הרבי ר' יוזפא:

– מילא מר לפחות שמע ממני משהו טוב ונהנה. מובן איפוא מדוע נשאתי חן בעיניו. ברם, פליאה בעיני למה מצא מר כל-כך הרבה חן בעיני, בו בזמן שלא שמעתי מפיו כלום ואינני יודע אפילו מי הוא…

– במה אוכל לשאת חן בעיני הזולת, הרי אינני יודע ללמוד, אינני יודע מאומה…

– לא יתכן שאין בו כלל חכמה וקדושה, כי מרגיש אנכי שהוא אוצר בחובו סגולה יקרה, המעניקה לו חן רב בעיני כל בני-בינה…

– רק להתפלל אני יודע!

– והיכן יהודי שאינו יודע להתפלל?

– אני יודע כיצד מתפללים לפני בורא כל העולמים!

– ושמא יגלה לי את סודות התפלה?

– מוטב ניכנס לחדר מיוחד ונתבודד, אז אפתח לפניו כל שערי תפלה – השיב הרבי ר' זושא.

והרבי מצורטקוב הוסיף והמשיך בסיפורו:

נכנסו שניהם לחדר סגור. הרבי ר' זושא התחיל לשנן לרבי יוזפא את סודות התפלה, עד שהוא מרוב התפעלות, לפת ראשו בשתי ידיו וקרא בהתרגשות: רבי! שמא אנטוש את ישיבתי ואלך אחריו כדרך שהלך אלישע אחרי אליהו, ואלמוד מכם לפחות כיצד להתפלל פעם בחיים תיבה אחת בשלימות לפני בורא כל העולמים, בכוונה טהורה, כדרך שכיוונו אנשי כנסת הגדולה?! השיבו הרבי ר' זושא בניחותא:

– אפרש לו שיחתי. חז"ל אמרו "כשם שפרצופיהם של בני אדם אינם דומין, כך אין דעותיהם שוות". מצויים מיליוני אנשים על פני כדור הארץ. לכולם מבנה אחיד של הפנים, עינים וחוטם ופה. בכל זאת אין פרצוף אחד דומה לשני. וקל וחומר: אם תואר החומר החיצוני הוא כה שונה ומשונה, כמה גדול השינוי שבין פנימיותם של איש ורעהו, הנשמה ותכונות הנפש. כי אם היופי הרוחני של הנשמה יהיה שווה בכל הברואים, לאיזה צורך ברא הקב"ה מיליונים כה רבים של אנשים, שאין ביניהם שום הבדל.

אלא סוד הדבר שכל אדם נשלח לעולם-הזה בכדי למלא יעוד אלוקי, להגשים מטרה שמימית נשגבה – זוהי תעודת אנוש עלי אדמות. וכמספר האנשים שהקב"ה הוריד לעולם, כן מספר היעודים והתפקידים הנפרדים, השליחויות שכל אחת אינה נוגעת בחברתה, שעליהם לבצע ולהשלים .לפיכך נטע הקב"ה בכל אדם כשרון מיוחד. הכשרון שנתברך בו ומייחד אותו, הוא המכוונו לאפיק יעוד חייו. הכשרון תוסס בו, תובע מנפשו את המטרה של שליחותו בעולם. לכן אמרו חז"ל: "לעולם ילמוד אדם ממקום שלבו חפץ", מכיון שאותו מקצוע בחכמה, זה הענף שבתורה או מדריגה זו בסולם הקדושה, שכשרונו של האדם מתאים להם ולבו נמשך אחרי ערך מסויים זה – מבטאים את ההוכחה החותכת כי זוהי המטרה וזוהי תכלית חייו עלי אדמות. זהו מה שההשגחה העליונה תובעת ודורשת ממנו. זהו רצון הבורא.

והפטיר הרבי ר' זושא: אתה, רבי יוזפא, כשרונך גדול בהרבצת תורה. נועדת מן השמים להגיד שיעורי תורה יפים ונחמדים – ואני אתפלל…

והנה במלים הללו, הדגיש הרב מלובלין זצ"ל, העמיד אותי הרבי על תפקיד חיי. הוא הועיד אותי על דעת המקום לשאת במשימה הגדולה של חינוך הדור הצעיר.

הרבי בפירוש התבטא אלי במלים של הרבי ר' זושא: אתה תהיה תופס ישיבה ותגיד לתלמידים שיעורי תורה יפים ונחמדים, ואני אתפלל!

(הרב צבי הירשהורן הי"ד, מתוך: רבי מאיר שפירא במשנה באומר ובמעש, ב, עמו' 208)

בסימן זה התחזקות גדול בענין האמונה, ודברים המשיבים את הלב שלא לייאש את עצמו חס ושלום, על יד תוקף הגלות, ומאמר נפלא מהרמב"ם ז"ל, והסבר למה שנהגו בן עם בני ישראל שעל כל צרה שלא תבוא הם צועקים "שמע ישראל" וגו', ומאמר נחמד בענין קבלת עול מלכותו יתברך.

… עד כמה גדול כחו של מסירות נפש, ובפרט בצוק העתים הללו שאנו נרדפים מכל צד ופנה ועת צרה היא ליעקב, כי תוקף הגלות ועול השעבוד גבר מאד בעוונותינו הרבים ונסתם כל חזון, וצריך התחזקות גדול בכל עת ובכל שעה, וכמבואר בספרים הקדושים כי קודם ביאת הגואל ינסו את ישראל בענין האמונה, וכאמרם ז"ל בחגיגה (עי' מכות דף כ"ד ע"א) בא חבקוק והעמידן על אחת "וצדיק באמונתו יחיה", כי הוא יסוד שהכל תלוי בו. דאס איז דער גאנצער יוד, אין די הייליגע אמונה דארף מען אויך איינפלאנצען אין די קינדער. ואמרו ז"ל (ילקוט שמות רמז ר"מ) אין ישראל נגאלים אלא בזכות האמונה.
ואמרתי לפרש בזה מה שאנו רואין המנהג בין אחינו בני ישראל, שעל כל צרה שלא תבוא הם צועקים "שמע ישראל" כו', וכמבואר זה בספר "מאור ושמש, ועיין שם בפרשת שמות.

ואמרתי שהטעם בזה, כי כבר ידוע מה שכתב הרמב"ם ז"ל בספרו מורה נבוכים מובא בספרי מוסר וזה לשונו הטהור, והנה נגלה אלי ענין נפלא מאד יסירו בו הספיקות ויתגלו בו סודות אלקות, וכמו שאנחנו כבר בארנו בפרקי ההשגחה כי כפי שיעור שכל כל בעל שכל תהיה ההשגחה בו, והאיש השלם אשר לא יסיר שכלו מד' תמיד תהיה ההשגחה בו תמיד, והאיש אשר תפנה מהשם בקצת העתים וכו' תסיר השגחתו בעת עסקו בענינים אחרים וכו', ולא ימצאהו הרע ההוא רק בעת השכחה וכו'. יעויין שם באריכות. ואמר הכתוב "על כי אין אלקי בקרבי מצאני הרעות הללו" (דברים לא, יז), וכתב שם שסיבת ההשגחה הוא הדבקות. עד כאן דבריו בקיצור.

ממוצא דבר נשמע שכל מה שהאדם זוכר יותר בהשם יתברך, הוא מושגח יותר ממנו יתברך, וכל הצרות והתלאות המוצאות האדם היא הכל מסיבת התרחקו מהשם יתברך חס ושלום.

וההסבר לזה, דהנה כתיב "ולאום מלאום יאמץ" (בראשית כה, כג), כשזה קם זה נופל, ששני מלוכות וממשלות אי אפשר שיהיה בעיר אחד.

וכבר ידוע מה שדרשו חכמינו ז"ל על פסוק "עיר קטנה ואנשים בה מעט" וגו' (קהלת ט, יד), "עיר קטנה" זה גופו של אדם שנמשל לעיר, "ואנשים בה מעט" הן המה אבריו של האדם, "ובא אליה מלך גדול" זה היצר הרע הנקרא "מלך זקן וכסיל", כי בעת שבא היצר הטוב בהיות האדם בן י"ג שנים, כבר היצר הרע מלך על הגוף שהוא בא ביום היוולדו, "ובנה עליה מצודים גדולים", היינו שאם האדם הולך  חס ושלום בעמת יצרו הרע, אז כאילו ממליך חס ושלום על אבריו את היצר הרע וגונדא דיליה, כי השם יתברך מסיר השגחתו ממנו, וכמאמר "אין אני והוא יכולין לדור במקום אחד" (סוטה דף ה' ע"א). וזה הפירוש "ובנה עליה מצודים גדולים", כי בהיות האדם תחת ממשלתו חס ושלום, אז מפיל עליו חס ושלום מצודים גדולים, גראסע פעסטוגען, צער ייסורים וניסיונות.

ומזה נבין מאד כי מה טוב ומה נעים מנהג ישראל הקדושים כי בכל צרתם חס ושלום הם רגילים לצעוק "שמע ישראל" וגו', כי הייסורים מזכירים את האדם שעל ידי עוונותיו המליך עליו את הסטרא אחרא חס ושלום ועל כן מצאוהו הרעות האלה, על כן צועק הבר ישראל "שמע ישראל" וגו', כלומר שמהיום והלאה אני מקבל עלי עול מלכות שמים, ואיני רוצה עוד בקיומו של ממשלת זדון ומלכות אחר, וכשמקבל עליו עול מלכותו יתברך, ניצל ממילא מכל צרה וצוקה.

ועל זה אנו מתפללין בכל יום בתפלה שמונה עשרה, "והסר ממנו יגון ואנחה", והאיך יוכל להיות זה, ואמר אומר "ומלוך עלינו לבדך" על ידי זה ננצל מכל צרה.

ובזה נבין הסמיכות בתפלת ימים נוראים, "וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי תעביר ממשלת זדון מן הארץ, וסמיך ליה "ותמלוך אתה הוא ד' אלקינו מהרה לבדך על כל מעשיך וכו', כי תלוי זה בזה. ועל זה צריך להיות כל עיקר בקשתינו שיתגלה כבוד מלכותו עלינו במהרה, ואז ממילא אל יחסר לנו כלום, כי כלום חסר מבית המלך. השם יתברך יזכנו שנזכה לקבל עלינו עול מלכות שמים מתוך נחת ומתוך שמחה, אמן כן יהי רצון.

(סיפורים נפלאים, פרק ה')

הרב החסיד ר' חיים יצחק ב"ר משה יעקב ורבקה מליק (מאליק) נולד בשנת 1895 בסיגט (מחוז מרמרוש, רומניה). אביו היה יהודי תם וישר שהפרנס מעבודתו כסנדלר.

הרב חיים יצחק היה תלמידם רבי חיים צבי טייטלבוים של בעל "עצי חיים", האדמו"ר מסיגט ושל רבי אליעזר פיש, האדמו"ר מביקסרד הי"ד, הוסמך להוראה ועלה במעלות התורה והחסידות.

הרב חיים יצחק נשא לאשה את מרת לאה בת יעקב וחיה טירנאור ונולדו להם לפחות ששה ילדים. לאחר נישואיו עבר לסאטמאר, שם המשיך ללמוד תורה מתוך הדחק וניהל שם את הישיבה של האדמו"ר מביקסרד שכבר נחלש גופנית עד שלא היה יכול ללמד בעצמו את תלמידיו. בהמשך ייסד ישיבה לבחורים צעירים מחסידי רבי אהרן ראטה. הוא כיהן כראש הישיבה, בה למדו שמונים תלמידים ומסר להם שיעורים באופן סדיר.

בשנת תר"פ עבר לסאטמאר רבי אהרן ראטה בעל "שומר אמונים", והרב חיים יצחק התקרב אליו כחסיד מן השורה ולימד בישיבתו את תלמידיו. בשנת תרפ"ה נסע רבי אהרן לארץ ישראל, וכשחזר לסאטמאר בשנת תרפ"ט סייע בידו הרב חיים יצחק לבסס את קהילתו, כפי שכתב רבי אהרן במכתב בשנת תר"צ: "הזמין לי השם תלמיד ותיק ירא וחרד לדבר ה' תלמיד חכם מופלג מנהיג ישיבה ר' חיים יצחק נ"י, והוא התחיל להחזיר העטרה ליושנה ועורר החברה הישנים". הרב חיים יצחק הדפיס מיוזמתו את נוסח תפילת "אני מאמין" ("קבלת על מלכות שמים") מאת רבי אהרן (ורבי אהרן מזכירו לטובה על כך במכתב לתלמידיו בירושלים) ועמד לימינו בהדפסת ספרו "שלחן הטהור".

