מה ניתן ללמוד בשנת תרצ"ה מדמותם החיה של אברהם ושרה – חלק ה / הרב מנחם מנדיל ארליך הי"ד

ושרה אמנו מוסיפה לנשי ישראל

כפי שאברהם בעלי באר לבעליכם, אז תסור כבר השאלה על דבר הנרות, ותעמידו אותם באולם האורחים ולא במטבח. ואברהם ממשיך. אחרי שהסברתי לכם לא תצטרך לפחד יותר מהיארצייט ולא תצטרך ליהודי מהגמילת חסד, כי יהיה עזר לך אצל האדוקים ובית המדרש יהיה חביב עליך כביתך. התפילין מקומם לא יהיה במטבח אצל השפחה, והתפלות והמפטיר והקדיש יהיו שגורים בפיך.
ועתה פונה שרה עוד הפעם אל האשה: עתה אני בטוחה כי כבר נפתרה לך שאלת המקווה. הודות לזה שהייתי טובלת עצמי במקווה יצא ממני יצחק. שבני ישראל יהיו בניו. אשה אינטליגנטית נקראת אשה השומרת את חוקי ומשפטי התורה לא לחיות חיי משפחה כבהמה. מפני זה ששמרתי את כל הכתוב בתורה שמר זה עלי, כי כבודי ושמי לא יאבדו. צריכים אתם לדעת, כי בימינו היה עוד גרוע מאשר עתה. כאשר הלכנו למצרים לבקש לחם, ומצבנו היה רע עד מאד. וכפי שידוע לכם, חיי מצרים, היו חיי הפקר. חיים בבחינת בהמה. אבל הודות זה ששמרתי את דיני התורה ניצלתי מכל מכשול. כאשר אמרו לי. הולכת את לארץ שיופי האשה הוא עיקר החיים, כי אז במצרים חיו כמו שאתם חיים עתה, זאת אומרת, חשבו רק על תענוגים ותאוות זמניים, אבל על דבר נצחיות לא חשבו. אז מובן, כשהולכים בארץ כזאת, שחיים חיי הפקר בלי תורה, מצטרכים להישמר שמירה נעלה. כי בהיותנו על מקומנו לא היו לנו מפריעים ביהדות. אבל בלכתנו למצרים עלינו היה לעבור בין עמים שונים החיים חיי ריקות, פחדנו שחס וחלילה יגזלו מאתנו את החיים. אל תחשבו, כי פחדנו בעד הגוף הגשמי, לא! פחדנו בעד הנשמה, כי רשעים בחיים קרואים מתים. מפני זה גמרנו בחוזק להחזיק באמונת ה' יתברך ולא לסור ממנו ימין ושמאל. ראשית דבר, כאשר זוג מתחתנים ורוצים כי ביתם יהיה בית יהודי, אז האשה צריכה להניח את היסוד בטהרת המשפחה. אז עשינו בינינו, כי כאשר מגיעים זמני האשה נשאר בינינו כאח ואחות. שאני אהיה אחות והוא אח. ואז הגבר אינו צריך לדרוש מהאשה, כי תשרתו כתמיד ואם בזמנים אלה יחיו חיי בהמה. כי אף פעם לא קרה כי אדם תרבותי יישא את אחותו. באופן כה חמור צריכים להיות אסורים זמני האשה. והודות לטהרות זו יצאנו ממצרים נקיים ביהדות טהורה. בלי טומאת המצרים. וזהו הפשט (בבראשית יב): "ויהי כאשר הקריב לבא מצרימה ויאמר אל שרה אשתו הנה־נא ידעתי, כי אשה יפת מראה את והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתי זאת והרגו אותי ואותך יחיו. אמרי נא אחותי את למען יטב לי בעבורך וחיתה נפשה בגללך". זאת אומרת, אברהם אמר לשרה, אם חס וחלילה נתבולל במצרים בחיינו המשפחתיים, אז ההכרה של אלקות שלי נשארת מתה. ישאר אצלנו רק חיי הרגע מתפארת הריקה. אבל כאשר נשמר על דיני התורה והיינו המשפחתיים והיו קדשים, כי יהיו זמנים שלא יגע אחד את השני כאח ואחות, אז חיינו יהיו נצחים והחיים הרוחנים יעמדו מעל חיי הגשם, זאת אומרת הלחם.

