מקשה תעשה המנורה – לשאלת הפרדת הדת מהמדינה בישראל / הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד

מקשה תעשה המנורה ירכה וקנה גביעיה כפתריה ופרחיה ממנה יהיו.

ודרשו חז"ל מנחות כ"ח "באה זהב באה כפתורים גביעים ופרחים, אינה באה זהב, אינה באה כפתורים ופרחים". ולכאורה יש להבין אם גם באמת שאר מיני מתכות כשרים למנורה, כמו שאמרו חז"ל במנחות, אם כן למה הקפידו כי הכפתורים והפרחים אינה באה אלא בשל זהב. וכי איזה נפקא מינה יש בזה להקב"ה?
והנראה בזה רעיון מושכל, לתכונת המדינה העברית, והוא, כי הנה בימים האחרונים, נהייתה חדשה בקרב עניני הממלכות אשר באירופה, כי הפרידו את ענייני־המדינה מענייני־הדת, לעשותם לשתי רשויות שונות שאינן נכנסים זה לתוך תחומו של זה, ותחת אשר לפנים משלה הכנסיה הדתית ברומא מקום מושב האפיפיור שלהם על ממלכות ועל מדינות, וכל ענייני המדינות היו נחתכין כמה פעמים על פי ההוראה של הממשלה הדתית ברומא, אשר נתנה את חתיתה בארץ החיים על שרים ומלכים מרחוק. הנה עתה הפרידו בין שני הדברים האלה, באמרם, "השמים שמים לד' והארץ נתן לבני אדם" ענייני־המדינה לחוד וענייני הדת לחוד! להמדינה יש ענין לעסוק על פי הצרכים החברתיים הכלליים, הכלכליים והמדיניים של העם, ולהדת יש עסק עם ענייני הרוח המוסר, והמדות על-פי דרכה היא, ושני הדברים אינם מחוברים כלל זה עם זה בטבע ולמה להם לבני אדם לכורכם יחד בעל־כרחם?!

והנה גם בינינו בני ישראל, קמו תרבות אנשים, החפצים גם הם לעשות כמתכונת הגוים הזרים, ובטרם עוד נבנתה כלל ארץ ישראל, בטרם נוצרה עוד איזה מדינה עברית, וכבר הם קוראים וצועקים כל היום, הפרידו את הדת מענייני המדינה. ארץ ישראל, הם אומרים, צריכה להבנות על יסודות עממיים כלליים, מבלי לערב את ענייני הדת עמהם. אולם לו חכמה השכילו, "כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה" ובה בשעה שאצלם, אצל הגוים, המנורה והמאור נפרדים לגמרי זה מזה, ענייני המדינה וחרושת המעשה נפרדים מענייני הרוח והמוסר, הנה אצל בני ישראל, המנורה והמאור אחת הם, כרוכים זה בזה, כשלהבת בפתילה ואין להפרידם בשום אופן זה מזה.

המנורה העברית חיה היא, כל גביע וכפתור שבה, הוא חלק מהאור שבתוכה. הכלים והאורות, הטכניקה הגדולה והנפלאה וההשפעה הרוחנית הטהורה יתאחדו לאחדים במנורה העברית. גם הכלים, השונים, כגביעים כפתורים ופרחים, המסמלים את תעודות הטכניקה, האמנות, והיחוסים המדיניים אשר בין עם לעם, גם הם ינקו את כחותיהם מהאורות וגם הכלים, ישמשו תעודה רוחנית נשגבה, לא מעט, מעצם האורות!..

אצל בצלאל כתיב (שמות ל,א) ואמלא אותו רוח א' בחכמה וכו' ובעל מלאכה, שגם המלאכה הטכנית נעשית ברוח א', וזהו איפוא אשר ירמזו הגביעים והכפתורים שבמנורה, לאמר לך כי לא רק אורות רוחניים בלבד נושאת המנורה בקרבה, כי אם גם ענייני המדינות, לכלם ישגה אפשרות של התפתחות רחבה אשר תעבור עוד את התפתחות הטכניקה הכללית ותתעלה עליה לאין ערוך. אולם במה דברים אמורים, לכפתורים ופרחים ממנה יהיו, שכחות הבניין הטכניים וענייני המדינות של העם לא יתפרדו מכוחות הרוח, מעצם האור. כי אז אך אז ישעבד לו את כל כחות הטבע כלה, ליצור כלים חדשים ויצירות חדשות המיוחדים ביפים ובתכונתם שבעתיים מכל חמודות הגוים האירופאיים הנאורים.