הרב נודע כתלמיד חכם שכתב חידושי תורה והוציא לאור את ספריו, בהלכה, במוסר ובחסידות:

"ובחרת בחיים" – על מצוות עשה של לימוד תורה עם דברי התחזקות להתמדת התורה (סאטמאר, תר"ף).
"מכלכל חיים" – על יו"ד הלכות מליחה (סאטמאר, תרצ"ד. מהדורה שניה, עם עריכה חדשה והגהה, יצאה לאור על ידי נכדו הרב מרדכיסומפולינסקי, בירושלים תשנ"ז).
"נחלת יעקב" (ייידיש) – ימי המשיח וגודל מעלת אמונה ובטחון, ביידיש (סאטמאר, תרצ"ה).
"הנהגות צדיקים" – לקט הנהגות טובות מתלמידי הבעש"ט (סאטמאר, תרצ"ז).
"נחלת עזריאל" (יידיש) – איך ינהג האדם לפני ה', ביידיש (סאטמאר, תרצ"ח).
"סיפורים נפלאים" – מהבעש"ט ותלמידיו ותלמידי תלמידיו (סאטמאר, ת"ש). את שאר ספריו לא הספיק להדפיס, וחבל על דאבדין.

בנוסף, הוא הוציא לאור גם את הספרים הללו מאת מחברים נוספים:
ספרו של החיד"א "תיקון הנשמות" (סאטמאר, תרצ"ד),
ספרו של הרב אשר ישעיהו הורוויץ "אור ישע" (סאטמאר, תרצ"ו)
ואת ספרו של רבי צבי הכהן מרימינאב "בארות המים מהדו"ת – באר לחי רואי" (סאטמאר, ת"ש).

גדולי דורו שכתבו הסכמות לספריו, ובהם הרב שלמה זלמן עהרנרייך הי"ד אב"ד שימלוי, דייני קהילת סאטמאר ורבי אליעזר פיש הי"ד האדמו"ר ואב"ד סקהליד, שיבחו את גדלותו בתורה וביראה.

לאחר נסיעת האדמו"ר רבי אהרן ראטה לארץ ישראל בשנת ת"ש, היה הרב חיים יצחק בין גדולי חסידיו שבהוראת האדמו"ר המשיכו לחזק את כל תלמידיו בחבורות הקדושות. על אף הקשיים בכרוכים במצב המלחמה, הם דאגו שהלימוד ימשך בהתמדה בישיבות בערים ברגסס וסאטמאר, ומידי פעם ארגנו שם כנסים לתלמידים, לעורר אותם לעבודת ה' ביתר שאת.

בי"ח באייר תש"ד (1944) גורש הרב חיים יצחק מגטו סאטמאר לאושוויץ, ומשם הועבר למספר מחנות עבודה, ובכולם ארגן שיעורי תורה בעל פה. בכ"ד בכסלו תש"ה נספה במחנה בוכנוואלד, תוך כדי מתן שיעור בגמרא במהלך עבודת כפיה. הי"ד.

אביו של הרב חיים יצחק, משה יעקב, נספה אף הוא באושוויץ. כן נספה דודו, הרב מנחם מנדל מליק מסאטמאר. הי"ד.

הרבנית לאה, אשת הרב חיים יצחק, גורשה מסאטמאר לאושוויץ בכ"ח באייר תש"ד. הי"ד. (בדף העד שכתבה עליה בתה, נכתב כי נספתה עם שלשה נכדות קטנות יתומות: חנה, רבקה ואסתר וולט).

נספו גם בניהם בנותיהם:
א. הרב מרדכי ורעייתו שרה (סילקה) ובתם רבקה שהיתה בת שלשה שבועות,
ב. הבחור אליעזר.
ג. מרת שרה ובעלה וצאצאיהם,
ד. מרת רבקה (רגינה) סנדל ובתה הינדלה (בלימה), שהייתה בת חצי שנה, נספו באושוויץ בשנת תש"ד (1944).

בתם, פראדל (אילונה), שרדה את השואה. כשנסעה ברכבת לאושוויץ, ביחד עם אביה, הוא מסר לה את צוואתו: "נראה שלא מוליכים אותנו למקום טוב, ואין אנו יודעים מי ישאר בחיים וצריך לקבל באהבה את רצון ה'. ומי שישאר יזהר ללכת בדרכי אבותינו ולשמור שבת וכשרות וכו' וכו' ומי שלא יזהר בזה שלא יזכר שמי עליו". לאחר המלחמה היא נישאה לדוד (בונם) סומפולינסקי, שהיה לימים פרופ' מרצה באוניברסיטת בר אילן, מייסד ומנהל המעבדה לבקטרולוגיה בבית החולים "אסף הרופא" ומנהל המעבדה בבית הרפואה "מעייני הישועה". היא מילאה על אביה הרב דפי עד, המופיעים במאגר השמות של "יד ושם".

הנכד של מרת פראדל ציים כי הרב חיים יצחק כתב בספריו על מעלת מידת ישוב הדעת "כלל גדול ועיקר שלא יהיה האדם בהול ונרדף, רק להיות תמיד במתינות ובישוב הדעת", ומתוך צוואתו לבתו, בהיותו ברכבת הנוסעת לאושוויץ, ניכר כי שמר על ישוב דעתו גם במצבים הקשים ביותר, וכך כתב הנין:
"בתוך כל המהומה הגדולה והשעה הטרופה והאיומה בנסיעה מטלטלת ברכבת מוות – נתן זקנינו הקדוש הי"ד את דעתו על העתיד הרוחני של צאצאיו והדורות הבאים, במנוחת הדעת ידע לשקול ולומר את המילים הנוקבות והנכונות שהדהדו ונשמעו באוזני בתו במשך עשרות שנים. מילים בודדות אלו, שנאמרו בישוב הדעת ובכובד ראש, מילאו את זקנתי בעוצמה גדולה, היא זכתה להינצל , ולמסור נפש בשביל לקיים את צוואתו – להמשיך ולגדל דור ישרים, לחנך אותם לתורה וליראת שמיים, לאמונה פשוטה ובהירה, לחיים יהודיים. זהו הכוח של ישוב הדעת".

עדיין חסרים לי פרטים על מה עלה בגורלן של שתי בנות נוספות של הרב חיים יצחק ורעייתו: מרת אסתר אווה אולסון ומרת רחל. לא ברור לי למה פראדל סומפולינסקי לא כתבה דף עד על אחותה שרה ומשפחתה, ומהו שמה הנכון של התינוקת של רבקה סנדל הי"ד. כן כן איני יודע את שם משפחתם של שרה ושל רחל ואיני יודע מי מבנותיו של הרב חיים יצחק מליק היא אם היתומות לבית וולט.

מנהג ישראל תורה

נהגו המהדרים והחרדים לה' ולמצוותיו לעמוד בעת אמירת "מזמור לדוד הבו לה' בני אלים" בקבלת שבת. ואפשר להעיר מקור לזה מהא דאמרינן בברכות (דף כ"ח ע"ב) הני י"ח כנגד מי אמר, ר' הלל בריה דר' שמאול בר נחמני כנגד י"ח אזכרות שאמר דוד ב"הבו לה' בני אלים", והוא בתוספתא פרק ג' דברכות. וכיוון ששמונה עשרה שנתקנו כנגדן בעמידה, מכל שכן הן בעצמן

וכעין זה כתב הרמ"א בסימן רל"ו, ראיתי מדקדקים נהגו לעמוד כשאומרים הי"ח פסוקים של ברוך ה' לעולם כו' ומנהג יפה הוא כי נתקנו במקום תפלת י"ח ועל כן ראוי לעמוד בהן כמו בתפלה.

אליעזר יצחק מייזל, לאדז כ"ו מנחם אב תרס"ד

(ספר הפסגה, קובץ י, עמו' 151)

איתא בברכות (י"ב) במשנה, מזכירין יציאת מצרים בלילות, אמר רבי אלעזר בן עזריה הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא וכו' וחכמים אומרים וכו'.
ביאור משנה זו אינו מובן לי, אין אמר רבי אלעזר בן עזריה שלא זכה שתאמר יציאת מצרים, הלא סתם משנה היא " מזכירין יציאת מצרים בלילות", ואם נחשבה כ"סתם ואחר כך מחלוקת" היה לנו לפסוק כחכמים ואיך אמר לקמן (י"ד) "והא בעי לאדכורי יציאת מצרים".
הרשב"א ז"ל מביא את קושית הראב"ד ז"ל – אם לדברי חכמים לא אמרינן יציאת מצרים בלילות, נמצא שגם "אמת ואמונה" לא אמרינן, אם כן היכא משכחת לה שתים לאחריה, ומתרץ שהכל מודין שאומרין פרשת ציצית בלילה מדברי חכמים, ואומרים גם כן "אמת ואמונה", ועל זה תמה הרשב"א ז"ל מגמרא מפורשת לקמן בדף י"ד ב' עיין שם. וגם מפירוש הרמב"ם על המשניות משמע כהראב"ד ז"ל, שמבאר דברי רבי אלעזר בן עזריה ש"לא זכה שתאמר" היינו שלא זכה לדעת הרמז שנרמז בכתוב יציאת מצרים.
אבל הלשון שאמר רבי אלעזר בן עזריה ש"לא זכה שתאמר יציאת מצרים בלילות" אינו כל כך מתאים, ולקמן בדף י"ד אמר רב פפא שקורין "אני ד' אלקיכם אמת" – משמע שלא אמרו פרשת ציצית וגם "זכר יציאת מצרים" שבפרשה זו לא אמרו, ומפני זה הקשה הרשב"א ז"ל ממגילה (דף כ"ב) דכל פסוקא דלא פסקיה משה לא פסקינן ליה. עיין שם. וביד המלך על הרמב"ם מתרץ שכוונת רב פפא היא על הפסוק באחרי מות (ויקרא יח,ב) שהוא פסוק שלם.
ולעניות דעתי אפשר לתרץ שכוונת רב פפא היא באמת על הפסוק השלם מפרשת ציצית, ומתחילין מ"אני ד'" הראשון דהיינו "אני ד' אלקיכם אשר הוצאתי אתכם וכו' אני ד' אלקיכם אמת" ומזכירין יציאת מצרים וגם אין זה חצי פסוק. ואם תשיבני, אם כן למה מקשה לקמן בדף י"ד ב' "הא בעי לאדכורי יציאת מצרים", הלא מזכיר יציאת מצרים בפסוק הזה. לדעתי העניה, הקושיא היא רק על מה שאמר – שאם לא אמר "אני ד' אלקיכם" אינו אומר "אמת" – על זה מקשה שפיר "הא בעי לאדכורי יצירת מצרים".
ודברי רש"י ז"ל שם צריכים ביאור, שכתב על "אמר אני ד' אלקיכם" [וזה לשונו:] "דהיינו פרשת ציצית", אל מה זה ירמזון דבריו. ואולי כוונתו ש"אני ד' אלקיכם" הוא מפרשת ציצית, לא כיד המלך מפרשת אחרי מות, ואומר כל הפסוק ומזכיר יציאת מצרים.
ומדי דברי בענין פסוקי דלא פסקיה משה, נזכרתי מה ששמעתי מרבן של ישראל אדוני אבי זקני זצ"ל כד הוינא טליה, שסיפר שבהיותו כבן שבע – שאל את אביו הגדול רבי משה ז"ל, איך אומרים "יום הששי" אלה שאינם אומרים "ויהי ערב" וכו', מפני שכל פסוקי דלא פסקיה משה לא פסקינן. ותירץ שזה תלוי אם צריך שרטוט (עיין גיטין ו:), ושתי תבות לכולי עלמא כותבים בלא שרטוט ואין זה נחשב כחלק הפסוק. ולפי זה יכול לומר "אני ד' אלקיכם" דפסקינן כמתניתא "שלש כותבים" (רמב"ם הלכות ספר תורה). ומה שפסק הרמב"ם (בהלכות יבום) ששלש אין כותבים בלא שרטוט ונושאי כלי הקודש הקשו מהלכות ספר תורה הנ"ל, לדעתי הקלושה אפשר לתרץ דהטעם שאומרים בחליצה חציים של הפסוקים הוא מפני שכך ציוותה התורה, וממילא נחשבים כפסוקים שלמים, ופסוק שלם גם [אם] הוא שלש תיבות אי אפשר לכותבו בלא שרטוט.
ונחזור ליישב המשנה "מזכירין" דרבי אלעזר בן עזריה וחכמים, שהם פליגי בביאור המשנה אם "מזכירין" פירושו רק בלב (כבמגילה י"ח) או בעל פה. ומבואר בספרא בחקותי, שרק ארבע זכירות הן בעל פה, ולא קחשיב כלל יציאת מצרים מפני שהיא רק בלב, וכן הוא דעת חכמים דמשנתנו. אבל רבי אלעזר בן עזריה סבר שיציאת מצרים היא בעל פה, ולא ידע הרמז לזה עד שדרשה בן זומא. ולפי זה הכל סוברים שיציאת מצרים מדאורייתא בלב, בין ביום ובין בלילה, מפני שאם הזכירה היא בלב, הלא הוא בכלל "אל תשכח" (מגילה י"ח) ו"לאו" אין בו זמן. אבל אם היא בעל פה – עלינו למצוא רמז שהוא גם בלילה, וממילא אם התורה רמזה גם על הלילות, מזה ראיה שהחיוב הוא איננו [רק בלב] וכמו "אל תשכח", רק מ"זכור" שהוא בעל פה. ופליגי לפי זה רבי אלעזר בן עזריה וחכמים אם [הזכרת] יציאת מצרים הוא בעל פה מדאורייתא או רק מדברי חכמים. אך קשה לי אם כן למה פליגי במשנתנו בלילה, היה להם לפלוג גם ביום.
ומדי דברי בענין יציאת מצרים, אתפלא על המזרחי והמנחת חינוך [שתמהו] על רש"י ז"ל בפרשת בא, שפירש שמ"זכור את היום הזה" דרשינן שמזכירין יציאת מצרים ביום, ובמשנתנו אמרינן "ימי חייך – הימים, כל ימי חייך – הלילות", שלא ראו את המכילתא על פסוק זה, וכמבואר שם כרש"י ז"ל.

