מעלת שנים יושבים ויש ביניהם דברי תורה / הרב יהודה אריה פרייברג הי”ד

רבי חנניא בן תרדיון אומר שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה וכו’. יש לפרש דהנה ידוע דדברי תורה הם מביאים אחדות כמו דאמרינן גבי קבלת התורה ‘ויחן שם ישראל’ כאיש אחד בלב אחד. וכן אמרו ז”ל ‘ואת והב בסופה’, אהבה בסופה, קא מרמז התנא שאם יושבים שנים באחדות אחד זה הוא כך כי הוא חידוש מאין זאת שיש להם ישיבה אחת בחדוה ואחדות קאמר אם מצד דברי תורה שלומדים אם כן שכינה שרויה ביניהם, ומזה נעשה האחדות, כי התורה וה’ יתברך וישראל חד. אבל בלא דברי תורה שיש ביניהם ישיבה באחדות תדע בבירור כי זה בא מצד שהם בליצנות יחד, אם כן באחדות הם גם כן שמתלוצצים מאחרים על כן מחברים את עצמם. אבל אם מתחברים מדברי תורה אז שכינה שרויה ביניהם ומגין עליהם שלא ידברו בדברי ליצנות. וקאמר עוד שדברי תורה מגן על אדם, כי אם אפילו יש אחד שלומד בתורה, הקב”ה קובע לו שכר. רמז דבר קביעות כדקיימא לן מצוה מגינה רק בעידן דעסיק בה, אבל תורה מגין תמיד אף בעידנא דלא עסיק בה קאמר שה’ יתברך קובע לו שכר על תמיד, אף בעת שלא עסיק בה גם כן. וזה ‘ישב בדד’ אז ‘נטל עליו’, ‘נטל’ לשון ‘סכך’, כמו שכתבו המפורשים זה הוא סכך שמגין אז בזמן שלא עסיק בה. והנה הכוונה לעיל מה שאמר שהישיבה ואחדות ביניהם קאמר על דברי תורה, הכוונה לאו דווקא על לימוד התורה רק על דברי תורה, היינו שאם בעסק הנוגע לתורה או למצווה גם כן נכון ויכול להיות מזה אחדות על קדושה כמובן. גם אתי שפיר מה דקאמר ‘ספר זכרון’ זה רמז לתורה, שנקרא ‘ספר’, שאם הם באחדות מצד התורה, הם נרשמים בתורה גופא, כי כל נשמות ישראל הם אותיות לתורה. וזה ‘ליראי ה’ ולחושבי שמו’, כי כל התורה הם שמותיו יתברך. וזה ‘נדברו יראי ה”, היינו מצד שהם יראי ה’ ואינם מדברים מדברי עבירה וליצנות, אז שומע ה’, ומזה ‘ויקשב ה” להם, ויש להם התקשרות בספר תורה כנ”ל.

