אם אין תורה אין חיים, כי בלי תורה הוא כמת ממש / הרב שרגא זאב מגיד הי”ד
רחיצת רגליהם של עבדי אבות
“ויבא האיש הביתה ויפתח הגמלים וגו’ ומים לרחוץ רגליו ורגלי האנשים אשר אתו” (בראשית כד,לב).
ובילקוט (קט) אמרו על זה: אמר רבי אחא, יפה רחיצת עבדי אבות מתורתן של ראשונים, שאלו רחיצת רגליהם צריך לכתוב, והשרץ מגופי תורה וכו’.
ולמה באמת היה צורך ליכתב בתורה הקדושה כל פרטי התהליך של כניסת אליעזר עבד אברהם לביתו של בתואל? מאי נפקא לן מיניה – אם העבד רחץ רגליו או לא? אבל לפי מה שהאריך אדמו”ר זצ”ל [ר’ יוזל, הסבא מנוהברדוק] לבאר את העניין, יובנו גם הדברים הללו.
לאליעזר עבד אברהם – הייתה בת, והיה יושב ושוקל בדעתו – שגם בתו ראויה ליצחק בן אדוניו. על הפסוק “אולי לא תאבה האשה” אמרו חז”ל” “אלי” כתיב, ורש”י כתב (שם כד,לט) שהיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו, ולפי זה, רצוי היה לאליעזר לפי חישובו ולפי טבעו של אדם, שבתואל יסרב למסור את בתו ליצחק. אבל אליעזר ברוב צדקתו ותמימותו, והיותו עבד משכיל (ילקוט קז, עיי”ש) לא הלך סחור סחור, אלא נקט בדרך קיצונית כנגד חישוביו וטבעו של אדם, והזדרז בדבר והרבה בתפלה שד’ יעשה חסד עם אדוניו אברהם, ומיהר לומר “לא אוכל עד אם דברתי דברי”, ועשה כל אשר בידו כדי לקבל הסכמתו של בתואל. הוא קיים את שליחותו באמונה תמימה.
מטבע האדם, שמסתכלים קודם על חיצוניותו של האדם, על בגדיו – אם הם נקיים, מה מראהו וכו’, ויש שקונים שביתה בליבם של אחרים על ידי מראה בלבד, או על ידי מלבושם המהודר, ולהיפך – יש אנשים הנמנעים מלהראות פנים לזולתם, משום שחיצוניותו לא חן בעיניו.
ולכן נקט אליעזר עבד אברהם – גם בשיטה זו כלפי בתואל, התנהגותו הייתה נימוסית ביותר, וראויה לאיש מכובד הרוכש אמון בכל מקום. משום כל לא חסכה התורה הקדושה לפרט את הליכותיו של אליעזר – רחיצת עבדי אבות, כי לימוד גדול יש לנו מזה, עד כמה שדקדוק אליעזר לשבור את מידותיו ולהישאר נאמן למשלחו, אף כי בתוך לבו רצה אחרת…
“התורה נתנה לצרף את הבריות, וכל עבודת ה’ תלויה בתיקון המדות” (הגר”א ז”ל).
(הנאמן: בטאון חניכי הישיבות, גליון י”ב (פ”ד), תל אביב, שנה עשירית, אב-אלול תשי”ח, עמ’ 20)
“והאלקים עשה את האדם ישר”
“ויבא הביתה לעשות מלאכתו”, חד אמר מלאכתו ממש, וחד אמר מלאכת העבירה. “מידי אביר יעקב”, נזדמנה לו דיוקנו של יעקב ואמרה לו עתידין אחיך להחקק על חושן ואפוד ואתה תישאר רועה זונות. ולהבין הדבר אם הסכים לעבירה איך הצילו הדיוקנא, ואם כח לה להציל, אם כן הלא אין כאן ניסיון, ובמה כוחו גדול שעבר הנסיון? ומצינו עוד בגמ’ שבת בשעה שהקדימו ישראל “נעשה” קודם ל”נשמע” אמר הקב”ה מי גילה לבני רז זה, רז שמלאכי השרת משתמשין בו. ובאמת איזה רז זה, ואם רז מי גילה?
