איש ישר ונאמן לה' ולתורתו שנפטר בצעירותו, מקבל שכר גם על המצות והמעשים הטובים שהיה מוכשר וראוי לקיים אילו היה מאריך ימים / הספד הרב נפתלי צבי שלזינגר הי"ד על אשתו – חלק ב

ושמעתי מאבי מורי ורבי הגאון (נרו יאיר) זצ"ל מפרשבורג לפרש גם סיפא דקרא "איש לפי פקודיו יתן נחלתו", הן אמת על פי שורת הדין כפי אשר הכין עצמו בעולם הזה יקבל שכרו בעולם הבא. אמנם אם איש ישר ונאמן לה' ולתורתו שכל ימי חייו עסק בתורה ומצות ובמעשים טובים, ונקטפה לו השעה בימי עלומיו בדמי ימיו בחצי שנותיו, אשר לפי מספר שני חייו המעטים לא היה ביכולתו ואפשרותו ללמוד תורה הרבה ולקיים מצות רבים כאיש אשר עזב עולמו זקן ושבע ימים שאסף ורכש לעצמו סכום רב, היתכן שיקופח לו על ידי זה שכרו השלם חס ושלום, הלא הנשמה שלו בא יבוא בטענה לפי שופט הצדק הקב"ה באומר: ריבונו של עולם, כל ימי היותי בעולם התוהו עסקתי בתורה ובמצות בכל יכולתי, ולפי מספר שנות חיי השלמתי עצמי. ואולי הייתי חי עוד, הייתי מאסף עליהם כהנה וכהנה. ולמה ינוכה משכר מה שהייתי יכול לקיים עוד מצות ומעשים טובים אם לא הייתי נקטף קודם זמני. לא בי וברצוני החיסרון והאשם אין תלוי בי. הטענה נכונה זאת באמת רצויה ומקובלת לפני אב הרחמים, ויקבל שכרו השלם אף על מה שלא קיים, לפי החשבון והערך והמצות של שנותיו אשר חי, עד מספר שני חיי בני אדם, דהיינו שבעים שנה. וזה שאמר הכתוב "איש לפי פקודיו", מלשון חסרון כמו שכתוב (שמואל א, כ) "ויפקד מקום דוד", מה שנפקד וחסר משנות חיים אף על פי כן "יתן נחלתו".

ולפי זה יש קצת נחמה במות איש ירא אלקים אשר כל התנהגותו על פי התורה והיראה היתה בעודו צעיר לימים, כי לא יקופח על ידי זה משכרו השלם ברוב, ובוטח בנחלתו כאילו חי חיי ארוכים. קצת נחמה הוא לנו בגודל צערינו ושברינו, כי במותו יסורו כל המסכים והמבדילים שעומדים מנגד האדם עד שיעלה בידו לקיים מצות ה', ולא צריך עוד לדאוג ולפחוד מפני המשטינים והמונעים לאזור כגבור חלציו להיות חלוץ תמיד למלחמה נגד היצר הרע. וכל חייו היה אך רתת וחלחלה אלו חס ושלום לא עלתה בידו להצליח לכבוש האויב הפנימי, ועתה ישכב בטח ושאנן מבלי מפריע. ואף על פי כן לא יקופח כלל משכרו ונחשב לו כאילו עשה בפועל ממש. מת כזה ראוי לשבח, כי מקבל שכר גם על מצות שלא עשה.

וזה שאמר הכתוב "ושבח אני את המתים שכבר מתו מן החיים אשר המה חיים עודנה". הרצון "שמתו מן החיים אשר המה חיים", שמתו באופן מספר חיי שנותיהן מן החיים, המה חיים לשאר בני אדם, ורוב העולם חיים עודנה, והם באותן מספר השנים כבר מתו. משבח אני אותן המתים, יען בלי עמל ויגיעה כלל מקבלים שכר על מצות ומעשים טובים שהיו מוכשרים וראויים לקיים אם היו חיים כשאר בני אדם במספר שנותיהם שמתו. והנה אמנו שרה עליה השלום גם כן מתה קודם זמנה, כי לא הגיע עוד זמנה למות ורק על ידי בשורת העקידה פרחה נשמתה פתאום. ואם כן תקבל שכרה אף על אותן השנים שהייתה עוד ראויה לחיות, כאילו חייתה ועשתה המצות.

וזהו שאמר הכתוב "שני חיי שרה ותמת שרה", כי היתה "שני חיי שרה" אף "ותמת שרה", אף לאחר מיתה נחשב שני חיי כאילו חייתה ממש. ושפיר מביא על זה המדרש הדא הוא דכתיב "יודע ה' ימי תמימים ונחלתם לעולם תהיה", הרצון שיודע ה' ימי תמימים כמה היה להם מן הראוי עוד לחיות, ומיתתם הקודמות לא יגרעו להם משכרם, ואדרבה "ונחלתם לעולם תהיה".