גם יש לפרש שנים שיושבים וכו’, זה סתם שיש להם ישיבה בעולם, היינו קאי על איש ואשה. רק נקדים איזו הקדמות. חדא, מה דאמרו בש”ס, נשים במאי זכיין, במה דנטרי לגובריהו עד דאתו מבי כנישתא. עיין במפרשים. והוא פלא, וכי אין לנשים הרבה מצוות. אך יש לפרש, רק נקדים במה דאיתא ברות ‘ותהי משכרתך שלמה’, אמרו ז”ל במדרש, שלמה יצא ממך. והוא פלא אמאי דווקא שלמה. גם איתא במדרש, ואמר ר’ חסא ‘אשר באת’. והקשו כל המפרשים, מה חידש ר’ חסא הא מבואר בקרא. גם איתא במדרש ‘ורחצת’ מטינוף עבודה זרה, ‘וסכת’ במצות וצדקות, ‘ושמת שמלותך’ זה בגדי שבת. והוא גם כן פלא. אך הנה איתא במסכת סנהדרין דמשום הכי נתן בועז לרות שש שעורים, לרמז לה ששה צדיקים יצא ממנה, זה דוד המלך דניאל חנניא מישאל ועזריה משיח, שכולם מתברכים בשש ברכות. עיין שם. והנה יש לומר כך שכל אדם שרוצה לזכות להיות יוצא ממנו בן טוב, צריך לעשות זכות מעניין כח הקדוש שיוצא ממנו שיהיה לו כח להוציא הנשמה הטובה. והנה איתא, איזהו חכם הרואה את הנולד. והנה ידוע מרמב”ם ז”ל דמחלון וכליון, תיכף שלקחו את ערפה ורות היו מגיירים, אך לא היה בלב שלם. עיין שם. והנה יש לומר, דנעמי אמרה להם ‘שבנה בנותי’ כי לפי דעתה שאתם כבר גרים למה לכם לילך עמדי, וערפה שמעה לה. אך ידוע דכתיב ‘ויתערבו בגוים וילמדו מעשיהם’, מכל שכן גרים שאינם ישראל גמורים, בוודאי בתערובות ילמדו ממעשיהם ויהיה בחזרה לעבודה זרה, וכן היה אצל ערפה. אבל רות הייתה חכמה, וראתה את הנולד, ודבקה דווקא בחמותה, לילך לארץ ישראל ושם בארץ הקדושה תעלה מעלה מעלה. וזה הייתה כוונת רות, ולפיכך זכתה ששלמה יצא ממנה, והיינו שעשתה חכמה כזו להיות רואה את הנולד ועזבה בית של אביה, שהייתה בת מלך, וזה מצד חכמה שראתה הנולד שתוכל שם להתקלקל, על כן זכתה לאדם, שהוא חכם גדול מכל אדם, וזה שלמה יצא ממך. וזה רמי ר’ חסא, מפני מאי זכתה לשלמה, מצד אשר באת לארץ, מזה זכתה. ודו”ק.

ובעניין זה יש לפרש מדרש הנ”ל. ונקדים מה דידוע דחנניא מישאל ועזריה הם מסרו נפשם לכבשן אש מחשש עבודה זרה, אף בלא היו מצווים, כמבואר בתוספות פסחים שלא היה עבודה זרה ממש ומכל מקום מסרו נפשם. גם דניאל מסר נפשו עבור שהיה יהודי וקיים מצות ה’, כמבואר בקרא דמשום הכי זרקו אותו לגוב אריות. וגבי דוד כתיב ‘עושה צדקה ומשפט’, שהיה עושה צדקה ביותר נגד שאר מלכים וזה היה רבותא גדולה. ובזה נבוא אל הביאור כי רות הלכה לבועז שיגאלה ויקח אותה, ונעמי ברוח קדשה הזהירה שאם רוצית לצאת ממנה צדיקים הנ”ל. וכן רמזה לה ראשית ‘ורחצת’ מטינוף עבודה זרה, שתעשה הכנה לקדושה שלא יהיה בה שום שמץ מטינוף עבודה זרה, כדי שתהיה לה הכנה, שתזכה לחנניא מישאל ועזריה, שהם גדרו מעבודה זרה ביותר. גם צדקות, שתזכה לדוד שהיה עושה צדקה. גם ‘מצות’ זה דניאל, שהיה בעל מצוות כנ”ל. גם שתלבש בגדי שבת, זה רמז למשיח, כי עיין במדרש בשלח, כי אם שמרו ישראל שבת אחד מיד היו נגאלין ותיכף משיח היה בא. עיין שם. אם כן, כל כח משיח משבת, על כן, בזה שתזהר משבת, מזה תעשה הכנה על נשמת משיח, שתהיה ממנה, וכן עשתה. אם כן, שפיר בועז נתן זה ‘שש שעורים’ שרמז שיהיו לה ששה הצדיקים הנ”ל שתהיה זוכרה במעשה שיהיו כן. ובזה אתי שפיר שאמרו ז”ל שבועז הטיב בלבו ‘בדברי תורה’, היינו אף שלא ידע מקודם, אך זה היה ממילא מן השמים הכוונה לזווג הזה, ודו”ק.