אמנם בעצמיותו של אדם אמר הכתוב “האלוקים עשה את האדם ישר”, היינו שאם יעשה האדם חשבון הנפש אז יראה כי מעלות השלימות תמיד קרובים אליו להשיגם. והסתכל קוב”ה באורייתא וברא עלמא, היינו כי כל המידות המה בהאדם רק מפני שצפה הקב”ה בתורה, והתורה דרכיה דרכי נועם, אם כן נברא אדם כזה עם מידות טובות. ולכן המידות הרעות מוציאין את האדם מן העולם, כי מה שאין על פי תורה אין בהעולם, ולכן אם יעשה האדם חשבון יראה שהאדם צריך לחיות על פי תורה, מפני כי בלא תורה לבד מה שאין מוצא מטרתו בעולמו, עוד נוסף כי הטבע עושה נקמה בהאדם ואין לו מנוחה בחייו, וכל המידות מוציאין ממנו המנוחה. מה שאין כן התורה הקדושה נותנת נעימות גדולה בחיים, וכמו שהימ האדמו”ר זצ”ל אומר תמיד כי עצם ה”לשמה” הוא רוח חיים של האדם, כי אין לך רוח חיים זולת זה בחיי התורה, ורק תלוי אם יעבוד ברגשי נפשו, כי הנשמה של האדם מלמדת לו כל התורה, היינו אם האדם יתרגש תמיד בלימוד המוסר אז ההרגש יראה לו איך “האלוקים עשה את האדם ישר”, ורק החיסרון מה ש”המה בקשו חשבונות רבים” אשר המה מדלדלים מוחו ומרחקים אותו מן הדרך הגבוה. וזהו ראה דיוקנו של יעקב, שתבעה אותו אם חס ושלום תבטל מה מההרגש וליסוד המוסר אלא תסמוך על החשבונות הרבים הרי תרד מטה ותשאר בדיוטא התחתונה. וזאת הדיוקנא הראה אותו שיש עולם גבוה וכי אחיו חקוקים על חושן ואפוד, וזה כל האדם שיראה בנפשו ויתבונן תמיד וכי יש דיוקנא גבוה אשר נברא בישרות גדולה, ורק אם ישן האדם כמו שכתב החובות הלבבות אתה ישן לו והוא ער לך, אז בל יראה שיש מי שתובע ממנו תמיד מדריגות השלימות,
וכמו שאמרו ז”ל באברהם אבינו עליו השלום שהיה בלי רב ומהיכן למד, רק “מים עמוקים עצה בלב איש”, שהמים העמוקים הנמצאים בלב כל איש אשר יוכל לדלות הרבה היינו מהדיוקנא של יעקב, אם ירגיש תמיד אז יוכל לעמוד על מצב השלימות, רק צריך לדלות מי תבונה מהמים העמוקים, אז יגיע ללב נבון עד אין חקר, עמוק עמוק בלי שיעור, ואז יראה גם הנעימות בחיים. ומי שלא חפץ לחתור בליבו אז הולך בלי הרגש. ואם הרגש חסר, אז הוא כמת ממש. וזהו כל הרוממות מאברהם אבינו עליו השלום שחתר הלב הנבון, הישר של האדם מה שהאלוקים עשה. ואם יחתור האדם ימצא אוצר גדול, ואם לאו הרי ידמה לפלוני אשר אוצר לו בקרקע ואם לא יוציאנו הרי לא יוכל להנות ממנו כלום, ויישאר עני כל חייו.