ויש להוסיף תבלין לדבר, דידוע שהצדיקים הולכים מעלה מעלה ממדרגה למדרגה בתורה ובמצות ובעבודת ה' יתברך, ובכל יום ויום נתווספת אצלם אהבת ויראת ה'. וטעם ועניין זה הדבר פשוט וקל להבין, יען שמצוה גוררת מצוה, ובכל יום יום נתרבה ונתגדל מצות שלהם, ובכן מידי יום ביומו בקימם בזריזות לעבודת ה' יתברך, יש בידם מצות חדשות שעשו ופעלו אצלם, מה שלא היה עוד בידם אתמול בבוקר. ובכן בכל יום ויום נתגדל עשרם במצות ותוקף עוז וכח המצות שרכשו כבר מסייעין להם לחדש עוד ועוד מצות. וכל מה שיתרבה מצות ומעשים טובים שלהם, כן נתרבה השגתם בתעצומת אהבה להקב"ה, שאין להן גבול למעלה אף אם אלף שנים יחיו. ובכן צדיק שעבד ה' יתברך מיום עומדו על דעתו, אף על פי כן כמו שבכל יום מוסיפים והולכין, כן אם נחשוב הימים שעברו אם קודם, אז לאחור נמצא שהיו נתמעטים והולכים ובכל יום היתה פתוחה וגרוע אהבתם בעבדות ה' יתברך, יען שאז עוד לא הייתה הבנתם וידיעתם גדולה כל כך. ואף אם לא פעלו שום עולה חס ושלום וכל היום כולו מלאו לה' ולתורתו, עם כל זה אותן קיום המצות שלהן לא הייתה כמו של עתה, אף על פי כן חשוב ומרוצה לפני ה' יתברך כאילו עשאו בכל אותן הכוונות.

וידיעים כאשר עשו ביום מיתתן כשהגיעו למעלה היותר גבוה, יען כפי אשר גדלה הבנתן גדלה האהבה שלהן, וכן לא בהן וברצונם החיסרון מה שעד עתה לא הגיע למדרגה הגבוה, כי אם הבנתם ושכלם לא היתה עוד גדולה כל כך ורחבה, ואם אנו רואים שבעלי תשובה נהפוך להם זדונות כזכויות אם שבו מאהבה, אף שבחטאם פגמו לגוף ובנשמה, ומדה טובה מרובה ממידת פורעניות, כל שכן וקל וחומר לצדיק שכל ימיו עסק בתורה ובמצות, רק הימים שעברו לא הייתה בתכלית ובכוונות הגדולה וגבוה, ומתחרט בכל יום ויום על שאתמול לא הייתה כוח שכלו חזק כל כך כשל היום, ואם היה בכוחו וודאי היה עושה כן, דהלא בכל יום מתגבר מעלה מעלה, ואיגלאי מילתא למפרע שגם אותן מצות ומעשים טובים שנעשו בכוח חלוש, אולי [אם] היה אז כוח השגתם כמו של עתה, היו נעשים בתוקף עוז ותעצומות. והנה אמנו שרה עליה השלום בוודאי היתה מוספת בכל יום ויום בצדקתה, וממילא היה נחשב לה למספר שני חיי כמו כשל מיתתה בחדא מחתא.

וזהו כתוב "שני חיי שרה ותמת שרה", כל שני חייה, אף בנערותה ובשחרותה, היו כמו "ותמת שרה", כמו מצות של יום מיתתה. ועל זה שפיר כתב רש"י ז"ל, כולן שוין לטובה. כל השנים נחשבים לה כמדריגתה היותר גבוה ומבלי הבדלות מדריגה נמוכה למדריגה גבוה. ושפיר מביא על זה  המדרש הדא הוא דכתיב "יודע ה' ימי תמימים", הרצון שימי תמימים הם תמיד "יודע ה' ", לידע ולאהוב את ה' יתברך, אז "ונחלתם לעולם תהיה".

ויש לומר עוד כוונת הפסוק "ויהיו חיי שרה" וגו' "שני חיי שרה", וכתב רש"י ז"ל כולן שוין לטובה, דלכאורה יש להבין דגבי יעקב כתיב "שבע שנים וארבעים ומאת שנה", המספר עד עשרה ברישא ואחר כך המספר הגדול, ולמה גבי שרה כתיב ברישא "מאה שנה ועשרים שנה" ואחר כך לבסוף המספר עד עשרה, דהיינו "שבע שנים".

