הספד על אלפי חיילים יהודים שנהרגו במלחמת העולם הראשונה ולא הובאו לקבר ישראל / הרב דוד רייז הי”ד

בפקודת המלוכה הגבוהה והנישאה, התאספנו לשאת אזכרה לאלפי רבבה, אנשי צבא שנפלו בשדה המלחמה. שמעו זאת כל העמים, האזינו כל יושבי חלד, איך היה לשמה כרגע ספו תמו בן בלהות. בנים יקרים עולפו בראש כל חוצות, יונקים מדוקרים מאשפתות וחיצים, היו דומן לאדמה. מושלכים כנבלי וחרסי שדה, היו מאכל לעוף השמים וחיתו שדי, נחלים שטפו ופרצו מדמים הנגרים כמשק גבים, ועליהם יסובב מאמר ירמיה הנביא אל תבכו למת ואל תנודו לו בכו בכה להולך ולא ישוב עוד אל ארץ מולדתו. הכונה העטופה במאמר כי מי שמת על מטתו במקום מכיריו ויודעיו כדרך כל הארץ אין הרגש בכי וקינה ומספד תמרורים מתעורר להדאיב לב הנשארים כמי שמת בארץ נוד ואין איש יודע ערכו ותפארתו ונאבד זכרו. כי כל האנשים יתנו לו יקר וכבוד האחרון במידה מדודה ושקולה לפי מהללו, בכו בכה להולך ולא ישוב עוד אל ארץ מולדתו. יוסיפו לבכות בכיה רבה תאניה ואניה על ההולך לארץ נכריה ושמו וערכו ותהילתו לא נודע שמה ולא ישוב עוד ארץ מולדתו ויהיה שמה לחרפות ולדראון, איך נדמנו ונשכח מלבינו אסון הנורא סואן ברעש מלחמה ארורה, משנת תרע”ד הארץ וכל יושביו, נדדו וברחו ועזבו כל חילם ורכושם והיו לשמה וביזה. אמנם לכל יש תמורה, אך לאלפי אלפים רבבות נפשות האובדות בזעם ודם שוטף אין חליפות למו, הם הלכו לאבדון ואת נשיהם ועולליהם וכל צאצאיהם עזבו לאנחה יגון ותוגה מאין הפוגות. וישאלו להם עטופים ברעב, ערומים ויחפים, אגלי דמעות כנחל שוטף ירבו על חסרון לא יוכל להימנות מכיליון חרוץ בשצף קצף בעת חרי אף הגדול הזה. וחוב גדול מתחולל ומוטל עלינו להרים קול בבכי על אבוד אלפי אלפים נפשות יקרות תלמידי חכמים וחסידים ואנשי מעשה שלא יהיה עוד זכר למו.

בשבת דף ק”ה ב’ אמר רבי שמעון בן פזי משום בר קפרא כל המוריד דמעות על אדם כשר הקב”ה סופרן ןמניחן בבית גנזיו, שנאמר נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתיך. והנה הדקדוק מבואר ספירה זו מה טיבה ואיזו פעולה נמשכת מהספירה ההיא, וגם עניין ההנחה בבית גנזיו. והמהרש”א ז”ל בחידושי אגדות ביאר דההנחה בבית גנזיו היינו באוצר של יראת שמים, וכדאמרינן אין לו להקב”ה באוצרו אלא יראת שמים, וכדכתיב יראת ה’ היא אוצרו, יעויין שם. אלא יש להבין מה טואבינו ע”ה שהיה לבבו שלם בעבודתו ב של הורדת דמעות להחשב בכלל אוצר יראת שמים. וכבר נתעורר כזה האפיקי יהודה ז”ל בדרוש נחל דמעה. ויתכן לומר בביאור המאמר על פי דברי העקידה ז”ל פרשת בראשית שנתעורר דהלא הקב”ה רואה ויודע כל הדורות, וידע שדור המבול ודור הפלגה עתידין להשחית את דרכם ולחטוא ולמה ברא אותם להשחיתם מן הארץ אחרי כן, וביאר שם להסיר תלונת הרגש זה, דהלא שלימות האנושי הוא קשה מאוד אצל האדם הקרוץ מחומר ואי אפשר לו לבוא לידי שלמות זולת אחרי רואו הדורות הראשונים שחיו לפניו, ובמה טעו כל אחד בטעות שלו ודעתו הכוזבת, ורואה את אשר נעשה להם בגמולם, בהשכלה ההיא ילך לאור דרך החיים, וזה האיר נתיב היושר לאברהם אבינו עליו השלום שהיה לבבו שלם בעבודת השם אחרי רואו דורות שלפניו במה שטעו והושב גמולם בראשם ומשפטם החרוץ להם. והדמיון להשתלן הנוטע אילן ונוטע ומרכיב גרעין באדמה ונצמח ממנו אילן שאיננו נאה ופירותיו אינם יפים וכורת ענף מהאילן ומרכיבו ומבריכו, וגם עוד לא יפיק רצונו מהרכבה ההיא עד אשר ימצא ההרכה הנכונה שישבע רצון ממנה. והלא השתלן ידע מקודם כי הנטיעה הראשונה היא איננה עוד הנכונה והישרה ולא תצלח לעשות פרי טוב למאכל ותאווה לעינים, בכל זאת לא ימנע מיגיע כפיו בהנטיעות הראשונות למען ימצא תכלית המאושר לבסוף. כן לא נמנע הקב”ה לברוא הפחותים ההם מפני הפעולה הנכונה והטובה שעתידה מאפשרים לצאת מהפחותים ההם. יעוין שם, שזה תוכן כוונתו שם. זאת תורת העולה, מדבריו כי לתועלת השגת השלימות שיקנה האדם טוב לו שיראה ויביט ויבין מה שהגיע למי שהיה לפניו כשפנה לבבו מדרך הישר.