וזהו אמרם “ויבא הביתה לעשות מלאכתו”, ובעת הניסיון היותר גדול התבונן לראות את הדיוקנא של אביו, ומצא וראה כי עתידין אחיו להחקק על חושן ואפוד, אם כן הלא גם הוא יכול להיות כמוהם. וזהו ה”נעשה” של האדם, כי אין צריך האדם לומר “נשמע” כמו מלאך שאין צריך לומר “נשמע” כי יודע על מה הוא נברא, כמו כן האדם טמון בקרבו כל ה”נשמע” אם יהיה מוכן לה”נעשה”. ואם יהיה מוכן, אזי ה”נשמע” מובן מאליו, כי אם אין תורה אין חיים, כי בלי תורה הוא כמת ממש. אם כן צריך לומר “נעשה” ועל הפרטית של התורה היה ה”נשמע” אחר כך. וזהו רז שטמון בלב כל אחד, שהרז הזה שה”נעשה” קודם הוא הישר שהאלוקים עשה את האדם, וזהו חיים המלאכיים. ואם יתבונן האדם בזה יראה העולם הרוחני ממש בחייו, כעניין שאמרו “עולמך תראה בחייך”, היינו שהעולם הרוחני יראה בחייו. וזה ייתן לו עוז ורוח חיים וממש רואה את הדרכיה דרכי נועם, וכמו שאמר הגר”א ז”ל עיקר חיות האדם תלוי בשבירת המידות, ואם לאו למה לו חיים. וזה כל האושר האמתי מה שיש להרגיש תמיד בלימוד המוסר.
(חיי המוסר: מאמרים ופתגמים מרבותינו חכמי המוסר, א, עמו’ קעז, מהדורת ירושלים תשכ”ג)
הרב שרגא זאב מגיד הי”ד, למדן מופלג ומלא יראת שמים, נולד בעיר ווארז’אן שבליטא, וכונה בישיבה “דער ואז’אנער”. הוא למד בסלוצק ואחר כך בישיבת “בית יוסף” שבהמל. ראש הישיבה, הסבא מנובהרדוק, הכיר בכישרונותיו, למדו את דרכי כבישת המידות ותיקונם, ושלח אותו עוד בצעירות לערים שונות, ובהם מוהילוב ורצ’יצה, למסור שיעורים בגמרא וחידושי תורה. הרב שרגא זאב חיזק את הצעירים ומשך את ליבם שיתמסרו לתורה וליראת שמים במסירות נפש. הוא נתן שיחות מוסר בהתרגשות עצומה, בשפה יפה ובביטויים חריפים ויפים כאחת. הוא נשא לאשה את אחותו של הרב אהרן בילסטוצקי. בשנת תרפ”ב נמנה על חבורות הבורחים שעברו דרך מינסק לקוידינוב על מנת לברוח מגבול רוסיה לפולין. על אף מצב החירום בעיר והחשש שיתגלו בידי שוטרים, העביר הרב שיעור במוסר וחשבון נפש במגרש גדול, כאילו היו בישיבה. הם הצליחו לעבור את הגבול בלי עיכובים ומכשולים בדרך, והגיעו לפנות בוקר לעיר ברנוביץ. הרב נכנס ישר לבית המדרש ועלה לתורה לברך “הגומל”. באותו יום נודע לו שאשתו, שעברה את הגבול מספר שבועות לפניו, נתפסה ועמדה להיות מוסגרת לרוסיה, ומייד התאמץ והביא לשחרורה. הוא ייסד ישיבה בקובל, ואחר כך ייסד את ישיבתו בעיר לודמיר, ובמסירות רבה העמיד תלמידים רבים. הוא נהג ליסוע בין העיירות ולאסוף תלמידים, רובם מבתי חסידים בוואהלין, וללמדם תורה ומוסר בבתי הכנסת של לודמיר. בכל פעם עברה הישיבה לבית כנסת אחר, ואכלו “ימים” אצל בעלי בתים בעיר. הוא נהג להתבודד בבית המדרש ולעסוק בתורה ומוסר, לילות כימים. במהלך נסיעותיו נהג גם להתחבא בבתי מדרש בלילות ולעסוק בתורה.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, ברח לווילנה. ככל הנראה נאסר על ידי השלטונות הרוסים ונאסר, ומאז אבדו עקבותיו. משפחתו הענפה נספתה בשואה. הי”ד.
מספר הצפיות במאמר: 44