ויובן לעניות דעתי על פי מאמר חכמינו ז"ל במסכת קידושין דף ל"ח, "בן מאה ועשרים שנה אנכי היום" (דברים לא) שאין תלמוד לומר "היום", מה תלמוד לומר "היום", מלמד שהקב"ה יושב וממלא שנותיהם של צדיקים מיום אל יום ומחודש לחודש, שנאמר (משפטים כ"ג) "את מספר ימיך אמלא". ויש להבין הלשון "ממלא", דממלא שייך אם יש דבר וחסר ממנו עד שאינו מלא, ובא אחד והשלים החסרון עד שעל ידי זה נעשה מלא, בזה שייך מילת "ממלא", יען הוא ממלא החסרון. אמנם אם אחד נותן דבר מלא שאין בו שום חסרון, לא שייך לומר שהוא ממלא אותו דבר. ובכן אם נגזר על האדם מאתו יתברך שמו כמה יהיו שני חייו, ובעל כורחו הוא חי אותו שנים כאשר גזרה חכמתו יתברך שמו, ואם כן לא היה בכאן באותן שנים שום חסרון עד שיאמר עליהם שהקב"ה ממלא, הווא ליה למימר "שהקב"ה קובע שנותיהם של צדיקים" וגו'. וגם על הפסוק "את מספר ימיך אמלא", גם כן קשה הלשון "אמלא".

ולעניות דעתי יובן על פי הניחותינו הנ"ל ועוד בתוספת נופך דכל עיקר חיותן של צדיקים להשלים עצמם לטהר ולזכך נשמותיהם, ומוסיפין והולכים מדי יום ביומו בעבדות השם תמיד למעלה במדרגה, וכל מה שמוסיפין באהבת הבורא מרגישים יותר העדר האהבה של יום אחמול, שלא היה בתכלית השלימות על כל פנים ההשתוקקות הייתה אצלם, ומפני זה לא יקופח שכרו השלם גם לשעבר, מכמו העת אשר הגיעו למדרגה היותר גדולה ומעולה. ואף על שני חיי קטנם, בעת שהיה עוללים ויונקים משעה שנולדו, אף על אלו הימים מקבלים שכרם השלם, יען הימים אלו הוליכו אותם לאותו העת ומדרגה שהשלימו עצמם, כי בלעדי אלו הימים והשנים בלתי אפשר בשום אופן כלל לעלות מעלה, והימים האלה הסיבה והגרם יסוד ושורש כל אשיותו ומהותו. ואף שלכאורה הדבר הזה הוא קצת נגד הסברא שיקבל האדם שכר על ימים ושנים שלא עסק כלל בתורה ומצות, או שיקבל שכר על הימים שעבד ה' יתברך בקצה המדרגה העליונה, עם כל זה הדבר אמת עד לעצמו אם נעיין הדק היטב במשפט הדבר.

ואתי שפיר הלשון "ממלא שנותיהם של צדיקים", אין הלשון שהקב"ה ממלא שני חייהם כמו שנים וימים שיחיו, כי אם הרצון אף שנחסר משנותיהם של צדיקים אותן הימים ושנים אשר לא עסקו בתורה ומצות כלל, כי הם לכאורה לא ימים ולא שנים, עם כל זה הקב"ה ממלא אותן השנים בתורה ומצות כאילו עסקו בהם ממש, יען אשר לא למדו לא מפני עצלתיים והתרשלותם הייתה, כי אם מחמת חסרון בינה ודעה.

וכן גבי אמנו הצדקת שרה עליה השלום הלא בעת שהייתה שבע שנים עודנה קטנה הייתה, ומובן מאליו שלא הכירה ולא הבינה עוד הטובה האמיתית, דבעת שהייתה בת עשרים הבינה יותר ויותר, אמנם עוד לא במדרגת כאשר שני חייה היו מאה שנים, כי בכל יום ויום כמובן נתווספה אצלה הידיעה. ואם כן לכאורה לא היו כולן שווין כלל, כי לעומת מה שהשיגה בת מאה שנים, נגד אותה השגה לא נחשב להשגה כלל השגתה בת עשרים, מכל שכן השגתה בת שבע שנים. אמנם לפי הנחותינו, מה שלא יכלה להשיג בימי נעורים השגה שלימה, לא מפני חטאה חס ושלום או שלא היה רצונה, רק מפני כי כן הוטבע מן הבורא כל עולמים שהאדם לפי ערך שנותיו גדלה השגתו ובינתו, ואם היה לה בשבע שנים אותה השגה של מאה שנים, הייתה בלי ספק עובדת את ה' באותה השגה גדולה, ואיגלאי מילתא למפרע שאף על שבע שני חייה תקבל שכרה כמו בת מאה שנים. ואם כן כי עיקר חיותה היה בת מאה שנים במדרגה היותר גדולה, ועל ידי אותה הכוח של חיי שרה מאה שנים, היתה וחיתה עשרים שנים, אף שאז לא הייתה עוד במדרגה גדולה. ושפיר כתב רש"י ז"ל "שני חיי שרה", כולן שוין לטובה. אף שבעיקר החיות לא היה שוין, עם כל זה שוין לטובה, יען כל ימי חייה היו טובות, אף שלא במדרגה אחת, עם כל זה שוין לקבל שכר.

(הרב נפתלי צבי שלזינגר, נר צבי, א, הספד בסוף הספר)