(אודים מאש, אש התורה, עמ' קנט-קס)

הרב אליעזר יצחק מייזל, "ר' לייזר איטשה", בנו של רבי נתן מייזל ונכדו של רבה של לודז', הגאון רבי אליהו חיים מייזל. בצעירותו התייתם אליעזר יצחק מאביו וגדל בבית סבו בלודז'. לאחר שגדל שלח אותו סבו ללמוד בישיבת וואלוז'ין, שם הצטיין בלימודיו, גדל בתורה והיה תלמידו של אב"ד ור"מ וולאז'ין הרב רפאל שפירא. הוא רכש גם השכלה כללית והיה בקי בהוויות העולם, כישרוני, פיקח, עדין ובעל מידות. הוא התחתן עם מרת שרה רבקה בתו של רבי אליהו פיינשטיין, רבה של פרוז'ין, מחבר הספר "הליכות אליהו". לחותנו זה היו עוד שלשה חתנים מפורסמים: הרב מנחם בן ציון קראקובסקי אב"ד טימקוביץ, חיסלחביץ', נובהרדוק ובסוף ימיו מגיד מישרים ומו"צ בוילנה. הרב משה סולבייצ'יק (בנו של הגאון רבי חיים הלוי אב"ד בריסק דליטא) אב"ד רוסייני וחסילביץ', ר"מ ראשי ב"תחכמוני" בוורשה, ובסוף ימיו ראש ישיבת "רבי יצחק אלחנן" בניו יורק, והרב דוד הלוי פפייגנבוים ממלא מקום חותנו ברבנות פרוז'אני.

הרב אליעזר יצחק שימש את סבו ובהנחיית הסבא מילא משימות רבניות שונות. לאחר פטירת סבו בשנת תרע"ב (1912) היה מועמד לרבה העיר לודז', אך לא זכה רחבה של מצד החסידים. כעבור מספר שנים מונה הרב אליעזר יצחק למורה הוראה בלודז' וכחבר וועד הרבנים בעיר. הוא הצטיין בדיני תורה בענייני מסחר ובענייני אישות והיה מקובל על הבריות. הוא שמח להשכין שלום בין יהודים ונמנע מלקבל דמי פסיקה מיהודים דחוקים. בשל חכמתו ופיקחותו מצא פתרונות גם לעניינים מסובכים ביותר ויהודים היו באים אליו גם לקבלת ייעוץ בענייני מסחר. הרב היה פעיל מאוד בהחזקת ה"תלמוד תורה" שייסד סבו בלודז'. כשהתבקש לפרסם חידושי תורה בקובץ תורני לרגל כינוס ועד בני ישיבת מיר בלודז' הוסיף להם דברי חיזוק, בהם כתב: "כבוד מופלגי התורה הק', מרימי ומנופפי דגלה על ראש צעירנו חבורת בני ישיבת מיר בלודז'. דבר גדול מאד עלה בגורלכם, מופלגי התורה, לאחד את כל תלמידי בית התלמוד הגדול, הישיבה הק' דק"ק מיר והיו לאגודה אחת… החברה הלזו הציגה לה מטרה להרים דגל התורה בין לומדיה אשר אך ברוח הנאמנה מתקיימת לאומיותנו ועל ידה יקום ויחיה עמנו… ואנו תפלה יהיה ד' עמכם חלוצי התורה ועשו חיל".

לאחר כיבוש העיר לודז' בידי הנאצים, עבר הרב מייזל בלחץ ידידיו לעיר ורשה, הירש וואסר, מזכיר "ארכיון רינגנבלום" בגטו ורשה ציין את הרב אליעזר יצחק מייזל מלודז' כאחד מאנשי המופת בגטו ורשה שהיו "יהודים טובים, פקחים ומסורים לאחיהם". הרב הצטרף לוועד הרבנים הפליטים והיה פעיל מאוד בענייני הציבור. הוא עבד בגטו ב"שאפ טקאם", שהיה סדנת עבודה לאריגים, בגדי נשים וסוודרים צבאיים, מייסודם של האחים אופוליון מלודז', שהעסיקו שם רק את אנשי לודז'.

הרב נענה לקריאת רבי מנחם זמבה להשתתף בישיבת הרבנים בה הוחלט לגזור תענית ציבור ביום שני ערב ראש חודש ניסן תש"ג (05.04.1943). נקבע כי יש לייחד יום זה לתשובה, תפילה וצדקה. הרבנים ניסחו נוסח תפילה מיוחד לאותו יום, ונערכה בו מגבית "פדיון נפש" שהכנסותיה הוקדשו למעות-חיטין עבור נצרכים לפסח. הוא השתתף גם בישיבת הרבנים שדנה בעניין המרד ונמנה עם הרבנים שקראו ליהודים שלא לנסוע לפוניאטוב ולטראווניקי, שהיו אתרי השמדה. בשנת תש"ג, במהלך מרד גטו ורשה ערך בבונקר שבדירתו את סדר הסדר האחרון בגטו, בהשתתפות אחרוני הרבנים בגטו, ובהם רבי מנחם זמבה, רבי יהושע השל גולדשלג, ורבי משה בֶּר מזדונסקה וולה,  תיאור ליל הסדר בבית הרב מייזיל בספרו של טוביה בוז'יקובסקי המציין כי ההגדה נקראה לקול היריות וההתפוצצויות, בשעה שהבתים הסמוכים עלו בלהבות. כשהגיע ל"שפוך חמתך" פרץ בזעקה גדולה ומרה. הוא אמר לאחד מהלוחמים שהגיע לבתו במהלך הסדר "אני כבר זקנתי וסבתי, אך אתם הילחמו ועשו חיל, ויהי אלקים עמכם".

במהלך המרד נספו ככל הנראה גם הרב אליעזר יצחק מייזל ובתו היחידה, מינה. קרוב משפחתו של הרב, המשורר יצחק קצנלסון הי"ד ביכה את מותו כשאמר "הרב זה איש החמודות – איכה, איכה, איש החמודות, גם אתה ואת מינה, בתך, איכם? שרפוכם חיים, שרפוכם הגרמנים בהציתם אש בכל חומות הגטו… הרב בעל נפש היקרה, איכה, איכה ר' לייזר איטשה מייזל, ובתך מינה אי היא? עליתם בלהבות הגטו?!" (כתבים אחרונים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עין חרוד, תש"ז).

החגים והמועדים כשהם לעצמם היו בכל הזמנים ענין שנאמרו פירושים וטעמים וסברות הן באגדה והן בפשטיות או בדרך מוסר וכדומה, וספרים לאלפים יש לנו על החגים והמועדים.

האיש הישראלי יתרומם כל אחד לפי מדריגתו בימי מקראי קדש, ומרגיש בנפשו שגם ה"לכם" של הימים האלה יש לו דבר רוחני, ולכן סמכו כל בעלי אגדה וגם מפרשי התורה על פי הפשט את דבריהם על החגים ומועדים.

כבר דברו ופירשו המפורשים המועדים בכלל, וכל מועד וחג בפרט, אך על כל זה אדמה ואחשוב שלא יהיה למותר דברי אלה שהנני אומר בכאן, לבאר ולפרש איזה דברים בענין המועדים שצריכים ביאור ופירוש, ודברי אינם רק בדרך ע' פנים לתורה.

כמה דברים וענינים אנו מוצאים בהמועדים שצריכין ביאור וסברא, כמו ענין מלכות בראש השנה ויום הכיפורים, מאיזה טעם יש בפסח ובסכות מצות פרטיות, כמו מצה, וד' מינים וסוכה, ובשבועות ושמיני עצרת אין לנו שום מצוה פרטית, למה דוקא בחג הסוכות מביאין ע' פרים בשביל אומות העולם, וגם מצות ספירת העומר צריך טעם וסברא, ועוד דברים רבים.

בתחלה נדבר מן דבר המלכות שאנו מזכירין בימים הנוראים בראש השנה ויום הכיפורים, כי הוא לפי דעתי היסוד שעליו נבנה היהדות והתורה הקדושה עם מצותיה.

הנה השם ב"ה בא אלינו משני צדדים ומשני אופנים. האחד שברא אותנו כי הוא בורא עולם. והשני שקבלנו תורתו, וקבלנו עלינו עולו, עול תורה ועול מצות.

הצד הראשון הוא כמו מלכות, שברא אותנו ומושל בנו, ונותן לנו לחם לאכול, ובגד ללבוש, כמו מלך שכבש מדינה שכל בני המדינה מחוייבים בכבודו, ומחויבים לשמוע בקול דברו. הצד השני הוא מצד אלקות, שקבלנו עלינו מרצונינו הטוב תורתו, וקבלנו אותו לאלקים.

חילוק והבדל גדול יש בין שני הטעמים ובין שני הבחינות. מטעם בריאה ומלכות אינו מוטל החיוב דוקא על עם בני ישראל בעצמו, דאותו החוב יש לו על כל העולם, שכולם ברא, ולכולם נותן פרנסתם וחייהם, ועל כולם מושל, וממילא מוטל החוב על כל האומות ועל כל האנשים לשמוע לו ולהכיר אותו למלך. אך מצד השני, היינו מצד אלוקותו, אינו מוטל החיוב רק עלינו ועל זרעינו, שרק אנחנו קבלנו תורתו הקדושה.

עוד חילוק יש, דמטעם מלכות כל העולם נקראו "עבדים" לו, דמלך שכבש מדינה כל היושבים והנמצאים בתוכה הם עבדים לו כמובן, ומכל שכן למלך מלכי המלכים הקב"ה שנותן גם החיים והפרנסה בוודאי נקראו "עבדים". אבל מטעם א' שנקראו בני ישראל "בנים" למקום, מתוך שמרצוננו הטוב קבלנו עלינו עול תורה ולכן נקראו "בנים" למקיום.

עוד יש טעם על מה שבני ישראל נקראו "בנים" למקום מתוך יציאת מצרים, כמו שאמר הכתוב "בני בכורי ישראל", והוא בחינת "כרחם אב על בנים". כמו שאמר הכתוב "בנים אתם לד' אלקכם". גם העונשין שהשם ב"ה שולח, הם כם כן מבחינת "בנים", כמו שאמר הכתוב "כי כאשר ייסר איש את בנו ד' אלקיך מיסרך". ולכן יציאת מצרים וקבלת התורה הם אחת, כמו שאומר הכתוב "בהוציאך את העם הזה ממצרים תעברון את האלקים על ההר הזה", ששניהם הם מבחינת "בנים", מבחינה אחת.

ולכן הדברות מתחילין "אנכי ד' אלקך אשר הוצאתיך מארץ מצרים", משום שיציאת מצרים וקבלת התורה הם אחד, ששניהם הם מבחינת "בנים" ושניהם תלויים זה בה, שאם לא הייתה יציאת מצרים לא הייתה קבלת התורה, ואי לאו קבלת התורה לא הייתה יציאת מצרים. ומיושב קושית המפורשים למה לא אמר "אשר בראתיך", שענין בריאת העולם הוא לגמרי דבר אחר, ואי אפשר להיות טעם על קבלת התורה.

וכעין זה אומר הכוזרי במאמר ראשון כ"ז וזה לשונו, ואילו היה חיוב התורה מפני שבראנו, היה שוה בה הלבן והשחור, כי הבל בריאותיו. אך אנו חייבים בה מפני שהוציאנו ממצרים. עד כאן לשונו. וכן אומר הרמב"ן ז"ל ויקרא כ"ז ל"ב וזה לשונו, ןזה ועם "המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלקים", שהוא טעם יכלול כל המצות. עד כאן לשונו.

וזה הוא הטעם שבכל התורה כולה אין תיבת "מלך" על השם ב"ה רק שלוש פעמים, וגם הם אינם רק בשירת הים ובפרשת האזינו ובנבואת בלעם, שכולם אינם עניני מצות, מתוך שבעת קבלת התורה ועול מצות קבלנו אותו בתור אלקים, לכן אין שם מקום לבחינת "מלכות".

