על במותיך ישראל – חלק ב: ביאור למה אין לבנות את בית רם לשם ה’ בימי מלחמה ושפך דם / הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי”ד

דהנה בנין בית המקדש, “מרום מראשון מקום מקדשנו”, הוא אושר גדול ונפלא לעם הישראלי, אושר רוחני, כמו שהפליגו חז”ל במקומות רבים במעלות המקדש והמזבח המכוונים כנגד מקדש שלמעלה, ואושר חמרי בהיותו משמש מרכז הלאום ואחדותו. אבל כל זה הוא רק אם העם הוא בן דעה רחבה להבין ולהשכיל, “שהבורא יתברך אינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף ואין לו שום דמיון כלל”, שה’ מלא כל הארץ כבודו ואין לו צורך והצטמצמות בבית, כמו שכתב (ישעיה סו, א) “השמים כסאי והארץ הדום רגלי אי זה בית אשר תבנו לי ואי זה מקום מנוחתי”. אם יבין כי לא לו, לה’, הוא הבית אלא לנו, לטובתנו ולאשרנו בכדי שנקבל אורה ושפע קודש היוצא ממנו כבדרך צנור, כמו שכתבו ז”ל (תנחומא, מובא בילקוט שע”ת ומלכים קפב): “ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך“, לא בשביל שאני צריך אורה אלא בשביל להאיר לך – “ויקחו אליך שמן”, ושהמקדש האמיתי בתוך לבות בני ישראל הנהו, כמו שכתוב “ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם“, “ונתתי את משכני בתוככם“, וכתב האלשי”ך ז”ל שלא אמר “ושכנתי בתוכו” אלא “בתוכם” לפי שעיקר המשכן הוא בלב הצדיקים הישרים ובאמצעותם שורה בבית, כדרך שאמרו האבות הן הם המרכבה. וכמו שכתוב (ירמיה ז, ד): “היכל ה’ היכל ה’ המה”, דהיינו שהמה בית ישראל ובלבותיהם היכל ה’. אם כזאת יבין העם, אז רק אז בא בנין בית הבחירה לאושר ולהצלחת עמנו. אבל אם יהיה העם גס ולא־למוד ולא ישכיל להבין את כל זה, אז להיפוך, חס וחלילה, צפונה לו בבנין בית הבחירה רעה רבה ונוראה, שיתעה להאמין בשוא שהבורא יתברך יש לו גוף ושאין מלא כל הארץ כבודו, אלא הבית הזה שם משכנו ממש. והרבה הכתוב (דברים ד,טו) להזהירנו על זה: “ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונת ביום דבר ה’ אליכם בחורב מתוך האש”. ומלבד הרעה העמוקה של הדעה הנפסדה הזאת מצד עצמה, הנה כרוכה בעקב זה גם סכנה נוראה לקיום האמונה, התורה והלאום, כאשר יבואר.

כי הנה דברי ימי העמים הקדומים יגולו לפנינו תמונה רגילה וקבועה, שבהלחם גוי בגוי מכיון שנכבש בית־המסגד הראשי של הצד האחד מיד יחשוב את עצמו למנוצח, יניח קשת וחנית מידו, יכנע תחת יד מנצחו ויקבל עליו את אמונתו ולאומיותו. סבת הדבר, לדברי ההסטוריונים, הוא האמונה שבהלחם העמים עלי ארץ מטה ילחמו גם אליליהם־מגיניהם זה בזה מעלה, ומכיון שנכבש בית מסגד אלילם ומשכנו, אות הוא כי נוצה על ידי אויבו, עבר ובטל מן העולם ומקומו ירש רעהו החזק ממנו, ולכן השליכוהו אחרי גו, התערבו עם הגוי המנצח ויהיו לעם אחד. ולכן אלו היו בני ישראל גסים ואי־נבונים והשתפקו במושגים כאלה בנוגע למקדש ה’ ויבאו לידי הגשמת הבורא יתברך לחשוב שאמנם רק זה בית ה’ ופה לבד מקום מנוחתו, אז היו ימי המקדש – כימי עמו, כי יחד עם חורבן המקדש היה בא, חס וחלילה, גם חורבן האומה, חורבן אמונתה ותורתה, כאמור.

וידוע שהשכלת עם ועם תרבה ותפרוץ בשעת שלומו ושלותו. כי בשבתו שקט ושאנן תחת גפנו ותאנתו יפנה לבו לתורה ולחכמה ואת כל כחותיו יאסוף לכונן ישיבות ובתי אולפנא למען הרבות דעת, עד שאמרו רז”ל (סנהדרין צ”ד:) על ימי חזקיה ש”בדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו עם־הארץ, מגבת ועד אנטיפרס – ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואשה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה”. אבל בימי ריב ומלחמה יורד העם ממדרגת השכלתו. מבחר בניו יצאו על מערכות הצבא, כל כחותיו ואמצעיו תבלע החרב וכל מעיני העם רק ללמוד קשת וחנית. בארץ תרבה העזובה וכל דרכיה אבלות. אין מורה ואין תורה, אין תלמיד ואין מקשיב. וחושך הבערות יכסה ארץ. מלבד זה גם המלתמה עצמה, – מעשי הרצח ושפיכת דמים גורמים הרבה לירידת רוח האדם, להתאבנות רגשותיו העדינות ולטמטום כשרונותיו, כידוע שבעלי ההיסטוריא בדקו ומצאו שבימי “מלתמת השלשים שנה” ירדה אירופא במדרגת השכלתה שלש מאות שנה אחורנית.

לכן בימי מלחמה ושפך דם לא עת בנות בית רם ונשא לשם ה’, שתוכו רצוף אצילות ומושגים מזוככים ורוממים מאל יחיד ומיוחד ד”לית אתר פנוי מיניה” ו”לית מחשבא תפיסא ביה כלל”. כי בהיות העם שתוי־המלחמה נבער וגס, פרוע ומגושם, יבאו לנטוע בבית הנבחר מושגי ההגשמה הגסים, שעל כן נבנה הבית לה’ שישים בו משכנו ממש כפשוטו. ודעות נפסדות כאלה אם תנטענה פעם על תלמי לבב העם ובהכרתו לא בנקל תשורשנה גם במשך כמה דורות של חכמים ונבונים, כידוע שנקל יותר לנטוע מתחלה דעה ישרה מאשר לעקור דעה כוזבת ולנטוע במקומה אמיתית. כאמרם ז”ל: “שבשתא כיון דעל על”. ובאופן זה לא יהיה בנין המקדש לאושר העם כי אם לרעתו, והיה מסכן את קיום העם והאמונה על ידי חורבנו, כאמור. וכשם שנאמר “לא תניף עליהם ברזל”, “כי חרבך הנפת עליה ותחללה”, “ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהיבנותו”, ככה אל לדור שידיו צמודות לחרב ולמודות מלחמה לעסוק בבנינו.

(הרב אברהם דובער כהנא שפירא הי”ד, דבר אברהם, חלק הדרוש)

מספר הצפיות במאמר: 75

הדפס