והנה לבאר במה שאמרו ז”ל נשים במה זכיין שיהיה לה בנים טובים ותלמידי חכמים, כי בשלמא איש יש לו עצה יהיה רחים רבנן, עיין במהרש”א ז”ל שכתב כי רחים לא יוכל להיות רק אם הוא עצמו צורבא מרבנן, אבל אשה שפטורה מתלמוד תורה לגמרי, אם כן, במה זכיה שיהיו לה בנים תלמידי חכמים. ואמר משום דנטרי לגובריהו וכן מוליכים בניהם לתלמוד תורה, שלהם חלק בתורה, אם כן זכתה להיות רחים רבנן גם כן, ויש לה עצה גם כן שיהיו לה בנים תלמידי חכמים. ובזה יש לרמז כאן שנים שיושבין סתם, שיש להם ישיבה אחת בעולם כמנהג כל בני אדם, ואין ביניהם דברי תורה, היינו שאין יוצא מהם תלמיד חכם, זה מסתם הם מתלוצצים מדברי תורה ואינם רחים מרבנן ולא עשו הכוונה הנ”ל. אבל אם יש ביניהם דברי תורה היינו שזריזים להיות בהם דברי תורה בנים תלמידי חכמים בני תורה, זה מצד שכינה שרויה ביניהם, כמו שאמרו ז”ל, שיש שכינה ביניהם. היינו כי גבי איש יש יו”ד וגבי אשה יש ה’ משם הקודש. וזה רמז ‘אז נדברו יראי ה’ איש אל רעהו’, היינו דיבור מלשון זווג, לשון ‘ראוה מדברת’. והיינו שהם יראי ד’ ומבקשים תורה, אז ‘ויקשב’ ‘וישמע’ ה’ יתברך להם ויכתב ספר זכרון, כי זוכים לתלמידי חכמים שעוסקים בספר תורה. ומפרש ‘מנין אפילו אחד’, היינו, אם הוא מכבד התורה ורחים ומוקיר לבד וכוונתו לשם שמים להיות לו בנים תלמידי חכמים. וזה אפילו אחד יושב ועוסק, היינו בישיבה של עולם בתורה, ה’ יתברך נותן לו שכר וקובע לו שכר, היינו שנותן לו קביעות של תלמידי חכמים לדורות שאחריו, הגם שטוב יותר שנים שיושבים ויש להם ביתר שאת ויתר עז, אבל על כל פנים באחד גם כן טוב. וזה רמז ‘ישב בדד וידום’, היינו שאם הוא עוסק בישובו של עולם בדד, שהוא בעצמו כוונתו לשם שמים וידום שלא ידבר דברים חס ושלום, כי ‘מגיד לאדם מה שיחו’, זה שיחה קלה כידוע מאמר חז”ל. ובזה ‘כי נטל עליו’, גם כן יש לו שכר…

גם יש לפרש, שנים שיושבים ואין ביניהם וכו’, היינו שכל אחד מתגאה על חברו ואין מבין שיש לחברו כח בתורה יותר ממנו, זה ‘מושב לצים’, היינו זה סימן שרוצה להתלוצץ מחברו. אבל באם אחד יושב עם חברו ויש ביניהם דברי תורה, היינו שכל אחד חושב שחברו גדול ממנו, זה ‘טוב’, וקאמר דווקא דברי תורה זה רמז, כי יש בני אדם שהם לומדים יותר מחברו אך חברו יש לו מעלות יותר ממנו, היינו שהוא בעל המצוות יותר ושאר מדות טובות וכדומה. אם כן כל אחד יכול למצוא שיש לחברו דברים מתורה יותר ממנו. כי אם הוא בעל ומצוות גדול, אפשר שחברו גדול בתורה יותר. ואם חברו אינו בעל תורה, אפשר שהוא בעל מצוות יותר או שאר מדות טובות שהם מדברי תורה. והנה כתוב ‘ואני את דכה’, ה’ יתברך אוהב ‘את דכה’, וקאמר שפיר שאם יושבים ויש בין אחד לחברו דברי תורה, כי כל אחר מחזיק את חברו יותר גדול, אז שכינה שרויה ביניהם כמובן. אבל אם אין ביניהם חילוק בדברי תורה וכל אחד מחזיק את עצמו בגאווה גדולה שחברו אינו כלום דייקא, אז הוא כמושב לצים שכל אחד מתלוצץ מחברו, ואז השכינה מתרחקת מהם כמובן. וקאמר ‘מנין אפילו אחד’ שלומד ביחידות והוא בשפלות, והיינו שהניסיון אינו כל כך גדול שהוא ביחידות ואינו נגדו איש אחר, מכל מקום הקב”ה ‘קובע לו שכר’, שה’ יתברך עליו בקביעות, כמה דאת אמרת אני את דכה. וזה ‘ישב בדד וידום’, היינו כעניין ‘דום לה”, אז ‘כי נטל עליו’, ה’ יתברך מגין עליו כנ”ל.