ולכן רוב המצות הם זכר ליציאת מצרים, ואין שום מצוה שתהיה זכר למעשה בראשית, חוץ ממצות שבת, וגם במצוה הלזו שאומר בדברות הראשונות שהוא זכר למעשה בראשית, אומר בדברות אחרונות שהוא זכר ליציאת מצרים.

דבר זה שהוא יוצא מכלל כל התורה ,היינו מצות שבת שיש בה שני טעמים: א )יציאת מצרים, ב) מעשה בראשית. צריך ביאור וטעם למה ועל מה מצוה זו יוצא מן הכלל של כל התורה, שאין בה רק זכר ליציאת מצרים. אבל הדבר יובן, דידוע שמתוך קבלת התורה והמצות נתעלה עם בני ישראל לעם קדוש, כמו שאומר הכתוב קודם קבלת התורה שמות י"ט,ו': "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש". והשבת הוא גם כן יום קדוש, שיש בו קדושה יתירה משאר הימים. והקדושה שיש ביום השבת הוא רק מתוך יציאת מצרים וקבלת התורה, אבל האיסור מלאכה שיש ביום השבת, הוא זכר למעשה בראשית. ומחמת זה יש בשבת שני הטעמים, בריאת העולם של איסור מלאכה, ויציאת מצרים של קדושת היום.

ולכן אמרו חז"ל גוי ששבת חייב מיתה, שאיסור מלאכה הוא זכר למעשה בראשית, מכל מקום קדושתו בא רק מתוך יציאת מצרים, ומתוך זה – היינו מתוך הקדושה שיש ביום השבת – לא שייך רק לעם בני ישראל שהוא עם קדוש, כמו שתרומה וקדשים אסורים לזרים ומותרים רק להכהנים מכוח קדושתם, כמו כן יום קדוש, היינו שבת, לא שייך רק לעם קדוש, היינו עם בני ישראל.

ובזה נוכל להבין מדוע בא מצות שבת בפרשת ויקהל שמדבר מן המקדש ואומר שם: "ששת ימים תיעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לד'", דשניהם, היינו המקדש והשבת, הם באמת ענין אחד, דכמו שהמקדש ניתן רק לישראל מתוך קדושת היום, כן גם השבת ניתן לו גם כן מכח קדושתו. ולכן גוי ששבת חייב מיתה כמובן.

ויובן לפי זה נוסח התפלה: "ולא נתתו לגויי הארצות ולא הנחלתו מלכנו לעובדי פסילים ונם במנוחתו לא ישכנו ערלים" וכו', דהיה סברא שמצות שבת יהיה שייך גם לעכו"ם מפני שהוא זכר למעשה בראשית, שדבר זה כולל גם שאר העמים, לכן מדייק ואומר במצווה זו, שגם מצות שבת לא נתן להם, כי גם שבת הוא זכר ליציאת מצרים. ולכן הנוסח "ולא נתתו" הוא אחר "ושמרו", דב"ושמרו" יש בו מעשה בראשית והיה סברא שמצות שבת יהיה גם לאומות העולם, לכן אומרים תיכף לאחריו "ולא נתתו".

וזה הוא הטעם שבנוסח הברכה של הקידוש יש בו שני הטעמים: "ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית תחלה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים, שעיקר מצות שבת הוא רק זכר ליציאת מצרים, שמה שהוא זכר למעשה בראשית הוא רק זה שיום זה מובדל משאר הימים בהבריאה, אך מה שהוא ממקראי קודש הוא זכר ליציאת מצרים.

במסכת פסחים קי"ז ע"ב איתא: אמר רב אחא בר יעקב וצריך שיזכיר יציאת מצרים בקידוש היום, כתיב הכא "למען תזכור", וכתיב התם "זכור את יום השבת לקדשו". עד כאן. ולפי דעתי הפירוש של הגמרא כך הוא, דבדברות הראשונות נאמר "זכור את יום השבת", ודרשו רבותינו ז"ל זכריהו על היין. ובדברות אחרונות כתיב "שמור את יום השבת". ו"שמור" ו"פן" הוא לא תעשה, וממילא לפי הנחה זו הדברות ראשונות מורין על קידוש היום, והדברות אחרונות מורין על השביתה ממלאכה על הלא תעשה. ומתוך זה, מתוך שבדברות ראשונות נאמר מעשה בראשית והם מורין על קידוש היום, ממילא יציאת מצרים שנאמר רק בדברות האחרונות שהם מורין על השביתה, לא שייך להזכירו בקידוש היום כמובן, שקידוש היום הוא רק מתיבת "זכור" שנאמר בדברות ראשונות, שבו כתיב הטעם של מעשה בראשית, דיציאת מצרים נאמר רק בדברות אחרונות ושם נאמר "שמור", שהוא לא תעשה.

גם הלשון של הדברות לכאורה משמע כן, שבדברות הראשונות גם אחר שאמר הטעם של מעשה בראשית אומר הכתוב "על כן ברך ד' את יום השבת ויקדשהו", מסיים בתיבת "ויקדשהו". אבל בדברות אחרונות אומר רק בתחלה לשון "קדושה": "שמור את יום השבת לקדשו". ואחר שהזכיר יציאת מצרים אינו מזכיר לשון קדושה, והיה סברא שיציאת מצרים לא שייך לקידוש היום, לכן מביא הגמרא גזירה שווה שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום. והטעם הוא כמו שכתבתי, שהקדושה של יום השבת הוא מתוך יציאת מצרים, שגם הקדושה של עם ישראל בא גם כן מיציאת מצרים.

ולא רק זאת שצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש, רק שרבותינו כפלו פעמים הרבה הן בנוסח הקידוש והן בנוסח התפלה שכל מה ששבת הוא ממקראי קודש, שכל הקדושה שיש להשבת הוא בא רק מתוך יציאת מצרים, כמו שהבאתי למעלה.

הרמב"ן ז"ל על התורה פרשת ואתחנן על הפסוק "שמור את יום השבת", נותן טעם למה בדברות הראשונות מזכיר מעשה בראשית ובדברות השניות מזכיר יציאת מצרים. ולדעתי כוונתו שלכן נותן הכתוב שני טעמים, דמעשה בראשית מורה על בריאת העולם, היינו אחדות, אך אין אנו יודעין עוד מזה אם ה' יתברך משניח גם עתה על התחתונים, או שמסר הנהגת העולם לצבא השמים, כמו שטעו עמי הקדם שעבדו לצבא השמים, אבל יציאת מצרים שהייתה בדרך נס מורה על השגחת הבורא ב"ה על העולם. ודי לחכימא.

עיין ביערות דבש ח"ש דרוש ג' בסופו פירוש על הגמרא כל השומר שבת כהלכתו אפילו עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין, עיין שם שכתב כעין זה.

וכל הענין שיציאת מצרים, וקבלת התורה, ובחינת בנים, והשגחה פרטיות, הם תלויים זה בזה, וכולם הם ענין אחד מפורש בפסוק, שבעת יציאת מצרים אמר השם ב"ה "בני בכורי ישראל". ולכן כתיב "ויוציאנו ד' ממצרים", ומפרש בעל הגדה, לא ע"י מלאך ולא ע"י שרף ולא ע"י שליח אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו.

ואחר מעשה העגל, שבני ישראל שבו לתועבת מצרים, אמר השם ב"ה (שמות ל"ב,ל"ד) "לך נחה את העם אל המקום אשר דברתי לך הנה מלאכי ילך לפניך" (הנה מלאכי ולא אני, רש"י). "ושלחתי לפניך מלאך" (שם ל"ג,ב'). וכשמוע ישראל את הדבר הזה נאמר: "וישמע העם את הדבר הרע הזה (שאין השכינה שורה ומהלכת עמם, רש"י) ויתאבלו". ואחר תפלת משה רבינו ע"ה אמר לו הקב"ה "פני ילכו (כתרגומו, לא אשלח עוד מלאך אני בעצמי אלך. רש"י) והניחותי לך. ויאמר אליו אם אין פניך הולכים אל תעלינו מזה (בזה אני חפץ, כי ע"י מלאך אל תעלינו מזה. רש"י) ובמה יודע איפוא כי מצאתי חן בעיניך אני ועמך הלא בלכתך עמנו ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה (ונהיה מובדלים בדבר הזה מכל העם, רש"י). הרי כל הענין מפורש בתורה.

והוא גם גמרא בבא בתרא ט' ע"א בזמן שישראל עושין רצונו של מקום נקראים "בנים" למקום, בזמן שאין עושים רצונו של מקום נקראים "עבדים". וכן הוא דעת רבי יהודה קידושין ל"ו בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם נקראים "בנים", ואם אין אתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים "עבדים". ועיין בספר "תפארת בנים" על הגדה של פסח מכבוד קדושת רבינו הרב הגאון הקדוש ר' צבי הערש שפירא אב"ד דק"ק מונקאטש זצ"ל על הפסקא "ממצרים גאלתנו", עיין שם. והוא גם פסוק מפורש בפרשת האזינו: "שחת לו לא בניו מומם", ואומר שם הרמב"ן ז"ל: וקראם "לא בניו", כאשר יקראם "בניו" בעת רצון.

וזה ההבדל שיש בין בני ישראל שנקראו "בנים", שהשם ב"ה משרה שכינתו בתוכם ומשגיח עליהם בפרטות, מה שאין כן לאומות העולם שהם בחינת "עבדים" והשם ב"ה שולח להם השפע ע"י אמצעי. נוכל להבין גם כן ע"י סברא, כמו שאמרו רבותינו ז"ל, מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיע. כן הוא גם כן להיפוך מלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא, וכמו שהמלך שולח הפרס והשכר של עבדיו בכלל לכל מדרגה ומדרגה ע"י שליח, אבל לבניו ולבני ביתו נותן לכל אחד ואחד בפרט ובעצמו את מה שמגיע להם, כן השם ב"ה מתנהג עם העולם, שלכל האומות שהם בחינת "עבדים" שולח השפע ע"י אמצעי בכלל. וידוע פירוש ה"מורה: על הפסוק "אשר חלק אלקים אותם לכל העמים", אבל לבני ישראל, שנקראים "בנים" למקום, יש לו השגחה פרטיות.

ואפשר שזה הוא הטעם שבני נח אינם מוזהרים על השותף. עיין תורת נביאים, מאמר תורת אבות, דף כ"ה ע"ב הערה א'. עיין רמב"ם פרק א' הלכות מלכים ושלחם ערוך יו"ד סי' קנ"ו. ואפשר שגם זה הוא הפשט של הפסוק פרשת ראה "בנים אתם לד' אלקכם לא תתגודדו".

חוץ ממה שכתבתי למעלה שיש חילוק בין בחינת "בנים" לבחינת "עבדים", ובין יציאת מצרים למעשה בראשית, יש עוד חילוקים בין זה לזה, שאם אומרים שהוא אלקים מתוך שקבלנו תורתו, זה אינו מורה עוד שהוא יחיד ומיוחד, שהעמים הקדמונים שעבדו לאלילים רבים היו מאמינים בשתי רשויות, זה עובד לזה וזה עובד לזה, ושניהם מודים בשניהם, רק זה קיבל עליו לעבוד את זה וזה קיבל עליו לעבוד את השני. זה עובד למי שברא אור, וזה למי שברא חושך. ופעמים היו עוברים לכמה אלילים ביחד. אבל אם אנו אומרים שהוא מלכינו בשביל שברא אותנו, זה מורה כבר על אחדות הבורא, שאם לא היה יחיד ומיוחד לא היה בכוחו לברוא את העולם בעצמו כמובן.

וזה הוא לפי דעתי הטעם של הגמרא ברכות ז' ע"ב, אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה "אדון" עד שבא אברהם וקראו "אדון", שנאמר "ויאמר אדני אלקים במה אדע כי אירשנה". וצריך טעם למה באמת קרא אברהם להשם ב"ה בשם אל"ף דל"ת, ולא היה די בשם "אלקים". וגם מה טיבותא דאברהם בזה. ושם ל"א ע"ב איתא, "ותדר נדר ותאמר ד' צבאות", אמר רבי אלעזר מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שקראו להקב"ה "צבאות", עד שבאתה חנה וקראתו "צבאות". וגם כאן צריך ביאור וסברא. אבל לפי הנחתי שכתבתי יובן הדבר, דשם "אלקים" בעצמו אינו מורה על האחדות, ואברהם, שכל ענינו היה להודיע לכל באי עולם שאין בורא רק אחד, לכן הוסיף תיבת "אדני", שהוא מוכיח על האחדות, שהוא אדון כל העולם. וכן חנה הוסיפה תיבת "צבאות", שמורה גם כן על האחדות.

ובזה יובנו דברי התוס' שם ד"ה "לא היה אדם שקראו": ואם תאמר והא כתיב "ברוך ד' אלקי שם (בראשית ט'), ויש לומר דהתם אינו באל"ף דל"ת שהוא לשון אדנות. עד כאן. ולכאורה אינו מובן מה הוא החילוק. אבל לפי דברי הוא פשוט, דלשון "אדון" מורה על האחדות, מה שאין כן שאר השמות. ואפשר שגם זה הוא הטעם שמלכי צוק אמר "ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ", שגם הוא רצה להודיע אחדותו, והודיע על אופן זה.