הפרשת חלה

ועתה אסביר לכם מדוע מפרשת אני חתיכת בצק בשעת עשית החלה. כמו שאמרתי לכם לפני זה, כי האדם צריך לדעת, כי נותן הוא מחסד ה' הוא וכל אשר לו מה' יתברך. ובכדי לזכור זה תמיד, אז ה' צווה עלינו לתת מעשר לכהן. ועתה, כשאין לנו בית־המקדש מוכרחים אנו להשליך בצק לתנור, להראות, כי שלנו זה של ה'. בזה נשארת ומשתרשת האמונה, כי יש אל עליון, אף על פי שאין ביכולת העין להשיגו. כי אדון הכל, אין זה הנראה לעין, אלא זה שמרגישים אותו בנפש וברוח.

מכל זה אנו רואים, כי חיי שרה היו מלאים, כמו שהתורה מציינת אותם, ככתוב: "ויהיו חיי שרה מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים שני חיי שרה. לאמר לך שכל אחד נדרש לעצמו. בת ק' כבת כ' לחטא, בת כ' כבת ז' ליופי. שני חיי שרה כולם שווים לטובה". זאת אומרת, כל שנות חייה נשארו חיים, שזוהי מדרגת הטוב, הודות לזה ששרה שמה את היסוד וקשרה יופי עם חטא ביחד, זאת אומרת, מתי אדם נקרא יפה, כשהוא ירא מהחטא ומפשפש במעשיו, אם קיים את הכתוב בתורה. כל חייו הוא עושה חשבון הנפש.

מה שנוגע לשם כל אדם בפרט, מסבירים אברהם ושרה, כי עוון וחטא גדול כאשר יהודי משנה את שמו העברי בזה מת אצלו הקשר אל היהדות. כמו שאתם מספרים, לא יכולתם לסבול יהודי מבית המדרש, זה גורם גם, כי לא תתנו לעני להכנס על מפתן ביתכם, באשר הוא נוטל ידיו לפני לכתו לאכל. ובמקום ברכות, כמו נטילת ידיים וברכת המזון החלפתם בפטיפון ורדיו.

ובכדי שתבינו, מה גרם שתרדו למדרגתכם עתה, נספר לכם את הכתוב, בתורה שה' אמר לנו: כאשר אנו חיים בתקופת עובדי אלילים, כמו אתם האינטליגנטים עכשיו, הם רק חשבו על ההווה, כמו הבהמה שאוכלת ושותה בלי הרף ואינה חושבת, כי ביום המחרת, תשחט. ככה חיו אז האנשים, הם רק זללו ואכלו והתענגו על תאוות ולא חשבו, כי יצטרכו אחר כך למסור דין וחשבון לפני ה' אדון עולם. הם לא רצו לצור חיים נצחים לא עמלו להשאיר אחריהם חיים ולא מות. אחד חטף מהשני את לחמו. לא יכלו לסבול כשהשני גם כן חי. כי אחרי דור ההפלגה כל אחד נעשה אליל לעצמו, זאת אומרת, העריץ את ממונו ואת כחו. ילדיהם נולדו מתים בלי הבנה -בעד חיי אדם, חיי רוח. יודעים הנכם מה היה סופם. סופם היה סדם ועמורה, מבול לא הביא עליהם ה' כי נשבע לבלתי הביא יותר מבול על התבל. אבל הוא הביא עליהם מבול אישי, כי אנשים כאלה לא יוכלו להתקיים על האדמה. העולם דורש בבני אדם בהבנה ודעה שחיים חיי נשמה, שיש באפשרותם לצור חיים נצחים ולא חיי אבדון. ואתם חביבי מתקרבים חס וחלילה למדרגת סדם ועמורה. כמו שנאמר (בראשית יט): ויאמר ה': "זעקת סדם ועמדה כי­ רבה וחטאתם כי כבדה מאד ארדה נא ואראה הכצעקתם הבאה אלי עשו כלה ואם לא אדעה".

(דברי מנחם, הרב מנחם מנדיל ארליך הי"ד)