והנה הזהב הוא אמנם מתכת דוממה ככל מיני המתכות, אולם המתכת המיוחדה הזאת מדברת אלינו הרבה, כי בהיותה בטבעה נתכת כמה פעמים בתוך הכור, היא פולטת תמיד את הסיגים והפסולת מתוכה ומשארת לעצמה את הנקי ואת המזוקק, ולא עוד אלא שהיא מקבלת טהרה תמיד בזיקוק אחר זיקוק, עד אשר תצא טהורה ונקיה לגמרי מכל שמץ ודופי, שמבחינה זו, אפשרות ההיתוך והצירוף הבלתי פוסק, היא משמשת דוגמא לאדם, עד כמה עליו להתרכך, לפלוט את הפסולת שבקרבו, עד כמה עליו לקבל את ה"היתוך״ שמביאים עליו, לזקקו ולצרפו. ואם שהדבר גורם לו הרבה יסורים הנה עליו להיות כזהב הזה, שהיתוכו בתוך הכור כפעם בפעם אינו נשאר בלי תועלת ובכל פעם ופעם מזדכך החמר יותר לתעודתו, הפסולת נפלטת והסולת נשארת. וככה אם מביאים היתוך על האדם והתפרדו כל עצמותיו או היתוך־עממי שלם כשבא לעולם וכל העם בא איפוא בסוד ההיתוך בצאתו גולה ונדכא, ויסורים רבים באים עליו למען להעריכו מחדש ולבנותו בתכניות־בנין חדשות, כי אז עליו לראות כי ההיתוך הקשה הזה ימלא את תפקידו לצירוף ולזיקוק, כי יפליט את הפסולת, כי יזדכך מן הדופי, ו לא יהיה "היתוכו" לבטלה, חם ושלום, כי אם לא כן ההיתוך למה הוא בא? והנביא (ירמיה ו) מתאונן על בני דורו "נהר מפוח מאש – לשוא צרף צרוף ורעים לא נתקו", הנה יש בזה שני חסרונות. ראשונה שההיתוך עצמו קשה הוא מאוד אצלם, כי הם קשי-ההתכה, כי עד שהגיעו לכלל התכה, הנהר המפוח. ושנית, כי גם ההיתוך שמביאים כבר עליו, אינו פועל את פעולתו בהסרת-הסיגים, אלא שיש עוד כי מוסיפים לעכור עוד את החומר שהוא בא אל תוך הכור!..

וכחזון הזה אנו רואים גם בדורנו אנו, שכמה שמתיכים אותו בכור הצרות והפורעניות שהתרגשו לעולם, אינו חפץ בשום אופן לעזוב את דרכו הרעה, ולנער מעליו את הסיגים העכורים שדבקו בו. הנה מספרים, על איזה מלך ידוע שהתאמץ לבער אחרי נביאי השקר שבארצו. ויהי היום, וישמע כי נשאר איזה איש אחד המתאמר לנביא בעיני העם המרבה הבלים, ויקח את חרבו מתחת למדיו ויבא אל עיר הנביא, ובבואו, הציע לפניו להגיד לו, בנבואה קצו ומדת ימיו מה הוא. והנביא הזה שפיקח היה בקש ממנו חצי־שעה לישוב הדעת, אחר כך אמר אליו, "להודיעך בדיוק את יום מותך קשה", אולם, בנבואה הראו לי כי כשני חדשים לאחר מותי אני תמות גם אתה!.. המלך בשמעו את הדברים האלה, לא הוציא עוד את חרבו מתעדה, ולא המית עוד את הנביא… הדבר פשוט, ידע אמנם המלך שאין להאמין בדברי הנביאים הללו, ואין ממש ב דבריהם, אולם מכיון שתלה את חייו בחייו של הנביא, הרי יש לחוש לספיקא, ולספק ספיקא, ועל כן שב לביתו כלעומת שבא מבלי נגוע בו לרעה. הדור הזה החכם בעיניו, כמה פעמים שמתיכים אותו, הנה גם ספק לא יעלה על לבו, אולי מתעלל ד' בו, בעד מעשיו הפרועים, הוי "על מה תוכו עוד תוסיפו סרה"…

והוא שאמרו ז"ל כי בזמן שהיא באה זהב, היא באה גביעים וכפתורים, כי בזמן שהאומה ממלא תפקידה, בזה שהיתוכה הבלתי פוסקת לדורות, מביאות אתן צרוף אחרי צרוף, והנסיונות הקשים הבאים עליה מזקקים איפוא את העם לפלוט את הפסולת שבקרבו, כי אז היא באה "גביעים וכפתורים", שהם בחינת הכלים של האורות, גם הטכניקה המדעית, גם המדינה לענייניה, הכל מתפתח והולך לשם ולתפארת. כל פרח כפתור שבו נעשים מכוון לתעלומות. כחות שונים של אור ומאיר הפורים ומפרים את כל היצירה, וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליו. אולם בזמן שאינה באה זהב, שאינה באה בסוד ההיתוך והצירוף הנכון, אם כך כל הגביעים והכפתורים למה הם באים? המנורה צריכה להיות "באהל מועד" והיא על פי מה שאמרו ז"ל (זבחים ס"א) דלחם הפנים אינו נפסל במסעות דכתיב ונסע אהל מועד, אף על פי שנסע אהל מועד הוא. ולפיכך בכל העתים ובכל התקופות יש להקים את תעודת "אהל מועד" בישראל, ואתו עמו גם את תעודת "המנורה" חוקת עולם לדורותיכם, שבכל הדורות היותר מאוחרים, יהיו תמיד הנרות העממיים הישראליים נרות התורה והאורה – ערוכים יחדיו לפני ה'!

אברהם משה וויטקינד

אבד"ק ב אלטרומאנץ – ליטא

(ילקוט הדרוש ב, סימן יז, מאת  הרב אברהם משה וויטקינד הי"ד)