וזה הוא לפי דעתי הטעם דרבי יוחנן במסכת ברכית מ' ע"ב שאומר דכל ברכה שאין בה מלכות אינה ברכה, משום דהשם בעצמו אינו מורה על האחדות, ואנו צריכים בכל ברכותינו לפרש ולהודיע שהוא יחיד, לכן צריכים להזכיר מלכות, שרק זה מורה על האחדות. וזה בעצמו הוא הטעם של השלחן ערוך אורח חיים סימן רי"ד שפסק שאפילו לא דילג רק תיבת "העולם" לבד, צריך לחזור ולברך. ד"מלך" לבד אינו מלכות, דמלך לבד אינו מורה עוד על האחדות הגמור, דעובדי אלילים לפנים וגם כהיום מאמינים שזה ברא מים וזה ברא אש, זה ברא עליונים וזה ברא תחתונים, וכדומה, כמו שאיתא בגמרא גיטין נ"ו ע"ב, שטיטוס הרשע אמר כמדומה אני שאלקיהם של אלו אין גבורתו אלא במים וכו', אם גבור הוא יעלה ליבשה ויעשה עמי מלחמה. עד כאן. וכן כאן בהארץ אין מלך אחד מושל על כל העולם. זה מושל במדינה זו, וזה באחרת. לכן כדי להוציא מדעות כאלו, צריך לומר "מלך העולם", שלשון זה כבר מורה על האחדות הגמור.

ובזה יובן ההבדל והחילוק בין שם בן ד' להשם אלקים, דידוע דשם בן ד' הוא רחמים ולא שייך רק אם מחזיקים עצמינו בבחינת "בנים" – "כרחם אב על בנים". והשם אלקים הוא דין, דלכן נקרא בשם אלקים מתוך שהוא דיין, ולכן נקראו הדיינים "אלהים", כמו שנאמר "ונקרב בעל הבית אל האלהים" (שמות כ"ב) ושם אלקים או דיין לא שייך רק מטעם מלכות, כי "מלך במשפט יעמיד ארץ", ובמקום שיש דין אין רחמים, שאין רחום בדין. ולכן לא מועיל תשובה לבני נח, שמה שמועיל תשובה הוא רק מטעם רחמים, וכיון שהם רק בבחינת "עבדים", שהוא מלכות, שהוא דין, אין שם רחמים. אבל בני ישראל, שהם בחינת "בנים" ומטעם א' [=אחדות] שהוא שם בן ד' להם מועיל תשובה. ויכול להיות שהוא הטעם של הכתוב (שמות ו') "ושמי ד' לא נודעתי להם", דקודם קבלת התורה היה השם ב"ה בבחינת מלכות, ואין שם מקום לרחמים. אבל עתה כשבא ליתן התורה הקדושה לישראל, הודיע להם השם המיוחד, מתוך שמעתה יהיו עם בני ישראל בבחינת "בנים" ויש מקום לרחמים, שהוא שם בן ד', כרחם אב על בנים.

ובזה מתורץ קושית התוספות יום טוב שהקשה למה בברכת התורה אנו אומרים שם בן ד" ובברכת המזון שם אלקים, דשם אלקים מורה על מלכות, ומטעם מלכות הוא נותן מזון לכל. לא מבחינת אלהות, דגם המלך נותן לעבדיו פרנסתיהם והשם ב"ה מפרנס לכל העולם, אף שלא קבלו את התורה, ולכן מזכירין בברכת המזון שם אלקות, אבל בברכת התורה, כבר הוא מבחינת א' [=אחדות], ולכן צריך להזכיר שם בן ד'.

במס' ר"ה דף יא, פליני רבי אליעזר ורבי יהושע. רבי אליעזר סובר בתשרי נברא העולם ורבי יהושע סובר בניסן נברא העולם. וכבר כתבו הספרים שאף לרבי יהושע שסובר בניסן נברא העולם, מכל מקום סובר גם כן דעיקר הבריאה, היינו המחשבה שעלה לפניו יתברך לברוא את העולם, היה בתשרי. ותפלות ראש השנה הולכים אחרי שיטה זו, שנאמר בו "זה היום תחלת מעשיך זכרון ליום ראשון". ובמשנה: באחד בתשרי ראש השנה לשנים ולשמיטין וליובלות. גם היוסיפין בקדמוניות I-3-3 כותב שהשנה מתחלת בתשרי והמבול היה במרחשון.

ומתוך שבתשרי נברא העולם וזה מורה על מלכותו, לכן הוזמן והוקבע מאת השם ב"ה יום האחד בתשרי לדון בו את כל העולם באין הבדל בין עם ישראל ובין האומות, כמו שאיתא במשנה (ראש השנה ט"ז ע"א) בראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו כבני מרון. וכמו שיסד הפייטן, "היום הרת עולם היום יעמוד במשפט כל יצורי עולמים".

ובזה מתורץ הסתירה שיש בהגמרא שאמרינן אדם נידון בכל יום, ובמשנה אמרינן שבראש השנה כל באי עולם עוברים לפניו. אך זה הוא הדבר שבראש השנה שופט בבחינת "מלך" לכל העולם, אף לעכו"ם. וזה שאמרינן אדם נידון בכל יום, הוא מבחינת "אלוקים", וזה הוא דוקא לישראל, ולא לשאר האומות. ולכן מדייק הגמרא ואומר "אדם נידון בכל יום", וכבר אמרו רבותינו ז"ל שתיבת "אדם" אינו כולל עכו"ם. אבל "האדם" כולל אף עכו"ם. כמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק "אדם כי ימות באהל", ועכו"ם אינו מטמא באוהל. וכן אמרו אתם קרוים "אדם" ואין אומות העולם קרוין "אדם". וכן כתב הזוהר הקדוש פרשת יתרו מי שעוסק בתורה נקרא "אדם", מי שנימול נקרא "אדם".

וזה הוא הטעם שבראש השנה ויום הכיפורים אומרים במקום "אל", "מלך", לפי שאז הוא בבחינת "מלך" ששופט לכל באי עולם, ולא שייך בחינת "אל". וגם הוא הטעם שתוקעין בשופר בראש השנה כדי להודיע שהוא עתה בבחינת מלך מלכי המלכים, כמו שתוקעין לפני מלך.

ויובן לפי דברי אלה הפיוט "היום הרת עולם" – שבראש השנה נברא העולם, לכן "היום יעמוד במשפט כל יצורי עולמים – לא לבד ישראל אלא גם שאר העמים, אבל אנחנו גם כהיום בשתי בחינות, בחינת "בנים" מטעם התורה ובחינת "עבדים" מטעם הבריאה. לכן מתפללים "אם כבנים רחמינו כרחם אב על בנים, ואם בעבדים" וכו' "עד שתחנינו ותוציא כאור משפטינו".

ומה מאוד יובנו דברי הגמרא ראש השנה ל"ב ע"ב על פי מה שאמרי,ת דאיתא שם: בשלמא זכרונות ושופרות איכא טיבא, אלא מלכות תלת הוא דהוויין, "ד' אלקיו עמו ותרועת מלך בו", "ויהי בישרו מלך", "ד' ימלוך לעולם", ואנן בעינן עשר וליכא. אמר רב הונא תא שמע "שמע ישראל ד' אלקינו ד' אחד"  מלכות, דברי רבי יוסי, רבי יהודה אומר אינה מלכות. "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלקים אין עוד מלבדו" מלכות דברי ר' יוסי, ר' יהודה אומר אינו מלכות. "אתה הראת לדעת כי ד' הוא האלקים אין עוד מלבדו" מלכות דברי ר' יוסי, רבי יהודה אומר אינה מלכות.

והדבר תמוה לכאורה, הלא בכל השלשה פסוקים לא נזכר מלכות, ומאי טעמא דרבי יוסי שאומר שהג' פסוקים הם מלכות. אך לפי דברינו הוא פשוט, מתוך שכל ענין מלכות הוא רק להראות ולהודיע על יחודו ואחדותו של השם ב"ה, וג' פסוקים אלו שכתוב בהם בפירוש שהוא אל אחד יחיד באחדות גמור, הוא כמו מלכות, זאת היא דעת רבי יוסי. אבל רבי יהודה, אף שבעיקר הדבר מודה לרבי יוסי שעל זה אי אפשר לחלוק שמלכות אינו רק להורות על האחדות, מכל מקום דעתו שצריך להזכיר תיבת "מלך", משום לא פלוג ומשום לאו כולא עלמא דינא גמירי שידעו שזה הוא כמו מלכות.

וכן איתא בתוספות ברכות מ' ע"ב בד"ה אמר אביי, דמה שאומרים בברכת מעין שבע "האל הקדוש שאין כמוהו" הוא כמו מלכות, דשני תיבות "שאין כמוהו" מורים על אחדותו.

(מאמרי מדע וחקירה: בדברי ימי ישראל ובתורתו: חגים ומועדים)

הרב החסיד ר' שמואל דוד הלוי וויינפלד הי"ד, נולד גורליץ (גליציה) בסביבות שנת תר"מ (1880) כבן זקוניו של אביו, הרב אשר ישעיה ב"ר יוסף חיים הלוי. משפחתו החזיקה כתב יחוס עד למהרש"א. היה מחסידי צאנז שינאווא וגורליץ. בסביבות שנת תר"ס (1900) התחתן עם מרת מרים בת ר' יוסף רובין מקירעמא שליד ברטפלד בצ'כיה. לאחר נישואיו גר ליד חמיו. עבר לשאלגא-טאריאן שבהונגריה, למד בהתמדה רבה ופתח שם לפרנסתו מכולת, שנוהלה על ידי אשתו. לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשל רדיפות נגד בעלי אזרחות פולנית, ברח לקאשוי בה גר גיסו הדיין הרב חנוך הניך פאק הי"ד. הוא נמנה על ראשי הקלוי החסידי בעיר ולפרנסתו פתח בית מלאכה לצורפות זהב. הוא נסע לאדמו"ר רבי ברוך מגורליץ ודבק באדמו"רי מוקאטש.

בשנת תרצ"ג (1933) יצא לאור ספרו "מאמרי מדע וחקירה" במונקאטש. מחקריו נועדו לסתור את דעת החוקרים המשכילים, שהציגו את תולדות ישראל בצורה מסולפת.

בשנת תרצ"ג (1933) החליט לעלות לארץ ישראל והאדמו"ר בעל "מנחת אלעזר" ממונקאטש, שהעריך אותו מאוד, סייע בהשגת הסרטיפיקט עבורו. הרב משה גולדשטיין, מזכירו של האדמו"ר ממונקאטש, כתב עליו "אחד המיוחד מאנ"ש של מרן […] איש אמונים גדול דעה רב פעלים בתורה ובחסידות […] איש מצוין ובעל כשרונות מועילות וטובות, ופה אביר ואמיץ כח להמשיך אליו אנשי שם בחכמה ובתבונה ודעת של תורה ויר"ש, ועל נוסח מונקאטש". בשנת תרצ"ו חזר לקאשוי

הוא עלה לארץ ישראל והתיישב בירושלים למן מה ואחר כך חזר לחו"ל והתגורר בקאשוי (כיום קושיצה, סלובקיה) (יש מי שכתב ששהה בארץ ישראל בשנים תרצ"ג-תרצ"ו, ויש מי שכתב ששהה בארץ משנת תרצ"ז לזמן מה).

אחרי פלישת הגרמנים לצ'כיה, גורש הרב לפולין, שפ נספה בד' בחשון תש"ג (1942).

בנותיו ניחא ומלכה, בעלה של ניחא הרב אברהם יהודה הכהן מאנדל-וויינפלד ואחיו הרב ישעיה יקותיאל הסתתרו במהלך השואה בעליית גג של גוי מחסידי-אומות העולם בקאשוי במשך חודשים רבים, ובניסים מרובים שרדו את השואה וניצלו. חתנו של הגוי הזה השתייך לחבורת מרצחים שארבו לדם יהודים, ואף שהיה מצוי בבית חותנו, מעולם לא התגלה לו שיש יהודים המתחבאים שם. בתו של הגוי התחננה לאביו שלא יסכן את עצמו עבור הצלת יהודים, אך הוא סירב לשמוע לה. לאחר המלחמה דאגה האחות הגדולה ניחא ובעלה לאחותה הקטנה של ניחא, מלכה, והיו לה כאב ואם.

הרב שמואל דוד וויינפלד הי"ד חיבר גם מאמרים נוספים, ובהם פירושים על ספרי דניאל ועזרא ומגילת תענית שנותרו בירושלים, וכן חידושים על תורה ועל סוגיות הש"ס, ועוד.