והנה ענין ההספד שהפליגו חז”ל שם בשבת דף ק”ה ב’ עד שאמרו כל המתעצל בהספידו של חכם ראוי לקברו בחייו. ויתכן להבין על פי מה שכתב החובת הלבבות ז”ל בשער חשבון הנפש אופן הט”ז, כי כאשר יחשוב האדם עם נפשו על אורך עמידתו בעולם ויזכור כי קהל מחבריו נסעו לעולם האחר קודם ממנו, בעת שהיתה תקוותם חזקה לחברת זה העולם ולא ראה לנפשו יתרון שיתחייב האחרו יותר מחבריו וזולתו, יקצר בתוחלתו ויוחיל לאחריתו ויחשוב עם נפשו קודם יום החשבון. ואמר אחד מן החכמים, מי שקד המוות לפניו תיקן את עצמו. ואמר החכם, לב חכמים בבית אבל, ואמר, טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית המשתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לב, רוצה לומר בחי, כלומר המבין ומכיר ואומר לאדם הבל דמה. וזה תורף דבריו. וזה תכלית ההספד שעל ידי הרגש ההספד יעורר לבהו לחשוב חשבון נפשו פן גם הוא נקרא להשיב פיקדונו וכשאדם מעורר עצמו ובלבבו יבין תכלית זה ומספיד את החכם ויר(גי)ש בהרגש זה, אז טוב ויפה לו להישאר בין החיים, לעשות חיל וחוסן בקניין השלימות, שזה תכלית ועיקר שורש החיות לאדם על פני האדמה. לא כן מי שלבבו רחוק מהרגש, זה אדם להבל דמה וראוי הוא לקברו בחייו, לפי שאין פחד המוות נגד עיניו להחזירו למוטב להפיג אחריתו, כי זה כל האדם ותכלית בריאתו.

(מתוך זכור לדוד, תחילת "הספד שאמרתי בבית הכנסת הגדול על אלפי אנשי צבא שנהרגו ואין זכר למו")

הרב דוד רייז נולד בשנת תר"ל לאביו ר' יהושע, שהיה סוחר בברודשין (בוהורודצ'אני), שהיה מיוחס למשפחת רבנים.  הרב היה תלמידו המובהק של הרב שרגא פייבל שרייער, רבה של ברודשין, ונסמך להוראה מהגאון הרב יצחק שמעלקיס בעל שו"ת בית יצחק. הרב דוד היה חסיד צ'ורטקוב, שהיה רב בקניהניטש, ואחר כך בסאהל, ומתחילת תרע"ב היה אב"ד בקולומיאה, וניהל בביתו ישיבה למספר מועט של תלמידים. היה אהוב על הבריות בנועם הליכותיו והיותו חריף ובקי בכל מקצועות התורה. בתקופת מלחמת העולם הראשונה שהה בגרויסוורדיין. בשנת תרצ"ג יצא לאור ספרו שושנים לדוד – בדבר הלכה באורח חיים ויורה דעה, ובשנת תרצ"ו יצא לאור ספרו זכור לדוד – הכולל שלשה עשר דרושים ובהם שני פלפולים, וכן שנים עשר הספדים. בין דרשות נמצאות גם הדרשות הבאות: דרוש לסיום הש"ס, דרוש התעוררות רחמים להניא עצת המפריעים הקמים במדינת רוסיא הסוביטית להעביר את ישראל מדת אמת ודרוש התעוררת בעת גבר האויב הערבי לקחת את הכותל המערבי בירושלים. בין ההספדים שכתב ישנם גם הספרדים על האדמו"רים מטשארטקוב (בתרס"ד ובתרצ"ג ), מבאיאן, מרימינוב, מבעלז ומוויזניצע, הספד על החפץ חיים, דרוש להספד ותמרורים אל הרג ואבדן אחינו למאות אלפים ורבבות נפשות ישראל במדינת רוסיא, באוקראינה ובשאר מחוזות, ומספד רב ואבל גדול לקול השמועה הרעה, הרוג ואבד מיתר הפליטה, מרעש המלחמה הארורה עת גבר אויב בלבוב המעטירה. הרב דוד רייז נספה בשואה בשנת תש"א. הי"ד.

בן אחיינו, היה השר ד"ר יוסף בורג.

בספטמבר 1939, עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ונסיגת הפולנים מהאזור, נכנסו לעיירה ברודשין איכרים אוקראינים חמושים בגרזנים, ואיימו לפגוע ביהודי המקום. כעבור מספר ימים נכנסו לעיירה הסובייטים, וישבו בה עד לכניסת הגרמנים למקום ביוני 1941. בספטמבר 1942 חוסל היישוב היהודי בעיירה, שמנה באותה עת כ-900 איש. יהודי העיירה גורשו לסטניסלבוב, וגורלם היה זהה לגורל יתר יהודי המקום.

מקורות: אנציקלופדיה לחכמי גליציה ח"ד עמ' 914-916, Wikiwand.

ראה: רבני העיירות ברודשין וסאהל בגליציה , מאת מאיר וונדר, בתוך קובץ הציונות הדתית ג (תשס"א) עמ' 368-374.