(אהל אבות)

הרב הגאון החסיד רבי יהודה אריה ב”ר יואל פרייברג, העילוי מקוזניץ, אשר מרוב תשוקתו בתורה קיים ממש ‘בתורתו יהגה יומם ולילה’, שימש ברבנות בשלש ערים: בקוז’ניץ, בעיר קרשניק – שם התגורר שנים רבות לצד ידידו רבי שלמה איגר, לימים רבי בלובלין. עם בואו לקרשניק הקים רבי יהודה אריה פרייברג ישיבה ולימד בה בחורי ישיבה שהתקבצו אליו מעיירות אחרות, ומהם רבים שהגיעו להוראה, לקראת השואה היה אב”ד וואנוואליץ (וונבולניצה) שעל יד לובלין. נשא לאשה את מרת אלטה ציפורה לבית גלברג. הוא היה ידוע ומפורסם לחסיד, תלמיד חכם מובהק, חריף ובקי מלא וגדוש בש”ס ופוסקים ובכל מקצועות התורה והיראה. הוא חיבר יותר מ-24 חיבורים על תורה, הלכה ואגדה. חיבורו על פרקי אבות בדרך פרד”ס, ‘אהל אבות’, יצא לאור בשנת תרפ”ט עם פתיחה בעניין עשרה דברים קשים ממסכת בבא בתרא, וזכה להסכמות רבות ונלהבות מאת רבנים ואדמו”רים מגדולי דורו. הוא היה דורש בתורה ובפרד”ס לתלמידי החכמים ולהמון העם. 

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה הגיעו לוואנוואליץ פליטים יהודים מיישובי הסביבה, היישוב נכבש בידי הגרמנים בתחילת תשרי ת”ש (09.1939) ועל היהודים שם הוטלו גזירות שונות, ובהן חובת ביצוע עבודות כפייה. באדר שנת תש”ב (02.1942) רוכזו יהודי היישוב בגטו שהוקם בו. ביום ד’ בניסן תש”ב נרצחו בידי הגרמנים כ-120 מיהודי הגטו. יהודים שנתפסו מסתתרים בבתי פולנים, נרצחו בפתחי הבית בהם הסתתרו. בי”א בניסן תש”ב (31.03.1942) שולחו כמעט כל יושבי הגטו למחנה ההשמדה בלז’ץ, למעט קבוצת גברים שהועברה למחנות עבודה באזור לובלין.

הרב נספה בשואה בטבח ביהודי וואנוואליץ בי”א בניסן שנת תש”ב. הי”ד. בנו, הרב יעקב משה פרייברג, מחבר ספר ‘פרד”ס הרי”ם’ הנציח את אביו הגאון בתוך ספר יזכור לקהילת קרשניק, כן מוזכר אביו על גבי המצבה של בנו בהר הזיתים בירושלים.

הערה: יש מקורות שבהם נכתב שהרב נספה בשנת תש”ג. 

מספר הצפיות במאמר: 286

הדפס