אמרתי לפרש מה שאנו אומרים בנוסח תפילת "אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו לו לבדו ראוי להתפלל ואין לזולתו ראוי להתפלל", ראיתי בספר אחד שמדקדק בשם הגאון רבי שלמה קלוגר מבראד ז"ל, דאם הכוונה כפשוטו, כך היה לו לומר "שלפניו לבדו ראוי להתפלל ואין לפני זולתו ראוי להתפלל". ואני מוסיף להקשות, כי הנה הלשון "ראוי" משמע שרק ראוי להתפלל לפניו, הלא מחויבים ועומדים אנו להתפלל לפניו. ועוד שאמר "ואין לזולתו ראוי להתפלל", שמשמע שרק אינו ראוי להתפלל לזולתו, הלוא גם איסור יש בדבר. ונראה לי הכוונה, דהנה כבר צווחו קדמאי כי עיקר תפילת האדם לא יהיה רק בעבור חיי ומזוני (חיים ופרנסה) רק עיקר תפילתנו תהיה (על זה) ששכינתא בגלותא (שהשכינה בגלות) ועמו אנכי בצרה, לא לנו ה' לא לנו, אין זאת עיקר תפילתנו, כי אם לשמך תן כבוד וכו', עשה למען שמך וכו'. ובזה פירשתי הפסוק "לישועתך קיוויתי ה'", שעיקר תקוותנו שתהיה תשועת ה', כי אין השם שלם ואין הכיסא שלם עד שיימחה שמו של עמלק. וזה מה שאמר "לו לבדו ראוי להתפלל", שאין ראוי לנו להתפלל רק בעבור כבוד שמו הגדול המחולל בעמים לבדו, והיינו "לו לבדו". "ואין לזולתו ראוי להתפלל", אבל לא בעבור דברים אחרים צרכי הגוף יהיה כל עיקר תפלתנו, ואף שמותר לנו להתפלל גם בעד זה, אבל עיקר התפילה לא יהיה רק לו לבדו שיתקדש שמו הגדול במהרה בימינו אמן.

(מגד ירחים, סיגעט סיון תרנ"ח, דף כט א-ב; אמרי ישראל, דף מד עמ' ב – מה עמ' א).

"איש על דגלו", במדרש רבה הדא הוא דכתיב "נרננה בישועתך ובשל אלקינו נדגול", אמרו ישראל להקב"ה הרי אנו מרננים בישועתך , מה לעשות לנו בשמך נרננה בישועתך. הכוונה כי ידוע שתפלתינו ובקשתינו צריך להיות בעבור שמו הגדול המחולל בין הגוים ואנו מתפללים שיקדש שם שמים, וכמו שמפרש הבעש"ט הקדוש "ימלא ד'" כל משאלותיך, רצה לומר שעיקר בקשתינו תהיה שיהיה השם מלא מה שעתה בגלות אינו מלא, ולא בעד הנאת הגוף. ואף אם הקב"ה מטיב עמנו בענייני הגופניות, אבל שמחתנו הוא רק בזה מה שנתרומם על ידי זה קדושת שמו הגדול. וזהו שאמר "איש על דגלו" של הקב"ה, וזה "ונרננה בישועתך, רצה לומר שיהיה ישועתך שתושע אתה ולא לנו ד' כי לשמך הגדול. וזהו שאמר המדרש אחר כך "ויושע ד' ביום ההוא" – "ויוָשע" כביכול, כאלו הוא נגאל, "ובשם אלקינו נדגול", שקבע הקב"ה שמו בשמינו ועשה אותנו דגלים, שנאמר "איש על דגלו", רצה לומר שכל ישועתנו הוא רק במה שעל ידי ישועתנו היא ישועה גם כן להקב"ה והוא קידוש השם.

(אמרי ישראל, דף קיא עמו' א)

"וישכם אברהם בבוקר אל המקום אשר עמד" וגו' (בראשית יט,כז).
במדרש (עיין בראשית רבה ס"ח ט', ברכות כ"ו ע"ב) שלשה אבות התקינו שמתפללים ג' פעמים ביום. אברהם התקין תפלת שחרית וכו'. ויש לדקדק שאמר לשון "התקינו", דהווא ליה למימר "יסדו". ונראה לי דהנה באמת אנו חטאים וכמעט קשה להתפלל תפלה אחת בלי מחשבה פסולה כלל, ובפרט לכווין השמות וההיכלות הקדושים כאשר הוא מן הראוי, ושפיר יסוד על זה תפלה מי אנכי שאזכה להתפלל לפני הקב"ה והוא מלך מלכי המלכים ואנכי איש חוטא וכו', ולא די שאין אנו מתקנים בתפלותינו, אלא אדרבה מוסיפים חטא על פשע. אבל כל זה היה אם היינו מתפללים תפלת עצמינו, אבל הרי אנו מתפללים תפלות שיסדו לנו האבות, ואנו תולין תפלתינו בתפלתם. וכאשר התפללו האבות הם כבר התקינו [בזאת את] תפלתינו ועל סמך תפילתם, שהתפללו האבות הקדושים תפילות האלו, אנו מתפללים. וזהו שאמר ג' אבות הראשונים "התקינו", רצה לומר, לא לבד שייסדו אלא התקינו ותקנו את תפילתינו הפסולות, ועל סמך תפילתם אנו מתפללים.

(אמרי ישראל, דף קי עמו' א)

"ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו וימאן להתנחם" (בראשית לז,לה). וצריך ביאור למה לא התנחם, עיין רש"י. גם מה שאמר "כל" צריך בירור, דדי היה לו לומר "בניו ובנותיו". ונראה כי באמת צרת רבים חצי נחמה (עיין דברים רבה ב,כ"ב). ואם היה רואה יעקב שצרתו הוא צרת רבים היה באמת מתנחם, אבל אחרי כי קמו "כל בניו ובנותיו" ולא היה רק צרת יחיד, על כן "וימאן להתנחם".

(אמרי ישראל, דף לו עמו' ב))

"למה זה עזבתן האיש" פירש רש"י הכיר בו שהוא מזרעו של יעקב, "ויאכל לחם", שמא ישא אחת מכם. עיין במפרשים שהקשו למה אמר ברמז, כמה דאת אמר "כי אם הלחם אשר הוא אוכל" ולא אמר בפירוש "וישא אחת מכם". ונראה לי דמה שהאדם בזמן הזה כמה פעמים מונע עצמו מלישא אשה הוא מפני שרוצים להתנהג עצמם בנשיאות ושולחנם יהיה כשולחן המלך, כי רוצים למלאות בטנם במאכלים ובמעדנים ואם יישא אשה לא יהיה לו באפשר להמציא כל כך, על כן מתעצלים לבוא בקשר שידוכים. לא כן מי שאינו נותן עיניו בממון ואינו מבקש רק לאכול לחם ולא מותרות, כאשר אמר יעקב אבינו עליו השלום "ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש", איש כזה בקל יישא אשה כי לחם לאכול הוא בנקל למצוא. ועל כן אמר גם אליעזר כאשר נתן לעצמו סימן "והנערה וגו' אותה הוכחת", הגם שלא יהיה לה עשירות, כי גם הוא לא היה צריך רק לחם ולא מותרות. והנה כאשר הרגיש יתרו שהוא מזרעו של יעקב, וידע שלא יבקש רק לחם ולא מותרות, וכאשר יהיה לו זאת יישא אשה, על כן אמר "קראן לו ויאכל לחם", שיישא אחת מכם כי לחם יהיה לו, ועל כן "ויואל משה לשבת את האיש".

(אמרי ישראל, דף נא עמו' ב).

או יאמר לסיום הט"ו שיר המעלות, כמו שאמר דוד "אגורה באוהלך עולמים" בעולם הזה ובעולם הבא על ידי שיאמרו מזמוריו , וכל מי שאומרים דבר שמועה מפיו שפתותיו דובבות בקבר, והוא על פי מה שכתב בשבט מוסר סי' ל"ה, שעל ידי החידושים שאדם כותב נארג מלבוש ונבנים למעלה היכלות וחופות נפלאים שתתעדן בהם הנשמה, ובהיות הן ראוי לאדם שכל חידוש שחידש יעלו על הספר כדי שיבנה הבניין למעלה. ואפילו חידוש קטן אל יהיה קל בעיניו, לפי שאפילו בניין אבנים גדולה אין מתקנים כי אם על ידי בניין אבנים קטנים בין אבן לאבן. כן הוא למעלה בבניין שנעשה מהאותיות שנתהווה מהכתיבה. עיין שם שמבאר זאת שאל תקשה איך יתכן שבעבור שאני כותב כאן יתהווה בניין למעלה, קל וחומר מהדיבור הוא שאין בו ממש ועם כל זה גורם לפעול באדם דבר כנראה במרים שלקתה בצרעת בעבר הדיבור, והכתיבה שהוא מעשה קל וחומר ומה גם שמדה טובה מרובה, עיין שם, ובאלשיך שמביא על הפסוק "עזרי מעם ד' עושה שמים וארץ", וזה לשונו: כי הנה אמרו חז"ל על מאמר הנביא "כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה אשר אני עושה", "אשר עשיתי" לא נאמר אלא "אשר אני עושה", מלמד שכל יום עושה הקב"ה שמים וארץ חדשים והם רוחניים, ומה גם לחכמי האמת האומרים כי מעסק התורה וסודותיה נעשים אורות רוחניים ומהם נעשים לצדיקים לעתיד לבוא, והם הבטיח הוא יתברך את ישראל באומרו "כי כאשר השמים החדשים וגו' עומדים לפני נאום ד' כן יעמוד זרעכם ושמכם". ובזה יאמר הנה אין ספק כי עזרי לא יבצר מעם ד', הלא הוא עושה תמיד שמים וארץ, ולמה הם אם לא לעושי רצונו, ואין ספק שלא יניחהו ויהיה כל הטוב ההוא חנם, כי אם שיקיים אומרו "ככה יעמוד זרעכם ושמכם". עיין שם. וזהו שאמר ד"ה גם כאן. ונדקדק מתחלה מה שאמר "הנה ברכו ד' כל עבדי ד'" שהוא מיותר, דוודאי אם יברך ד', הוא מעובדי ד', הווא ליה למימר רק "הנה ברכו את ד'". או אולי מי שלא היה עד עתה מעובדי ד' אינו רשאי להתחיל ולברך את ד' אם רוצה לשוב אליו והוא צריך ביאור. ועוד יש לדקדק מה שאמר "העומדים בבית ד'" וכי אינו רשאי לעבוד את ד' גם בישיבה, מדוע דווקא העומדים. ג', מה שאמר "בלילות", וכי ביום אינם עומדים בבית ד', אדרבה, והוא צריך ביאור. אבל הנה ידוע שכל זמן שהאדם חי ועוסק במצוות נקרא "הולך", אבל כאשר מת אז במתים חופשי נקרא "עומד". וגם ידוע שלילה מכונה בשם מיתה. מעתה אמר השומר הנאמן שישתדל האדם שיברך את ד' גם אחר פטירתו מהעולם הזה, והוא על ידי החידושי תורה שחידש שיאמרו בשמו. וזהו שאמר "הנה ברכו ד'", רצה לומר בעולם הבא "כל עבדי ד' העומדים בבית ד' בלילות", הכוונה גם שם לאחר הסתלקותם שנקרא "לילה" ושם האדם עומד הוא, ישתדלו שיברכו גם שם את ד'. ומפרש באיזה אופן "שאו ידיכם קודש", המה הידיים שיכתבו חידושיהם, ועל ידי זה נעשו היכלות וחופות שמים רוחניות, ועל ידי זה יברכו את ד' ילכו מחיל אל חיל. וזה שמסיים "יברכך ד' מציון", המרמז לתורה, המצוינים בהלכה, הברכה יבא מהתורה שעל ידם עשה שמים וארץ, כמו שכתב האלשיך הנ"ל.ועתה אברך על המוגמר לא' גומר עלי, שזכני לפרש הט"ו שיר המעלות אשר אמרו יעקב ודוד בעת צרתם, וד' ירחיב את גבולינו, ואזכה לחדש חידושים לגור באהלו עולמים, ולראות בנים ובני בתים עוסקים בתורה ובמצוות מרוב חדווה ושמחה. אמן כן יהי רצון.

(אמרי ישראל, דף קעט עמו' ב – קפ עמו' א).

רבי ישראל מאיר גליק, נולד בסביבות שנת תרל"ב לאביו רבי יצחק גליק, שהיה אב"ד קישקון פאלאג' האזא ואח"כ אב"ד שאיו סאנט פעטער והיה מחברם של "חינוך בית יצחק" על התורה ושו"ת "חינוך בית יצחק". בשנת תרמ"ח (1888) נשא לאשה את מרת רחל (רוזה) ונולדו להם ארבעה בנים ושש בנות: הרב יצחק, הרב יחיאל, הרב צבי זאב, משה אהרן (שנפטר בגיל שלשה חדשים), בריינדל הי"ד (אשת הרב יצחק אייזיק אלתר פרידמן), יוטל הי"ד (אשת הרב יחיאל מיכל גולדברגר הי"ד), רייזל (אשת משה זאב רוזנברג הי"ד אב"ד קאבא), פערל (אשת רבי דוד יחזקאל יונגרייז הי"ד), אסתר הי"ד (אשת הרב יצחק אייזיק היימליך הי"ד) ויהודית הי"ד (אשת הרב משה יעקב וויטריאל). אביה של הרבנית רחל, רבי אברהם גרינברג, היה הרב וראש הישיבה בקעזמרק (קזמארוק), שבצפון סלובקיה, לרגלי הרי טאטרה. רבי ישראל מאיר היה תלמיד רבי שמואל רוזנברג בישיבת אונסדורף. בשנת תר"נ (1890) התמנה רבי ישראל מאיר לדיין ומורה הוראה בקעזמרק, למגיד מישרים, ולרב בית הכנסת "ש"ס חברה". באולם הסמוך לדירתו היה מעביר שיעור גמרא יומי לבעלי בתים בשפה ברורה ומובנת לכל, ומידי שנה היה עורך חגיגה לכבוד סיום הש"ס.

פרסם דברי תורה בכתבי עת תורניים, והכין לדפוס ספר "פרישת השמלה" על "שמלה חדשה" ואת הספר על "תיקון ליל ויום יארצייט". מתוך כתביו יצאו לאור קונטרס "זכרון אהבה" שיצא לאור כנספח לספרו של אביו שו"ת "חינוך בית יצחק" (שאמלוי, תרצ"ו) והספר "אמרי ישראל" (מונקאטש, תרצ"ט) על התורה והמועדים והספדים, רק כשלשה עותקים מהספר שרדו, ומהם יצאו לאור מהדורות נוספות שנים רבות אחר כך.

לקראת חג הסוכות היה מזכה את בני קהילתו ומוכר להם אתרוגים ולולבים מארץ ישראל. אהבתו לארץ ישראל ניכרת מסיום הקדמתו לספרו, בה כתב ש"אזכה עוד לנסוע לירושלים עיר הקדושה תובב"א עם זוגתי הצדקה הרבנית מרת רחל תחיה ולראות בבניין ציון וירושלים וביאת גואל צדק במהרה בימינו".

הרב ישראל מאיר גליק נפטר ביום כ"ד אייר תש"ב, לאחר שכבר החלו המשלוחים של יהודי העיר למחנות העבודה ולמחנות המוות, ואפשר שנפטר משברון לב. הוא נקבר בקעזמרק, ליד חותנו הרב אברהם גרינבורג. כעבור כשבועיים החלה הגליית כלל יהודי העיר למחנות המוות.

רבים מצאצאיו ובני קהילתו נספו.

דרוש קדושי ארץ ישראל, שאמרתי בבית הכנסת דפה שמיני עצרת קודם הזכרת נשמות על המקרה החללים שנפלו בארץ אבותינו מידי הפראים הערבאים האכזרים שנת תר"צ לפ"ק.

כולנו כאיש אחד עומדים שחוח ברוח נמוכה בשברון לב, להזכיר נשמות אבותינו וקרובינו שיהיה להם כפרה ומנוחה בקבר, כמו שכתוב במדרש רבה "כפר לעמך ישראל – אלו המתים". גם הם צריכים כפרה, והם יעלו וימליצו טוב בעדינו.

עוד אזכרה ואשפכה עלי נפשי מנשמת הקדושים שנהרגו בחודש אב בארץ הקדושה מידי הערבים הפראים.

זה הרכוש יש לנו למכביר, האזכרות משנת תתנ"ו אשר זה זמן לא כביר ספדנו בתשעה באב, גם ביום הכיפורים עשינו הזכרה על עשרת הרוגי מלכות, כי חרותה על כל לוח לב ישראל אסונם והספדם. אך ההבדל הוא כי בזמנים ההם עוד לפני שמונה מאות שנה ועוד יותר, כי בית ישראל עוד לא נתרופפה, ומבנה גויהם עוד איתן הנה הנם, אז כל ישראל הרגישו האסון אשר קרה הכלל כמו על הפרט, כי כולם אחים בני אב אחד הם, ובאותיות חמימות ונלהבות כתבו קינותיהם על ספר בבהגה ונהי והוי. ועד עתה יחדרו הקינות עמוק עמוק בלב היהודי, וזיכרונם לא ימחו מספר. אבל בזמנינו אלה, כי בעוונותינו הרבים נתפרדה החבילה ונקרעה לשנים עשר קרעים, אז לא ירגיש איש פרטי צרת הכלל. ועוד יתירה עשו שונאי ה' ועמו, יבקשו עלילות לרפא את שברנו  ואסוננו על נקלה, בדברים בדויים ומעשה תיתועים, באמרם כי הקדושים הנהרגים היו מוזרים להדת ורחוקים מתורה הקדושה. אבל באמת אם איש יכיר איש לאחיו, אז הוא לצרה יולד לקונן עליו בנהי ואבוי, כי בשר בנפשו הוא, ולא ייזכר המגרעת שלו בעת אסונו, לאמר שלום יהיה לי.

עוד סיבה אחת אשר לא נרגיש כעת צרת הרבים, מחמת כי כל אחד טרוד בפרנסתו, לכן אך בעדו ונפשות ביתו יפלל לקונו. כמו שאמר המקונן, כל עמה נאנחים מבקשים לם. ובזוהר הקדוש קרי להו 'צווחין ככלבא הב לנא מזונא וכו". והוא משל לאחד שהיה עשיר ונפל ממדרגתו והיה מהכרח לעקור מביתו ולהיות נע ונד בארץ. והיתה לו בת יחידה ענוגה ורכת לב ובכל עת לידה היתה מקשת לילד. ובתחבולת והצלת הרופאים ילדה. ובכה לפני אביה, מה יהיה אם תחיל תזעק בתכלית חבלי לידה במקום זרים, מי ידאג לה הביא הרופאים הדרושים לה. ואביה ניחמה, כי ישראל רחמנים בני רחמנים המה,, ובכל מקום יבואו לה לעזרתה. אף נתן צו לבניו כי בעת לידתה ילכו הם לצעוק ברחובות קריה בכדי שיתאספו אנשים לעזור לה. אבל לדאבון לב הבנים כי לא היה להם ככר לחם מוכרחים היו לכתת רגלם לבקש לחם לשבור רעבונם. ואחותם עזבו גלמודה וסורה ומסתכנת בלידתה, ולא היה מי שיזעק לבקש עזרה, ומתה. רחמנא ליצלן.

כמו כן אנחנו בני ישראל. כמו הרה תקרב ללדת בן היינו מפניך ה'. אמר הנביא. זה קרוב לשני אלפי שנה אנו גולים מארצות פזורנו ומתקשים בלידה מהגאולה העתידה אשר הוחש לנו. אך בעת שהיו מורנו גדולי ישראל והמה היו רועים את העם, היו זועקים בכל פינה להצלה וישועה. אבל בעתים הללו, כי דור יתום הוא, בעוונותינו הרבים, גם מחמת חוסר לחם וכובד הגלות, ילך כל איש לדרכו לבקש לחם. ולא נרגיש צרת הכלל כי שכינתא בגלותא. ואין מי להחיש לעזרה. ובסכנה גדולה אנחנו אולי תימוט בית ישראל חס ושלום.

דוד המלך אמר בתהלים, עד אנה ה' תסתיר את פניך ממני עד אנה אשית עצות בנפשי יגון בלבבי, כי בזה הדבר אשר נחוץ לי כעת לתאר לפניכם האסון הנורא כי אירע לאחינו בארץ ישראל שנהרגו מאה וחמישים יהודים במיתת אכזריות מידי הפראים הערבאים, ואשית עצות בנפשי לעורר אתכם כי אכניס היגון בלבבכם להרגיש בצרת אחינו, זאת תהבל אותי, עד אנא ירום אויבי עלי, כי מחמת התפרדות איש מאחיהו יש לדאוג פן יתגבר אויב, כי אם כולנו בני איש אחד נחנו, אז בוודאי, נחנו נעבור חלוצים. לכן צריכים אנו לזעוק בתפילה ובתחנונים, האירה עיני פן אישן המות, כי איש אשר כל ימיו במכאובים הוא יתרגל בזה ולא יזעק עוד. אבל בהגיע עת קיצו, אמר בנפשו כי לא ידעו האנשים עת מיתתו כי יחשבו כי אך ישן הנהו, מחמת העם לא יתעורר כי אם בבכי ובצעקה כן אנחנו בני ישראל מחמת אריכות הגלות נתרגל בנודדנו ולא נצעק עוד, לכן ישנים אנו מתרדמת הזמן ויש סכנה פן אישן המוות, חס ושלום (ספר קה"י).

ובכן נזכר נא נשמת הקדושים אשר מסרו נפשם על קדושת כותל המערבי להלחם עם שונאינו בחרף נפש. אמרינן בירושלמי 'לעולם יראה אדם שיהיה לו יתד נאמן בבית המקדש'. כמו כן אם בעוונותינו בית קדשנו היתה למאכולת אש, אבל בהישאר עוד היתד נאמן, זה כותל מערבי, אל לא אמרנו נואש. וזה דומה מי שמניח דירתו ריקם ויסיע עצמו משם, אם יניח שם עוד איזה דבר באותו הבית, אז סימן הוא כי לא עקר דירתו לחלוטין, אך יחזור עוד לביתו. כן הדבר הזה, כי הכותל המערבי הנשאר לפליטה הוא עדות כי לא זזה השכינה, שהיא במערב, מישראל, וקדושה ראשונה קידשה לשעתה קידשה לעתיד לבוא, כמו שפסק הרמב"ם ז"ל הלכות בית הבחירה. ויש עוד תקווה לאחריתנו, כי הגם שנהרגו הכהנים והנביאים ונשרפה התורה אב רק הגווילין והגוויות נשרפו, אבל האותיות והנשמות פורחות באוויר. ואור תורתנו הנצחים המאירה לארץ ולדרים, היא תעודדה אותנו כי נשאר לעולמים.

אמרינו בש"ס 'מעולם לא זזה שכינה מאחורי כותל  המערבי'. היינו, אף אלו ישראל שהם יעמדו מאחורי הכותל, ואם אולי עברו על איזו מצוות מהתורה פונים לאחרו, אבל מכל מקום נקראים קדושים… כי מי שנהרג בידי עכו"ם קדוש נקרא (ש"ס סנהדרין).

אמרינן במדרש רבא שיר השירים 'אני ישנה ולבי ער', אני ישנה מן המצוות, אבל לבי ער להקב"ה. כי בדבר הנוגע להנקודה שבלב אז אפילו פושעי ישראל מעותדים למסור נפשם על מוקדה במזבח היהדות (עיין דרוש א').

שלמה המלך עליו השלום אמר ראשיך עליך ככרמל ודלת ראשך כארגמן, היינו ראשך הם ראשי העם המעולים והצדיקים שבהם נמשלו לכרמל, שהוא מלך ורך ורטובים במצוות ומעשים טובים. ודלת ראשך כארגמן, גם דלת העם הקיצונים שבהם הגם כי יסוגו מעט מאחור והם עומדים אחורי כותל מערבי, אפילו הכי אל תתייאש מהם, כי הם כאבדה המתבקשת, ואמרינן במשנה כלים פרק כ"ד, 'ארגמן אם נאבד מהבעלים, אין לו יאוש, מפני שהוא חשוב. עיין שם. וכן אם נאבדו איזה נפשות מבעליו, מה' יתברך ותורתו, אבל אין להם ייאוש, כי עוד הם אדוקים וקשורים בעומק בעומק לבם להיהדות (שמעתי).

איתא בפסיקתא, 'ראש השנה ויום הכיפורים מביא השטן עבירות מישראל, ולקח ה' יתברך לשקול אותם ביחד עם המצוות, ושקלים המה במאזנים ביחד שווה בשווה. והלך השטן להביא עוד עבירות, ובין כך ובין כך נוטל ה' יתברך העבירות מהמשקל ומטמינם תחת פורפורא שלו כו". עיין שם. וכתב שם ב'זרע אפרים' מהגאון רבי [אפרים] זלמן מרגליות הפירוש שישנו במדרש רבה, כי ה' יתברך יטבול ידו בדם הרוגי ישראל ובזה ישוב חרון אפו מהם. כי הקדושים ההם שנהרגו בידי עכו"ם הם מליצי יושר על ישראל. ולכן טמן ה' יתברך העוונות בפרפורא, בלבוש אדום שלו, היא מתבוססת בדם הרוגי ישראל שמסרו נפשם על קדושת ה' ובזה מוחל העוונות, מטעם כי אם אמנם שחטו עוו ופשעו, אבל לבן הוא ער לדבר שבקדושה, כי מסרו נפשם על כותל המערבי, להציל מידי הערבים הפראים.

כן יזכור עתה השם דם הקדושים האלו, כי נישמותם צרורות תחת כנפי השכינה כמו אפשרו של יצחק שנעקד וטמון תחת כסא הכבוד, והם ימליצו טוב בעדנו. אמן.

(דברי יחזקאל חלק ב', שהודפסו בסוף הספר מראה יחזקאל חלק א', בילגוריא תרצ"ח, דרוש ה')

הרב רפאל יחזקאל הוכברג נולד בגלינה שבמזרח גליציה (גליניאני, הלייאי, כיום אוקראינה), בשנת תרל"א (1871), לאביו הרב דוד משה, שהיה חסיד ירא שמים ותלמיד חכם גדול, שכל שאיפתו היתה שיגדלו בניו בתורה ובתעודה. מצעירותו למד בהתמדה בלתי פוסקת, שלט בלשון ובדקדוק עברי ואף כתב גיליונות של שירים בחרוזים. היה תלמידו של רבי משה'ניו פרידמן הי"ד. בסביבות שנת תרנ"ז (1897) היה לדיין ומו"צ בזידיטשוב, ובשנת תרע"א (1911) מונה לדיין בגלינה. עשר שנים היה חבר בבית דינו של הרב מאיר שפירא, ואחר כך מונה להיות ראב"ד. לאחר שעזב הרב מאיר שפירא את גליניאני, לא נבחר רב במקומו, אך בהמשך שימש הרב רפאל יחזקאל כמרא דאתרא.
בתחילת מלחמת העולם הראשונה, ברחו רוב יהודי העיר, בית הכנסת נחרב בידי הרוסים ונשרף, ובתים רבים נשדדו בידי האוכלוסיה הנוצרית המקומית. באותם ימים המשיך הרב רפאל יחיאל לנהל את ענייני הקהילה ולדאוג למעטים שלא ברחו ממנה, תוך שהוא מייסד את "חברת טהרת המקווה" לחיזוק היהדות. חיבתו לציון ואישיותו הססגונית רבת הגוונים באה לידי ביטוי בדרשותיו ובכתביו. לדרשות שנשא בערב יום הכיפורים, הייתה השפעה רבה. ספרו שו"ת מראה יחזקאל (בילגורייא, תרצ"ח) יצא לאור עם הסכמת ר' יהודה ליב צירלסון הי"ד.  בהקדמת הספר, מזכיר הרב רפאל יחיאל את תלאותיו. יחד עם ספר זה הדפיס, חלק שני, בשם "דברי יחזקאל", ובו עשרות מדרשותיו בשנים תרע"ה עד תרצ"ג, בענייני אירועי השעה (חנוכת בית כנסת, "המאורעות בארץ אשכנז שנלחצו אחינו שם מתגרת יד הצורר וגזרו תענית ציבור בכל העולם", "כאזכרה על החללים שנפלו בארץ ישראל בשנת תר"צ", ועוד), חגים, פרשות השבוע והספדים.

זמן קצר לפני המלחמה נפטרה הרבנית. ערב מלחמת העולם השנייה מנו יהודי גלינה כ-2,300 נפש. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נכבשה גלינה שהייתה באזור המזרחי של פולין,  על ידי ברית המועצות, כפי שנקבע בהסכם ריבנטרופ-מולוטוב, בין גרמניה הנאצית לברית המועצות. בעקבות כך, נסגרו מוסדות הקהילה היהודית, הופסקה הפעילות הציבורית היהודית ונאסרה פעילות ציונית-פוליטית. השלטונות הסובייטיים הגלו מזרחה יהודים שהואשמו בעבירות כלכליות, יהודים בעלי הון ופעילים פוליטיים בקרב הציונים ואנשי הבונד. עם פרוץ "מבצע ברברוסה", נמלט הצבא הסובייטי, והעיר נכבשה בידי הגרמנים בתאריך 1.7.1941. כעבור יומיים, שרפו הגרמנים ספרי תורה. הם ציוו על היהודים לענוד סרטי זיהוי, והחלו לחטוף אותם לעבודות כפייה. בתאריך 28.8.1941 הוקם היודנרט וכעבור כחודש הם חוייבו לשלוח מידי יום 100 יהודים לעבודות במחנה קורוביצה, ובהמשך נחטפו יהודים לעבודות במחנה יאקטורוב. באביב 1942 התגברו הרעב והטיפוס בעיר. יהודים שיצאו בלילות לשדות לחפש מזון נתפסו בידי אוקראינים שארבו להם ונרצחו. רבים מהצעירים היהודים שניסו לברוח לרומניה ולהונגריה, נתפשו ונרצחו. באותה שנה נפטר הרב רפאל יחיאל, וזכה לבוא לקבר ישראל בגלינה.

בתאריך 20.11.1942 יצא צו שהורה על גירוש יהודי גלינה והסביבה לגטאות, ורובם גורשו לגטו פשמילאני. תוך תקופה קצרה שולחו יהודי העיירה מהגטאות אליהם הועברו למחנה ההשמדה בלז'ץ. עם חיסול של הגטו, ברחו 37 יהודים מגלינה בחזרה לעירם, אך אוקראינים תפסו אותם ורצחו אותם. יהודים שהצליחו להסתתר בבונקרים וביערות בסיוע איכרים פולנים, נתפסו ונרצחו בידי אוקראינים. לאחר שחרורה של גלינה ב 07.1944 בידי הצבא האדום שבו אליה 25 ניצולים יהודים, שעזבו אותה תוך שנתיים.

מקורות: רבנים שנספו בשואה, אנציקלופדיה לחכמי גליציה ב עמ' 85, אתר בית התפוצות, מרכז מורשת יהדות פולין, קהילת גלינא 1473-1943 תולדותיה וחרבנה, ועוד.

ואחר ילדה בת ותקרא את שמה דינה (בראשית ל,כא). ברש"י שם, פירשו רבותינו בברכות שדנה לאה דין בעצמה כו'. עיין שם. והתפללה עליו ונהפכה לנקבה. משמע שהתפללה אחר שכבר היה הולד במעיה בצורת זכר, ונהפכה לנקבה.
ולכאורה, מה ראתה אמנו לאה להתפלל ולהטריח את ד' יתברך בתפלה כזאת, אשר אמרו רבותינו עליה במסכת ברכות בפרק הרואה, "הצועק לשעבר הרי זה תפלת שווא. כיצד, הייתה אשתו מעוברת, ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זה תפלת שווא".
אכן נראה לעניות דעתי, שתשובתה בצדה. והיינו מה שאמרו רבותינו במסכת ברכות, שדנה לאה דין בעצמה. הכי פירושו, שסמכה להתפלל תפלה כזאת על הוולד שבמעיה, אף כי נראה כתפלת שווא, לפי דברי חכמינו ז"ל, מכל מקום דנה דין, היינו, למדה במה מצינו בעצמה או מדין קל וחומר מהתפלה שהתפללה מכבר על עצמה ונתקבלה והועילה תפילתה, אף על פי שגם כן הייתה כבר כמו צועקת לשעבר. והיינו ב[בראשית] פרק כ"ט פסוק י"ז, על עיני לאה רכות, מביא רש"י ממסכת בבא בתרא (קכ"ז) שהייתה סבורה לעלות בגורלו של עשו, והייתה בוכה, שהיו הכל אומרים, שני בנים לרבקה שתי בנות ללבן, הגדולה לגדול וכו'. ולאה אמנו מדבכתה כל כך והתפללה עד שהיו עיניה רכות, לא רק למה שהיו הכל אומרים הגדולה לגדול, רק כפי שמפורש בכמה מקומות, שהאמהות הקדושות היו נביאות, וודאי ידעה בנבואה כי כן הכריזו עוד ארבעים יום קודם היצירה, כמאמר חכמינו ז"ל, כי אז מכריזין בת פלוני לפלוני. וכאן הכריזו כפי לשון שמביא רש"י מהמדרש, הגדולה לגדול, כמו שהכל אמרו.
ובאשר כי נראה מדברי חכמינו ז"ל כי על ידי תפלה יכולים לנתק קשר הכרוז של ארבעים יום קודם היצירה, במה שהרשו חכמינו ז"ל לדבר מעניין שידוכין בכל העתים, משום שמא יקדמנו אחר ברחמים. וכן עשתה אמנו לאה, הרבה בבכיות לפני הקב"ה, ואף כי בימיה הצריכה לנס גדול לשנות קשר חיתון שהיה ע"י כרוז משמי שמים, כי אינה דומה לימים ההם מימי התנאים עד הנה, כי בעזרת ד' עם בני ישראל פרו וישרצו, ויש לאלפים ולרבבות אנשים ונשים יראים ושלמים, יפין ויפות, בכל מעלות שבעולם. ואם לפעמים יתפרד קשר חיתון ממה שהכריזו ע"י רחמים, הן מצד אחר והן ע"י תפלת הבן והבת, הרבה ריווח והצלה לפניו או לפניה, למצוא חפצם בכל המעלות שבעולם. וכשם שהועילה תפילתה על הפרישה, כך תועיל על הדרישה. ודברים כאלה אינם באים לכלל נסים כל כך, מה שאין כן, בימי אמנו לאה, כי בימיה לא היו בעולם מאבותינו הקדושים רק יעקב ועשו ושני אמהות הקדושות, רחל ולאה. ולו יהי כי עשו לא נהג כחפצה, מכל מקום מבני האבות הנהו, ועל כל פנים מיוחס היה, ושארי האומות עוברי עבודה זרה שהיו בימיהם, כידוע, שהיו מגונים ומכוערים ומזוהמים במידות רעות מאד מאד, אשר גם עשו נגדם לצדיק יחשב. ולמי יעלה על דעת שיש מקום לתפילתה לשנות את הכרוז שלה לעניין החיתון, הלא נחוץ לה נס גדול יותר ויותר מהצועק "יהי רצון שתלד אשתי זכר", אחר שהייתה מעוברת, כי היפלא מד' דבר. וכן באמת היה לה נס בתוך נס, והיינו שנתן הקדוש ברוך הוא בלבו של עשו למכור את בכורתו ליעקב, ומעתה כל ענייני גדלות שהיו שייכים לעשו, שייכים עתה ליעקב. ובכן יקיים הכרוז שתהיה הגדולה לגדול, ולא ישונה, לכן ניתן מאת הקב"ה בלב לבן לרמות את יעקב, לתת לו לאה במקום רחל, כל זה פעלה בתפילתה. ועל זה סמכה לאה אמנו בדין "קל וחומר" או "מה מצינו", לבקש על הוולד שבמעיה שהיה זכר שנהפך לנקבה, כי נס זה אינו מגיע לנס שנעשה "לה – לעצמה", שניצולה מעשו, על ידי נסים גדולים כפל כפלים, כנזכר למעלה.
וכמו שעשה הקדוש ברוך הוא נסים ונפלאות לאבותינו ולאמותינו הקדושים, מאברהם ושרה ולהלן, כן נזכה לעשות עמנו נסים בזכותם, ולהביאנו אל גבול תפארתנו במהרה בימינו. אמן.

(עקבי יעקב)

הרב יעקב טירהויז הי"ד, נולד בשנת תר"ל (1870 לערך), לאביו נפתלי הירץ טירהויז אב"ד וולוצ'יסק שברוסיה. בגיל תשע עשרה נשא את מרת חוה בת ר' אליקי גצל מלכוביץ, שהייתה לאם ילדיו ונפטרה בתרצ"ב. לאחר פטירתה נשא בשנית אשה. בהמשך עבר לעיירת הגבול פאדוואלאטישסק, כנראה על מנת למנוע את גיוסו לצבא הצאר. שם השתלב בעסקי הסחר הבינלאומי בתבואה ובדגן. שמו הטוב ויושרו סייעו לו לעמוד בראש חברה שעסקיה חבקו עולם, ועם זאת שקד על לימוד התורה ועל חסידותו. עד שהיה מבורך בעושר והצלחה, ניהל בית מסחר גדול, והמשיך לשקוד על תלמודו. חיבר את הספר "עקבי יעקב" (חידושים על הש"ס ועל התורה, תרצ"ח). כאשר השמיע את חידושיו לפני ר"י ענגיל, ר"מ אריק ור"ד הורוביץ מסאניסלב, הם שיבחו אותו.

הוא היה עורך תיקון חצות בלילה בבכי רב, וטובל בכל בוקר אף בימי הקור העז. לאחר התפלה היה לומד במשך 14 שעות ביממה, וסיים כל שנתיים את הש"ס, ובזיקנותו סיים אותו בכל שנה. כשהגיע הדואר היה נכנס למשרדו לזמן קצר על מנת לעבור על הדואר ולקבל החלטות מסחריות, ומיד שב ללימודו. בכל שבוע קיבל את השבת כבר בחצות יום שישי, ושבת במשך 31 שעות. פעל רבות לחיזוק הדת ולפעולות חסד. היה מקורב לרבי מהוסיאטין, פיקח עד למאוד, ומהדר במצוות. בתקופת המלחמה נמלט לסקאלאט שליד טארנופול, שם נלכד ונרצח בט"ו בסיוון תש"ג..

בנו ר' מנחם נחום נספה בי"א בתמוז תש"א.